בית

בבל , , 18/11/2017

                           

 

מיכאל פייגה העיר שאינה לבנה: תל אביב של מעלה ותל אביב של מטה

ספריהם של שרון רוטברד ושל מעוז עזריהו דומים במובנים רבים. שניהם קשורים לתחום הרחב של חקר המקום, האמיתי והמדומיין, אם זה במסגרת חקר הארכיטקטורה ואם במסגרת הגיאוגרפיה. שניהם עוסקים בתל-אביב, דרך התחום המתפתח של היסטוריה לוקלית. שניהם דנים בקשרים שבין העיר הממשית, החיה, תל-אביב של מטה, לבין הדימוי, החי אף הוא, שבעקבות השיח המקובל על ירושלים ניתן לכנותו תל-אביב של מעלה. שניהם מעניקים חשיבות לשיח; עזריהו מציין: "תל-אביב נבנתה בלבנים ובבלוקים, אך נבראה במילים" (עזריהו, 336), ורוטברד מזכיר כי זו עיר היחידה בעולם שנקראה על שם ספר (ספרו של הרצל אלטנוילנד). בפרקים מסוימים הם שותפים לניתוח ביקורתי דומה של אותם אתרים, בעיקר פרויקט "העיר הלבנה" שמשמר, תחת חסות ולגיטימיות בינלאומית, את בתי הבאוהאוס שנבנו בעיר. עם זאת, אין צורך בבדיקה מעמיקה במיוחד כדי לגלות שני ספרים שונים לחלוטין, שהשוני שביניהם הוא עקרוני ומהותי, ומלמד רבות על קווי השבר במדעי החברה הישראליים של ימינו.

ספרו של רוטברד מתמקד בשני סיפורים. האחד הוא ניתוח תהליך יצירת הדימוי של עיר לבנה, דימוי מפוברק ומומצא, שמיועד להתחבר ולחזק את הנרטיב המעניק משמעות לאומית לקיומה של העיר. הסיפור השני הוא מחיקתה של העיר הערבית יפו, והכללת שרידיה העלובים בגבולותיה של העיר העברית. תל-אביב הלבנה מתקיימת במקומות שיפו השחורה איננה, ולהיפך. הצביעה של תל-אביב בלבן כרוכה בצביעה של יפו בשחור. ספרו של רוטברד הוא, אולי, כתב אשמה חריף כלפי תהליך ההרס והמחיקה שאיפשר את הקמתה של העיר העברית הראשונה, ובוודאי ביקורת על חוסר המודעות וההכחשה המלווים את התהליך. בהשלכה, זו גם ביקורת על ההתנכרות הציונית אל המרחב שאליו הביאה את היהודים מאירופה, וכמובן כלפי הארכיטקטים שהגשימו והעניקו לגיטימיות לתהליך הרס זה.
ספרו של מעוז עזריהו שונה בתכלית, קודם כל מבחינת מזגו. עזריהו הוא אתנוגרף משועשע, הבוחן כיצד רחובות העיר וכיכרותיה עולים ויורדים בחשיבותם הסמלית, מקבלים משמעות ומאבדים אותה. פרט לדיון על התפתחות הדימוי של תל-אביב, הוא מתעד אתרים ממשיים וסמליים, כגון רחוב דיזינגוף, רחוב שינקין, חוף הים וכיכר העיר, שבצוותא מייצרים את המיתוס הגדול של העיר. בעוד שרוטברד מרבה להפנות מבטו אל החצרות האחוריות, כמייצגות את מהותה של העיר העברית, עזריהו עוסק בחלונות הראווה. אין פלא, שבעוד ששניהם עוסקים במיתולוגיה של העיר, היא נראית בעיניהם אחרת לגמרי.

מתוך ההבדל העקרוני שציינתי, הבדל של יום ולילה, של לבן ושחור, נובעים הבדלים נוספים, חלקם עקרוניים וחלקם טכניים. הספר של רוטברד עוסק בתהליך ההלבנה של תל-אביב, בהוצאת הערבי ממנה. השינוי שחל בחשיבות הרחובות, שהוא במוקד סיפורו של עזריהו, מצטייר כטפל, מעין אופנה חולפת שניתן לעסוק בה רק לאחר שהאיום העקרוני חוסל (גם אם הוא לעולם אינו מחוסל לחלוטין, וכל פעם יש לכוננו ולחסלו מחדש). מי שעוסק בהתפתחותה של תל-אביב העברית בנפרד מהשמדתה של יפו הערבית מקבל על עצמו את הנרטיב המנצח ומשכפל אותו. לעומת זאת, נדמה כי עבור עזריהו יש במחקרו של רוטברד ממד בנאלי: הציונות המנצחת דחקה החוצה את הערבי, וסיפור זה סופר שוב ושוב. האין רוטברד משכפל בעצמו את השיח הביקורתי הלעוס היטב של מנצח ומנוצח, מגרש ומגורש, לבן ושחור? האין תל-אביב משובצת בהקשרים היסטוריים אחרים?
בשני הספרים ניצבת תל-אביב למול "האחר". רוטברד מגדיר אחרות אחת מסוימת ועקרונית, והיא המוקד של ספרו. באחד מהקטעים הדרמטיים הרבים בספרו הוא כותב:
...יותר משמדובר במקום, מדובר במצב. למעשה, הסיבה היחידה להיותה של "עיר שחורה" שחורה, היא "עיר לבנה". "עיר שחורה" היא עיר לא-נראית, היא כל מה שמוסתר על ידי הצל הכבד של העיר הלבנה, כל מה שתל-אביב לא רואה ולא רוצה לראות... אפשר למצוא את "עיר שחורה" בכל מקום ש"עיר לבנה" נעדרת ממנו, ומעוצבת כהיפוכה הגמור: "עיר שחורה" היא "האחר" המוחלט של תל אביב בגילומה של "עיר לבנה". היא הרקע השחורה שרק עליו תל אביב יכולה להמשיך להראות לבנה. במובנים רבים היא גם הדגל השחור המתנוסס על תל אביב. (רוטברד 122).
מחקרו העשיר והמפורט של עזריהו לא החמיץ, כמובן, את הניגודיות הזו. גם הוא כותב על הניגודיות שבין תל-אביב ליפו, על הניסיון ליצור "אואזיס אירופי בתוך מדבר אסיה" (עזריהו, עמ' 61-62). אצלו זה רק אחד הניגודים המבנים את המיתוס של תל-אביב, ולא פחות חשוב ממנו הניגוד שבין תל-אביב לאופציות קיום יהודיות אחרות בארץ ישראל, למשל ההתיישבות העובדת, המושבות, ההתנחלויות, וכמובן חיפה וירושלים. רחובות דיזינגוף ושינקין ממלאים תפקיד בעיקר בסכמות ניגודיות פנים-יהודיות.
עזריהו מצטט את הרב ברלין, שכתב: "ירושלים עיר העבר, חיפה עיר העתיד ותל-אביב עיר של הווה" (עזריהו 251). שלש הערים הללו, עם אפשרויות ההתיישבות הנוספות, יוצרות חלוקת עבודה, שמאפשרת ליהודי הציוני לבחור את דרכו הפרטית בתוך המפעל הלאומי. אלו חיתוכים בתוך הקולקטיב היהודי, שמכוננים הזדמנויות ואבחנות, ובכך מהווים בסיס איתן למחקר. עם זאת, הן גם מציגות סכמה ניגודית, ורבות נכתב על הסתירה והעימות שבין ירושלים לתל-אביב, כעיר הנצח למול עיר ההווה, עיר הכבדות והחכמה למול עיר הקלילות, העיר היהודית למול עיר הנורמליות הישראלית. עזריהו מציג זאת בדרך הבאה:
תל-אביב הדגישה את ייחודה – כעיר ללא הפסקה – במונחים של היבדלות מכל מה שראתה בו איום על התפיסה האידא(ל)ית שלה כמייצגת את הנאורות הישראלית, המנוסחת במונחים של חילוניות, ליברליות ומתינות פוליטית. לפי תפיסה זאת, תל-אביב היא אי של שפיות ונורמליות בים של בערות וקנאות השוטף את ישראל... בתפיסתה המיתית, תל-אביב הייתה למובלעת של הישראליות המודרנית, החילונית והנאורה שכוחות האופל המקיפים אותה מכל עבר מאיימים עליה. (עזריהו, 339-340)

רוטברד, לעומת זאת, מדגיש דווקא את הקונפורמיות של תל-אביב, כנושאת הדגל של הציונות התקנית, שעיקר מהותה הוא עברות, או הלבנה, של הארץ. הניגוד למול ירושלים, ובוודאי למול המושבות וקיבוצים, הוא פסאודו-ניגוד, שמסווה את הדמיון העמוק. הוא כותב על הדימוי של תל-אביב:
 ...העיר הלבנה של תל אביב היא לא רק החלק הכי לא-בעייתי של הפרויקט הציוני אלא לב-לבו הרעיוני, הגרעין המוסרי שלו והמטרה שלו: מכיוון שהרעיון החשוב של הציונות היה נורמליזציה של העם היהודי, לא ירושלים כי אם תל-אביב, העיר הלבנה, היא ציון האמיתית. היא נולדה טאבולה ראסה בהגרלה של אחוזת בית על החולות, לא היה שם כלום לפניה, היא לא באה על חשבון אף אחד וכל מה שעשתה היה להפריח את השממה. לא פועלים ערבים בנו אותה אלא סטודנטים לרפואה, למשפטים ולפילוסופיה, שממילא גורשו מאירופה. (רוטברד 85).
מחקרו של רוטברד, עם ההסתמכות העשירה שלו על חומרים ראשוניים, הוא במהותו דדוקטיבי: גורלה של תל-אביב נובע ממהותה העקרונית, ואילו גורלה של יפו נחרץ מקרבתה המסוכנת לעיר שצמחה ממנה וממחויבת למפעל האתנו-לאומי. הרגע ההיסטורי המכונן היה האירועים האלימים של 1921, שבהם חדלה האופציה של קיום משותף ארוך-טווח, והסגרגציה בין העמים, בין הלבן והשחור, החלה את מלאכתה הנמשכת עד ימינו. הדדוקטיביות הדטרמיניסטית מומחשת יותר מכל בדיון כיצד נחום גוטמן מתאר את תל-אביב, וכיצד האלימות החסלנית נכנסת אפילו אל ציורי הילדים הנאיביים שלו: כבר בציוריו משנות השלושים שכונת מנשיה אינה קיימת במקום בו היא צריכה הייתה להיות, כמעין נבואה אל העתיד, נבואה שהגשימה את עצמה. הוצאת הערבי מתל-אביב הייתה כתובה כבר אז, במהותה העברית, הציונית והמייהדת של העיר, והספר רק מפרט את האופן הקונקרטי בו נעשו תהליכי ההלבנה וההשחרה.
הקסם המיוחד בספרו של עזריהו הוא דווקא באינדוקטיביות שלו: בבחינה, דרך מסמכי ארכיונים וקטעי עיתונים, כיצד עוצב המרחב וכיצד פותחו דימוייו, שנדמה כאילו אינם תלויי זמן והקשר. בעוד שבמחקרו של רוטברד יש דבר מה סגור ודטרמיניסטי, מחקרו של עזריהו פתוח, וזורם לכיוון שהחומר לוקח אותו. זו היסטוריה לוקלית במיטבה. אמנם, בסכמה הניגודית שאני יוצר כאן בין שני הספרים, רוטברד תופס את המשבצת של ה"חדש" או ה"ביקורתי", אך הדבר יוצר עוול כלפי ספרו של עזריהו: זה מחקר חדשני, ומבחינת הגיאוגרפיה החברתית, היסטורית ותרבותית בישראל הוא אולי אפילו מהפכני, בכך שהוא מעניק פרספקטיבה חדשה לבחינת הזהות המרחבית הישראלית. עד לא מזמן מחקר על "דיזינגוף" או "שינקין" כמושגים היה נתפס כלא לגיטימי ו"לא רציני" ועזריהו בהחלט פורץ דרכים.

שני הכותבים מתחברים למוטיבים מרכזיים בכתביו של ולטר בנימין. רוטברד כותב היסטורית-נגד, היסטוריה חתרנית, הסותרת את הסיפור הרשמי של העיר הלבנה, שצמחה מתוך החולות. במונחי בנימין, הוא מבריש את ההיסטוריה נגד כיוון הפרווה. עזריהו פשוט מוצא לו פרווה אחרת להבריש. יותר מכל הוא מתחבר למשוטט הבנימיני, דמות שהיא חתרנית כלפי הסדר הצרכני בכך שהיא מלקטת חוויות בפסאג'ים בקצב שלה, בניגוד למטרה הנורמטיבית, שהיא לבצע את הרכישה ללא בזבוז זמן מיותר. חוקר נינוח כעזריהו, שעוקץ במקום לנגח, הוא תוצר-תגובה פרדוקסלי ואירוני לנפיחות הסימבולית של העיר ללא הפסקה.     
סוכני פעולה שונים מניעים את העלילה בשני הספרים. בספרו של רוטברד הגיון הלאומיות המלבינה הוא המעצב את ההיסטוריה. בספרו של עזריהו, החיים התוססים של העיר הם שעושים זאת. עם זאת, שני הספרים מפנים לגיבורים שונים, שמסייעים להיסטוריה במהלכה. רוטברד מעניק משקל רב לארכיטקטים, המנסים לעצב את העיר באופן שתתאים לתפיסות עולם אידיאולוגיות. תפקידם המורכב כולל גם את בנית החדש וגם את הרס הישן, גם את עיצוב המרחב הפיזי וגם - וזה בעיניו חשוב יותר - את הדיבור ויצירת השיח עליו. לאחריהם באים סוכני תרבות נוספים, למשל יוצרי השירה העברית, ומבססים את השיח המוחק בשורות דוגמת "אין כמו יפו בלילות" או "זוהי יפו ילדה זוהי יפו/ הנכנסת כמו יין לדם" ו"יש משהו מוזר ולא ידוע/ יש משהו נפלא בעיר הזאת". עזריהו מעניק אף הוא חשיבות לסוכני תרבות, אם כי הפירוק שהוא מציע אינו מתקרב אל החתרנות של רוטברד. מבחינתו, כאשר נתן אלתרמן מנגיד בפזמון הידוע "בכל זאת יש בה משהו" בין ירושלים לבין תל-אביב, הוא מכונן דימויים ומשקף אותם, ואולי תורם את קולו למעין תחרות בין שתי הערים, אך בוודאי שאין לפרש את מעשהו בפעולת מחיקה לאומנית אלימה. בניגוד לכתיבה הרדיקלית של רוטברד, אצל עזריהו השירים והפזמונים שעיצבו את עולמם של הישראלים עודם משמרים את מעמדם הקסום והלגיטימי.

שני הספרים מוקפדים ואסתטיים, אך - כבכל תחום אחר שאותו נבדוק - גם כאן קיים הבדל עקרוני. ספרו של רוטברד מפולש בתמונות, מפות, מסמכים, צילומי כריכות הספרים המוזכרים בו והערות שוליים ארוכות. נדמה כי בשל הרדיקליות של טענותיו, הוא רואה עצמו מחויב להוכחת-יתר ויזואלית, ואכן משכנעת למדי. הספר נושא בקרבו את הארכיון המשמש אותו להוכחת טענותיו. נקודה זו, גם אם היא אינה מפורשת, היא מרכזית: כיוון שיפו הערבית נמחקה מההיסטוריה, שילוב תמונות שלה ומסמכים אודותיה בספר היסטורי הוא מלאכת גאולה נדרשת. הספר, אם כן, משמש בו זמנית כספר היסטוריה וכאתר זיכרון לעיר שהייתה ואיננה, וכל שנותר ממנה הוא שרידים מוכלים כאטרקציה תיירותית של שכנתה המנצחת. 
וכפי שהטקסט והתמונות משולבים ללא הפרד בפירוק המבט המרוחק שלנו כלפי התוצר האקדמי, כך ממלאת הכריכה תפקיד דומה. בכריכה רואים את מוזיאון האצ"ל, על שם גידי פיגלין, איש אצ"ל כובש יפו. המבנה משתמש בהריסות, אך בונה עליהם מבנה מודרני מזכוכית, כמטפורה למעשה שעשתה העיר העברית בהריסותיה של העיר הערבית. בכריכה הקדמית רואים את צילום המבנה מכיוון יפו אל תל-אביב ובכריכה האחורית בצילום מכיוון תל-אביב אל עבר יפו. ספרו של רוטברד מצוי בתווך בין תל-אביב ליפו, בין הלבן והשחור, וכל הספר, על הטקסט, התמונות והעטיפה שלו, משתתף בעיצוב המסר שבא לגאול את יפו מהשחור ולחלץ את תל-אביב מהלבן.
ספרו של עזריהו הוא, מן הסתם, קונבנציונלי הרבה יותר. עם זאת, חובה לציין כי עזריהו מנצל עד תום את ההזדמנות שמעניק לו הנושא, ומביא עמודי תמונות מרהיבים ביופיים, של גלויות, קריקטורות וצילומים. שני הספרים כאחד מלמדים עד כמה העמיקה המהפכה של השנים האחרונות, בה הספר ההיסטורי הפך, עם תפקידיו המסורתיים, גם למוצר צריכה, שבו העטיפה, הצורה החיצונית והצילומים בפנים מיועדים למשוך את הקורא אל התוכן.   

ספרו של רוטברד הוא פוליטי במוצהר, ועוסק באופן מורחב בניסיונות של הציונות ומדינת ישראל להלבין, למחוק אחרים, לשלוט במרחב. דרכי כיבוש יפו של פיגלין (שבירת הקירות של בתים צמודים) מזכירים לכותב את מלאכת צה"ל בערים פלשתיניות, וגירוש מהגרי עבודה מתל-אביב הם המשך למלאכת ההלבנה הבלתי נגמרת של העיר. בהתאם לתפיסה מרכזית בחשיבה הביקורתית, הכתיבה האקדמית עצמה היא פרקסיס פוליטי.
ניתן להניח שספרו של עזריהו יכול להשתלב היטב בתוך טיעוניו של רוטברד. כיוון שהכתיבה האקדמית משולבת בעיצוב יחסי כוח ושליטה, והחשוב בעיר הוא הסיפור עליה, סיפורו של עזריהו הוא חלק מהלבנתה של העיר, אם כי בוודאי בדרך מתוחכמת יותר מאשר מלבינים אחרים. פירוט ההיסטוריה של התפתחות הרחוב והכיכר התל-אביביים לוקחים חלק בהשכחה של הפשע הקדמון המאפשר אותם מלכתחילה. מהפרספקטיבה הביקורתית של רוטברד ניתן להגדיר את האובייקטיביות לכאורה של עזריהו כפוליטית-לאומנית במהותה, שיתוף פעולה של החוקר עם המספרים האחרים בהסוואת מהותה העקרונית של העיר.
עזריהו, שמבטו על העיר והתפתחותה הוא חיצוני, אירוני וסקרני, היה אולי מוכן אפילו לקבל טענה כזו, בטרם יבטל אותה כבנאלית. ההתבוננות שלו היא ביקורתית בדרכה שלה, ומספרת את הסיפור "כפי שהוא". זו עמדה שמוגדרת בטעות כא-פוליטית, אך היא פוליטית במהותה: היא מכוננת את החוקר כבעל עוצמה שאינה ניתן לגיוס על ידי צד זה או אחר, כבעלת זכות על אמת הנובעת ממחקר קפדני ומפרספקטיבת-על מיוחסת. המחקר הביקורתי, ובתוכו גישות פוסט-מודרניות נרטיביות, טרם הצליח לקעקע אתוס איתן זה, שעדיין מבנה את עיקר המחקר במדעי החברה והרוח בארץ. 
למרבה האירוניה, מחקרו "הפתוח" של עזריהו מאפשר חשיבה ביקורתית במקומות שבהם הביקורתיות החשופה של רוטברד סוגרת אותם. תל-אביב הלבנה חותרת תחת עצמה כל העת. כך למשל, פורחת בה קהילה הומו-לסבית איתנה, עם מוסדות משגשגים, שמאיימת על מרכיבים הגמוניים בשיח הציוני. העיר המשתנה תדיר שמתאר עזריהו היא שמאפשרת חתרנות זו. כאשר חוגגים בתל-אביב את מצעד האהבה של 1999, הפוטנציאל החתרני של העיר מוצג לראווה, למול מסורות יהודיות וישראליות קודמות. עזריהו מצטט:
בשישי האחרון בתל-אביב נפל דבר בישראל – מצעד האהבה הפך לאייקון חברתי חדש ובלתי ניתן לערעור, חג חדש למערך חגי ישראל, אשר בעדו הצביעו בריקודים למעלה מ-200 אלף איש... מצעד האהבה, בסמיכות כה סמלית לצעדת ירושלים האנכרוניסטית [במאמר מוסגר – מה כאן אנכרוניסטי – הצעדה או ירושלים עצמה? מ.פ.], שם את תל-אביב על המפה בשורה אחת עם הערים הגדולות של באירופה כברלין, פריז או ציריך. לראשונה הציגה תל-אביב את עצמה כפי שהיא – עיר קוסמופוליטית, פתוחה ומחוברת און-ליין למה שמתרחש בעולם (עזריהו, 174).

כמו כן, תל-אביב כעיר-עולם גלובלית, הייתה לביתם של מהגרי עבודה ("עובדים זרים" בעגה הישראלית המקובלת), שבשלב מסוים היוו כרבע מאוכלוסייתה. רוטברד מציין את גירושם, שבעיניו משמעותי יותר מעצם הימצאם בתל-אביב. אך בין אם מרצון ובין אם מחוסר ברירה, תל-אביב פיתחה מוסדות עירוניים חשובים שטיפלו במהגרי העבודה, ביניהם אפשרות ללימוד בבתי הספר, קבלת טיפול רפואי, יעוץ משפטי ושירותי דת. אולי מה שקרה הוא שמדינת ישראל, עם עקרונותיה המבדלים והמלבינים, "השתלטה" על תל-אביב החתרנית, וסילקה את העובדים שלא התאימו לעקרונותיה האתנוקרטיים? סוג כזה של ניתוח מתאים יותר לתפיסה של עזריהו, של עיר בהתפתחות מתמדת, המציבה עצמה, לעיתים מול ולעיתים בצוותא עם סדרה של אחרים, ומרכיבים שבה פועלים נגד תהליך הלבנתה.
שני המחברים יסכימו שתל-אביב, מעבר למובן הגיאוגרפי הפשוט, היא חלק מהמפעל הציוני שיצר אותה, ושהיא מרכיב רציף מבין מרכיבי מדינת ישראל. המחלוקת היא לגבי המידה שבה ההיגיון הלאומי מכתיב את ההיגיון העירוני. רוטברד מעניק מקום נרחב ביותר להיגיון הלאומי, על מרכיביו האוריאנטליסטיים, כחודר לכל תחום של חיים עירוניים ומבנה אותם. תל-אביב שלו אינה חתרנית אלא מייצגת קונפורמית ומובהקת של ההיגיון הציוני במלואו. עזריהו, לעומתו, מעניק אוטונומיה לעיר, ומראה כיצד היא מתפתחת גם נגד ההיגיון שכונן אותה.
ביוני 1998 זכתה ישראל באירוויזיון בפעם השלישית. הנציגה הייתה דנה אינטרנישנל, ובעקבות זכייתה יצאו רבים מהקהילה ההומו-לסבית הישראלית לרקוד בשמחה בכיכר רבין (לשעבר כיכר מלכי ישראל). מעוז עזריהו, בפרק המוקדש לתולדותיה של הכיכר, מזכיר אירוע זה (עמ' 327). הוא שוכח לציין שבאותו יום קרה אירוע היסטורי אחר: בית"ר ירושלים זכתה באליפות המדינה בכדורגל, גם בתל-אביב, ותומכיה זרמו אף הם אל אותה כיכר עצמה, ובאותו רגע בדיוק. שתי השמחות של שתי הקהילות, שקשה לדמיין שונות מהן, התערבבו בכיכר. לרגע אוטופי אחד, של כאילו ביאת המשיח, חגגו נציגיה הסטריאוטיפים ביותר של שנאת הזרים המחוספסת, שהם עצמם עוברים השחרה מתמדת בתקשורת הישראלית, עם נציגיה הסטריאוטיפים של האחרות הישראלית החדשה. העיר הלבנה והעיר השחורה, שלא לדבר על העיר הורודה, התמזגו ביחד. העיר הגלובלית, בהטרוטופיות שלה, מאפשרת מפגשים פורצי דרך כאלה. כמובן שלא כולם מובילים לתוצאות בעלות משמעות, אם זה בשל עצמתה המנרמלת של המדינה, או מכיוון שהמפגש לא היה בעל משמעות מלכתחילה. לא היה המשך (הידוע לי) למפגש המלבב בין הקהילה ההומו-לסבית לבין קהילת אוהדי בית"ר ירושלים, אך הוא מרמז על האופציה החתרנית והדיאלקטית שמייצרת הדינמיקה של ההלבנה, וספרו של רוטברד, חתרני יותר מספרים אחרים על תל-אביב, אינו מתמודד עם אפשרות זו. 

לאחר פירוט ההבדלים בין הספרים ניתן לשוב לנקודת דמיון חשובה, אולי חשובה יותר מכל ההבדלים. שני הספרים הם היסטוריה חדשה, חתרנית, מאתגרת, ששואלת שאלות חדשות ומציעה דרכי ניתוח שלא היו קודם. הם מתבוננים על תל-אביב בדרך שבה מיעטו להתבונן בה עד כה, ובכך חשיבותם. האחד מתחיל במקום שהשני מסתיים (ולהיפך). בעוד ששניהם באים מדיציפלינות אחיות, לא מתקיים דיאלוג ממשי ביניהם. יש חוקרים, בעיקר אלו הקרויים "ביקורתיים", שעבורם ספרו של רוטברד ישמש דוגמא מופתית של כתיבה אקדמית מחויבת ומוסרית; ויש אחרים שעבורם יהווה ספרו של עזריהו דוגמא מעולה להיסטוריה לוקלית תרבותית וחברתית, שחושפת את התפתחות המיתוס הישראלי. אולי בקיטוב המאפיין את האקדמיה הישראלית אהיה היחיד שטוען כך, אך לדעתי שני הספרים המנוגדים הללו, הספר הלבן והספר השחור (ושהקורא יחליט מה הוא מה) מהווים תרומה מרכזית להגות, ההולכת ומתפתחת בשנים האחרונות, על המקום הישראלי.

שרון רוטברד, עיר לבנה, עיר שחורה, הוצאת בבל, תל אביב 2005. 352 עמ'.
מעוז עזריהו, תל-אביב העיר ה(א)מיתית: מיתוגרפיה היסטורית, מכון בן-גוריון לחקר ישראל, קרית שדה בוקר, 2005. 363 עמ'.

נוסח עברי של המאמר התפרסם בכתב העת "ישראל" גליון מס' 9 (2006). נוסח אנגלי בכתב העת Journal of Israeli History - Politics, Society, Culture, (Vol. 27, No. 1, March 2008, 87–93)

 

ברשת מ-20/07/06
manshieh-neighborhood-30s.jpg

מבט מתל אביב למנשייה, שנות השלושים

נתי מרום עיר עם קונספציה

בניגוד למיתוסים פופולריים שהתקבעו עם השנים, תל אביב היא עיר מתוכננת מן היסוד, "עיר עם קונספציה", שמחשבה ומעשה תכנוניים עיצבו אותה מראשיתה.
תל אביב נוסדה והתפתחה מתוך תפיסה כי עיר טובה היא עיר שיש לתכנן מראש, בכוונה תחילה. >>>

חנה ארנדט אייכמן בירושלים

בספר "אייכמן בירושלים: דין וחשבון על הבנאליות של הרוע" מכונסות רשימותיה של ארנדט ממשפט אייכמן, שאותו סיקרה כשליחה מטעם ה"ניו יורקר". >>>

ארז צפדיה מרחב עירוני ופוליטיקה לאומית: ממדים של שליטה והתנגדות בכתיבה עכשווית על העיר

על שלושה ספרים העוסקים בעיר בישראל ובשטחים: "עיר לבנה, עיר שחורה" מאת שרון רוטברד, "כשהדרור הפסיק לשיר: רמאללה במצור – יומן" מאת רג'א שחאדה ו"קהילת יפו הערבית ומסגד חסן בכ: גיבוש זהות קולקטיבית, העצמה עצמית והתנגדות" מאת נמרוד לוז. >>>

יוענה גונן אגדה אורבנית

..."'עיר לבנה, עיר שחורה' הוא לא ספר על ארכיטקטורה. זהו טקסט פוליטי הכתוב בשפה בהירה ויפה, במסווה של ספר על ארכיטקטורה... אחד הטקסטים הרדיקליים ביותר שהתפרסמו בעברית בשנים האחרונות."
התפרסם ב"טיימאאוט" 26 מאי 2005. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית