 |
|
בבל , , 11/12/2023 |
|
| ||
|
|
|
|
דרור בורשטיין
טִיטַנְיוּם
לשרון רוטברד שלג קל ירד על בִּילְבָּאוֹ. ישבנו שם מתחת למוזיאון גוגנהיים וחיכינו לפתיחה. כמה מטרים מאיתנו עמד האדריכל הנודע פרנק גֶרִי והתבונן בעיון במבנה המפואר שתכנן ושהקנה לו תהילת עולם. השלג חבט בלי קול ביריעות הטיטניום והיה נדמה כאילו הרוח שהביאה את השלג הזה נופחת אוויר במפרשׂי המתכת ושבקרוב יפליג המוזיאון אל הים הסמוך בצפון דרך מפרץ ביסקיה וצפונה אל הקוטב. משם, חשבנו היא ואני, מגיע כל השלג הזה. המוזיאון הזה הוא דג גדול שסערה פרעה את קשקשיו, היא אמרה לי, וגם אתה מין דג כזה. אבל אין דגים ואין קשקשים מטיטניום. כמה היית רוצה להיות קל כמותו, חזק כמותו, מלא בציורים. אבל עצמותינו נשברות ועורנו מחליד, שלא כמותו. שלד טיטניום ועור טיטניום, זה בלתי אפשרי. האדריכל הדגול צלע לעברנו ומקרוב נוכחנו לדעת שלא היה זה פרנק גרי אלא מישהו אחר. הוא היה מאוד דומה לו, לא פלא שטעינו בזיהוי. הוא אמר לנו, מבלי ששאלנו, כן, אמת, אני דומה לפרנק גרי. אני גם מתפרנס מזה. אני שנים הייתי קבצן נודד בחופי בילבאו, ליקטתי פירורים, ניגנתי באקורדיון ישן וליקטתי מטבעות נחושת ואבץ. ויום אחד הופיע כאן המוזיאון, בקע כמו אני לא יודע מה. הלכתי בדרך הרגילה הביתה והוא פתאום היה שם. יום לפני כן – לא היה, בנו אותו בלילה. ומישהו צעק, הנה המאֶסטרו. ובמהרה הבנתי שהם חושבים שזה אני תכננתי את המוזיאון. אני מופיע כאן מאז. כל יום. אני תופס קבוצות לסיורים מודרכים, אני מסביר להם על התכנון, על הבניין, על הפילוסופיה של הטיטניום ועל הרוח הנושבת בלי הפסק סביב לדפנות החיצוניים. אני אמנם כפיל, אבל למדתי את הבניין ואת התפקיד, נכחתי בשתי הדרכות של גֶרי בעצמו, אני יכול היום לתכנן בניין בעצמי, ואני בבית, בלילות, אכן יושב ומתכנן, בבוא היום אתם תראו. התיירים מתפלאים שפרנק גרי דובר ספרדית ובאסקית רהוטות, אבל, שמעתי שאומרים, גאון כזה, ודאי אין לו שום קושי בשפות. אני שומע מה שהם אומרים, המבקרים, ומשנן את זה, אני זוכר ומוסר את זה הלאה עם תוספות משלי. המוזיאון הזה הוא דג גדול שסערה פרעה את קשקשיו, אמר. הוא המחווה הכי גדולה של מגורי היבשה אל המצולות בהן אין ולוּ בית אחד, ואין שום מוזיאון, ואין ציור, ואין כל פסל, זולת אותם פסלים אשר הפליגו על גבי ספינות שנטרפו, והפסלים שהתנשאו בחרטומי אותן ספינות כדי לפלס נתיב. המוזיאון הזה, הניף האדריכל את שתי כפות ידיו לשלג, חושב על הימים – והם יבואו – שבהם ים יכסה את כל אירופה וספרד. הקרחונים יימסו, המים יעלו, וטיפות ראשונות יחלחלו אל כניסת האורחים הראשית. ומלמעלה יֵרד שלג, כמו עכשיו, והוא יחבוט בלי קול ביריעות הטיטניום ויהיה נדמה לאנשים המעטים שעוד יתגודדו כאן כי בקרוב יפליג המוזיאון דרך מפרץ ביסקיה העולה על גדותיו ויהרוס אל הצפון. המוזיאון עשוי טיטניום, הטיטניום קל והוא יצוף כמו תיבת נוח. הוא עמיד ויגן על כולנו במסע הקשה. אני, כמתכנן של הבניין הזה, אדע את צפונותיו, אני אלכוד את הרוחות במפרשי טיטניום כבירים ואנו נשוט צפונה, אל המקום בו המים העולים לא יאיימו עלינו מפני שהם יהיו מים קפואים. אני אשלח יונה לבדוק הקלו המים, והיא תהיה יונה צחורה, ועם צאתה מצוהר התיבה היא תיעלם וזה יהיה לנו האות. מחאנו לו כפיים, חשבנו שזה היה מוצלח מאוד. הוא הסיר את כובעו ורמז בסנטרו עטור הזיפים הלבנים. אבל היו לנו רק שטרות של מאה יורו. הבטחנו שניתן לו משהו אחרי שיפתחו את הקופות ונפרוט. |
|
סקיצה לשיכון מדברי לשלושה משוררים בכירים, 2014 / דרור בורשטיין "החלל הוא כמו תערוכה גדולה במוזיאון הפתוח רק בלילה והכניסה אליו חופשית תמיד, אך המוזיאון כמעט ריק ובתערוכה מעטים בלבד צופים, הגם שכולם ישֵנים במוזיאון מדי לילה. >>> בשנת 1949 הוקם בגליל המערבי קיבוץ לוחמי הגיטאות. מיסדיו עברו את המלחמה במרחבי ברית המועצות או כאסירים במחנות וגיטאות במרכז אירופה ובמערבה. שאול רובינזון הוא מבקר ספרות בן 33 שפִּרסם כמה ספרים של פרוזה ניסיונית ועיקר עיסוקו גניבות ספרותיות קטנות. כמה צלחות חומוס במסעדת "עבאס" בירושלים עם חבר ילדות, המשורר נחמן לורי, בבוקר אחד של יוני במהלך שבוע הספר שלפני רצח רבין, משכנעות אותו לשדוד ספרייה. >>> דרור בורשטיין מביא לקורא העברי טעויות הגהה ודפוס, טעויות ניווט, הסכמי ערים תאומות ושאר אי הבנות. >>> בסופו של דבר נופל אבנר ברנר ומתמוטט בלא סיבה. 1987. ישעיהו ליבוביץ` מגיע להרצאה בפני תלמידי תיכון דתי בעיר ליד הים, אבל בשל חקירת רצח ההרצאה מתבטלת ושערי בית הספר ננעלים עליו. ספר אפור נופל אל האסלה, וגורם להצפה. >>>
מן הגג, קומה אחת בלבד מעל דירתי, העיר נראית אחרת. מטרים ספורים כלפי מעלה, וצמרות העצים כבר נמצאות מתחת, כמו עננים בשעת טיסה. אפשר בקושי לראות פיסת ים רחוקה. >>> לאור תלונות של מטיילים באזור הגולן על הצורך להקיף את האגם כדי להגיע מטבריה לעין גב ולסוסיתא, הוחלט להרים גשר בין הצד המזרחי והמערבי של הכנרת. >>> בשנת 2004, בחודש אוקטובר, שהיה החם והלח ביותר מזה שנים בתל אביב, עד כי ראש השירות המטאורולוגי פוּטר ממשרתו בידי שׂרת האנרגיה בעוון טעות חיזוי קשה ובלתי נסלחת והטעיית ההמונים הצמאים לְסתיו בכל הנוגע לאופיו הצפוי של חודש אוקטובר האהוב שלנו, כלשון מכתבה של >>> תחזיק את הסולם, שלא ייפול לכם המשורר ויישבר לחתיכות, צעק-צחק המו"ל לוּאיס ירקוני מהדוכן ממול, תתנו לו קצת ספרים, שלא ישתעמם שם בשמים, עלץ מפינתו פופאי ברקוביץ', אמרו ברמקול: נחמן לורי, המשורר זוכה פרס פוגל יחתום עכשיו על 'גיאוגרפיה' >>> מעטים יודעים כי כריית תעלת פנמה, שהחלה בשנת 1904, היתה רק השלב הראשון בתכנית לחיבור אפריקה לדרום אמריקה. דרור בורשטיין מספר על שתי תכניות שבוטלו. >>> מנהיגיה האמיתיים של ישראל יושבים בבית הסוהר. אם מנהיגות היא מבט במציאות ובעקרונות, וקביעה של פעולה לפי מכלול המציאות והעקרונות, הרי שחמשת הסרבנים הם המנהיגים הגלויים היחידים של המדינה כיום. >>> היכן מקומו של הכותב? מהו החושך הזה שבצדו השני, החסום, הנסתר, של הדף? האין כבר ברור לנו כי היד הכותבת כאן נשלחת מעברם של "המתים שכבר מתו"? >>> בעקבותיו של מאיר ליפשיץ, גיבורו של שבתאי, ברחובות תל אביב ואמסטרדם. >>> גן אמיתי יודע את מקורו ומתייחס אליו. והמקור הוא גן-עדן, אבי כל הגנים. דרור בורשטיין על הגן בגבעת רם. >>> "בספר הקלאסי, החביב לכאורה הזה יש שירים תמימים, קצרים. ילדים אוהבים אותם. לאחרונה, כשהקראתי ממנו לבתי, חשתי צמרמורת. אחר כך הבנתי למה." דרור בורשטיין על פניה ברגשטיין. >>> השופטים, ממש כמו השומר מול שער החוק, נתפסים אז בדיוק כפי שהם, עומדים - בדיוק כמו האיש המחכה לפני השער - בפתחו של החוק במלוא מובן המילה, שלטי ה"אין מעבר" הקטנים המגינים עליהם מסתרגים, ועל מבטיהם השיפוטיים, כמו עלינו, חולש מבט רואה-כל, הנשקף מכל החלונות. >>> פינת הרחובות עמק-רפאים ודוד רמז פסי הרכבת בתל-אביב הם תמיד "דרך", ולא "מקום". תמיד יהיה שם "הלאה", המשך שאת סופו אי אפשר לראות: הרצליה, נתניה, חדרה, חיפה, עכו... אין למסילה הזו סוף (כן, בוודאי, יש לה סוף, אבל לא עבורנו). >>> רק בישראל כל מי שנכנס לקניון, מקום שאמורים להוציא בו כסף, לבלות, עובר טקס צבאי: שומר חמוש עוצר אותו, תא המטען נפתח. חיפוש. טקס המעבר הביזארי הזה ממחנה צבאי לעולם הצריכה, הוא קיצור ההיסטוריה של הישראליות בעשורים האחרונים. >>> המבט באריה בגן-החיות הוא גם מבט בכלוב. אנו ממקדים את הראייה בחלל שמעבר למוטות המתכת הצפופים, מתעלמים מן העובדה שמבטנו מתאפשר בגלל הסורגים, שהסורגים הם ההופכים את הפחד ליופי. ביום רביעי שעבר כל גופו של האריה הגדול שבשמים נמלא שאגות אור. >>>
שרון רוטברד עיר לבנה, עיר שחורה לפעמים, כדי לשנות עיר, די לשנות את הסיפור של העיר. בתל אביב, שהיא אולי העיר היחידה בעולם שקרוייה על שם ספר, מזה זמן רב הסיפור של העיר נקרא "עיר לבנה". >>> סיפורים על תרבות, בשר, מכות ואהבה. מסעו המודולרי של האגו משלב הלגו לשלב הפוסט עובר דרך באר שבע, ניו יורק ות"א ומגלה מציאות הגיונית ומבולבלת, ירוקה ומדממת. כדי לשרוד בעולם האורבני הכאוטי הזה, על הגיבורות לפתח לעצמן אגו אלסטי ולהפוך לנשים בעלות תושייה. >>> ז'אן נובל אפשר היה להפוך את תל אביב לסימפוניה בלבן שיחה בין ז'אן נובל ושרון רוטברד. >>> כל יום שישי, בין ארבע לחמש אחר הצהריים, אני פותח לאמא שלי את החזייה. מרגע הפתיחה אני והיא נכנסים אל שבת המנוחה. בכל פעם שאני פותח לאמא שלי את החזייה אני יודע שאפשר להירגע. מרגע זה מפסיקים לעבוד, מפסיקים לנקות, מפסיקים לבשל ומקבלים את המלכה. >>>
|
|
Created by: Zzzen Design: eFshar Copyright © Babel LTD. All rights reserved
