בית

בבל , , 12/12/2019

                           

 

אור אלכסנדרוביץ' בשבח הפינטוז

בשעות הבוקר הערפיליות של 7 באוגוסט 1974 מתח הלוליין הצרפתי פיליפ פטי כבל פלדה באורך 43 מטרים בין הקומות העליונות של שני המגדלים התאומים של מרכז הסחר העולמי בניו יורק. כמה דקות אחר כך הניח את רגלו השמאלית על הכבל, ואחריה גם את הימנית. אחר כך, במשך כ-45 דקות, הלך, דילג, התיישב, נשכב, התרומם והלך שוב על הכבל. כשהחליט סוף-סוף לסיים את המופע ולהניח את שתי רגליו על הגג המוצק של המגדל הדרומי נעצר מיד בידי משטרת ניו יורק, הובא למשפט מהיר והורשע בהליך מזורז בהפרעת הסדר הציבורי ובהסגת גבול. העונש: העלאת מופע לוליינות בחינם לילדים בסנטרל פארק. כשנשאל מדוע החליט להלך באוויר בגובה של 417 מטר ענה בשפה משובשת מעט, "כשאני רואה מקום יפה שבו אני יכול לשים את החבל שלי, אני לא יכול להגיד לא."
פטי הבין מה שהשוטרים הניו יורקים התקשו להבין גם אז – שהעיר היא קודם כול המצאה נהדרת שיכולה, במיטבה, לעודד בני אדם לעשות את מה שנדמה לרוב רובו של הקהל כבלתי אפשרי, ורק אחר כך תירוץ מתמשך לשמירה על הסדר הציבורי.
בזמן שפטי יצר חלום לרגע במרחב שלימים יאכלס את פיגוע הטרור המחריד בהיסטוריה, היה עסוק הארכיטקט ההולנדי רם קולהאס באיסוף חומרים לספר שיהפוך עם יציאתו לאור ב-1978 לטקסט פולחני, מפץ גדול של כתיבה על ערים, בניינים, ארכיטקטורה והזיות אנוש. כמו פטי, גם קולהאס, למראה היצירה הבלתי מתקבלת על הדעת שנקראת "מנהטן", לא יכול היה להתאפק מלמתוח את החבל שלו בין ההזיות המופרכות של מתקני השעשועים בקוני איילנד לגורדי השחקים הפנטזיונריים של האי הניו יורקי ולקפץ עליו בדילוגים קלילים, אופטימיים להפתיע, משועשעים מעט יותר מהצפוי. הטיול חסר האחריות של קולהאס במורד ההיסטוריה החמקמקה של הבנייה במנהטן הוליד בסופו של דבר את "הזיית ניו יורק", ספר שמתאר את התקופה שבה הפכה מנהטן ליצירה אנושית של מלאכותיות מודרנית עד לקצות אצבעותיה – כמעט מבלי שהתכוונה (או לפחות כמעט מבלי שהתכוונה להודות בכך).
כפי שכותב קולהאס, "מרגע גילויה היתה מנהטן בד ציור עירוני, חשוף להפגזות רצונות של משאלות לב, ייצוגים מסולפים, הרכבות והשתלות. רבים מהם 'נקלטו', אבל אפילו אלה שנדחו הותירו עקבות או צלקות." אבל ממעמקי שנות ה-70, ארבעה עשורים אחרי רגע השיא (הסינמטוגרפי) של הכנעת קוף פרא ענק מעל פסגת בניין אמפייר סטייט, לכוד בצבת של מכשירי קִדמה מודרניים שגוזרים עליו כלייה (מכונות הירייה של המטוסים מעל, הגובה הבלתי נתפס של המגדל מתחת), גילה קולהאס ניו יורק שונה, חבולה, מזדקנת ואפרורית, עיר ש"רק האסור מאורגן בה כהלכה". אז גם בחר קולהאס לכתוב את הספר שלו, במאמץ (הזייתי?) להשתמש במודעות המפוכחת להישג של ה"מנהטניזם" (כפי שהוא מכנה את האידיאולוגיה הלא מוכרזת שהספר משתוקק לחשוף) כדי להחזיר אותו לחיים.
מנהטן של ה"מנהטניזם" היא אוסף של אוטופיות מוגשמות, של חיים ממשיים בתוך פנטזיה רבת-פנים, תוצר של נסיבות היסטוריות וגיאוגרפיות שהמציאו את אורח החיים המטרופוליני כמגרש משחקים דחוס של הזיות שמתקיימות זו לצד זו ועוד יותר מכך - זו מעל זו. מנהטן היא המקום שבו התעצב גורד השחקים ככריך רב-שכבתי של טעמים מתנגשים: מסלול גולף בקומה השביעית, ברכת שחייה בקומה ה-12, רחבת ריקודים בקומה ה-17, חדרי שינה בקומה ה-35; או, לחלופין: ציור קיר של לנין באולם הכניסה של בניין RCA,  גנים רומיים אותנטיים עם מסעדת ענק לאלפי סועדים על פני שלוש קומות ברחוב 42. יצירה כזאת יכולה להתעצב רק במערכת שבה כללי המשחק מועטים ופשוטים: 2,028 בלוקים עירוניים עם מגבלות על נפח הבנייה, אבל לא על גובהה או על ייעודה.
הסיפור הפרטי של מנהטן מדגים היטב כיצד בניינים בעלי ערכים ארכיטקטוניים דלים לכאורה (אם לא למטה מכך) מצליחים ליצור סביבת חיים מעוררת השתאות. הסיבה לכך פשוטה: הבניינים של מנהטן היו אמצעים להגשמת מטרות – או פנטזיות – גדולות מהם, לא יעד "ארכיטקטוני" בפני עצמו. הספר חוזר וחושף את המתח התדיר שבין הפעולה הפשוטה, התועלתנית וה"אידיוטית", של הבנייה לדיבור המודע עליה, דיבור שהוא בעצם לב-לבה של ה"ארכיטקטורה": החוכמולוגיה של הלפני-מעשה והאחרי-מעשה, זו שמשתדלת לשמור מרחק בטוח מהמעשה עצמו. קולהאס הכותב, באורח פרדוקסלי, מתמוגג דווקא מחוסר המודעות, מהלקוניות המכוונת, של בוני מנהטן. במשפטים קצרים, תכליתניים לכאורה, הוא יוצא לשרטט דיוקן של עיר נטולת "ארכיטקטורה" ועמוסת בניינים, עיר שבה הישירות הבוטה שבין הכוונה למעשה לא טושטשה מאחורי מערך סבוך של שיקולים אידיאולוגיים ורעיוניים. התהליך הכמו-אוטומטי של הקמת גורדי השחקים – זה שמתנסח באוסף דל של כוונות פרגמטיות ופרוגרמטיות, חסרות "שאר רוח" במתכוון – הוא זה שאִפשר למנהטן להשתחרר מכובד המשקל של האידיאולוגיות מתקנות העולם של הארכיטקטים ולפרוץ למעלה כמו גידול פרא של קורות וברגים. במשתמע טוען קולהאס שה"ארכיטקטורה", לפחות באופן שבו התפרשה באירופה של ראשית המאה ה-20, היא לא יותר מאשר כותונת כפייה שנועדה, במאבק אבוד מראש, להכניס סדר, היגיון, טעם טוב, בכל הבלגן הזה שנקרא עיר. אבל עיר שלכודה בתוך כותונת כפייה, כך מסתבר, הוא לא בדיוק משהו שיש סיבה לכתוב עליו ספר.
לכן גם מקדיש קולהאס מקום של כבוד לנחיתתו של לה קורבוזיה, הארכיטקט-הכותב המשפיע ביותר במחצית הראשונה של המאה ה-20, במנהטן, כמו נגיף חיזרי קטלני שהצליח לחדור למחזור הדם של העיר ולגרום לו לתקוף את עצמו. לה קורבוזיה הוא המודרניזם האירופי שחבילת הרעיונות המתקדמים, מתקני העולם, שהוא מנסה למכור אינה אלא ביטוי מושלם של "היעילות של הבנליות": בלי פנטזיות, אבל עם ייעוד ברור וקבוע, הרבה אוויר צח, אור שמש מבריא ודשא. כשהרעיונות האלה מחלחלים לתוכה של מנהטן אחרי מלחמת העולם השנייה הופכים הבניינים החדשים של מנהטן ל"נקמת רואי החשבון בחלומות הטרום-מלחמתיים של אנשי העסקים". מנהטן, שהתנדנדה בשיאה על הקו הדק שבין המטורף למגוחך, הפכה עם השנים לאי מתים-מהלכים, תוצאה של "עשיית סדר" מוגזמת וכושלת במיוחד.
המתקפה החזיתית של קולהאס על לה קורבוזיה נובעת לא רק מהרעיונות הנפוחים של הארכיטקט השוויצרי אלא גם מהרטוריקה המופרכת שלו, שהיא לב לבו של הפרויקט שהוא משתיל במוחה של מנהטן (ממש כמו ש"הזיית ניו יורק" היא לב לבו של הפרויקט שניסה קולהאס להציב מול ניו יורק של ימיו). מול הפאתוס הרציני להחריד, הרודני ומוכה שיגעון הגדלות של לה קורבוזיה (כולל שימוש אובססיבי וטורדני בסימני קריאה), מציב קולהאס אלטרנטיבה רטורית של כתיבה קפוצה ואירונית, מודעת לעצמה ולעולמה המסתגר בתוך עצמו, עמוסה בהברקות רעיוניות שיוצרות, כמעט באופן אוטומטי, שכבה חדשה של דימויים עירוניים – מנהטן של מילים. אצל קולהאס, הכפייתיות הבלתי מתפשרת של שורת המחץ חשובה לא פחות מהדיוק ההיסטורי או מהרצף המתודולוגי. האסטרטגיה הכתיבתית הזאת נועדה בראש ובראשונה לאפשר את המצאתה מחדש של העיר הגוססת של שנות ה-70, כמהלך מילולי רעיונאי שיקדים את פעולות הבנייה הממשיות. נדמה שאפילו קולהאס האמין בשעתו שהדבר אפשרי – במיוחד משום שהוא נראה גם אז כבלתי אפשרי.
כשקוראים את "הזיית ניו יורק" בעברית אי אפשר שלא להרהר מיד גם בהזיית תל אביב, העיר שהיתה שם של ספר אוטופי עוד לפני שהיתה עיר, עיר שפנטזה שהיא עיר יחידה במינה בעולם עוד כשהיתה אוסף של כמה בתים בשוליים החוליים של עיר נמל מזרח תיכונית קטנה. למרות מאה השנים של קיומה, תל אביב היא עיר צעירה יחסית, שאת כוח חיותה הכתיבה לפחות במחצית מתקופת חייה הפנטזיה של "העיר העברית הראשונה" על מגוון הפירושים היצירתיים והסותרים שהפנטזיה הזאת הולידה. עם השנים, כך נדמה, דעכה הפנטזיה העברית של תל אביב, עד שהגיעה שעתו של השפל האומלל של שנות ה-70 המוקדמות. אבל ניסיונות ההיחלצות המוצלחים בחלקם שיושמו מאז היו מוגבלים למדי, וודאי שלא לוו בתזזית קיבוצית שאפיינה את שנותיה הראשונות של העיר. מצד אחד, ניסו למכור את תל אביב כפּרפּטוִּם מובּילֶה של בילויים – רעיון טוב לשיווק פארק שעשועים, לא עיר; מהצד האחר, ניסו להחזיר לחיים תקופת זוהר מפוברקת למדי שארכה, במקרה הטוב, שנים ספורות, אי שם בתקופה ה"לבנה" של אמצע המנדט – לא בדיוק פנטזיית הפלאים שתישא אותנו למאה חדשה (אבל סיפור טוב לתיירים מזדמנים ולסוכני נדל"ן) – תוך השכחה מכוונת של הממד הקוסמופוליטי החריף שעיצב את התקופה ושנעדר כמעט לחלוטין מהעיר של היום.
כמו שמבקשת "הזיית ניו יורק" להוכיח, כדי לבנות עיר צריך קודם כול לפנטז אותה. אחרת, עיר היא לא יותר מאוסף של בניינים. תל אביב היא לא "ניו יורק הארצישראלית" (למרות כמה כוונות מוקדמות ומאוחרות), אבל במובנים רבים התהליך הניו יורקי שמתאר קולהאס (פרץ של פנטזיות שמולידות עיר; קיפאון ודעיכה; התעוררות מדומה מתוך געגוע לעבר מדומיין; חיבה מוגזמת ל"איכות חיים" כחזות הכול) דומה באופן מפתיע לזה שעבר גם עליה. בתל אביב, לשמחת כולם, מגדלי עזריאלי עדיין עומדים על תלם.
ככה קיבלנו גם אנחנו, בסופו של דבר, את "נקמת רואי חשבון" של השנים האחרונות, תוך העדפה מוגברת לציונים חיוביים בסעיפי "סדר וניקיון" ו"תקינות פוליטית". העיר עובדת לא רע, אבל לא הרבה יותר מזה. לבד מפנטזיות רס"ר מוגבלות להכעיס (החלפת מדרכות; שתילת פרחים; טאטוא מוגבר של כמה רחובות) שכנראה מרגשות כמה וכמה מקבלי החלטות, תל אביב שכחה איך לפטנז; חמור מכך, לעתים נדמה שהיא מפחדת מלהרהר בפינטוז עצמו, מפסיעה מתנדנדת בנתיבים מופרכים, "לא נכונים" בהכרח, שמחייבים מידה מסוימת של קלות דעת, הרפתקנות וחוצפה. תשאלו את פיליפ פטי.


הרשימה, בשינויים קלים, התפרסמה לראשונה בגיליון 402 של "טיימאאוט תל אביב" 14/7/2010 ברשת מ-14/07/10

nyd234.gif

פרויד בערבון לא מוגבל / מרלון וריסנדורפ

הדבר הזה שחיים בתוכו

הסביבה הישראלית, כפי שתיארה, הסבירה ופירשה אותה אסתר זנדברג לאורך השנים, היא גיבורת הספר הזה. זוהי סביבה שתשתיתה כמעט תמיד מחושבת, מהונדסת ונשלטת, אך למשתמשים בה נדמה לא פעם שאינה אלא גזרת גורל מרפת ידיים, ממש כמו חום יולי-אוגוסט-ספטמבר. >>>

 

איל ויצמן ארץ חלולה

בחצי המאה שחלפה מאז כבשה ישראל ב- 1967 את הגדה המערבית, את חצי האי סיני ורצועת עזה ואת רמת הגולן, כיסו דורות של אנשי צבא, מתיישבים, אדריכלים, מתכננים, פוליטיקאים ומשפטנים את מפות השטחים הכבושים בנקודות, בקווים ובשטחים. >>>

סטודיו - כתב עת לאמנות גליון 126

בסטודיו - גליון 126 - יאיר גרבוז על ברט הווידיאו של גיא בן-נר, יהושע נוישטיין על אורי קצנשטיין, רועי רוזן על "במת האנושות" בביאנלה בוונציה ועוד. >>>

ז'אן נובל אפשר היה להפוך את תל אביב לסימפוניה בלבן

שיחה בין ז'אן נובל ושרון רוטברד. >>>

שרון רוטברד איילון סיטי

לנגד עינינו הולכת ומוקמת עיר חדשה, העיר הקווית הראשונה במזרח התיכון, "איילון-סיטי" שמה.
המאמר התפרסם לראשונה בעיתון העיר, אביב 2000. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית