בית

בבל , , 27/3/2017

                           

 

ציפה קמפינסקי הבקו"ם של אמריקה

ספרים חדשים נוחתים בתזמון אקראי. הם חודרים אל מהלך החיים ללא הודעה מוקדמת, כמו באנר שמרצד פתאום על מסך המחשב וקוטע את רצף הקריאה. כשהם משובחים כמו 'סיפורים מאליס איילנד'- זה משמח. למרות שמו, זה לא בדיוק ספר סיפורים, אלא מעין מסמך תיעודי. אלבום תמונות ופסקול מתומלל של סרט דוקומנטרי, שעשו שני חברים, יהודים צרפתים, הסופר ז'ורז' פרק והבמאי־סופר רובר בובר. הסרט יצא ב־ 1980 , פרק נפטר ב־ 1982 , הספר פורסם ב־ 1995.
היום האי הקטן אליס, הסמוך מאוד למנהטן ולפסל החירות, הוא אתר לאומי, אטרקציה במדריך הטיולים, אבל בין השנים 1892 ל־ 1924 הוא היה הבקו"ם של אמריקה, שער הכניסה הלא־חגיגית לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. קרוב ל־ 16 מיליון מהגרים, פליטים ועקורים מכל רחבי אירופה עברו בו באותן שנים, בקצב של עד 10,000 איש ביום. "בית חרושת לייצור אמריקאים", קורא לו פרק, "מהיר ויעיל כמו בית מטבחיים בשיקגו".
ההיסטוריה הדביקה לאליס איילנד את הכינוי 'אי הדמעות'. באתר www.history.com מוצגים סרטונים שמתעדים את גרסת 'דמעות השמחה' של מי שזכו להיכנס אז בשער הזהב. אבל בגרסה של פרק ובובר, הדמעות הן דמעות הצער של מי שהגיעו אל האי אחרי שנעקרו מחייהם, ממשפחותיהם, מעברם. כשהגיעו לאי הם אמנם היו כבר במרחק נגיעה מ"אדמת החירות שבה כל בני האדם שווים... אלא שלא הייתה זו אמריקה עדיין", כותב פרק, "רק המשך של הספינה, שרידי אירופה הישנה... שכל מי שיצא ממנה טרם הגיע, שכל מי שעזב הכל מאחוריו לא השיג עדיין דבר".
סיפורו של האי ושל מה שהתרחש בו באותם ימים מובא בחלקו הראשון של הספר, בסגנונו המוכר של פרק: תמציתי, רזה, כמעט טלגרפי. קטעי הטקסט קצרים וטעונים. התמונות ממחישות את הזרות, את הצפיפות, את הבהלה, את שרשרת החיול האזרחי, התעשייתי. אין בהן תקווה או שמחה של מי שהתמזל מזלו והוא עומד לפתוח פרק חדש בחיים. תחת ידיו של פרק, גם אינדקסים - רשימות של נתונים, שמות, תאריכים, חפצים נשכחים, שאריות פסולת, נמלי יציאה ושמות של אוניות מסע - הופכים לשירה. כתיבתו חסכנית ומדויקת גם כשהוא עוסק במניעים העמוקים שלו ושל בובר לעשיית הסרט. "מה שמצוי כאן בשבילי", הוא כותב, "כלל אינו ציוני דרך, שורשים או עקבות, אלא ההיפך: משהו חסר צורה, על הגבול הנאמר, משהו שאוכל לקרוא לו הסגר, או גזירה, או קרע ושבשבילי קשור באופן אינטימי ביותר, מבולבל ביותר, לעובדת היותי יהודי".
פרק, יליד 1936 , שאמו נספתה באושוויץ, עסוק מאוד - לא רק בספר הזה - בזהותו, בעברו, באפשרות לאחות ביוגרפיה קרועה, ובשל כך הוא טרוד גם כאן בשאלה, "איך נתפוס את מה שלא מראים, את מה שלא צולם, שלא מוין בארכיון... שלא בוים? איך נשוב למצוא את מה שהיה שטוח, בנאלי, יומיומי, את מה שהיה רגיל, את מה שקרה מדי יום ביומו?".
ומה שקרה מדי יום ביומו באליס איילנד, גם אם היה בלתי נמנע, נותר קשה לעיכול ומעורר אסוציאציות למחנות מסוג אחר לגמרי. הראיונות בחלקו השני של הספר, עם יהודים ואיטלקים שעברו שם בילדותם ובנעוריהם, מציירים תמונה עכורה. קבלת הפנים האמריקאית הייתה יעילה, אבל בהחלט לא מאירת פנים. אלפי המהגרים, שירדו מדי יום מאוניות מסע שהגיעו מאירופה, רוכזו באולם ענק, שכונה 'גן חיות' בגלל הסורגים שחילקו אותו לשבילים, וחיכו, בין שלוש לחמש שעות, לתורם לסלקציה. מי שעבר אותה בהצלחה – ואלה היו הרוב - זכה לצאת מיד אל חייו החדשים. אך מי שלא - נאלץ להישאר באי ימים ואפילו שבועות; לישון באולמות ענק על דרגשים צפופים, להיזון בעיקר מתפוחי אדמה, להגן על כספו ומיטלטליו מפני גניבות ולהמתין בחוסר־ודאות מוחלט לעתידו. 3,000 איש התאבדו באי בשנותיו כבסיס הקליטה של ארץ החלומות. כמי שעוסק באובססיביות בגורל יהודי אירופה, פרק רגיש במיוחד לתיוג ומתעכב על תהליך המיון הרפואי שנערך באי. הרופאים נדרשו לסמן בגיר על בגדו של מי שנחשד סימנה שחפת, C : כחולה את האות המתאימה לאבחנתם טרכומה (מחלת עיניים) TC , פיגור שכלי X , עיניים E וכו'. אלה שסומנו הועברו לבית החולים באי או נשלחו בחזרה למקום שממנו באו, כמו למשל אביו של בובר, שבשל טרכומה שבה לקה בדרך מפולין לא הורשה להיכנס. "זה אף פעם לא במקרה, אני חושב, שהולכים לבקר היום באליס איילנד", כותב פרק, שבמסגרת התחקיר לסרט ביקר עם בובר באי לראשונה ב־ 1978 , כשנתיים אחרי שנפתח לביקורי קהל. "לאלה שעברו דרכו אין שום חשק לשוב אל האי. ילדיהם או נכדיהם חוזרים אליו בשבילם, באים לחפש עקבות: מה שהיה לאלה מקום של תלאות וחוסר־ודאות הפך בשביל האחרים למקום של זכרונות, אחד מן המקומות שסביבם מתנסחים היחסים שמאחדים אותם עם הסיפור שלהם". אמריקה נשארה עד היום מחוז חפץ נחשק. הספר המיוחד הזה יזכיר לכל מי שייקח בקיץ הקרוב מעבורת לפסל החירות מה עשתה שם פעם ועדת הקבלה.

הרשימה התפרסמה במוסף 7 לילות, ידיעות אחרונות 25.05.2009

ברשת מ-03/06/09
perec-in-ellis-island.jpg

ז'ורז' פרק באליס איילנד / רובר בובר

מייקל שייבון ילדי פלא

גריידי טריפ הוא ילד פלא לשעבר, סופר מסטול בהווה ופלרטטן מועד. טריפ, שנשוי בשלישית, תקוע באמצע כתיבת אפוס בן 2611 עמ' בשם 'ילדי פלא', ובינתיים מתפרנס מהוראת כתיבה יוצרת בקולג'. >>>

אליזבת מקראקן ביתו של הענק

חייה של פגי, ספרנית מיזנטרופית מקייפ קוד של שנות ה-50, משתנים לבלי הכר ביום שלספרייה נכנס ג'יימס, נער תמהוני עצום מימדים, שאינו מפסיק לגדול: מטר שמונים ושמונה בגיל 11, שני מטר עשרים ושישה בגיל 16. סיפור אהבה עדין וטרגי נרקם בין הנער הגבוה בעולם לספרנית. >>>

הארי מאת'יוס הפרדס (אני זוכר את ז'ורז' פרק)

"אני זוכר ששאלתי את ז'ורז' פרק, שהיה בעברו חובב מושבע של אופניים, למה זה כל כך קל לשמור על המהירות כשאתה נמצא "בתוך הגלגל" של רוכב אחר. האם יש לכך הסבר מכני או פסיכולוגי, או אולי שילוב של שניהם? הוא ענה שאין מה להסביר – או שמבינים את זה או שלא. >>>

ברברה ארנרייך וארלי ראסל הוכשילד (עורכות) האישה הגלובלית: מבוא

חלוקת העבודה שהפמיניסטיות מתחו עליה ביקורת כשהיתה "מקומית" נעשתה כיום, במובן מטאפורי, גלובלית: העולם הראשון מקבל עליו תפקיד הדומה לתפקידו של הגבר מהסוג הישן במשפחה — מפונק, עתיר זכויות, לא מסוגל לבשל, לנקות או למצוא את גרביו. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית