בחורה שהכרתי סילקה לי פעם מהבית את הספרים של ברט איסטון אליס. היה זה מעשה חסד מצידה. אליס הוא כנראה הסיבה לכך שאני, ומן הסתם עוד רבים, דחינו בכמה שנים טובות ניסיון יומרני לכתוב ספר.
ההיתקלות האקראית הראשונה עם השפה שלו גרמה הלם משתק. הנה מישהו מנסח בסגנון בוהק ובטוח את הקול הפנימי שמתרוצץ בך. דקלומים אדישים וחומציים על חוסר משמעות, בוז, סקס, סמים ואטימות. ההתלהבות ממנו הייתה כנראה עניין של גיל. את 'מתחת לאפס', אני זוכר בדיוק, גמעתי על שפת הים, וחטפתי מכת שמש. ברט (נהגה כמו 'שרק') איסטון אליס הפך לסנסציה מיידית בדומה למישל וולבק, נגיש וזוהר ממנו פי כמה.
משרטט קריקטורה של אנשים ויחסים, 'תיאורים גרפיים' במלוא מובן המושג, במבט שמשקיף על עיר הנמלים במרחק הגנה, מרותק מהחרק האנושי ונגעל ממנו בעת ובעונה אחת. במיטבו הוא הציע לקורא חברות עם אדם מבריק, מצחיק ומסובך, שיצטרף אליך ללילה של הנאות חלולות במהירות של 200 קמ"ש. אתם תקיאו ביחד, ותנתחו את זה למחרת בבוקר.
בכך הפכו 'מתחת לאפס', 'חוקי המשיכה', 'פסיכופת אמריקאי' ו'המלשינים' לקול המוחלט של דור האיקס (עבור 'גלמורמה' לא נותר בי כוח), וכותבם – לסלבריטי ודובר של דור מזוין. הדי.אן.איי של אליס מפוזר לאורכה ולרוחבה של תרבות הפופ. האנק מודי (דיוויד דוכובני) של 'קליפורניקיישן' הוא בנו. ההמנון של 2008 , 'זמן להעמיד הוא טקסט אליסי קלאסי. ,MGMT פנים' של להקת ככזה, אליס הוא הסופר הראשון שהומצא לפי הזמנה עבור הקולנוע. תפאורה נוצצת, דיאלוגים עקרים, ווֹייסאובר מדויק. כל ספריו נרכשו מיידית לעיבוד קולנועי, וכל העיבודים קרסו, כמובן. 'מתחת לאפס' הפך לסרט נעורים אייטיזי ורוד, שנזכר היום בעיקר כטריוויה (הופעתו הראשונה של בראד פיט למספר שניות). ל'חוקי המשיכה' לא עזרו הזיקוקי די־נור של רוג'ר אייברי, ולמרות שפע הברקות ויזואליות הוא התרסק מגודש יומרנות.
העיבוד הבינוני ל'פסיכופת אמריקאי' הוכיח סופית את הפער — כמה בלתי אפשרי לתרגם סרט פרטי שמתרוצץ במוחו של הקורא למדיום קולנועי, או במילים אחרות, הבהיר כמה אליס הוא ספרות במיטבה, ששום דבר אחר לא יכול להחליף.
הארכתי בכל אלה, כי 'לונאר פארק' מתחיל בדיוק שם. בהתחשבנות של אליס עם עצמו, עם הסופר המגה־סלבריטי שהפך להיות, טרומן קפוטה על ספידים, אקסצנטרי, יומרני, מרגיז, מרושע, רוקסטאר בעיני סובביו, כותב שנעשה גיבור הלקוח מספריו. במהלך חסר תקדים, כרגיל אצלו, 'לונאר פארק' נפתח בפרק אוטוביוגרפי ארוך, ובציטוטים מספריו הקודמים, וככזה נועד קודם כל לקוראיו הוותיקים והמותשים של אליס, הגשמת חלום של כל מי שקרא ספר והתחבר אליו. בואו אני אספר לכם איך זה נראה מהצד שלי באמת.
באמת? אין לדעת אצלו. יותר מדויק, 'חיי, בעריכת המחבר' (אם להשתמש בציטוט של דן בן־אמוץ, עוד סלב אליסי על הקצה). 'לונאר פארק' הוא מזיגת־סחרחורת של אוטוביוגרפיה/פיקשן מוכחש, אימה שגעונית שזולגת ממוחו הקודח של הסופר והופכת לעלילה ממשית, ומטא־ספרות. מעין 'שמונה וחצי' פרטי של אליס, ניסיון ללכוד הן את חייו הפרטיים, הן את מעשה האמנות והן את רוחות הרפאים שבתווך. רוחות רפאים ממש: בציר אחד מתברר לסופר כי דמות כלשהי מבצעת סדרת מעשי רצח על בסיס 'פסיכופת אמריקאי'. במקומות אחרים הוא עורך התחשבנות ארוכה עם אביו המנוח. הספר כולו הוא דו־קרב בין הסופר לתפקיד המפלצתי שהוטל עליו. "זו מלאכתו של הסופר: חייו אינם אלא יורה רותחת של שקרים. ייפוי המציאות הוא הליבה. כך אנו מרצים את הסובבים אותנו. כך אנו נמלטים על נפשותינו".
בספרים שהקנו לו תהילה הרסנית הדהיר אליס את הקורא על האוטוסטרדה לעבר קיר מרסק; מונוטוני, ילדותי, דכדוך ושקיעה מנוכרת כפתרון פסיבי. 'לונאר פארק' עשיר מהם, אפילו רגשני. אליס עובר איתנו תהליך ריפוי וניקיון, התחלה מחדש, מחפש מזור בנישואים ובהורות. למרבה המזל, הסופר המבלבל, לעיתים מגוחך, לא איבד ולו פסיק אחד מהסגנון הסוחף, המבריק, המצחיק להפליא ("שפעת ההומור המדויק והאזמלי שלי, שהפך לסמלי המסחרי"). לקרוא אחרי שנים ושוב להיאנח בקנאה, נוכח השילוב הנפלא של תיאורים מדויקים ורגשות כביכול־כמוסים המנוסחים בטון בוטח. "כולם יודעים שרווקים יוצאים מדעתם, מזדקנים בגפם, הופכים לרוחות רפאים שאינן יודעות שובע לעולם. רווקים משלמים לעוזרות בית כדי שיכבסו את הכביסה שלהם. עוד כוסית גלנפידיך במועדון לילה שאינו הולם את מרום קשישותך, פטפוטים משמימים עם בחורות צעירות שהחורים שלהן בהשכלה יעוררו בך זעף ורתיעה". למעט תקלה אחת ('מייקל' ולא 'מיכאל' סטייפ), גם התרגום פנטסטי.
ברד המילים, הרעיונות המתעתעים וההתשה הנפשית הכרוכים בקריאת 'לונאר פארק', שווים רק עבור הסוף המהמם, המזכך, סוגר המעגל, הכתוב בסגנון אחר לחלוטין, כמו להראות שלג'אגלר יש עוד טריק אחרון מנצח בשרוול. הספר עומד בפני עצמו גם עבור מי שעורך היכרות ראשונה עם ברט איסטון אליס, אבל בעל כורחכם הוא יגרה אתכם לטבול בכוס התרעלה המוגזת של יצירותיו הקודמות. גם עליי הוא כפה לחזור אחורה, הנוכל הזה. לחרדתי איאלץ להחזיר את הספרים הביתה.

הרשימה התפרסמה במוסף 7 לילות, ידיעות אחרונות, 17.04.2009
ברשת מ-03/06/09

גירסה להדפסה