בית

בבל , , 25/9/2017

                           

 

שרון רוטברד בטון מסוייד בעמל
‏מישהו החליט לנצל את תקופת החופש הגדול ולהלבין את הבטונים החשופים של בית הספר "עמל" (ארכיטקט: רם כרמי) בהדר-יוסף. סיודו של "עמל", אחד מהבנינים הברוטליסטים הבולטים שנעשו כאן בשנות השישים, ממשיך את שהחל עם צביעתם של בנין "כור" לשעבר (היום "בית אמות המשפט") בתל אביב ושל בית החולים "וולפסון" בחולון, שניהם של הארכיטקט אלדר שרון ושניהם מבטון חשוף. למרות השוני בין שני המקרים (שני הבנינים של שרון הולבנו באישורו ואולי אף בעידודו, הבטון החשוף של בית הספר "עמל" נצבע למורת רוחו של כרמי), נראה שמסתמנת כאן מגמה לכסות את הבטונים החשופים של הברוטליזם באמצעות עודפי הצבע הלבן שעוד נותרו מפסטיבל ה"באוהאוס" של הקיץ האחרון.
הארכיטקטורה הברוטליסטית נקשרה עם הבטון החשוף - ‏‏BETON BRUT‎‎. זוג הארכיטקטים האנגלים אליסון ופיטר סמיתסון, שאלו את השם "ברוטליזם" ב- 1953 ממאמר התקפה שפורסם על ה"‏‏UNITE D'HABITATION‎‎" (מרסיי, 1948) של קורבוזייה. הקפלה של רונשם (1950) והשבר הממשי שהיא ציינה בין עבודותיו של קורבוזייה מלפני המלחמה ובין אלו שנבנו לאחריה, עודדה דור שלם "שהפסיק את לימודי הארכיטקטורה שלו כדי להפוך את העולם למקום בטוח לתנועה המודרנית" (ריינר בנהאם) לחפש "את השירה המחוספסת בכוחות המבולבלים ורבי העצמה של חברת הייצור ההמוני" (אליסון ופיטר סמיתסון).
הארכיטקטורה הברוטליסטית היתה הביטוי הארכיטקטוני המשמעותי האותנטי הראשון של שנות הרה-קונסטרוקציה, השנים שלאחרי מלחמת העולם השניה. היא נולדה בתקופה בה בניה מתועשת הפכה מאוטופיה אוונגרדיסטית לכורח המציאות. "מכונת-המגורים" של קורבוזיה חדלה מלהיות מטאפורה עתידנית ועד אמצע שנות ה- 50 כל אירופה היתה עתידה להיות מלאה בהן ובקורבנותיהן החדשים. בשנים שלאחרי המלחמה כבר היה ברור לכולם שהארכיטקטורה המודרנית לא יכולה וגם לא מתכוננת להציל אף אחד. הברוטליזם, עם המאסות הכבדות, עם הדימויים האלימים ועם הטקסטורות המחוספסות היה הסימן הראשון לתובנה שאולי אין זה מתפקידה של הארכיטקטורה להפוך אותנו לאנשים מאושרים.
במקביל להתפרצויות אקספרסיביות אחרות באותה תקופה, (קוברה, אבסטרקט-אקספרסיוניזם), הכלי של הארכיטקטורה הברוטליסטית היה החומר והחומריות אולם הנושא היה "אתיקה", יושר.
הבטון המזוין היה הכלי האידיאלי וכשהוא חשוף, הוא הופך את האתיקה לאסתטיקה. התכונות הפלסטיות שלו ותהליכי העבודה שהוא מכתיב מאפשרות לארכיטקט להנות מכל העולמות - גם מהחומריות המיידית והחושנית של בניה "רטובה" וגם מהאתיקה החמורה והקפדנית של בניה "יבשה". בעבודה בבטון מה שאתה נותן זה מה שאתה מקבל ומה שאתה יוצק זה מה שאתה רואה. כמו באפקט פומפיי, הבטון החשוף הוא תשליל כן, אמיתי ולפעמים גם אכזרי של התבניות לתוכן הוא נוצק. הוא מספר את החומריות שלהן ואת החמריות שלו עצמו בדיוק כשם שהוא מספר את הטעויות ואת התאונות שנקרו בהכנתו . תכנונו של בנין מבטון חשוף לא היה רק תכנונו של אובייקט אלא בעיקר תכנונו של תהליך המביא לתוצאות בלתי הפיכות. בלי תיקונים, בלי טיוחים, בלי ציפויים, בלי חיפויים.
במרוצת שנות החמישים הארכיטקטורה הברוטליסטית הצליחה להתאזרח בכל רחבי הפלנטה. את האתיקה של הבטון החשוף ואת הכנות שאתיקה זו הכתיבה ביחס לשימוש בחומר ולהנכחה של תהליכי היצור וההרכבה שלו ניתן לזהות אצל כל מי שיצר משהו משמעותי בשנות ה- 50 וה- 60 - קאהן, אלטו, נימאייר,טאנגה, רודולף, נרווי, אוטסון, סקארפה.
בישראל נוצרה קונסטלציה שאפשרה חיבור נדיר בין תיאוריה ארכיטקטונית, אתוס חברתי ואידיאולוגיה רשמית. אם אי פעם היה רגע בו הארכיטקטורה הישראלית (או ארצישראלית) היתה נוכחת בסצינה הבינלאומית, כיכבה במגזינים ועוררה ענין, היה זה הרגע הברוטליסטי. הברוטליזם התאים לדור הראשון של הארכיטקטים הצברים כמו כפפה ליד. חיספוס, אינטגריטי, כנות וישירות ("דוגריות") היו ממילא הערכים מהם היה בנוי האתוס של צברינו החביבים והעוקצניים והשילוב בין ערכים אלה ובין הידע ומוסר העבודה של הבנאים, הנגרים, הטפסנים ואנשי המקצוע המעולים שהגיעו הנה מאירופה היה קטלני. בשנות ה- 60 עשו כאן בטון חשוף ברמה בינלאומית. ארכיטקטים ומבקרי ארכיטקטורה הגיעו לכאן לא כדי לראות את החורבות האוריינטליסטיות של תל אביב הקטנה ואפילו לא את מאורות הטיח הנואשות של הסגנון הבינלאומי. הם באו כדי לראות עבודות כמו בי"ס "עמל" של כרמי, מעונות הסטודנטים של יסקי ואלכסנדרוני ובית החולים "וולפסון" של שרון.
מאמצע שנות החמישים ועד תחילת שנות השבעים נבנו בכל רחבי הארץ מבני-ציבור, בתי-חולים ובתי-ספר מבטון חשוף. הארכיטקטורה הברוטליסטית הפכה במידה רבה לאמבלמה של ארכיטקטורה ציבורית בישראל. המונוליטיות של הבטון החשוף נמשכה גם אל המוסדות אותן הוא עטף. אותם מיתחמי ציבור, על מסות הבטון הסמכותיות שלהן ועל המשטחים המינרליים האינסופיים שלהן, הם אלה שהגדירו,לטוב ולרע, את הציבוריות הצברית ואת הדימוי העצמי של של הישראליות ושל ערכיה - כנות, ישירות וישרנות אבל גם יובש, חיספוס, כוחנות ואטימות.
הערכים של הארכיטקטורה הברוטליסטית היו הערכים הרשמיים של העולם החדש, הכן והאמיץ שניסינו לבנות כאן. יותר משבטאו את מה שהיינו, הם בטאו את מה שרצינו להיות, את האופן בו רצינו לראות את עצמנו ואת מה שרצו מאיתנו שנהיה: חשופים, אמיתיים, ישירים, חזקים, ויותר מכל - בלתי הפיכים.
כישות "סיגנונית", הברוטליזם סוכם ונקבר כבר מזמן בספרי ההיסטוריה. הארכיטקטורה של שנות ה- 90 לא מתענינת בחשיפת קרביים ותהליכים אלא בהסתרת מערכות. היא לא מחפשת בלתי-הפיכות אלא גמישות ורב-שימושיות. היא לא מדברת על גושים, מאסות ומרקמים אלא מתבטאת באמצעות קרומים, מעטפות וממשקים.
גם אנחנו השתנינו מאוד: היגרנו לחופי הים התיכון וגילינו את הזעתר ואת המזרח התיכון החדש, חטפנו את הבאוהאוס מדסאו כדי לכבס ולהלבין את תל-אביב, כדי לנסות ולתאר מחדש לא את מה שהיינו ולא את מה שהיינו רוצים להיות, אלא את מה שהיינו רוצים לחשוב שהיינו. המוסדות המופרטים שלנו אינם זקוקים יותר לסמכותיות הריכוזית של מאסות בטון. המוסר, הכנות ובעיקר האפרוריות של הארכיטקטורה הברוטליסטית לא יכולים להיות רלוונטיים לצווארונים הלבנים של הפלא הכלכלי הישראלי. גם הבטונים זה כבר לא מה שהיה פעם - הידע העצום שנצבר כאן במרוצת שנות ה- 50 וה- 60 הלך לאיבוד ואין יותר מי שיעשה לנו בטון חשוף, אפילו אם מאוד נרצה.
לבית הספר "עמל" נודעה השפעה גדולה על בתי ספר ומוסדות ציבור גדולים שנבנו אחריו. ההפרדה בין מחרוזת החללים הציבוריים ובין כיתות הלימוד איפשר הפעלה נוספת של הבנין בשעות אחר הצהריים והערב. הפיגורטיביות התעשיתית של מבנה הסדנאות עם הקימרונות ההפוכים שלו והלקח של אירגונן וזרימתן של הפונקציות הלוויניות של בית הספר מסביב לחצר פנימית דמוית תיאטרון, סילק את הסכימתיות הקסרקטינית והפונקציונאלית של שנות ה- 30 וה- 40 מהלקסיקון הארכיטקטוני של בנייני ציבור. הנוכחות המונומנטלית של מאסות הבטון החשופות בנוף הפרוורי של שיכוני הטיח המושפרץ בהדר-יוסף ומעוז-אביב היתה הדבר היחיד שיכול היה להוות שם מרכז, קוטב.
קל להאשים את "עמל" (כמו את שאר הפרויקטים מאותה תקופה) בכוחנות, בחיספוס, בצבאיות, בכל מה שאנחנו לא אוהבים בבטון החשוף, בכל מה שאנחנו לא אוהבים בעצמנו. אבל הוא היה מהטובים בסוגו וקוהרנטי עם העקרונות שעצבו אותו ואת תקופתו. המגמה להלבין כל בית וכל עץ יכולה להצמיח רק היברידים - מה שהיה שלמת בטון ומלט לא יכול פתאום להפוך לשמלת השבת של חנה'לה.
הרס"ר שהחליט לסייד את בית הספר "עמל" עוד יצטער על זה. יום אחד נראה שוב פיגומים על חזיתות הבנין ועל הפיגומים יעמדו פועלים וינסו לגרד, השד יודע איך, את הצבע הלבן. אם רוצים שימור, שישמרו - לא רק את האנקדוטות האקזוטיות בתל אביב הקטנה ובנוה צדק, לא רק את המבנים הנאורים והצודקים של הסגנון הבינלאומי, אלא גם את מעט הארכיטקטורה הטובה והמשמעותית שנוצרה כאן.

















(בוקסה)
הארכיטקט, רמי כרמי, מודע לקושי ולאנטגוניזם שמעורר הבטון החשוף: "הבטון מלא בחושך, חושך ויצרים. הבטון החשוף הוא אולי לא החומר האידיאלי לחבק ילדים קטנים. במקרים מסוימים הוא גם לא התיישן יפה, כפי שציפינו".
התחרות על בי"ס "עמל" היתה התחרות הראשונה בה הוא זכה. על מבצע הצביעה של בית הספר הוא אומר: "זה לא יפה. כשהם פנו אלי, הרשיתי להם לצבוע את הפנים בלבן ולהשאיר את החוץ בבטון חשוף.למיטב ידיעתי זה גם מה שאושר בעיריה".
‏3

נכתב ב-01/01/95
ברשת מ-08/01/00

אברהם יסקי, אדריכלות קונקרטית

ב-1952, אברהם יסקי ושותפו שמעון פובזנר תכננו את הפרויקט הראשון שלהם, כיכר מלכי ישראל (כיום כיכר רבין). יסקי היה אז בן 25.
בחמישים וחמש השנים הבאות עשה יסקי את אחת הקריירות המזהירות בתולדות האדריכלות בישראל. >>>

עיר לבנה, עיר שחורה

לפעמים, כדי לשנות עיר, די לשנות את הסיפור של העיר. בתל אביב, שהיא אולי העיר היחידה בעולם שקרוייה על שם ספר, מזה זמן רב הסיפור של העיר נקרא "עיר לבנה". >>>

 

יקירת העיר

"מי שלא עושה, לא טועה" - כך בדרך כלל נוהגים ביהירותם אנשי המעשה להצדיק בדיעבד את מעשיהם ואת טעויותיהם כאחד, כי "כשחוטבים עצים, עפים שבבים". >>>

המוזיאון הוא שלוחה של התיאוריה של האמנות / מכשירי הראיה / טרנספוזיציה

לארכיטקטורה ולארכיטקטים יש הרבה מה ללמוד מהאמנות המודרנית, שהצליחה להעמיד כמה פרדיגמות מאוד קיצוניות ביחס לאובייקט >>>

אדריכלות ללא ארכיטקטורה

על כיכר מלכי ישראל של אברהם יסקי ושמעון פובזנר, על אורי צבי גרינברג, ירושלים ותל אביב, ועל קסמה של הריקות. >>>

איילון סיטי

לנגד עינינו הולכת ומוקמת עיר חדשה, העיר הקווית הראשונה במזרח התיכון, "איילון-סיטי" שמה.
המאמר התפרסם לראשונה בעיתון העיר, אביב 2000. >>>

איש הרוח

שיחה עם הארכיטקט האוסטרלי גלן מרקוט. בזמנים שבהם ארכיטקטים הופכים לחברות רב-לאומיות, מרקוט מקיים פרקטיקה ארכיטקטונית מינימלית, "שכונתית" כמעט. שיחה על אוסטרליה והטבע שלה, על טכנולוגיה ואקולוגיה. השיחה התפרסמה במוסף "שישי" של העיתון "גלובס". >>>

 

נתי מרום עיר עם קונספציה

בניגוד למיתוסים פופולריים שהתקבעו עם השנים, תל אביב היא עיר מתוכננת מן היסוד, "עיר עם קונספציה", שמחשבה ומעשה תכנוניים עיצבו אותה מראשיתה.
תל אביב נוסדה והתפתחה מתוך תפיסה כי עיר טובה היא עיר שיש לתכנן מראש, בכוונה תחילה. >>>

רם קולהאס הזיית ניו יורק

מנהטן היא אבן רוזטה של המאה העשרים. >>>

קלוד פארן לשלוט על האתר

"הארכיטקטורה אינה נטמעת באובייקט, היא אנטי-חפץ."
מניפסט של קלוד פארן מתוך הגליון הראשון של כתב העת Architecture Principe, פברואר 1966. >>>

יוענה גונן אגדה אורבנית

..."'עיר לבנה, עיר שחורה' הוא לא ספר על ארכיטקטורה. זהו טקסט פוליטי הכתוב בשפה בהירה ויפה, במסווה של ספר על ארכיטקטורה... אחד הטקסטים הרדיקליים ביותר שהתפרסמו בעברית בשנים האחרונות."
התפרסם ב"טיימאאוט" 26 מאי 2005. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית