בית

בבל , , 20/11/2017

                           

 

שרון רוטברד איילון סיטי
1. איילון-סיטי
המגדלים המפוזרים לאורך ציר "נתיבי איילון" הם הביטוי הבנוי של מציאות אורבנית חדשה שמתחילה להגיע למאסה קריטית. גם אם עוד נבנים או ייבנו פה ושם מגדלים במרכז העיר - ברוטשילד, במתחם בלפור, דן או מנשייה - "שאלת הבנייה לגובה" בתל אביב חדלה להיות נושא לדיון על עתידה או עברה של תל אביב. למעשה, לא מדובר יותר בשאלה אלא בעובדה ומשמעויותיה של עובדה זו חורגות בהרבה מעבר כל ויכוח ארכיטקטוני או מקומוני. הן אינן נוגעות יותר רק לתל אביב, אלא למדינת ישראל כולה: לנגד עינינו הולכת ומוקמת עיר חדשה, העיר הקווית הראשונה במזרח התיכון, "איילון-סיטי" שמה.
איילון-סיטי ממוקמת לאורך תשתית הכבישים המהירים שמקיפים את תל אביב. כרגע נראה שהיא משתרעת מאזור התעשייה של הרצליה-פיתוח (עם פתיחת מחלף "שבעת הכוכבים" ביום ו' האחרון), דרך מתחם הבורסה של רמת-גן, אזורי המשרדים שלאורך דרך יגאל אלון וסביבות היכל הספורט, דרך פתח תקוה, רחוב המסגר ועד לאזור התחנה המרכזית הישנה של תל אביב. בדרכה מספחת לעצמה איילון-סיטי גם אזורים קיימים הסמוכים ל"נתיבי איילון" כדוגמת קמפוס אוניברסיטת תל אביב, גני התערוכה, אצטדיון רמת-גן או אזורים בעלי פוטנציאל פיתוח כדוגמת חוות הגאז בצומת גלילות ואזור השטח הגדול שמדרום לקאנטרי. עם השלמת הקטע המזרחי של "נתיבי איילון" שיקשר את המערכת הקיימת לפתח תקוה לאורך התווי של נחל הירקון, איילון-סיטי תקלוט גם אזורים אחרים שנקרים בדרכה - את מתחמי ההיי-טק שמתפתחים בעתידים ורמת החייל (תל אביב) ובקריית אריה (פתח תקוה) כדי להתפשט הלאה, לאזורי התעשייה והפעילות המזרחיים של פתח תקוה וראש העין, אולי כדי להתחבר בסופו של דבר ליישויות העירוניות שיתפתחו קרוב לודאי לאורך כביש "חוצה ישראל". אפשר בקלות לדמיין גם כיווני צמיחה אחרים: מזרחה, אולי אפילו עד לאזור ההיי-טק בגבעת-שאול (ירושלים) - דרך מודיעין, נתב"ג 2000 והשטחים הפנויים מדרום-מזרח לתל אביב (מקוה ישראל, חירייה) או אולי דרומה לאשדוד דרך ארץ הקניונים של ראשון לציון או עיר הוילות ואזור התעשייה של יבנה.

2. העיר המופרטת
איילון-סיטי היא ההתפתחות העירונית החשובה ביותר שנוצרה בישראל ב- 20 השנים האחרונות, התפתחות שהשלכותיה חורגות בהרבה מתחומה הידוע של העיר תל אביב-יפו ואולי אפילו מתחומו של כל המרחב המטרופוליני של גוש דן. איילון-סיטי היא מיזם ללא פרויקט וללא מתכנן, ביטוי ספונטני ופראי של הגלובליזציה, של כלכלת השוק המקומית ושל תהליכי ההפרטה שעברו על התכנון העירוני. על אף שהעיר הזו נבנית מאינספור מיזמים פרטיים ותכניות בניין עיר נקודתיות המתרחשים ללא כל תאום בתחומים של רשויות מוניציפליות ועיריות רבות, התוצאה היא קוהרנטית להפליא, הרבה יותר מכל פרויקט עירוני ציבורי שנוצר כאן. זוהי "העיר הכללית" שעליה דיבר הארכיטקט ההולנדי רם קולהאס - סדרה של אובייקטים מבודדים שנבנים סביב תשתית, עיר ללא אורבניזם, רק ארכיטקטורה. אין פלא, איילון-סיטי היא מרחב ציבורי על טהרת ההפרטה. אם החלקים הציבוריים של העיר ההסטורית מוגדרים כשייכים במקרה הרע ל"אף אחד" או במקרה הטוב ל"כו-לם", באיילון-סיטי הכל תמיד שייך ל"מישהו". ואכן, כמעט כל דבר באיילון-סיטי ממותג: מ"מגדלי שער העיר" ל"מגדל גן העיר", מ"גבעת האקליפטוס" ל"סביוני אביבים", ממגדל "פלטינום" למגדל "מילניום" ומ"סיטי הייטס" ל"סי אנד סאן", הכל מוצף בשילוט ובפרסומת עצמית. באיילון-סיטי אין כל צורך בכתובות, אלא רק לכיתוביות. המשמעות העיקרית של כל זה, היא שבאיילון-סיטי אין אזרחים, יש רק צרכנים.


3. מכונות
כל מה שצריך כדי להקים את איילון-סיטי, זה 3 מכונות:
מכונית
מזגן
מעלית

4. ארץ המהירות
איילון-סיטי היא ארץ המהירות, הארץ של המכונית. הכללים היחידים בה נקבעים על ידי התשתית שמכוונת כל-כולה למטרה אחת: להשליט את המכונית - לתת לה נתיב, מקום, מרחב, חניון. באיילון-סיטי היחסים בין מרכז ופריפריה לא יקבעו באמצעות מרחק גיאוגרפי אלא על ידי מספר הרמזורים שיש לעבור עד המחלף הראשון.
אפשר למצוא באיילון-סיטי את כל הרכיבים שתמיד שימשו את העיר המסורתית (הבית, המשרד, החנות, הקולנוע, הרחוב) אבל הם נפרשים כאן אחרת, בהתאם ליכולת, למרחקים, למהירות ולגיאומטריה של המכונית. אם בעיר המסורתית כל הרכיבים הללו חיו זה לצד זה ולפעמים זה בתוך זה, באיילון-סיטי הם ממוקמים במרחק נסיעה סביר, בזה אחר זה: הבית בפרבר השינה, בשכונה הסגורה או במגדל המגורים, המשרד באזור ההיי-טק או במגדל המשרדים, החנות, המסעדה והקולנוע בקניון, הרחוב באוטוסטרדה או בחניון. אם בעיר המסורתית השתמשנו בחוש האוריינטציה, באיילון-סיטי הדבר היחיד שאנו זקוקים לו הוא לאינפורמציה. כמו אותם נהגים שלפני מספר שבועות, עם פתיחת הקטע החדש במחלף "קיבוץ-גלויות", נסעו לירושלים והגיעו לבת-ים, כאן לא מחפשים יותר את הכיוון הנכון אלא את הכיתוב הנכון.
גם המושגים של צפון ודרום אינם כאן כתמול שלשום - "איילון דרום" ממוקם בצידם המזרחי של נתיבי איילון ואילו "איילון צפון" בצידם המערבי (במובן זה, תל אביב עדיין נהנית מיתרון מסוים על רמת גן וגבעתיים, כיוון והיא נגישה יותר לרכבים המגיעים מצפון). הכל פועל כך שהתנועה לא רק תזרום, אלא תזרום יותר ויותר מהר. איילון-סיטי מספקת את ההוכחה האחרונה לכך שישראל הולכת והופכת להדגמה חיה של האפוקליפסה לפי האורבניסט הצרפתי פול ויריליו כשהיא עוברת ממשטר דמוקרטי למשטר דרומוקרטי (דרומוס=מהירות), לחברה שמושתתת על הבדלי מהירויות: בתחתית הסולם ממוקמת ארץ דרכי העפר הפלשתינאיות והעיירות הבדואיות, אחריה ארץ עיירות הפיתוח המאובקות והכפרים הנידחים, ובראש הסולם נמצאת ארץ הכבישים העוקפים, המחלפים, הפרברים, האוטוסטרדות ואוטוסטרדות המידע.

5. אוויר מבוקר
כשלה קורבוזייה חלם את ה"ערים-מגדלים" שלו ב- 1920, הוא חשב שהדבר העיקרי שנרוויח מזה יהיה אוויר. למרות המגדלים והאוויר, ולמרות שמתן האפשרות לפתוח חלון זה עדיין חלק מברירות המחדל של כל מגדל משרדים בארץ, באיילון-סיטי אפשר להעביר חיים שלמים מבלי להוציא את האף החוצה. הטכנולוגיה של מיזוג האויר שיבשה לחלוטין את המושגים המסורתיים של חוץ ופנים. מיזוג האוויר מאפשר יצירת תנאים של "חוץ מבוקר" ובמגדלי המשרדים אפשר למצוא יותר ויותר כיכרות, חצרות, גנים תלויים, אטריומים. בקניונים רבים, ניתן למשל לראות בתי קפה עם טרסות: "איפה אתה רוצה לשבת" - שואלת אותך המלצרית - "בחוץ או בפנים?"
כדאי גם לשים לב לעובדה שבמקום בו קיימת בקרה של אוויר, יש גם בקרה של סאונד - שקט או מוזיקה. בסופו של דבר, החוץ האמיתי נשאר בחוץ (כלומר במקום שאין בו בקרה על האוויר והסאונד), יחד עם תזמורת הבצורת של קבצני הצמתים על רקע התמזגות איוושת מזגן המכונית עם "קול המוזיקה", ברמזור הראשון מיד ביציאה מאיילון.
הכל ממוזג והכל מבוקר - מהבית למכונית, מהמכונית לחניון, ללובי, למשרד, למכון הכושר, לסופר ולקניון. החיים על פי אלקטרה.

6. מעלית
בלי מעלית אין מגדל. השנה הקובעת היא 1853. המקום: התערוכה האוניברסלית הראשונה של ניו יורק.
אלישע אוטיס (OTIS - כמו הפירמה של המעליות) עומד על פלטפורמה שנראית כתלויה על כבל. הפלטפורמה מתרוממת וכשהיא מגיעה לנקודה הגבוהה ביותר, אוטיס מקבל מהעוזר שלו, על כרית קטיפה, סכין. הוא לוקח את הסכין ולחרדתם של הצופים, חותך את הכבל. כלום לא קורה, המעלית לא נופלת ונשארת גבוה למעלה בזכות המנגנון הסמוי שהמציא אוטיס. רם קולהאס מגלגל את האנקדוטה הזו בהנאה גדולה בספרו החשוב "Delirious New York": האנטי-קליימקס כמוסר השכל, הלא-אירוע כניצחון, מנהטן כמצבור של קטסטרופות שלעולם אינן קורות.
יש מעליות חשמליות ויש מעליות הידראוליות שהן איטיות יותר ומיועדות לגבהים נמוכים. בבניינים גבוהים מאוד (מעל ל- 50 קומות) מתקינים לפעמים מערכת נוספת של מעליות מהירות (shuttles) שמשנעות את המשתמשים למספר קטן של תחנות שבהן ניתן להחליף מעלית. במקרים אחרים, נדירים יותר, מתקינים מעלית כפולה (double-deck) אבל זה מחייב אירגון מורכב של איזור קומת הקרקע. ישנם עוד כמה סוגים של מעליות - מעליות ישירות לנקודת תצפית על הגג, מעליות שרות, מעליות שנכנסת בהן אלונקה. במגדלים רבים מתקינים מערכת מעליות נפרדת לקומות התת-קרקעיות, כך שכל מי שמגיע מהחניון, יעבור דרך הבקרה בלובי בקומת הקרקע.
כדי להבין את הגאוניות של אלישע אוטיס, צריך לזכור: כשהוא המציא את המעלית, הוא המציא לא רק את המגדל, אלא גם את ה"לעשות את זה במעלית".




7. מגדל
ההגיון הכלכלי שעומד מאחורי איילון-סיטי שואף תמיד למיצוי מירבי של הפוטנציאל הנדל"ני של כל חלקת קרקע. אם בזמנים אחרים אפשר היה לראות קווים אופקיים - הביטוי הבנוי של היוזמה הציבורית (משרד השיכון, הסוכנות, הסתדרות) העשירה בקרקע וענייה במזומנים - באיילון-סיטי רואים קווים אנכיים. המגדל הוא טיפוס הבניין שמאפיין ביותר את איילון-סיטי. המגדל הוא הביטוי הבנוי של היוזמה הפרטית, הענייה בקרקע ועשירה במזומנים. זהו "המכשיר האוטופי לייצור מספר בלתי מוגבל של אתרים במקום עירוני אחד", כפי שהגדיר אותו ראם קולהאס ב- Delirious New York.


8. המגדל, מלמטה למעלה
מלמטה למעלה, כל מגדל מתחלק בדרך כלל לארבעה חלקים: מרתף, קומת קרקע, קומות טיפוסיות וגג.
במרתף ממוקמים החניונים, המחסנים ואזורים טכניים (חדרי גנרטורים ושנאים). כדי לדעת שהגענו אל המרתף צריך להתבונן על הרצפה של לובי המעליות, התקרה והקירות. הקומות התת-קרקעיות הן בדרך-כלל המקום שהיזם חוסך בהוצאות מיותרות: במידה והוא השקיע בחיפוי אבן, זאת תהיה אבן מקומית ולא גרניט או שיש. במקרים רבים ניתן למצוא חיפוי קרמיקה או אפילו סתם צבע על הקירות. התקרה תהיה בדרך כלל אקוסטית.
קומת הקרקע, יחד עם המעטפת, היא כרטיס הביקור של הבניין. שם היזם מפגין את נדיבותו: גרניט, שיש, נירוסטה, זכוכית. תקרת גבס (אף פעם לא תקרה אקוסטית) עם גופי תאורה שקועים. קומת הקרקע היא גם המקום שמיועד למה שעל רקע החדגוניות של הקומות הטיפוסיות, עשוי להיתפש כפנטזיה - לובי מפואר (אם יש מקום, מארגנים פינות ישיבה), דלפק קבלה עם שומר, חלל תצוגה לאמנות, בית קפה. קומת הקרקע מחוברת בדרך כלל לחוץ הבניין - מה שנקרא בלשון המקצועית "פיתוח". למרות שרוב המשתמשים מגיעים למגדל מהחניון, המעמד הסמלי המועדף של קומת הקרקע (הלובי וה"פיתוח") נשמר תמיד בקפדנות.
הקומה הטיפוסית מתחלקת לשלושה חלקים:
הלובי, שהוא בדרך כלל גירסה מוקטנת של הלובי של קומת הקרקע.
שטחי השרות, שממוקמים בדרך כלל ליד הלובי. לעיתים קרובות ניתן למצוא שם גם את השירותים (על אף העובדה שמבחינה סטטוטורית הם לא נחשבים כ"שטחי שרות").
החלל העיקרי של הקומה הטיפוסית משמש בדרך כלל למשרדים. חלל זה צריך להיות גמיש ככל האפשר, על מנת שיוכל לקבל תצורות רבות ככל שניתן. על מנת להגיע לגמישות הזו, יש לרשת את החלל: באלמנטים אחידים של תקרה, בגופי תאורה וביחידות מיזוג אוויר (שיכולות להיות ממוקמות בתקרה או מתחת לחלונות). הגיאומטריה של הרשת והחלוקה שלה הם תמיד פועל יוצא של המעטפת. החלוקה של המעטפת מצידה, היא פועל יוצא של המידה הקטנה ביותר למשרד.
קומות הגג מתחלקות לשני סוגים: ישנם כאלה שמיועדות אך ורק לשימוש טכני ובהם ניתן למצוא את חדרי המכונות של המעליות, חדרי המכונות של מערכת המיזוג ואת מגדלי הקרור; ישנם מגדלים שמצמידים לקומה הטכנית קומה נוספת המיועדת למבקרים: נקודת תצפית כמו באמפייר סטייט בילדינג בניו יורק או בר כמו בג'ון הנקוק סנטר בשיקגו.

9. המגדל, מבפנים החוצה
אפשר להסתכל על המגדל ולבצע חלוקה אחרת, הפעם מבפנים החוצה: גרעין ומעטפת.
הגרעין הוא האלמנט הבנוי הראשון שרואים במהלך הבנייה. ישנם גרעינים חיצוניים, בעיקר במגדלי משרדים אירופאים, וישנם גרעינים פנימיים, בעיקר במגדלי משרדים אמריקאים. הגרעין הוא התשתית הטכנולוגית של כל המגדל והוא מעביר את כל מה שצריך להעביר מלמטה למעלה ומלמעלה למטה: אנשים, נוזלים, אוויר, תקשורת, חשמל. בישראל מכניסים לגרעין גם פונקציה נוספת: ממ"ק (מרחב מוגן קומתי). הגרעין מתוכנן בדרך כלל כך שיהיה מנוטרל מהבעלויות של שטחי המשרדים. במובן זה, הוא המרכיב ה"ציבורי" ביותר במגדל.
המעטפת היא המרכיב החזותי של הבניין. במציאות שבה צורתו של הבניין נקבעת יותר כתוצאה של זכויות הבנייה מאשר כתוצאה של מעשה ארכיטקטוני, המעטפת היא למעשה המרכיב היחידי שניתן לאפיין בקטגוריה של "ביטוי ארכיטקטוני". במובן זה, אפשר לחשוב על הארכיטקטים של היום כעל חייטים שתפקידם הוא "להלביש" את זכויות הבנייה. זוהי הסיבה לכך שבעשור האחרון העיסוק במעטפת הפך לאחד העניינים המרכזיים של הארכיטקטורה.
באיילון-סיטי ניתן לראות בעיקר שני סוגים של מעטפות:
פריקסטים. אלמנטים טרומיים מבטון שמגיעים עם חיפוי אבן או גרניט.
קירות מסך. אלו מתחלקים לכמה סוגים, לפי שיטת ההרכבה:
stick system - שיטת הרכבה פרימיטיבית יחסית (הנפוצה ביותר בארץ) המבוססת על חיבור מוקדם של זקיפים לכל גובה הבניין שאליהם מתחברים אחר כך עם אלמנטים קטנים יותר של קיר המסך ( 2, 3 או 4 בכל קומה). ההרכבה בשיטה זו מתבצעת בדרך כלל בפסים אנכיים.
pannel system - שיטה מתקדמת יותר המבוססת על חיבור אלמנטים גדולים של קיר מסך (כ- 2 קומות בכל אלמנט) ישירות לבניין. ההרכבה בשיטה זו מתבצעת בפסים אופקיים. קירות מסוג זה מבוצעים כיום בכל הפרוייקטים היוקרתיים באירופה, אינני זוכר קירות שבוצעו בשיטה זו בישראל, אולם ייתכן ויש.
structural glass (או כפי שהיא מכונה כאן "עכבישים") - שיטה מתקדמת עוד יותר שהומצאה על ידי פיטר רייס, המהנדס הבריטי הגאוני. בשיטה זו, הזכוכית משמשת לא רק כאלמנט של מעטפת, אלא יש לה גם תפקיד בייצוב כל מערכת קיר המסך. שיטה זו משמשת בעיקר לעטיפת חללים גדולים. דוגמה של קיר כזה ניתן לראות בבניין "עוז" במתחם הבורסה וגם בבניין האופרה.

10. כמה כללי-אצבע להתבוננות על מגדל משרדים
- ככל שהמגדל גבוה יותר, הוא יפה יותר.
מגדל צריך להיות גבוה. מדובר כאן בעניין שיש לו משמעויות שהן גם סמליות וגם מסחריות. כרגע ניתן לראות באיילון-סיטי כמה מגדלים בסדר גודל של 50 קומות. אם לאיילון-סיטי יש את היומרה שאני מייחס לה, האתגר הבא שלה חייב יהיה להיות מגדל שיעבור את מחסום ה- 100 קומות. ייתכן מאוד שבעתיד הקרוב, עקב פקקי התנועה שיש כרגע ממילא בשמיים של אזור המרכז, יהיה קשה לעבור את המחסום הזה, אבל מרגע שפרוייקט נתב"ג 2000 יושלם, השמיים יהיו הגבול.
- ככל שהצורה פשוטה יותר, המגדל יפה יותר.
אין שום דבר שיכול להצדיק את האסמבלז'ים המפוטפטים שרואים בתל אביב ובאיילון-סיטי בשנים האחרונות. תפקידן של כל הצורות הגיאומטריות האלה שמחוברות בקריאטיביות מיותרת האחת לשנייה, הוא בעיקר להסיט את תשומת הלב מהמעטפת הזולה.
- מגדל יפה הוא מגדל זכיר.
כלל זה קשור מעט לכלל ב' ולבעיה של מורכבותו של הדימוי הארכיטקטוני. מגדל הוא דימוי ארכיטקטוני שמתפקד גם בקני מידה גדולים מאוד, הרבה מעבר לסביבה המיידית. הוא זקוק לדימוי לכיד וזכיר. כמו לוגו.
- ככל שהמעטפת יקרה יותר, המגדל יפה יותר.
כלל-אצבע טאוטולוגי משהו, אבל עקרוני ביותר ומשקף בצורה מוחלטת את הנורמות האתיות והאסתטיות של איילון-סיטי.
- ככל שהזכוכית שקופה יותר, המעטפת יקרה יותר.
כדי להגיע לחזית שקופה בארצנו החמה, יש להשתמש בזכוכית שהיא בעלת מקדמים גבוהים גם של הצללה וגם של העברת אור . ניתן לפתור את הפרדוקס הזה באמצעות מוצרים מתקדמים.
- ככל שהזכוכית צבועה יותר, המעטפת זולה יותר.
- ככל שהזכוכית רפלקטיבית יותר, המעטפת זולה יותר.
- ככל שיש יותר רכיבי אלומיניום אופקיים בין קומה לקומה, המעטפת יקרה יותר.
הוספת רכיבים אופקיים נוספים, מאפשרת להגדיל את שטח הזכוכית על חשבון השטח האטום שמכסה במקרה הטוב את המרווח בין התקרה האקוסטית לרצפה ובמקרה הרע את המרווח בין התקרה האקוסטית לסף החלון שמעליו.
- יותר זכוכית זה יותר סטייל.
זוהי בעייה שקשורה מעט למספר רכיבי האלומיניום בקומה. ככלל, עדיף משרד עם קיר זכוכית מהתקרה עד לרצפה על משרד עם חלון קטן.
- אם יש אורנמנטיקה, אסור לה להיות "מודבקת" או מלאכותית, היא חייבת להיתפש כחלק אינטגרלי ומוצדק של המעטפת.
מדובר בניואנס, אבל בניואנס חשוב. כדי להבין כלל-אצבע מורכב זה, חשוב להבין מה זה אורנמנטיקה "מודבקת". אפשר להתבונן היטב בשתי דוגמאות שממוקמות בסמיכות: ב"מגדלי אביב" עם הפאנלים הירוקים והתפאורה של חומות יריחו במפלס קומת הקרקע וב"מגדל לוינשטיין" עם האלכסון השרירותי שמפריד בין הגרניט לזכוכית. הדוגמה המפוארת ביותר לאורנמנטיקה "מוצדקת" של קיר-מסך היא עדיין "מכון העולם הערבי" בפאריז עם האורנמנטיקה המורכבת של הצמצמים והתאים הפוטו-חשמליים.


11. תל אביב כפרבר
לאיילון-סיטי אין לא עירייה ולא שרותים עירוניים מסודרים, היא מתעלמת מהגבולות המוניציפליים המוכרים ואדישה לחלוטין להבדלים שבין תל אביב, גבעתיים ורמת-גן, הבדלים שאולי לאחדים מאיתנו עדיין נראים תהומיים. אם עד היום, כשהיה מדובר בתהליכי הפירבור המואצים שעוברים על ישראל, התכוונו למעשה לפיזור האוכלוסייה על פני שטחים מרוחקים בכל רחבי המדינה או לסגנונות החיים החדשים שהולכים ומתגבשים בפריפריות, משכונות "בנה ביתך" בשולי אזור המרכז, דרך היישובים הקהילתיים באזור ירושלים ובשטחים ועד למצפים בגליל, הרי שהיום מדובר כבר בתהליך רדיקלי הרבה יותר: גוש דן כולו "הופך את הכפפה" - המרכז המטרופוליני עצמו הופך לפרבר, תל אביב עצמה הופכת לפרבר.
תל אביב הולכת ומאבדת את מרבית הפעילות העסקית ובעיקר הנדל"נית שלה לטובת איילון-סיטי. ואם בתחילה ניתן היה לאפיין איילון-סיטי כ"סיטי", כלומר כעיר של מגדלי משרדים, בשנים האחרונות מתחילים כבר לקום מגדלי מגורים ומלונות דירות. בקצב הזה, תל אביב "ההיסטורית" תהפוך בהדרגה, בדיוק כמו ראשון לציון, חולון, בת-ים, רמת-גן, גבעתיים, רמת השרון, הרצליה ופתח תקוה, לעוד פרבר מגורים של איילון-סיטי. ללא כל קשר לעובדה שתל אביב עצמה תרמה מאוד לתהליך זה בעשור האחרון, באמצעות ניקוז האנרגיות היזמיות לכיוון איילון, בפעילות נמרצת יותר בתחום השימור (הרשימה של ניצה סמוק וקונספט "העיר ההיסטורית" של גודוביץ') ובמאבקים די אפקטיביים של עמותות ואזרחים נגד בנייה גבוהה בתל אביב, מדובר כאן בתהליך שהוא בלתי נמנע ובלתי הפיך. נכתב ב-01/01/00
ברשת מ-01/07/00

אברהם יסקי, אדריכלות קונקרטית

ב-1952, אברהם יסקי ושותפו שמעון פובזנר תכננו את הפרויקט הראשון שלהם, כיכר מלכי ישראל (כיום כיכר רבין). יסקי היה אז בן 25.
בחמישים וחמש השנים הבאות עשה יסקי את אחת הקריירות המזהירות בתולדות האדריכלות בישראל. >>>

עיר לבנה, עיר שחורה

לפעמים, כדי לשנות עיר, די לשנות את הסיפור של העיר. בתל אביב, שהיא אולי העיר היחידה בעולם שקרוייה על שם ספר, מזה זמן רב הסיפור של העיר נקרא "עיר לבנה". >>>

 

יקירת העיר

"מי שלא עושה, לא טועה" - כך בדרך כלל נוהגים ביהירותם אנשי המעשה להצדיק בדיעבד את מעשיהם ואת טעויותיהם כאחד, כי "כשחוטבים עצים, עפים שבבים". >>>

המוזיאון הוא שלוחה של התיאוריה של האמנות / מכשירי הראיה / טרנספוזיציה

לארכיטקטורה ולארכיטקטים יש הרבה מה ללמוד מהאמנות המודרנית, שהצליחה להעמיד כמה פרדיגמות מאוד קיצוניות ביחס לאובייקט >>>

אדריכלות ללא ארכיטקטורה

על כיכר מלכי ישראל של אברהם יסקי ושמעון פובזנר, על אורי צבי גרינברג, ירושלים ותל אביב, ועל קסמה של הריקות. >>>

איש הרוח

שיחה עם הארכיטקט האוסטרלי גלן מרקוט. בזמנים שבהם ארכיטקטים הופכים לחברות רב-לאומיות, מרקוט מקיים פרקטיקה ארכיטקטונית מינימלית, "שכונתית" כמעט. שיחה על אוסטרליה והטבע שלה, על טכנולוגיה ואקולוגיה. השיחה התפרסמה במוסף "שישי" של העיתון "גלובס". >>>

בטון מסוייד בעמל

הברוטליזם, עם המאסות הכבדות, עם הדימויים האלימים ועם הטקסטורות המחוספסות היה הסימן הראשון לתובנה שאולי אין זה מתפקידה של הארכיטקטורה להפוך אותנו לאנשים מאושרים. >>>

 

מוקי צור, שרון רוטברד (עורכים) לא ביפו ולא בתל אביב

"כשאתה מאזין לשיחתם הצנועה על ימים ראשונים בצריפים 'מחוסרי הבטנה' כלומר בעלי הקירות הבלתי כפולים, על רוחות לא טובות שהילכו בין חרכי לוחים, ועל לחשי המוות בין פרדסים משופעי עלים ומזימות, על לילות ארוכים של הצטנפות בתוך המשפחה ברוכת הילדים, בעוד שעם אדוות >>>

סטודיו - כתב עת לאמנות גליון 116

תמר גטר נגד תרבות החשיפה וייצוג הקורבן השותק. עבודת קיץ: תשבץ אמנות - רועי רוזן. הביינאלה לאדריכלות בוונציה. דוד הד על החיץ בין הצופה לאמנות בעבודות של מונה חאטום. . >>>

אלי שי זכרונותיו של בנאי

ספרו האוטוביוגרפי של אליהו שלוש התפרסם לראשונה בראשית שנות השלושים, כשלוש שנים לפני מותו. הוא שב וראה אור בתחילת שנות השבעים, אך נותר ספון בהוצאה פרטית בלא שיגיע לתודעת הציבור הרחב. זהו חיבור מרגש. >>>

דרור בורשטיין הגן בגבעת רם

גן אמיתי יודע את מקורו ומתייחס אליו. והמקור הוא גן-עדן, אבי כל הגנים. דרור בורשטיין על הגן בגבעת רם. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית