בית

בבל , , 23/10/2019

                           

 

רות קרא-איוונוב קניאל מטיסות נסתרוֹת שבנוּ - על אנא מן אל-יהוד לאלמוג בהר

אשה גדולה, ותינוק שנולד טרם זמנו. או בעצם, אשה גדולה ותינוק שטרם נולד, תינוק שכמעט.
כך מצויר הזוג בסיפורו של אלמוג בהר, 'חדר אחד'. וניתן לומר שכך עולים זוגות-זוגות מסיפורים רבים, כרוכים על ידי חבל הטבור שלא נחתך לעולם, אינספור פנים לדמות וכנפיים לאחת, נושקות אשה לאחותה, ארצות מוצא וזהויות ומלמול שמעלה הדים לכל הקירות והחומות של העולם, שהוא כולו בסופו של דבר, גם כאשר מפולג, ובו חומה נבנית וה"גבולים המפרידים ביני לבין עצמי"(63), ופרגוד, ו'שני בתים' בהם "שני לילות ממוצאי שבת משתכנים אצלו, שני לילות אצלה, שני לילות איש איש במקומו.."(43) – כל העולם כולו, חדר אחד, וההוויה כולה, אחת. רחם גדולה.
ובתוכה, ומכוחה, כותב בהר, עיתים בגוף יהודי נימול ובקול ערבי ובנשמה הודית של 'שליח', ולעיתים אחרת, והפוך, בנשמה ערבית ברגליים יהודיות נסות ובדם רוסי, בידיים כותבות של כִימֵרה יוונית מיתולוגית, שיכולה להיות עולם בתוך עולם בתווך.
ובכתבו, הוא יכול להיות נשמתה של אמירה הס, שהיא אמירה בת סלימה, שבנה אומר: "אל נא הושיעה נא לי, בנם של אמירה בת סלימה בת סמרה ובעלה מפאת בני בבל, תן כיוון ודרך ביד עבדֵיךָ, ללכת חוצה, לשוב פנימה, לסטות שוב ושוב, תן לעבדיך ללמוד לחוש בית במקומות רבים, או תן להם לא להיעזב על-ידי בית אחד, וגלה נא לי מה התכוונה אמי כשכתבה 'לךְ לךָ אל ארצך ארץ אמךָ וארץ אביך לגור בה'" (95). המסע והמנוסה מתחילים בצילום היפה שעל עטיפת הספר, משטיחי תורכיה שבלב ברלין, בבואותיה ואותיותיה, וחולפים על פני בבל שבלב קטמון שהפכה לעיראק, ועל פחדי אושוויץ של אמירה המתחנכת בבית ספר ישראלי ורצה בשדות יוקנעם, על פני הכתב העברי והערבי הכפול בסיפור 'אנא מן אל יהוד' שעל שמו קרוי הספר, ומעל בתי הכנסיות ודרשותיהן, הלכות שניתנו למשה מסיני והתחדשו מפה אל לב ואל היד הכותבת, נטמנים בקירות הנטויים, "לכל יוצאי פרס ומדי, לקהילות איספהן, שיראז, משהד ושושן" שהפך עם הזמן ל"נוסח תפילה לכלל ישראל" (41). והוא מגיע עד לאמריקה הרחוקה, אולי הכי רחוקה לקובץ הזה ולרוח נשימתו, אפילו עד שם, לג'שוע שהוא ג'וש, אבא לילד יהודי ערבי שחי בניו יורק, שאינו מבין מילות תפילתו העתיקות, אותן אשתו הערבייה מבארת בעבורו. עד שם מגיע המטוס, משיב הביתה אֵם האוחזת בתינוקה, לעולם בחדר אחד, לעולם "זרה בין זרים" (175).
מצד אחד, יש כאן אמירה, ובעצם כמה אמירות, זעקה לקבלת השונה, הזמנה לקוסמופוליטיות, ולצידן ביקורת חברתית, עדתית, פוליטית, במנעד רחב של חריפויות, מהרכות שבהן, ברוח האמירה "במזרח לא היתה מעולם פשטות, רק חלומות מערביים" (117), ועד הפניה המאשימה בשיתוק האוחז בשפה ובדוברים בה, במבטאיה הנמוגים, לאור המציאות בישראל, בסיפור 'אנא מן אל יהוד'.
ומצד שני, כמו אמירה, שהיא שֵם, והיא פרטיות, וזעקה אישית, לפנינו מופע מרהיב של קריעוּת הנפש האינסופית, שהיא חיה, יחידה, תמה וברה, וכותבת את עצמה מכל כאביה, והיא נפשו של אלמוג האומר באותו סיפור "אני שותק מול הורי, ומוסר להם את כל סיפורי שהסתרתי מהם"(63), והיא עדות מגוף ראשון – הגוף הממשי, הראשון, הנולד, שעוד נדבר בו – על התהפכות הלשון בפה, על בגידותיה, על האילמות האוחזת בה ובו. והוא אלמוג המדבר מתוך אמירה ובשם כל אמירותיה הוא אומר: "אנחנו מתים מרוב אהבה, מרוב גן ועצי דעת הדעת משתגעת, מרחוק רואים תמיד עיר ומצבה, ולב מסותת על אבן, ומרחב שמֵיה רַבָּא, ואדם בוכה מתוהו אל תוהו, אוחז ברוח החולפת ועדיין לא נוגע בנפשו" (95).

הסתרה בתוך הסתרה, טסרה בתוך טסרה
כמעט בכל סיפור ישנה לידה או פוטנציאל של הולדה, כמיהה עזה: לידת התינוק, השפה, וסביבן הסתרות הגוף והנפש, מעטות הרחם הנפרמות אט אט. "כל העולם תוגה" אומרת אמירה, והספר משיל עוד ועוד קליפות, בגדים, מילים המוּסרוֹת כדי לחשוף רגישויות עמוקות יותר, סבכי נפש. אלמוג יודע לספר סיפור, שהוא גם תמיד סיפור משפחתי, של יחסים, וכל היחסים בספר הזה הם עמוקים, משמעותיים ואינטימיים. בין אחות לאחות, בין ילד להוריו, בין איש לאשה. כך בין המתפלל לכותל בית הכנסת ולתפילתו, שהרי "התפילה היא קיר נטוי" (31), וכך בין הלשונות המתערבבות בתוך הפה, ואף בין המורה לתלמידיו, אשר מתשובות מבחניהם הוא לומד ומשחזר את עולמותיהם.
'אין דבר כזה תינוק' הצהיר ויניקוט, ישנם רק אֵם וילד, וסימביוזת היחסים הנרקמים ביניהם. אלא שאלמוג חוצב בסיפוריו דיאדה אינסופית של אמהוּת ואבהוּת, ילדוּת ולידה, ומוסיף לה מעל הקיר הנטוי עוד נדבך, לב פועם של א-ם, בחינת 'שלושה שותפין לו לאדם אביו, אמו, והקב"ה'. ועיתים נראה שהמחבר הופך להוריו, (לאביו ולאמו ואף לקב"ה), מיילד את עצמו, מצוי על הפרגוד המחבר בין העולמות כמו בשיחה בין הגיבורה לבעלה המנוח: "שבטבור העולם נמצא מפגש בין עולמות, עליונים ותחתונים, ראשונים ואחרונים, ועל-כן החלה חושבת כי ביתם הקטן הוא טבורו של עולם, אולי עליו יש להקים בית-מקדש החדש, כך להשקיט מעט מן המחלוקות, היא צוחקת, בית-מקדש קטן ומלא אור במקום החושך הרב. והוא אולי צוחק, נשבעת כי הוא מחייך ופיו צוחק, וכל פניו שביל של חלב בין כוכבים, מרמז לה על התכוונותו להשקיט את לבה המתהפך, לשאת עמו מעט מתהומות בטנה" (15), הנה כך, לידה, ודיאלוג-דילוג בין עולם החיים למתים, ובין הנחמה והשחוק וההריון, לבין האבל והאבדה המרה.
כל העולם תוגה, ובסיפורים הולך ונרקם מסע של סמלים וסודות, קפלים רכים ורבים, קפלי השפה, מסתוריה, כגוף האם הגדולה, הכולל בתוכו הכל, הסתר בתוך הסתר בתוך הסתר, כדברי ר' נחמן מברסלב המתאימים כפליים כעת, ימי טרום חג הפורים, על הנאמר בדברים ל"א "ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא..". דווקא מתוך הסתרה הטמונה בתוך ההסתרה, ניתן להוליד תורה עמוקה יותר, חיבור למידת המלכות ולשכינה שמאפשרת אריכות ימים, זיקה שושלתית בין הדורות ובין העולמות, שהרי האלוקות המסתתרת בתוך ההסתרה ומלובשת במלבושים יתירים היא במעלה גבוהה במיוחד, ובעלת נשמה יתירה:
"אֲבָל דַּע, שֶׁיֵּשׁ עוֹד בְּחִינַת הַסְתָּרָה בְּתוֹךְ הַסְתָּרָה. דְּהַיְנוּ שֶׁהַהַסְתָּרָה בְּעַצְמָהּ נִסְתֶּרֶת, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נִסְתָּר מִמֶּנּוּ ... וְזֶה בְּחִינַת הַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַסְתָּרָה, שֶׁהַהַסְתָּרָה בְּעַצְמָהּ נִסְתֶּרֶת כַּנַּ"ל. וּבֶאֱמֶת גַּם בְּתוֹךְ הַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַהַסְתָּרָה, גַּם שָׁם מְלֻבָּשׁ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, דְּהַיְנוּ אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה, כִּי בִּלְעָדָיו אֵין חִיּוּת לְשׁוּם דָּבָר כַּנַּ"ל...עַל כֵּן צָרִיךְ לְגַלּוֹת הַהַסְתָּרוֹת הַנַּ"ל, וְזֶה עַל יְדֵי שֶׁמַּמְשִׁיךְ אַרִיכוּת יָמִים לְתוֹךְ הַמַּלְכוּת, שֶׁהוּא בְּחִינַת דַּעַת כַּנַּ"ל. וְעַל יְדֵי זֶה הַדַּעַת, יוּכַל לֵידַע שֶׁאֲפִלּוּ בְּתוֹךְ הַהַסְתָּרָה בְּעַצְמָהּ, וַאֲפִלּוּ בְּתוֹךְ הַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַסְתָּרָה, גַּם שָׁם מְלֻבָּשׁ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, דְּהַיְנוּ הַתּוֹרָה. וּמֵאַחַר שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁאֲפִלּוּ בְּתוֹךְ הַהַסְתָּרוֹת יֵשׁ שָׁם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, מִזֶּה בְּעַצְמוֹ נִתְגַּלִּין הַהַסְתָּרוֹת, וְנַעֲשֶׂה מֵהֶם תּוֹרָה. וַאֲפִלּוּ מֵהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַסְתָּרָה, נַעֲשֶׂה תּוֹרָה" [ליקוטי מוהר"ן תניינא נ"ו].
ואכן, אלמוג מצליח לגלות הסתרות על ידי כיסוין, מוליד דעת ומוליד מכאוב, וגם אצלו, כמו בהמשך הדרשה של ר' נחמן, נדמה לעיתים כי "הַתּוֹרָה בְּעַצְמָהּ פּוֹתַחַת פִּיהָ וּמוֹכִיחָה אוֹתָם כַּנַּ"ל", על כל העמל שאליו יולד האדם. ולא רק עמל יש כאן אלא גם הנאה ושמחת מסע, וכשקוראים בקובץ ניתן לקוראו בכל כיוון, כשם שניתן בכל פעם להצטרף לטיסה הזו ממקום אחר, כי היא תמיד ממשיכה, תמיד שבה אל ארץ ישראל, לכאן, לכור ההיתוך וכור החיתוך, בו כל חיבור הוא גם קריעה, וכל גילוי הוא הסתרה: "ניפרד כאן, לפני שהאוויר מפריד בינינו". (174)
באופן אחר ניתן לכנות את היחסים בין הסיפורים ואת המכלול העולה מהם כ"טסרה", שהיא בעצם תהליך מיסטי, וכפי שמתארו הרולד בלום: "הטסרה שימשה בדתות המסתורין המוקדמות, שבהן איחוי של שני חצאי כלי חרס שבור שימש אמצעי זיהוי עבור החניכים" [חרדת ההשפעה, 94] אשר משמשת במובנה הלאקאנייני כמעין סיסמה וצופן, ואילו בהקשרה השירי – גאולה, על ידי השלמת החלק החסר ביצירה, המילה הנכונה, החלק שבלעדיו היא גלמודה ועניה. כך ביחס לאחרים, מבשרים ומורים והורים שיריים, וכך ביחס לעצמך ולכתיבתך.
בסיפורים שלפנינו, לא רק השפה עורכת טסרה לחלקיה, אלא בני האדם, הגוף החם, נוכחותו הנפרמת והנרקמת, הקולות שעולים. "הוא ביקש בה תינוק" (178) ואילו היא ביקשה ממנו שיר, "תכתוב לי שיר ואז אלד לך", היא בעצם עונה.
גם האֶבֶל, בסיפור היפה 'הלכה למשה מסיני' הוא מטולא, עורך טסרה לעצמו, כמו חורבן ירושלים, כמו חורבן החיים "הרואה ירושלים בחורבנה יקרע קרע בבגדיו, ואז יתפור הקרע... והרואה אדם בחורבנו, מה יעשה, מה יעשה הרואה אדם בחורבנו" (32-33).
לקרוע קרע ואז לתפור אותו, להתקיים ולהתעשר מפסולת הלוחות, כמשה רבנו, כך נוצר מיתוס של טיסה מעל גגות ירושלים החרבה, שהם גגות כל העולם, ומעליהם ניתן לזעוק, במעשה לידה שהוא קריעה ובה בעת אריגה, הטלאת קרעים, טוויה.

הגוף והשפה
התואם בין הגוף לשפה, הגדולה, לעיתים עד אימה, כמו אותה אם ותינוק קטן שטרם נולד, התינוק שכמעט, מביא לסצנת זווג שהולכת ונדחית, או ללידה הנדחית שוב ושוב, כך ב'חדר אחד' וכך בסיפור הנזכר, 'הלכה למשה מסיני'. חזקל הגיבור מצטט תורות ופסוקים שלמד מרבו, וכל אותו זמן נמנע מלבוא אל אשתו החדשה, "אבל ביניהם לא היה אותו מעשה, והוא לא היה שונא בה רק דחוי מאיבריה ומפוחד, אומר בלחש חַלוּלִים חלולים בנה בְחוכמה, נְקָבִים נקבים יצר לְתאווה, מלך עולם מפליא לעשות... אמר לה, אם אין לי כוח לדבר במעשינו לא תהיה לנו בריאה חדשה, והיה דוחה מעשה האהבה לילה לילה עד שהיא כל גופה התבהלה, חשבה איזה בעל זה שודך לי, אינו ממש, אינו מממש מעשה האירוסין והקידושין בינינו" (34) וכל אותה הימנעות סודה טמון בסוד השפה, במסתריה, כי חזקל אומר לעצמו שוב ושוב "מה שאין הפה יכול לדבר, ומה שאין באוזן יכולת לשמוע, אין לגוף בגוף יכולת לברוא", וכאן – במשפט הזה, בגופו הראשון – מסתתרת בעיני הבנה עמוקה ודרך לפענוח מעט מצפני הספר. שהרי כל סימביוזה ראשיתה בגוף האם, ובלשון האר"י במעגל של עיבור-יניקה-מוחין, אליו אנו שבים שוב ושוב לאורך חיינו. ודווקא הכתיבה, הולדת התורה החדשה, גדלות דמוחין, דורשת מהאדם לשוב אל אותו גוף ראשון ממנו הגיח, להכיר בעוצמתו ובמסתריו, ומשם – מרחם האל, ומרחם אם ואב, לצמוח ולברוא בעקבותיו.
וכך, אנו שבים לאם ולתינוק, לאשה ולאישהּ, בסיפור 'חדר אחד', בו גיבוריו מסתובבים ערומים, משילים קליפות ומלבושים, עוברים בין הגוף הממשי לגוף הליטרלי, גופה של השפה, ומתעוררים "וכל אחד מצוי אצל גופו גוף ראשון ואינו מרגיש אל גוף שכנו גוף שני. עד שנעשו כמעט שלושה..."(176). דווקא מתוך מצב זה יכולים השניים למצוא מסתור זה בעיני זה, לא רק גילוי פנים, אלא דווקא בטחון, סוד, הסתרה.


להוולד במטוס
מעשה הכתיבה הוא פלא ונס, ואלמוג בהר יודע זאת. ומכיר תודה.
לאורך הקריאה בסיפוריו, שהגיחו לאוויר העולם כשנה אחרי ספר שיריו הראשון, 'צמאון בארות', חשתי כי בכל אות ואות ובכל תג ותג המעטר אותן, בהר מודה על יכולתו להוליד ולהיוולד. ויש בכך הקסמות עצמית, מעגליות אורובורית המאפשרת בריאה ולידה מחדש, ואינקובציה היוצרת חלל ורחם ומערה להסתתר בהן למען הכתיבה. ואולי כיוון שבלידה עסקינן, המון אנחות מצליח להפיק הספר הזה, ממעמקי הנפש, על כך אני יכולה להעיד כקוראת, ולשער שזהו הד חוזר, מטבורו של עולם, לאנחות הנפש של כותבו.
בספר ישנן שורות חוזרות, כמו חורזות נפשו של הכותב, מראָה להסתרוֹת אשר בתוך ההסתרות, למשל התחושה העמוקה, אותה הוא מייחס דווקא לגיבורותיו הנשיות, כי "הרבה דברים אנושיים זרים לי" כך בסיפור המרגש והפיוטי 'כל שעותיה החסרות' וכך בסיפור 'כל עוד נשמה באפה' (עמ' 78, 166) אימרה שהיא פרפראזה לאמירתו הנודעת של המחזאי הרומי טרנטיוס, שאמר "אנוש הנני, וכל דבר אנושי אינו זר לי." ובמקורו הלטיני:
"HOMO SUM; HUMANI NIHIL A ME ALIENUM PUTO"
באותה מערה רחמית, אנושית ואלוקית, משמשות בערבוביא הזכריות והנקביות, אמהוּת ואבהוּת-עצמית, שבלעדיהן אין לידה פואטית, ולצידן – שייכות, השתרשות, חיבור לשושלת ארוכה של אבות ואמהות ותינוקות חיים ונושמים, שמתוך חיותם כותבים. ואולי לכך התכוונה רחל אמנו באומרה "הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי", על הברכה שבזעקה, יכולתה לשאת פרי מהעקרות, לכתוב שורת שיר של אמת, חצוב בבשרה, ורק אז לילֵד.
וכך עושה בהר, בחברו פיסות שיר של אמירה הס לסיפור ומעשיה ואגדה, אשר כעת אני אוספת מתוכו פיסות חדשות, עורכת טסרה לטסרה (במחילה), וכך עולה מהן: "ובכתה דק את ההוֹלָדָה / איננו בוגדים אלא במי שאנחנו אוהבים / ושאלה אותי במי יהיו בגידותַיי ובמי היו בגידותיה / ואני יודע שבגידותיי הולכות הרבה אחר בגידותיה / במעין סימביוזה מסוכנת או זיווג של גילוי עריות / ועתה מראה ילדותי כניילון שקוף / כצלופן, / ואני מביט בבן-אדם צועק פנימו / ורואה איך כל מרחב העולם לא מסוגל להרגיע נסתרותיו".
מתוך ניקרות הצורים והגומחות, בהר מודה בפני מי שמחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, ומי שהוא יוצר המאורות, ויוצר אותם גדולים, וקטנים, ויוצר אותם אפילים ומאפילים לעיתים, וזה שהוא פועל גבורות, ועושה חדשות, והוא בעל מלחמות, והוא גם זורע צדקות, ומצמיח ישועות, ובורא רפואות, והוא נורא תהילות.
כך, במילות תפילה, על כוחותיה הסמויים והגלויים, אולי ניתן לנסות ולסכם את מלאכת היצירה הסיפורית הנרקמת בקובץ שלפנינו, שהוא בוודאי בכור ופוטר רחם, לאביו ולאמו, כשם שהשירים הם בכור (ואולי בכורה?) ובחרותם משתלבת זו בזו. השירה בפרוזה והפרוזה בשירה, והביוגרפיה והמקצב והשפע, והפרי הנוצר בעקבות זווגי עולמות כל כך מגוונים. כלידה במטוס השט מעל כדור הארץ כולו, ומחבקו.


"כִּי שָׁם נִסְתָּר תּוֹרַת ה', סִתְרֵי תּוֹרָה כַּנַּ"ל"




פורסם במקור בגרסא מקוצרת בתוך "מקור ראשון", מוסף "שבת", ט' בניסן תשס"ט, 3.4.2009, עמ' 6-7.
ברשת מ-05/04/09

אנא מן אל-יהוד

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית