בית

בבל , , 25/9/2017

                           

 

שלומציון קינן סוף סוף אפשרות ביניים בין תשוקה עד מוות לתשוקה למוות
בין ארגון שוקק חיים להמתות-חסד לבין בית בושת ישנוני, מבין גיבור ספרו החדש של מישל וולבק ש"ערכם המסחרי של הסבל ושל המוות, נהיה גבוה יותר מזה של העונג ושל המין". גם וולבק עצמו, כך נראה, הפנים את הלקח. לא תמצאו ב'המפה והטריטוריה' ולו כוס רפוי אחד, אבל מוות יש בו במנות נדיבות. אולי זה מה שזיכה אותו בפרס גונקור. בנוסף לעובדה שמדובר בספר נפלא.
גם זוית הטיפול של וולבק בנושא שלא נותן לו מנוח - בהתאבדותו של האדם המערבי שונה מבספריו הקודמים.  בספר שהקנה לו את תהילתו הבינלאומית, "החלקיקים האלמנטריים", למשל, הוא מאשים את תוצאות מהפכת מאי 68 (ומאחוריה את אימו הביוגרפית, "היפית המנוונת" שהתנתקמה בו בספר משלה) בכך שקידום החירות המינית הפכה מצד אחד, את מושאי התשוקה לצעירים יותר ונגישים פחות עבור אותם בלתי מרוצים של הדרוויזינים החברתי החדש: המבוגרים והבלתי מושכים. באמצעות נוסחה לחיי נצח, מקווה אחד הגיבורים, מישל, למנוע את הטרגדיה. “אפשרות של אי" הוא מעין ספר המשך, ובו לפי המודל שהציע הקסלי ב"עולם חדש מופלא", מתקיימים שכפולים גנטייים בקייטנת מין ניצחית שאין בה מסתורין ולא תשוקה. גם ב"פלטפורמה", הספר שכמעט הביא על וולבק את הפטווה וחזה את הפיגוע בבאלי, מאפשרת תיירות המין מוצא יחיד באמצעות הגשמה ניצחית ושוממת. המשותף לכל הפתרונות שוולבק בחר בהם עד כה למצב הביש של הגבר המזדקן והחרמן בן זמננו הוא החופשה כמודל. לעומת זאת, בספר הנוכחי, הוא מחולל מהפך מוחלט. "המקום שלו בתהליך הייצור," אומר המספר, "ולא מעמדו כמשכפל חיים, הוא שמגדיר בראש ובראשונה את האדם המערבי". הנושא הוא אם כן, לא החופשה אלא העבודה. והגדולה של הספר הזה, מה שהופך אותו לרך ומפוייס יותר, אבל גם מורכב, שלם ומעניין מקודמיו, הוא שבסופו של דבר, ההבדלים בין השניים מתמוססים. 
גם הגיבור שונה באופן מהותי מגיבוריו הקודמים של וולבק שנטו, ככלל לבלבל בין אזלת ידם המינית לבין המצב האנושי ובילו את שנותיהם בהבעת סלידה גורפת מהכל תוך ציפייה למציצות מנערות שגילן בהתמדה יורד. לא כן גיבור הספר החדש האמן ז'ד מרטן. ז'ד רציני. יש לו אהבה עצובה ובלתי ממומשת עיקרית אחת ולמעשה הוא מדיר את עצמו לחלוטין מקהל האנושות.
במרכז יצירתו "פרויקט אחד בלבד – שלטיבו הכוזב היה מודע רק לעיתים נדירות: לספק תיאור אובייקטיבי של העולם". לחיים הוא רוחש "רק אהבה מהוססת", ואת רקבון הפרחים הוא מבין כבר בגיל חמש. בחצי הראשון של חייו המקצועיים הוא מתעד בכפייתיות חפצים מעשה ידי אדם; בחציים השני את יוצריהם. מה שנותר נפלא כתמיד אצל וולבק הוא הכתיבה עצמה. הטון הוא טון של חירום. של מי שתלוי על סף החיים או שחייו תלויים בכתיבה ושהוא בכל מקרה מעברו של איזה סף אפשרי. הרומן מתרחש בעתיד הקרוב, עשר שנים מהיום, והחיים, ההסטוריה, הדמוגרפיה, התרבות, של ה"תקופה" מדווחים בלאקוניות של כרונוגרף שווה נפש. כמו האלוהימיזם של "אפשרות של אי" שיצר את דניאל, האדם האחרון – כאן נקודת המבט האלוהית היא של האמן. לא פלא שעל תערוכת היחיד הראשונה שלו, שכולה צילומי מפות של מישלן, כותב המבקר כי מרטן "מאמץ את נקודת המבט של אל-שותף לצד האדם, בבנייתו (מחדש) של העולם".
אם עד כה ייצגה בספריו של וולבק 'החופשה' את היפוכה הגמור של החירות, כעת מתברר שלא טעינו. וולבק לא הפך לפתע לא.ד. גורדון, וכמו החופשה, גם העבודה לא משחררת. עניין לא מפתיע אצל מי שבן דמותו בספר טוען ש"כל תיאורי החירות, מז'יד ועד סארטר, אינם אלא אי-מורליזמים שנהגו ברשיהם של רווקים חסרי אחריות, כמוני...".
אם עד היום הואשם וולבק הסקנדליסט, הפורנוגרף, השתיין והדכאוני בשנאת נשים, מוסלמים ובני מינו האנושי – ב'המפה והטריטוריה' הוא מעניק את התכונות המלבבות האלה לבן דמותו, הסופר הנודע מישל וולבק, שמוזמן לכתוב הקדמה לתערוכת הציורים של ז'ד מרטן. לוולבק הדמות "תפיסה נכונה של החברה". ידוע לכל שהוא מתבודד עם "נטיות מיזנטרופיות חזקות", והוא מעיד על עצמו שיש לו רק "סולידריות קלושה עם המין האנושי". ז'ד פוגש אותו בביתו העצום באירלנד, שכל חדריו ריקים ומדשאתו מוזנחת. שיחתם הראשונה נסובה על העובדה שהצליחו ללמד חזירים פעולות חשבון פשוטות. בפגישותיהם הבאות וולבק מסריח, מתבוסס במצב דכאוני ונראה כמו "צב זקן וחולה". הוא מזיל דמעות על המחשבה שפס יצור של מוצרים מסוימים נפסק. "לבעלי חיים מהמינים הכי זניחים לוקח אלפי שנים, לפעמים מיליוני שנים להיעלם, ואילו המוצרים המתועשים נמחים מעל פני כדור הארץ בתוך ימים ספורים", הוא אומר. "אף פעם לא ניתנת להם הזדמנות שנייה".
וולבק עצמו, מאחורי המספר, יכול להרשות לעצמו להיות צנוע יותר. בעוד וולבק הדמות מצהיר על פיקאסו, למשל, שיש בו רק "טיפשות קיצונית ושרבוט זקפתי שיכול לפתות בנות שישים מסוימות עם חשבונות בנק תפוחים", יכול וולבק האמיתי להעמיד את עצמו מחוץ לעצמו. בשליש האחרון של הספר, בתפנית בלשית מרתקת, הופך פורטרט של וולבק - כפי שצייר אותו ז'ד ומחירו עומד על 12 מיליון יורו - לאחד הגיבורים. אלו הרגעים שבהם יכול וולבק לתהות על מעמדו כאיקונה. "גם אנחנו מוצרים", אומר וולבק הדמות לז'ד, "מוצרי תרבות. גם אנחנו נידונו לתפוגה".
במאמר שמחבר וולבק לקטלוג התערוכה הוא מנתח ציור בשם 'ביל גייטס וסטיב ג'ובס משוחחים על עתיד עולם המחשבים'. למעשה, הוא כותב, ביל גייטס שבציור כבר פרש ונראה כביל גייטס בחופשה. אמונתו בקפיטליזם, ב"יד הנעלמה", גורמת לו להתגלות "באמת העמוקה שלו, כיצור מאמין". ושמה האמיתי של היצירה צריך להיות 'קיצור תולדות הקפיטליזם'. גם בזוג השני שז'ד מנסה לצייר, תחת הכותרת 'דמיאן הירסט וג'ף קונס מתחלקים בעולם האמנות', יש הכרעה. הירסט, שמייצג את "הטראש, המוות, הציניות", לוקח בסופו של הדבר את הבכורה הכלכלית מקונס, שמייצג את "הקלילות, הסקס, הקיטש".
בסופו של דבר, נדמה שה'עבודה' וה'חופשה', כמו המין והמוות, נמסכים זה בזה. ביל גייטס נראה בחופשה, ואילו וולבק הדמות נותן עצה אחת על יצירה. הוא מסביר לז'ד שאפשר תמיד "לכתוב הערות, לנסות לנסח משפטים: אבל כדי לגשת לכתיבה של רומן צריך לחכות שכל זה יהיה מהודק, בלתי ניתן להפרכה, צריך לחכות להופעתו של גרעין אותנטי של נחיצות". באותו רגע מבין ז'ד ש"אפס המעשה" לעולם כבר לא "יגרום לו לדכדוך".
שמה של תערוכת היחיד הראשונה של ז'ד, 'המפה מעניינת יותר מהטריטוריה', שאול כשמו של הספר, מהגד של סמנטיקאי פולני נידח בשם קורז'יבסקי, גם אם לגיונות של הוגים צרפתים, מדה-סוסיר עד בודריאר, אמרו דברים דומים. האזכור המיידי יותר שעולה על הדעת הוא של סיפורו של בורחס, 'על דיוק במדע', ובו מפה בקנה מידה כל כך מפורט (1:1), שהיא מונחת בדיוק על הטריטוריה עד שהתושבים מעדיפים אותה בסופו של דבר על פני המקור. אבל הטרגדיה בעיני וולבק אינה בניתוק הזה בין יצוג לאמת, אלא בין יופי לשימושיות, אמנות ואמנות, יצירה אנושית ואלוהית -והיא באה לידי ביטוי בסיפור חיי אביו של ז'ד, ארכיטקט ששאף בנעוריו לכונן מעין מהפכה ארכיטקטונית-סוציאליסטית אך נאלץ לבנות "אתרי נופש בחופי ים עד למסירת המפתחות". רק לפני מותו הוא מספר לבנו על "התקווה והכישלון שיצרו את סיפור חייו": בילדותו ניסה לבנות קן לסנוניות שקיננו במחסן. הוא הקדיש שבועות ללימוד האופן שבו בנו את קינהן מאדמה ורוק, "אבל הן אף פעם לא רצו להשתמש בקן שלי", הוא אומר. "אף פעם. הן אפילו הפסיקו לקנן במחסן...". כאן האיש הזקן פורץ בבכי. רק לאחר מותו מוצא ז'ד בתיקיותיו רישומים של מצודות שקופות, מבנים פתלתולים ומדרגות לולייניות המסתחררות לשחקים, ומסיק שאביו מעולם "לא הפסיק לרצות לבנות קינים לסנוניות". אלה המקומות שבהם הרומן הזה הופך ממבריק לגדול.
העובדה שלא יוכל לייצר אלא חפצים שהתכלותם איטית אך ודאית, גורמת לז'ד בערוב ימיו לרצות פשוט "לדווח על העולם". לאחר הצלחתו המטאורית, הוא מתבודד בינות לשבעים דונם בכפר. "העושר עטף אותו פתאום כמו גשם של ניצוצות", והוא עמד לעזוב את "העולם הזה שלמעשה מימיו לא היה חלק ממנו באמת... שליו ונטול שמחה. נייטרלי באופן סופי". יצירתו האחרונה מדווחת על העולם מנקודת מבט צמחית.
ספר נהדר, שנותן סוף סוף אפשרות ביניים בין תשוקה עד מוות לתשוקה למוות (רמז: עבודה), ומצליח לייצר תנועה כפולה שלעיתים נדירות מתקיימת בספר אחד: מצד אחד שאיפה לדפדף הלאה, מצד שני לרוץ לעולם ללא דיחוי ולנסות ליצר בו דברים יפים
ברשת מ-17/04/11
612947.jpg

מפת מישלן, קרז ואוט-ויין

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית