בית

בבל , , 15/9/2019

                           

 

אריאלה אזולאי שפת אם, שפת אב, אחרי מות האם ומות האב

[גירסה ראשונה של הטקסט הזה נכתבה ב- 2003 ופורסמה בספר "חזות מזרחית" (עורכים יגאל ניזרי וטל בן צבי) ולאחר מכן במכונת קריאה חזרתי לטקסט הזה בימים שאחרי מות אבי, כשנה וארבעה חודשים אחרי מות אמי.]  


שיחה עם אשכנזים
מה את עושה את עצמך?!
עושה את עצמי מה?
מזרחית
אני לא עושה את עצמי, אני מזרחית
נו, באמת, את?! מזרחית?

שיחה עם מזרחים
למה את לא כותבת שאת מזרחית?
זה כתוב בשם שלי
לא, אבל למה את לא כותבת על מזרחים
אני כן
מה? איפה?
יגאל עמיר, כרמלה בוחבוט
טוב, זה לא נחשב, כתיבה על המזרחיות שלך

בעיני אלה אני מתחזה למה שאני לא, בעיני אלה אני מסווה את מי שאני באמת. כך או אחרת, מן הפרספקטיבה שלי ההבדל ביניהם נמחק – גם אלה וגם אלה שייכים למשטרת הזהות והשפה, שניהם מתיימרים לדעת טוב ממני מי אני ומה מוטל עלי לחשוב ולעשות. 

מדי יום, מכתה א' ועד סוף בית הספר היסודי, המורה שלי היתה נכנסת לכתה, פותחת את היומן ומקריאה את שמות הילדים. השם אזולאי היה בין הראשונים. לפניו היו אבוטבול, אבוקסיס ואברג'יל. אלו היו המזרחים. ידעתי שבבית לא אהבו אותם, דיברו עליהם בביטול, ולפעמים אף קראו להם בשמות גנאי. הם נתפסו נחותים מאתנו. אמי היתה ילידת הארץ, דור שלישי, ואבי הגיע מצרפת. את שם המשפחה שלנו - אזולאי, שאמנם היה צמוד לשמות האלה, הורגלנו לחוות כאחר מהם. 

כשהייתי כבת  12 אחותי המבוגרת מבין השתים הציעה שנעברת את השם. כך נחשף שהשם שלנו אינו כפשוטו, יש בו משהו מסגיר ואחרים עלולים לחשוב שאנחנו כמו ה'הם', אלה עם השמות האחרים. אנחנו לא כמוהם. הבנתי, הבנה של ילדה, שיש כאן משימה שאתה צריך לשתף פעולה. אולם הצעתה של אחותי נדחתה בקביעה ש"שם לא משנים". וחוץ מזה הרי אבא מצרפת. מאז נושא השם לא עלה בבית. בבגרותי ניסיתי לשחזר את הארוע ההוא, אמי הכחישה ואמרה שאחותי מעולם לא הציעה לשנות את השם. 

אבא מצרפת. זו עובדה. ולכן כבנותיו, מגיע לנו דרכון צרפתי. הדרכון יעיד על מי שנושאת אותו. בסמוך לסיום התיכון התחלתי להיערך למימוש החלום שהיה לי לנסוע ללמוד בפריז. פתחתי בפרוצדורה לקבלת דרכון צרפתי. ההתכתבות עם הבירוקרטיה הצרפתית הבהירה לי, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, שאבי אלג'יראי יליד אלג'יר. ידעתי את הפרט הזה כבר מגיל 12, אבל לא הפנמתי. למיטב זכרוני אבי מעולם לא דיבר על אלג'יר. ובכלל מיעט לדבר והירבה בסיפורים. אולי משום כך לא אותו שאלתי לפשר הפער בין צרפת לאלג'יר. אמי השיבה שכשאבי הגיע לישראל ב- 1949 בעודה מדגישה שהיה זה במסגרת מתנדבי חו"ל (מח"ל), הוא נשאל למקום הולדתו. הוא דייק בפרטים: אוראן, צרפת. 

במשך שנים היתה לי בראש תמונה של הסצינה הזו במשרד הפנים. נצרתי ממנה תמונה חיה כאילו נכחתי במקום. אבי רוכן לעבר אשנב הקבלה. הוא רואה מולו פנים עייפות של פקיד משועמם. נמרץ ומשועשע אבי אומר לו 'בונז'ור' ומקווה כתמיד, שכך יפתחו בפניו שערי עולם. הפקיד כנראה משועשע פחות, שואל אותו בענייניות לעיר הולדתו. למשמע התשובה 'אוראן' משתהה הפקיד מספר שניות ושואל בחוסר ענין  'איפה זה?'. אבי חוזר פעם נוספת על שם העיר ואף מכפיל אותו - 'אוראן-אוראן' כאילו מבקש לקבוע מחדש את גבולות העיר. בעודו מביט בעיניו של הפקיד, חוצה בדל חיוך את פניו הכהים של אבי. הוא מביט ימינה ושמאלה, אולי רוצה לוודא שאין עדים שחוזים בתרמית הגיאוגרפית שלו, ואז משיב לו בשביעות רצון: 'בצרפת כמובן'. אהבתי לספר את הסיפור הזה בכל פעם שנשאלתי למוצא שלי. הוא מילא אותי גאווה. הדגשתי את המזל שנקרה בדרכו של אבי בדמותו של פקיד בור או משועמם. כך הצלחתי להתעלם מן המשמעות הסגולית שבידיעה, אבי בדה את זהותו. 

לפני מספר שנים, רציתי לעגן את נוסח הסיפור שיצרתי בראשי בפרטים קונקרטיים והזכרתי אותו בבית הורי. מן הסתם העזתי לעשות זאת כשאבי לא היה בבית. אמי, ספק נעלבת, ספק מגוננת על נכסי המשפחה, הוכיחה אותי: 'למה את אומרת ככה?! אבא הוא צרפתי. אלג'יר היתה חלק מצרפת והיהודים היו הראשונים שקיבלו נתינות צרפתית'. זו היתה הגרסה של אמא, צברית, דור שלישי בארץ. המלים מתאימות לדברים והדברים למלים. אמי לא משקרת. האמת מבחינתה היא הוכחה שלא היה כאן שקר. האמת תמיד מגויסת להצדיק משהו, לבסס את מציאותו. האמת כפופה לתכלית שהשגתה מחייבת להטוטי טרפז. אבא, לעומת זאת, לא היה זקוק לעובדות, הוא לא גילה ענין באמת. הוא לא היה צריך להוכיח לאיש שהוא דובר אמת. אבא פשוט נהנה להיות צרפתי. הנאה צרופה. יין טוב, בגטים, קממברים ונקניק. על קברי, כך נהג לומר, תנגנו ג'ז ותאכלו אוכל צרפתי. אילו יכול היה, קרוב לוודאי שהיה נהנה באותה מידה להיעשות לאמריקאי. הערצתו תמיד היתה נתונה להם בשל הנחיתה על הירח, מוסיקת הג'אז והחיים באקסטרא לארז'. את תואר השם 'אמיתי' שמר לג'אז או לאוכל, אף פעם לא לזהות. אף לא לשבריר שניה לא הוטרד בשאלה האם זהותו אמיתית. בכל מפגש עם השלטונות, כשעמד מול אלה שבאים לגבות זהויות, ניירות ומסים, הוא שב ונהייה יצירתי להפליא. הוא המציא את עצמו מחדש, השתמש בחולשותיהם, כמו גם בבורותם, בצרות אופקיהם, בחד-ממדיותם וביצרים שהניעו אותם. בין אם הוא חיפש את אזור הדמדומים הזה, או נקלע אליו במקרה, הוא הפיק הנאה מלהיות 'שם', במקום שהטריטוריה שלו אינה ברורה. 

כשהייתי בת 12, אחותי הבכורה הביאה הביתה את המצע של מפלגת של"י. עד היום אני יכולה לחוש בכף היד את מגעה של החוברת הצנומה, כריכה רכה מהודקת בסיכה, דפוס שחור פשוט, טקסט נקי ללא תמונות. נדמה לי שעל הכריכה הודפסבצבע אחד (ירקרק)  דימוי של צבר ברשת כה גסה שהפשיטה אותו מקווי המיתאר שיכלו לשמר את דמותו. בחוברת זו נתקלתי לראשונה במילה כיבוש. היא היכתה בי בעוצמה. היא לא היתה קשורה למעט שידעתי על המקום בו גדלתי ועל מעשיהם של האנשים שחיים בו. אני זוכרת מאז עוד כמה מלים קשות ואלימוֹת: גירוש, הפקעה גזל ונישול. עד היום כשאני משתמשת בהן אני מרגישה בפה אפקט דומה לזה שחשתי בפעם הראשונה שאמרתי אותן. זרותן בשפת האם מתבטאת קודם כל בהדרת הכבוד שהן תובעות. אי אפשר להבליע אותן בשפה. כילדה הרגשתי שהן גדולות עלי אבל גם שיש לי חובה להגיד אותן. הבית הגזעני שגדלתי בו העצים את תחושת החובה. אני לא בטוחה ביחס לזכרון הצבר שעל הכריכה. יתכן והכריכה נבדית אצלי כעת בזכרון, מחשש שהמלים שאני זוכרת משם לא יספיקו כדי לתאר את החבטה שחשתי בכל הגוף כשנפתח בפני ילקוט המלים החדש. דימוי הצבר המנוקב, המחורר, זה שנבלע ברשת הירוקה, היה כל כך שברירי לעומת הצבר שחישלה אמי בשפתה בכל פעם שבגאווה אמרה על עצמה: "אני צברית דור שלישי בארץ”. גם אני, עד אותו רגע, חשבתי שאני  הצבר, הצברית. בעובדה שאבי היה מהגר אירופאי, לא היה כדי לבטל את תחושת ההיבחרות להיות צברית שירשתי מאמי, שנולדה באחת ממושבות הברון ובגופה, בלשונה ובמחוותיה גילמה את הצבר. גם כשנקטה בלשון נקבה, היתה זו צברית שנבראה מצלעו של צבר והכניסה את בנותיה בבריתו. אבי תמיד נותר אחר, זר ואלגנטי בריחוקו.  

הגילוי על מוצאו של אבי, והגילוי על מעשיה של הציונות – שהיה למעשה גילוי על אמי – התרחשו בסמיכות. גם אמי, גם אבי - אולם מבלי שנוצר איזון בין השנים. האמת של אמא שלי הלכה ונגלתה בפני במערומיה בתור שקר, והשקר של אבא שלי הלך והתחבב עלי בתור אמת. 

חרף היבדלותם של שני הסיפורים שנסובו אחד על אבי ושני על אמי, ראיתי באמי אחראית לשניהם. השקר של אבי לא הרע לאיש, לא השתלט על תודעות אחרות ולא תבע את גיוסן. אבי שיקר משום שהתענג על אפשרותו להיעשות-לצרפתי. מעולם לא ניכרה בו התענגות דומה ביחס לישראליות. אף כי היה בקי ברזיה ואימץ עמדה פטריוטית פוליטית הוא העדיף את הקלאב הצרפתי של נתניה, את חגיגות הקאטורז ז'ווייה (יום כיבוש הבסטיליה) בבית השגריר הצרפתי ואת צבעי הטריקולור על פני הכחול והלבן. הוא לא מירק את מבטאו, שנא פיצוחים, חומוס ומנגל, זעף על לקוחות שנכנסו לחנותו-מבצרו בגרירת רגלים ומעולם לא חשב לצאת לשטוף את מכוניתו שלא בחולצת צווארון ומכנסי גברדין. אמי התעקשה על האמיתות שלה בכל הנוגע לאבי ולציונות, ואת הנאתה הפיקה מכך שיכירו בצדקתה. בדומה לכל שיח לאומי, גם התחביר שלה הבליע הסכמה שבשתיקה בין בני השיח. זו שפה כובשת שלא יכולה להרשות לעצמה חלקות לא מעובדות. ההסכמות הראשוניות שהיא דורשת לא מאפשרות לנשום בתוכה. אסור להיכנס אתה למשא ומתן. משום כך - בשפת האם אפשר רק לבגוד, או לחילופין לאטום אזנים, לִגְלות למחוזות רחוקים או מושבות בדויות. אמי הרי היתה צברית מלידה. העובדה שאמה האהובה, סבתי, נולדה בבולגריה והגיעה לכאן במקרה, בקושי דיברה עברית ונותרה תמיד מרוחקת וזרה, לא השפיעה על תפיסתה העצמית כצברית.

עם הגילוי הזה הגעתי למצוות. הגוף שלי הפך לגלאי של סוכני אמת המוכנים בכל רגע נתון להוכיח שהם בעליה של אמת שאינה נתונה במשא ומתן. מורים בבית ספר, מדריכים בתנועת נוער, פוליטיקאים, שכנים. כולם היו נגועים. כולם שיקרו. 'בית לאומי'. 'שלנו'. 'רדפו אותנו'. 'כל הערבים רוצחים'. 'כל מה שהם רוצים זה לזרוק אותנו לים'. 'הם אשמים'. 'הם ברחו'. 'אין להם בעיה להרוג אחד את השני'. 'הם מתרבים כמו זבובים'. 'אצלנו נלחמים על החיים של כל חייל'. התחלתי להרגיש לראשונה בחיי - זעם. על המקום שגדלתי בו, על הרעוֹת שהוא ייצר – שעוד ידעתי עליהן רק מעט, על השקרים שבהם הן נעטפו. הזעם היה מהול בעלבון. אולי משום שהוּלכתי שולל. לא ידעתי היכן להתנחם. באותם ימים נאספתי לזרועותיו הקרות של מכשיר ליישור גב שהאורטופד כפה עלי בגלל בעיה בגב. המכשיר המיישר חטאי הורים גזר עלי שתיקה. שתיקת הפה ושתיקת הגוף. באחת, ה'אנחנו' שהייתי חלק ממנו נהיה עבורי 'הם'. עברו שנים, עד שהבנתי שעקבות האחרוּת של אבא שלי – שתמיד היתה שם, זמינה – טבועים בי והם שנתנו לי את הכוח לראות את עצמי מחוץ ל'הם', גם אם לא מדובר באותו 'הם'.

המסע שהושלכתי אליו, המסע אל מחוץ ל'אנחנו' הותיר אותי בלי שפה. הגוף האורטופדי שהתאימו לי בחנות של ד"ר ברזילי במורד רחוב שינקין בתל אביב הלך והתהדק סביבי והקיף גם את מקום המוצא של המלים. גיליתי שאני יודעת לשתוק. השתיקה גילתה לי את הפוטנציאל המשקם שלה. מוטות המתכת, רצועות העור ותבנית האגן העשויה פלסטיק קרקושו וצקצקו, הפקיו הגאים חדשים, נקיים, טכניים. אבני שפה לא מקומיות. שפתה של אמי, שפת האם שלי, היתה עשויה מחומרי המקום. שפת אמה שלה היתה הלדינו. היא שמרה עליה באדיקות, שאיש לא יחלוק איתה אותה. במשך שנים המעטתי בחשיבות האזור הזה בחייה, כאילו היתה הלדינו שמורת טבע בחיים ישראליים לעילא. חלפו שנים עד אשר הבנתי שמה שזיהיתי כשייכותה של אמי למקום דמה יותר להיענות לפקודה, צו השעה, היקראות לדגל, מצוות אנשים מלומדה. כממלאת אחר משימה היא ביקשה להכניס אותנו בברית הצבר, בעוד שמעצמה לא מיהרה למחוק סימני גלות. ביום שבו נפטרה אמה, סבתי, נעלמו מחיינו צלילי הלדינו שלא ידעתי ונותרו מהם רק הגעגועים הלא מוסתרים של אמי וכמה מלות חיבה. עבורנו שייפה אמי שפת אם מקומית, על טהרת הצבריות. הקיום המשפחתי היה לתפארת מדינת ישראל. תמיד צפתה בנו עין נוספת, העין שלמענה אכלנו, חגגנו, התלבשנו, יצאנו והתחבקנו. היו רגעים שבהם היינו ההוכחה החיה להישגיה של מדינת היהודים. המשא הכבד הזה לא היה סתם גבנון בשפה. אצלנו, בני ובנות הדור השני למגרשים, הוא דמה יותר למחלת עור, לזיהום בדם. לא נכחנו בפשע הראשוני, ולא השתתפנו בכיבוס מילותינו. ירשנו אותן כשהן לבנות ומעומלנות. כשניסיתי לנקות את השפה גיליתי לתדהמתי שהקרקעית קרובה מאוד. שפת האב שלי היתה מחוררת. הסיפורים ביעבעו מתוך העברית שלו, מרתקים בתיבול שלהם, אך מותירים אותה מאחור. העושר והסוגסטיביות של הדימויים שלו לא נולד מתוך העברית. עם זאת, התחביר השימושי ואוצר המלים הדל לא עמדו בדרכו כמספר סיפורים, לא מנעו ממנו לשים לב לפרטים, לאווירה ולדמויות שדרכן המציא את עצמו בכל פעם מחדש. הסיפור שבעל פה הצניע את העברית הרצוצה. עם זאת, כל פעם שקם מכורסתו ויצא אל העולם, גם אם התרחק משם רק מטרים ספורים, הוא חזר עם שלל. המציאות מעולם לא אכזבה אותו והוא תמיד מצא מה לאסוף ממנה. עצם היציאה מחוץ לשדה הראייה של מאזיניו לסיפור, היתה הזדמנות ללקט חומרי גלם שאף אחד לא יוכל לפקח על אמיתותם. היתה לו חיבה לדוקומנטציה. כל כמה שהסיפורים נשמעו בדיוניים, הם תמיד היו מבוססים על משהו שקרה. 

יש לי זיכרון עמום, שאינו מצליח להתבהר, שיום אחד מישהו אמר משהו על שפתו הדלה של אבי. בדיעבד אני מבינה שהתחלתי אז לנהוג כאילו החלה הספירה לאחור. היה עלי לקרוא את כל הספרים. תשוקה שהיתה מופרכת מיסודה. עדיין כבת 12, היה לי מנוי לספריה אבל אסור היה לשאול יותר משלושה ספרים לשבוע. בבית כמעט שלא היו ספרים. הקפדתי לקחת ספרים שלא הצלחתי להבין את השורה הפותחת אותם. קראתי אותם מבלי באמת לקרוא. רציתי שהמלים האחרות, אלה שאני לא מכירה, יהיו מילותיי. נהניתי מכך שאחיותי התגאו בי על הספרים שקראתי. נהניתי מכך שהספרים שהו במחיצתי, התקרבו אלי. או אני אליהם. פיתחתי אל הספרים יחס חפצי. אהבתי את המגע שלהם, את נוכחותם על הכרית שלי, את תחושת הביטחון שהם הישרו עלי. לימים הבנתי שקל לי יותר לקרוא ספר ששהה במחיצתי זמן מה לפני הקריאה בו. מאז הפך העניין להרגל. אני רוכשת ספרים ביודעי שאגיע לקרוא אותם רק בעוד זמן. 

שפת האם שלי היתה נגועה. היא אטמה את הכאב – כל כאב, כולל של האם עצמה – במלים. היא סתמה לו את הפה. במקום להקשיב לכאב ולדבר אתו או אליו, היא התווכחה אתו, דברה במקומו, בשבילו. שפת האם נגועה. העברית נגועה. שפת האם העברית נגועה. שפת האם העברית שלי נגועה. 

בתוך השפה ומחוצה לה הרגשתי את אותו אין אונים. מאמצי לחלץ משפת האם שלי לא צלחו והמועקה לא חדלה. הייתי מוכנה לנגוס בה ובלבד שאראה אותה מוטלת לרגלי, מבוזה בעבור כל מה שחוללה. אבל אהבתי את השפה, אהבתי את האם. התחלתי גם אני לבדות בה, לספר איתה קורות עבר לפנים ואחורנית, למעלה ולמטה, לצדדים ובתנועה סיבובית, עד אשר מה שנקבר ניעור לחיים, ומה שהושמט הפך לעיקר, ללב, לעמוד השידרה, לכרכרה שעל גביה ההיסטוריה נישאת, מנביטה פוטנציאלים וזורעת מבוכות.

שפת האב שלי היתה מחווה. מחווה של התחזות, אחרות, זרות, התחפשות, ריבוי, ענייניות, להטוטנות. המחווה הזו חזרה על עצמה בכל השפות שאבי ידע לפטפט בהן, השפות בהן דיברו הלקוחות שהגיעו לחנותו. הוא התענג על יכולתו לקלוט מלים בשפות זרות ולנהוג כמי שמדבר בלשונם - אמהרית, רוסית, ערבית, ספרדית ואפילו יידיש. לא היתה לי שפת אב להגר אליה. אבל היתה לי המחווה. בתחילה בגוף, בהדרגה היא נהפכה ללשון כתובה, ורק מאוחר יותר ללשון מדוברת. הבדיה של אבי היתה כל כך חזקה כך שגם כאשר היה ברור שאין היא מחזיקה מים, שחייו אפורים מתיאוריו, היא המשיכה להלך קסם, לתת לנו הסובבות אותו את הכוח להמשיך אותה גם בלעדיו. מותו הפיזי כבר לא יטול אותה מאתנו, היא מוטבעת בנו כשלנו, חלק מכוח הדמיון שניחנו בו המניע את התשוקה לחרוג ממה שמאיים לכבול אותנו.

לצד המחווה של הדיבור, שפת האב שלי כוללת גם את מחוות השתיקה. נוכחת בדממה כמו צלקת. אבי התגייס לצבא הצרפתי במלחמת העולם השנייה ועזב את אלג'יר. כשהיגר לישראל הוא עזב אותה פעם שניה. נפרד ממנה לתמיד. היום אני רואה בכך מומנט של הישרדות. מי יכול היה לרצות להיות יוצא צפון אפריקאי בישראל של סוף שנות הארבעים?! מי יכולה היתה לרצות אותה עת להינשא ליוצא צפון אפריקה, בעיקר אם היא עצמה, עם שיערה הבלונדיני ועיניה הירוקות, הצליחה להסוות את מוצאה הספרדי? כשאמרו עליו שהוא אלג'יראי הוא הרגיש מוקנט, כשאמרו עליו שהוא צרפתי הוא הרגיש מוחמא. הוא נמנע מלהתיידד עם יוצאי צפון אפריקה, נזהר שלא להיות מזוהה אתם והקפיד לסמן את המרחק בינו לבינם. הוא שילם על כך בבדידות. הוא היה זר ונשאר בודד בזרותו. 

בתחילת שנות אלפים, השמיעו לי הורי קלטת שהוקלטה ב- 1972 במהלך נסיעה משפחתית לאשדוד. אני זוכרת את הנסיעה ההיא. הייתי כבת תשע או עשר. אבי נהג, אמי ישבה לצידו, אחותי הצעירה מבין השתיים ואני ישבנו מאחור עם סבתי מצד אמי. המיקרופון, כרגיל, היה אחוז בידי. בניגוד לקלטות אחרות שנעלמו עם השנים, את זו שמרו הורי משום שהיא אצרה את קולה של סבתי שנפטרה אותו לילה משבץ מוחי. כשהאזנתי לקלטת כעבור שלושים שנה יכולתי רק לנחש שהאשה עם המבטא הכבד, שהיה קרוב לוודאי בולגרי, היא סבתי. לא כך זכרתי אותה. פני החרסינה הלבנות שלה ושיערה השחור נותרו בזכרוני ללא קול. גורלו של הקול שהוא נמחק מן התמונות באלבום, וכך קרה גם לקולה של סבתי. גם יתר הקולות שבקעו מן הקלטת נשמעו לי זרים. הילדה הקטנה במכונית - אני, הפצירה: 'דברו אלי'. נדמה לי שהיא חזרה על הבקשה יותר מפעם אחת. כששמעתי את התחינה הזו הרעשים התערבבו בראשי ולא שמעתי יותר כלום. כמה פעמים מאז קבלתי את הקלטת לידי, השחלתי אותה למערכת אבל לא העזתי ללחוץ על כפתור ה- play. התמצות של חיי באותן שתי מלים – 'דברו אלי' – היכה בי. מתוך הקלטת הגיחה הילדה הקטנה הזו, מצחקקת ומתריסה, והזכירה לי שלעניין האינטלקטואלי שלי בדרמה של הדיבור והשתיקה, שכרוכה בשאלות של בעלות, שייכות, היענות, חניכות, הגייה, זרות, בדידות, חרדה, נישול, בגידה, השתקה, מחיקה, תאימות, הגירה – קדמה מערכה שנכתבה בגוף. 

מחוות השתיקה הסתתרה בגוף שלי כמו צופן גנטי עוד לפני שהושלכתי מן הלשון וניסיתי להגר ממנה במכוון. המחווה הזו אפשרה גם לי – פעם במציאות ופעם בדמיון – להמציא את עצמי מחדש. חלפו הרבה שנים עד שקלטתי, שגם אמי שדיברה את הישראליות, שדיברה בשמה ונשאה מולנו את דגלה, היגרה ממנה רוב הזמן לסלונה הביתי. שם, מלבד כאשר התגריתי בה, היא שכחה ממנה ומחובותיה כלפיה. יחד עם בעלה - אבי, יכולה היתה בסלונה להרשות לעצמה לזמן קצוב לחיות את זרותה מכל היתר - הישראלים, ולקיים את מנהגי האפריטיף שלו וגינוני התפירה שלה, לחלום על הארמון של משפחתה בסופיה ולהתרפק על מסכת החיזורים האירופאית שאבי זימן לה כאן, במסווה של צרפתי. בסלונה הביתי, היתה אחת לכמה זמן משתמשת באיזו מילה ב"ראשונית", כדי להראות לנו שמתחת לאירופאיות – שאולי השתכנענו שהיא הם – שוכנת צברית "אמיתית”.

כשהתחלתי לשאול שאלות על הכובסת הפלסטינית שהיתה בבית הוריה של אמי, שממנה ודאי למדה את אותן מלים לא מעטות שידעה בערבית, או כשתהיתי מה חשבה כשיום אחד פועליו הפלסטינים של סבי לא שבו לעבוד בפרדס, התייצבה מולי דמות פלקטית של צברית. קול הלאום דיבר מגרונה וסילק את  הדמות האחרת שגידלה אותנו רוב ימות השנה. בקולה הלאומי ביקשה למחוק הן את העובדה שבוצע כאן פשע והן להחזיר אותי אל דרך הישר, אל הדרך שממנה גם לי הוא ימשיך שלא להיראות כמו פשע.

מיום שהתחלתי לשאול על העבר סומנתי כסוררת ואמי לא הצליחה לשוב לדבר אתי כדבר אם אל בתה. על צדקת הדרך – על מה שהיא אימצה כצידקת הדרך - אסור היה לערער. הכפירה שלי יצרה בינינו מרחק גדול וכואב. רק אחרי שמתה אמי התחלתי להבין שכאשר הגבתי רק לדמות הצברית שהיא העמידה מולי הענקתי לה כוח רב משהיה לה. ייתכן ויכולתי דווקא לכרסם בכוחה אילו נתתי לזרות ביחס למקום הזה שהיתה גם לה לסדוק את הדמות הזו. הזרות הזו, כך זה נראה לי היום, הגנה עליה מפני המפגש עם התהום שוודאי נפערה ביום שבו לא נותר כלום מנופי ילדותה, מן  הדמויות, המנהגים, ההגאים, המלבושים והטעמים של חייה בראשון לציון האהובה, שעד הקמת המדינה התערבבו בה בטבעיות יהודים וערבים, ומאותו רגע שפה חלולה של עצמאות ושחרור תפסה את מקום הכאב, האובדן והחורבן. לו הייתי שואלת אותה על הזרות הזו, דמותה הצברית, זו שדיברה תוך שהיא שותקת את מה שאסור היה לומר לשכמותי, מחשש שכבוגדת דיבורים כאלה ישמש אותי כעדויות ביחס למה שהוסתר, היתה ודאי מתכחשת לקיומה, לא כל שכן למשמעות שאני מייחסת לה כיום. ייתכן שגם שם העצם זרות אינו מתאים לתאר את הדבר שאחריו אני מבקשת, אותה ביטנה פנימית, גלויה או נסתרת - תלוי בסיטואציה - של הצברית, זו שבשעה שנקראה לדגל התכחשה לה ורמסה את קיומה ברגליה שלה. איני בודה את הזרות הזו. היו לה ביטויים גלויים לעין, גם אם היא התכחשה למשמעותם. דרך הזרות הזו אני מבקשת לתת מקום לאפשרות שאמי חוותה אובדן נוראי כשהארץ, שכה התגאתה שהיתה ילידה שלה, איבדה בבת אחת את אופייה. אני מסרבת להאמין בכך שלפני שאימצה את הסיפור ההגמוני שהצדיק את האסון ונטל ממנו את מובנו, לא ראתה אמי אסון ולא ידעה שהיא רואה אסון. אילו לא היה שם אובדן שהפך ללא מדובר, כאוב, שתוק, מושתק, היא – ואחרים בני דורה – לא היו נדרכים כל כך ודיבורם מתהדק כחומת לבנים בצורה במאמץ להסתיר את אותו אובדן, ואת מוכנותם להתכחש לקיומו ולהמירו בשמחה מאוסה במדינה, שקמה בארץ שנגזלה מאחרים. אם לא הייתי משרטטת את קווי המתאר של הזרות הזו, לא הייתי יכולה לדמיין אפשרותה של אמנה אזרחית, אפשרות של מוצא מהאסון שניחת גם על אלה שנעשו למקרבנים, ועל צאצאיהם שממשיכים להיות לכודים בלפיתתו. אולי אם אשחזר את תפרי הבטנה אוכל לפרום אותם, לחבר את היריעות לגיזרה אחרת, ולשמוע אותה מדברת אתי, אלי, אומרת לי, 'כן, חסר לי מבטה של הכובסת, מבטאה הכבד, הצליל המיוחד שהשמיעה כשגלגלה את שמי – זהבה – בלשונה', ואחרי השתהות קצרה מוסיפה - 'כן, גם מגע ידה כשהיתה מלטפת את תלתלי הזהובים ואוספת אותי בזרועותיה'. משם אמא, השיחה היתה קולחת והחיוניות של מי שאינה עמלה על הסתרת סוד שקברה היתה שבה אליך. 
       
כשמסביב רועמת שתיקה, צמד המלים 'דברו אלי' מבטא כמיהה לעצם הדיבור. כשמסביב רוחש דיבור, 'דברו אלי' הוא ביטול של הדיבור שישנו, קביעה שדיבור שאינו ממען, שהמוענת שלו נטמעה בקול הלאום ואין בו פניה אל נמענת – אין הוא פונה 'אלי' – כי אם אל מועמדת לגיוס, אינו דיבור כלל. למעשה, צמד המלים הזה תובע בעת ובעונה אחת דיבור ושתיקה. 

כילדה ניסיתי להתחזות לאבי. לא בדמות מספר הסיפורים בחרתי כי אם בזו ששותקת בין סיפור לסיפור. כדי לשתוק הייתי צריכה לגבור על דחף עצום לדבר שסימן אותי אי אז כמנהיגת הכיתה, ולבלוע מספר עצום של מלים שהצטופפו בחכי. השתיקה נראתה לי יפה. ראיתי בה אצילות וגאווה. חשבתי שהמצוקה, הכאב, העצב או הגעגוע נראים בה מדודים יותר. בטחתי בה. 

בגיל 18 התחלתי ללמוד צרפתית. בשנתיים הראשונות ללימודי בפריז, החיים מחוץ לשפה כבר לא היו מטפורה. השתיקה החדשה של מהגרת חסרת לשון אפשרה לי לגלות את עצמי מחדש בתוך שפה, שפה זרה, שפה שהציעה את עצמה כדי שאלמד לכתוב מחדש שפה בגוף שלי. 

זו שדיברה צרפתית היתה אחרת מזו שדיברה עברית. אחרי כמה שנים, המרחק ביניהן הצטמצם. הצרפתית אפשרה לי לחזור לעברית, אבל השמחה שמתעוררת בי מעצמה מרגע ששפתיי מכינות עצמן לפטפט בצרפתית ומפיחה חיים בדיבורי, ממעטת להתעורר בעברית ועוד פחות מכך בעצמה, מעצמה.  

הגוף האורטופדי ננעל בשתיקה. הקריאה 'דברו אלי' נשארה קריאתו. גם הוא ביקש להיכנס לשפה. הוא ביקש שידברו אליו, גם כאשר הוא משתהה, גם אם אינו נענה מיד. הוא תבע זמן, הוא ביקש שלא יפקירו אותו, שידברו אליו עד שידביק את הקצב והפער בין המילה לגוף יצטמצם. הוא לא ביקש למחוק את המסמן שהוטבע בגוף, רק לאוורר אותו, דרך הדיבור, דיבור ישיר, סנטימטר אחר סנטימטר, ישירות אלי, ישירות לגוף, להשיבו בחזרה דרך הלשון כך שניתן יהיה לחבר מחדש, ביחס של אחד לאחד, מילה וגוף. 

את הסימן שהוטבע בגוף אי אפשר לסלק. 

אפשר לסרב למסומנים המוצעים, להגיד 'לא, תודה', ולבקש אחר מסומן חלופי. 'לא, תודה, איני מעוניינת לכתוב על זהות מזרחית, איני יודעת מהי'. 'לא, תודה, איני מעוניינת לשכוח מזה שאני מזרחית'.

הסימן שהוטבע בגוף חסר תוכן. במקרה שלי הוא נעוץ בלשון ובמחווה הלשונית. העברית לא נותנת לסימן הזה מנוח. הוא מתעורר מרבצו, כאילו בתנאים כאלה אין הוא יכול לרבוץ. דרכו מתנהל המשא ומתן עם השפה. משא ומתן שיימשך רק כל עוד תישמר זרותו של הסימן, תתמיד למרות שמכל עבר לא פוסקים האיומים, התביעות להיטמע, לאשרר את הברית הקיימת, זו שמתקיימת רק בין אלה שאינם זרים, שקירבתם נגזרת מן החיץ שמוצב בינם לבין האחרים, שמאפשר ומצדק מעשים של גזל מקטן ועד גדול. 

בהשוואה לילדות ולילדים רבים ממוצא מזרחי סבלתי מעט בשל מוצאי. העלבונות הספורים שספגתי התפענחו לי ככאלה בדיעבד, כאשר הבנתי שהביטול שבו התייחסו הורי למזרחים היתה הדרך שלהם להבחין עצמם ממזרחים אחרים שאותם הם ראו מבעד לתפיסה ההגמונית כנחשלים, ומשום כך נשמרו מהיות מזוהים איתם. ביום שבו חוויתי את העלבונות האלה, הם כאבו כאילו לא היו בדיעבד. אולם היה בהם גם כוח שנצבר כתוצאה משילוב בין כאב צורב וראייה נכוחה. במזרחיות, זו שהוטבעה בי מאבי וזו שהוטבעה בי מאמי, לא היה תוכן, אך במפגש שלה עם החוץ היה די בשביל שיום אחד היא תיעשה לעמדה. עמדה המשלבת בין רישום בגוף שקבע את מיקומי בעולם ובין בחירות מסוימות, שגם אם בחלקן נגזרו ממנו היה בהן גם ביטוי לרצון לחרוג ממה שיכול היה להידמות לגזירת גורל. הבדיה והדמיון, הזרות וההגירה וכן השיבוש המכוון של עקבותיהן והנוכחות השתוקה של סימניהן, מילאו תפקיד מכריע בכך שמיקום קונטינגנטי – בת להורים מזרחים - החל להתקיים כצומת של בחירות. הבחירות עצמן החלו להצטייר כזירה של משא ומתן שבאמצעותה מה שיכול היה להישמר ככתם לידה, מום תרבותי או עיוות אזרחי, נהפך לנכס. לימים קראתי לנכס הזה מתנה וראיתי בו את מה שהציל את חיי, חילץ אותם מן המקום שהועיד להם כור ההיתוך, שמנקודת המבט שלו המקום בו גדלתי ממשיך להיות מתואר כקיבוץ גלויות ותרבויות. המתנה הזו דמתה לגלאי אש, למכשיר התראה שמסמן בגוף, לפעמים עוד לפני שמשהו מתנסח במלים, בכך שכאן לא מקבצים גלויות כי אם מַגְלִים את מי שלא מתאים לקיבוץ, מתנערים מאחריות להגליה ומטשטשים תפרים שדרכם אפשר לראות בשעטנז צורת קיום, מושא לכמיהה. הגלאי לא פעל מעצמו. ההיכרות שלו עם עוולות קרובים כדוגמת אלה שנחוו בעור, לא הבטיחה את עירנותו במקומות וברגעים שבהם צריך היה לשרוק כסירנה ולהכות בסנוורים. הוא דרש שאעבוד בשבילו, הוא נזקק לפיסות מידע, לעובדות, לתמונות, למוצגים. בכל פעם שהצלחתי לספר מחדש סיפור שנדמה היה מוכר, לארגן מחדש את חלקיו כך שמה שהוכחש או הוסתר בו הפך חלק ממנו, הרגשתי כמי שחייה ניצלו. הינצלות משותפות בפשע. באיום עצמו – להפכני שותפה בפשע - לא יכולתי להרגיש בזמן אמת, משום שעיקרו היה שהוא מסתיר את טבעו. ההבנה, לפעמים באיחור או בדיעבד, לפעמים בזמן אמת, שללא העמלנות של מלאכת הסיפור אף לא הייתי יודעת על מה שהתרחש במקום ובסביבה שבה גדלתי שם הפכתי שותפה להתכחשות הגדולה למה שהיה כבר כשנולדתי. האסון שהתרחש כאן התייחד בכך שבבת אחת הוא היכה בקרבנותיו הישירים וצרב עדשה בעיני אלה שהיו אחראים לו וצאצאיהם. זוהי עדשה מיוחדת הממאנת להתנפץ בקלות וסדקים נוצרים בה בעיקר מתוך זרות - מבנית או נרכשת, זרות שמאפשרת להתבונן בסיפור ההגמוני מבחוץ ולהבחין בצרימות, בתפרים ובפערים שנעלמים מעיניהם של אלה שמחוללים את אותם הפשעים. בחברה שנישול, הגליה וכיבוש הם דפוס מעצב שלה, הזרות שבתוכה גדלתי היתה לי כמו מפתח לדמיין אזרחות אחרת, לחשוב אותה כברית בין זרים וזרות. אמי מתה וכעת מת גם אבי. את שותפותם בברית הזו אשלים בדמיוני.

כששפת האם נגועה, כששפת האב מחוררת, אפשר לדמיין ברית אזרחית רק אם מכירים בכך שזוהי שעתו של מה שנמחק כאפשרות ונעשה כעת לאפשרי. 

 


ברשת מ-04/12/12
orange girl399.jpeg

בפרדס שהיה לסבי בראשון לציון עבדו פועלים ערבים. יום אחד נעלמו הפועלים ותפוזי ג'אפה הפכו למותג ישראלי יהודי שנמחק ממנו שיתוף הפעולה הפורה והעשיר בין יהודים וערבים. להפצת המותג כיהודי, ילדות חופשו בידי הוריהם לגזע עץ שממנו צומחים תפוזים יהודים, ושמם – ג'אפא, נשמע כמו שם קדום למוצר עברי. / צולם בראשון לציון בתחילת שנות החמישים, פוטו לונטה

איך זה נראה לך?

קובץ שיחות עם בעלי מקצוע, שיחות החושפות שמה שנגלה למבט של בעל מקצוע אחד איננו בהכרח מה שנגלה מנקודת מבטו של בעל מקצוע אחר. שיחה עם הטייס שנטל חלק במבצע ענבי זעם, שיחה עם ארכיטקט, שיחה עם צוללן, שיחה עם רופא מארגון רופאים ללא גבולות , שיחה עם אמנית ועוד. >>>

 

ההזדמנות של הצילום

שיחה עם אורי דסאו בעקבות הספרים "האמנה האזרחית של הצילום", ו"היה היה פעם: צילום בעקבות ולטר בנימין", והתערוכה "מעשה מדינה: 1967-2007" >>>

מעשיות במלוא מובן המילה

שיחה עם חיים דעואל לוסקי לרגל צאת הספר "היה היה פעם: צילום בעקבות ולטר בנימין", הוצאת אוניברסיטת בר אילן. >>>

הפלסטינים במאה ה-20 - חסך בארכיון

בסוף הטקס שקיימה מדינת ישראל בכפר הפלסטיני סילואן לרגל פתיחת חגיגות 3000 שנה לירושלים, הפריחו דיירי הכפר בלונים בצבעי דגל פלסטין. >>>

לשון ההוראות ראויה לבדיקה


ההתערבות של מיכל היימן במוזיאון היתה אמורה להעשות באמצעים עבודה על מבחני ה-
T.A.T: Thematic Appreception Test, קופסת תצלומים, חדר קבלה, חדר טיפולים וחדר מעבר,
אבחונים שוטפים של המבקרים, מיונים חוזרים ונשנים של הסיפורים, הדימויים ודפוסי
המיון. >>>

מיקי שלום

בנה ביתך, בנה שולחן, כיסא, מיטה, שידה. בנה לבד. בעצמך. אנחנו ניתן את ההוראות ואתה תבצע. אנחנו ניתן את מודל החלומות ואתה תשיג אותו, בכספך ובזיעתך. >>>

מתווה לפרוגרמה: שינויים בארגון המרחב ובמשטר המבט

המוזיאון המודרני לאמנות, בצורתו הכללית והארכיטיפית ביותר, הוא תוצר של המאה ה-18, בן-זמנו של תחום הידע הנקרא "תולדות האמנות". הוא מסמן את רגע לידתה של יצירת האמנות במובן המוענק לה עד היום. >>>

ספר כתובות

איה & גל אמורים היו להקים במוזיאון חללית/ספרייה. מקום מובחן, נטול מובהקות, מקום שמראהו החיצוני מזכיר חלל פשוט וסטנדרטי של חדר, ותוכו, כמו החוץ שלו, הוא רק דרך מעבר, מעבר למקום אחר שאינו נמצא בשום מקום. >>>

נא להשחיל פנימה / שומרי הארכיון

הטקסט של הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה המופיע כאן בתרגום לעברית תחת הכותרת "נא להשחיל פנימה" הודפס על דף כפול שהושחל לתוך ספרו 'רוע הארכיון'. >>>

הצעה לסובייקטיביות חדשה, ערב אחד, מול תא סגור

בתמונה נראים שני תאים שקיר משותף מחבר ביניהם. הפעילות שהתקיימה בהם הסתיימה, הדלתות נסגרו והנשמות התועות שאיכלסו אותם הלכו לדרכן. >>>

המוזיאון שלא היה

במוזיאון שלא היה אמורות היו להתקיים זו לצד זו, בעת ובעונה אחת, פעילויות רבות. >>>

כלכלת זמן מוזאלית

בפרקטיקה המרחבית של המוזיאון שלובה פרקטיקה של זמן, שאיננה עסוקה רק בחלוקה לתקופות, כי אם ביצירת מיכל של זמן שאפשר לדמותו לצינור שבו נצברת האמנות לתקופותיה. >>>

שיעור באזרחות

המרחב הציבורי אינו מנוהל ונשלט רק בידי המדינה אלא גם ובעיקר בידי האזרחים. >>>

אחרית דבר

חדר החושך הוא הבונקר האולטימטיבי שאליו מגיע הצלם כדי לאלץ אץ הסוד להופיע >>>

שפת אם, שפת אב

למיטב זיכרוני אבי מעולם לא דיבר על אלג'יר‮. ‬ובכלל מיעט לדבר‮. ‬אולי משום כך לא אותו שאלתי לפשר ההפרש בין צרפת לאלג'יר‮. ‬אמי השיבה כי בשעה שאבי הגיע לישראל ב–‮ 8491, ‬והדגישה במסגרת מח"ל‮ (‬מתנדבי חו"ל‮), ‬הוא נשאל למקום הולדתו‮. >>>

תצלום לא חתום

ה"היסטוריה הקטנה" היא היחידה מבין כתביו של בנימין המצהירה על עצמה כמסה שכתיבת היסטוריה היא עניינה המרכזי, ולמעשה זהו המקום היחיד בו ניתן לראות את מושג ההיסטוריה של בנימין בפעולה. >>>

מוטלת על כף המאזניים

האנטי-מיתולוגיה המודרנית הנשית של סיגלית לנדאו מאופיינת בתנועה מתמדת, בזרימה החומקת מכל קיבוע בהווה. >>>

חזרתו של המודחק

"להיות יהודי פירושו לשמור את היטלר בחיים..."(סטיינר) אריאלה אזולאי מתוך סטודיו 124 >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית