בית

בבל , , 19/11/2017

                           

 

שרון רוטברד איש הרוח


השבוע נערך זו הפעם השלישית הסמינר הירושלמי לארכיטקטורה. הסמינר, שמאורגן על ידי קרן יד-הנדיב וקנת פרמפטון מאוניברסיטת קולומביה בניו-יורק, עסק בנושא "טכנולוגיה, מקום ואדריכלות" והביא לכאן קבוצה מאוד מכובדת של ארכיטקטים מכל קצוות הפלנטה: אלוורו סיזה מפורטוגל, אנריקה מיראייס מספרד, רנזו פיאנו מאיטליה, ז'אן נובל מצרפת, ריימונד אברהם מארה"ב וגלן מורקוט מאוסטרליה.
אפשר היה אולי להצטער על העדרם של פול ויריליו, תיאורטיקן צרפתי שעבודתו רלוונטית מאוד גם לעצם נושא הסמינר וגם להבנת המושגים והעולם של ארכיטקט כז'אן נובל ושל הארכיטקט היפאני הנודע טדאו אנדו שהוזמן ובעקבות המצב הבטחוני, כך נמסר, ביטל את בואו. אולם גם כך, ניתן לראות במקבץ האורחים הזה מדגם די מייצג של עיסוקים עכשוויים בארכיטקטורה ובטכנולוגיה של הארכיטקטורה.
סיכום ביניים של הדיונים יעמוד תחת הסתמנותם של שני קטבים בעיסוק הארכיטקטוני העכשווי בטכנולוגיה. בקוטב האחד הייתי מעמיד את הארכיטקט הצרפתי ז'אן נובל (אליו כבר התוודעו קוראי "שישי" בביקורו הראשון בנובמבר 95) ובקוטב האחר את הארכיטקט האוסטרלי גלן מורקוט: אסטרטגיה עירונית מול טקטיקה כפרית, היי-טק מול לו-טק, תקשורת מול אקולוגיה, תרבות מול טבע.
גלן מורקוט (נ. 1936) הוא אולי הארכיטקט בעל גוף העבודות הקוהרנטי ביותר מבין הדמויות שהגיעו השבוע לירושלים. למרות העובדה שעבודתו זוכה להתענינות רבה מתחילת שנות השמונים (ואחראי לכך במידה רבה דווקא ז'אן נובל שהציגו לראשונה במסגרת הביאנלה של פאריז ב- 1980) והקנתה לו בין השאר את פרס אלוור אלטו ב- 1992, הוא יכול היה גם להחשב כנידח שבהם. משרדים כשל פיאנו ונובל משחקים בליגה הבינלאומית לארכיטקטורה. הם עובדים על פרויקטים בכל רחבי העולם, דורשים הקמה וניהול של אירגונים גדולים ומורכבים ונמצאים בשלבים שונים של הפיכה לתאגידים בינלאומיים. לעומתם, מורקוט מקיים פרקטיקה "ליברלית" ו"ביתית", מהסוג שדומה כי אבד עליו הכלח. את רוב הקריירה שלו הוא העביר לבד, כמו רופא כפרי או בלש פרטי, מחדר בביתו עם שולחן שרטוט, טלפון ומכונת כתיבה.
בזמן שעמיתיו המפורסמים התפרשו על יותר ויותר פרויקטים, תמיד יותר ויותר גדולים ויוקרתיים, נראה כאילו מורקוט כבר שלושים שנה מנסה בכל פעם לבנות את אותו הבית ובכל פעם יוצא לו משהו אחר. הוא בונה כמעט אך ורק בתים פרטיים - בדרך כלל בסידני וסביבותיה ובמקומות אחרים במדינת ניו-סאוט'-ווילס. העבודה שלו, שנראית יותר כמו מחקר עקבי ומעמיק על הבית המודרני ועל הקשרים שלו עם טכנולוגיה, מסורת וסביבה, מהווה ללא ספק את הדוגמה הטובה ביותר למה שקנת פרמפטון קרא בזמנו "רגיונליזם ביקורתי". היא יונקת מהמסורת של ארכיטקטים כמו מיס, נויטרה, ברואר, פרובה ואלטו, מתייחסת למורשות מודרניות שהתפתחו במקומות כמו קליפורניה או סקנדינביה, אולם גם מטמיעה אלמנטים, פרטים ולקחים מקומיים: בקתות אבוריג'נים, ארכיטקטורה חקלאית ותעשייתית (סככות צמר, האנגרים, מחסני רכבת), העיסוק המקומי ב"עשה זאת בעצמך".
הנושא המרכזי של עבודתו קשור באופן עמוק לראשית המודרניזם. הגרעין הקשה, ה"הירואי", של הקנון המודרני מכיל ברובו בתים פרטיים -בית קאופמן (רייט), וילה סבואה (קורבוזייה), בית טריסטן צרה (לוס), בית דאלזס (שארו) בית פארנסוורת' (מיס) וכו'. העובדה שהארכיטקטורה היתה המדיום העיקרי שתיווך את הקדמה הטכנולוגית אל חיי היום-יום הפכה את הארכיטקט המודרני למעין גיבור פרומתאי שממציא לאנשים את החיים מחדש. במקרה של הבית הפרטי מדובר בהחלט באנשים שרצו בכך. הארכיטקטורה המודרנית דיברה על אנשים פרטיים - היא ייצגה ערכים מופשטים כמו אינדיבידואליזם ואמת פנימית בצד יתרונות קונקרטיים כיעילות והגיינה. הזהות בין הדחפים של הקליינטים המודרניים ובין אלה של הארכיטקטים שלהם תוארה יפה ברומן "כמעיין המתגבר" של איין ראנד (אולי דוגמה קולעת עוד יותר הוא "בית הפלדה" - ‏‏ALL STEEL HOUSE‎‎"" שנבנה מאוחר יותר על ידי ריכרד נויטרה עבור ראנד עצמה). העובדה שהבית הפרטי היה אז עדיין בהישג ידה של אינטלגנציה חדשה, אמידה ונאורה תרמה ללא ספק לכך שבית המגורים הפרטי היה במשך תקופה ארוכה הפלטפורמה העיקרית להתנסחות התיאוריות של ראשית המודרניזם.
קנה המידה של הבית הפרטי איפשר בחינה מתומצתת של רעיונות ארכיטקטוניים וטכנולוגיים חדשים. במובן זה כמעט כל בית מאלו שהוזכרו כאן הוא אבטיפוס שהוליד מושגים שהם כיום אלמנטריים: התכנית האורגנית, התכנית החופשית, הבניה המתועשת, מכונת המגורים וכו'.
האיכות הפרוטוטיפית של בתים אלה לא היתה יכולה להיות מושגת ללא התנתקות מ"רעשים" ארכיטקטוניים אחרים. כיון ומדובר בתקופה בה העיר עדיין לא נחשבה לנושא או לבעיה, הארכיטקטים המודרניים שאפו תמיד לנטרל רעשים אלה באמצעות בידודו של הבית בסביבה "טבעית" (או כמו טבעית). נסוחו של הקשר בין הבית לבין סביבתו - אם להצמיח אותו מתוכה (רייט), לכפות אותו עליה (קורבוזייה), להביט בה (נויטרה, אלטו) או להכניס אותה פנימה (מיס) היה האמצעי המונומנטלי העיקרי של הארכיטקטורה המודרנית והוא שיצר את הדימוי הארכיטיפי של הבית המודרני כאובייקט שצומח בדינמיות מן הסלע או מתנוסס, אמיץ וחדש, בלב הערבה.
גם אם נראה היה שדימוי זה הולך ומתרחק מאיתנו עם התגברות הצפיפות והעיור, באוסטרליה (צפיפות נמוכה, עיור פרוורי) התאפשר לגלן מורקוט להמשיך את המודרניזם הזה בשקט וללא תסביכים, כאילו לא היה הפוסט-מודרניזם וגם לא המודרניזם שאחרי הפוסט-מודרניזם.
גלן מורקוט בונה מכונות-רוח. הוא מחפש את הרוח בגזעי העצים, בכיוון צמיחת העלים, מתחת לאדמה. כשהוא תופש את הרוח, הוא מכניס אותה הביתה באמצעות שימוש חכם בפתחים ועיצוב אירודינמי של החתך, עושה לה סיבוב, ומוציא אותה החוצה דרך כל מיני ארובות משונות. הבתים שלו נראים כאובייקטים מתועשים למחצה בעלי מגע מרושל-משהו המונחים בעדינות בחיק הטבע. התכנית של הבתים היא תמיד מלבנית והחלוקה לפונקציות היא תמיד פשוטה, ליניארית והגיונית. מורקוט ממקם אותם תוך תשומת לב רבה לנוף ומשתמש בכיווני השמש והרוחות כדי לעצב את הגגות המרחפים ואת המעטפות החכמות שלו. הקשר בין הבניין לקרקע מטופל תמיד בעדינות: רבים מהבתים שלו מרחפים מעל הקרקע על עמודים כדוגמת בית פארנסוורת' של מיס או הפתגם האבוריג'ני: "‏‏TOUCH THIS EARTH LIGHTLY‎‎" . מורקוט משתמש בעיקר בבניה קלה ובאלמנטים מוכנים אותם הוא משנה בהתאם לצרכיו: המעטפת שלו היא על פי רוב מערכת מתוחכמת של פאנלים, פתחים, שוברי שמש ווראנדות הבנויה מחמרים זולים כמו פח גלי, אלומיניום, עץ לבוד וחומרים משומשים המורכבת על קונסטרוקצית עץ או פלדה ומכוסה בגג מפח גלי.
ההישג העיקרי של גלן מורקוט הוא לא רק בהיכרות הפנומנלית שלו את הטבע ואת הטכנולוגיה של הטבע. ההישענות המודעת שלו על המסורת ועל האתוס המודרניים מאפשרת לו להתידד עם הסביבה מבלי להיות נאיבי וללמוד מהאוסטרלים המקוריים מבלי להיות יהיר או מזויף. לפחות שלוש מהעבודות שלו הן יצירות מופת.

ראיון (ירושלים 9.6.96)
-הפרקטיקה שאתה מנהל נראית מאוד מקורית על רקע העובדה שבימינו הנטיה של משרדי ארכיטקטים היא לגדול. לרנצו פיאנו ולז'אן נובל שמשתתפים איתך בסמינר יש כבר סניפים בכמה ארצות. האם ההחלטה לעבוד כפי שאתה עובד מכוונת?
-כשהחלטתי לפתוח משרד משלי עשיתי זאת בכוונה לנסות ולהבין משהו על המקום בו אני עובד. לא היה כאן נסיון למצוא "ארכיטקטורה אוסטרלית", זה היה הדבר האחרון שהיה יכול לענין אותי. בארץ גדולה כאוסטרליה זה גם לא מעשי. רציתי לפתח את הרעיון של עבודה על הדברים הבסיסיים שעושים מקום - ענינו אותי שאלות כמו אקלים, טופוגרפיה, טיפולוגיה (במקרה של פרויקט אורבני), קנה מידה,רוח, גשם, ריח, כל האקלימים המגוונים של אוסטרליה. הדרך האפשרית היחידה לעבוד באופן זה היתה לעשות זאת בעצמי, כי אף אחד אחר לא עבד כך. מהנסיון שהיה לי בעבודה במשרדים אחרים ידעתי שארכיטקטים טובים גדלים - ממשרד של 5 עובדים ל14 עובדים, ל20, ל50 וכן הלאה. וראיתי שארכיטקטים טובים פתאום הופכים להיות אלה שהולכים לדבר עם הקליינט, שמנסים להשיג את העבודות, שמתעסקים עם האדמיניסטרציה. אמרתי לעצמי שאני מקווה שלכשאזדקן, עדיין אעשה ארכיטקטורה. החלטתי לא לגדול.
אם יש קליינט שמעונין לתת לי עבודה ואני עסוק בפרויקט אחר, אני מבקש ממנו יפה לחכות. זאת אסטרטגיה חיובית - לא לגדול. ומה שתרבותי כל כך אצלנו באוסטרליה זה שהקליינטים מוכנים לחכות.
-כמה זמן הם צריכים לחכות?
- בין שנתיים לשלוש שנים. לפעמים אני מקבל הצעות שבאמת מענינות אותי ואז אני אומר לקליינט לפנות לשנים מתלמידי לשעבר ולהציע להם לקחת את העבודה בשותפות שוה איתי. אני עושה את זה בערך פעם בשנתיים.
-העבודה שלך נראית כמו המשך ישיר לתקופה ה"הרואית" של ראשית מודרניזם, תקופה של ארכיטקטים נאורים ובעיקר של קליינטים נאורים. לאורך הקריירה שלך הארכיטקטורה עברה הרבה תהפוכות - מברוטליזם לפוסט-מודרניזם, הייטק וכן הלאה. איך אתה מתיחס לכל האופנות הללו?
-חונכתי תמיד לשאול את עצמי ביחס לכל פעולה שאני עושה אם היא רציונלית, אם יש לה בסיס. ראיתי את הברוטליזם מגיע, ראיתי את הפוסט מודרניזם מגיע, ראיתי את הדה קונסטרוקטיביזם מגיע - וראיתי גם איך שהם כולם נעלמים. את מה שנפלא במודרניזם ראיתי ב"בית הזכוכית" של פי********************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************ובעונה אחת.
-אחד הדברים שקושרים אותך לתקופה הזו הוא הדמיון בקשר של הארכיטקטורה עם הסביבה שלה, קשר שהיום נעשה פחות ופחות אפשרי - בגלל הערים, בגלל הצפיפות. אני מתאר לעצמי שבאוסטרליה המצב הוא לא בדיוק כך...
- ד.ה. לורנס אמר פעם:"האדם בונה את הסביבה של האדם חוץ מאשר באוסטרליה". באוסטרליה הטבע בונה את הסביבה , הטבע חשוב לנו מאוד. כשאני רואה עץ אני יכול לדעת הרבה דברים,על הגיאולוגיה, ההידרולוגיה, האקלים. לא כל האוסטרלים הם כאלה, אבל במשפחה בה גדלתי, הטבע היה הדבר החשוב ביותר. הטבע היה תמיד הסביבה המידית. אבא שלי תמיד אמר לי: תלמד מהחרקים, אף פעם אל תרוץ אחרי ההצלחה. קח לדוגמה את הזחל של הציקדה - הוא יוצא מהאדמה אחרי שבע שנים, מטפס על עץ ופורש כנפיים. אם תנסה לזרז את התהליך, החרק ימות. הוא גם אמר לי תמיד: בן, רוב הדברים שתעשה בחיים יהיו דברים רגילים אבל מה שהכי חשוב זה לעשות אותם טוב וללכת לים ושאף אחד לא ידע מי אתה. זה מאוד חשוב לי לעשות דברים רגילים. אין לי כל אמביציה לעשות בנינים גדולים, פרויקטים גדולים.
-הזכרתי קודם את הקליינטים של הארכיטקטים המודרנים, משפחת סבואה של קורבוזייה, משפחת קאופמן של רייט. מיהם הקליינטים שלך?
- ציירים, פסלים, מורים, עורכי דין, סוחרים, קבלנים. כולם אנשים שאוהבים מוזיקה, תיאטרון, ציור. הם כולם אנשים נפלאים. אני מתכנן להם את הבית ואחר כך אנחנו נשארים חברים טובים.
-את אחד מהבתים האלה (בית מארי שורט) אפילו קנית...
-הבית היה של משפחת חוואים. במשך שנתיים מחירי הכבשים ממש ירדו והם לא הצליחו להחזיק מעמד. גיליתי במקרה שהבית עמד למכירה ומכיון ולא רציתי שהבית יהרס , קניתי אותו. אני תמיד צוחק על זה אבל זה נכון : זאת הדרך הטובה ביותר לארכיטקט לתכנן לעצמו בית - לתכנן אותו למישהו אחר ואחר כך לקנות אותו. עשיתי בו כמה שינויים ומכיון וכל עקרונות התכנון כבר היו שם, זה היה מאוד קל. אני אוהב שלבנינים שלי יהיו משאבים של התחדשות, שאפשר לשנות אותם, לעשות בהם שימוש חוזר. אני לא אוהב שמבזבזים דברים.
-אתה לא משתמש במיזוג אויר בבתים שאתה מתכנן.
-לעיתים רחוקות מאוד ורק כשמדובר למשל במוזיאון ובהגנה על מוצגים מיוחדים (מורקוט בנה מוזיאון קטן בקמפסי,ניו-סאוט'-ווילס). אני לא צריך. אני מסוגל להשתמש בשיטות המבוססות על תנועה טבעית של אויר כמעט בכל מקום באוסטרליה. ויש לי נסיון גם באזור הטרופי כמו בבית שעשיתי למשפחה האבוריג'נית (בית מריקה אלדרטון) בצפון אוסטרליה וגם כמובן באזורים הקרירים יותר בדרום.
(מורקוט נכנס כאן להדגמה ארוכה של האופן בו הוא מאוורר את בית מריקה אלדרטון ומתאר בפרוטרוט את תהליך יניקת האויר מהפתחים אל הגג. לפתע הוא מגלה לחרדתו שבמהדורה האמריקאית שבידי הגרפיקאי מחק את הצפון. הוא מבטיח לכתוב אל המחברת וממשיך ומתאר כמה אספקטים תרבותיים הקשורים לתכנון הבית -ש.ר. ).
מה שחשוב כאן מבחינה תרבותית היא העובדה שהילדים והילדות לא יכולים לדבר זה עם זו. אסור להם גם להביט זה בזו. כדי למנוע גילוי עריות. אזורי השינה באופן מסורתי מחולקים כך שההורים ישנים בצד מערב בכיוון השקיעה והילדים בצד מזרח, לכיוון הזריחה.
-אני יודע שבאוסטרליה קיימת בעיה של גזענות כלפי הגזעים המקומיים ואני רוצה לעשות כאן השוואה בין ישראל ואוסטרליה. גם כאן יש תרבות אירופאית שהגיעה ומצאה תרבות אחרת, מקומית. גם כאן למפגש בין שתי התרבויות יש, כפי שאתה יודע, לא מעט צדדים בעיתיים. וגם כאן, יש ארכיטקטים שמנסים לעבוד עם פרטים וצורות מארכיטקטורה מזרחית וזה נראה מאוד בעייתי. איך אתה מתיחס למפגש בין שתי התרבויות, האוסטרלית והאבוריג'נית?
-בוא נתחיל מההתחלה: בשש שנות חיי הראשונות גדלתי בפפואה-גינאה החדשה. טיפלו בי ארבע נשים שחורות מגינאה החדשה שדיברו את השפה שלהן ופיג'ין אינגליש. אלה השפות שדיברתי גם אני. הן היו בשבילי כמו הורים אמיתיים. כשהמלחמה הגיעה לאוקיינוס השקט היינו צריכים לחזור לאוסטרליה. אף פעם לא היתה לי שום בעיה עם שחורים לא מאוסטרליה ולא מגינאה החדשה. אני סנדק לילד מפפואה-גינאה החדשה ולילדה אבוריג'נית מאוסטרליה. יש לי קשר עמוק עם העמים המקוריים של שתי הארצות הללו. הם תמיד הרגישו ביהירות של האירופאים. אתה צריך להיות חשוף לעובדה שאתה עלול לפגוע בתרבות שלהם. ואתה צריך להיות באמת קשוב לרגשות שלהם כדי שלא תצטרך לחשוב על זה. הבית שתכננתי להם הוא גשר בין שתי תרבויות. האבוריג'נים לא אוהבים את הבית הפרברי שרוב האוסטרלים גרים בו, אבל אם אתה עושה להם משהו אחר הם אומרים לך: למה אתה לא מתכנן לנו בית כמו שלך? אנחנו לא טובים מספיק? אתה צריך לנסות ולמתוח קו בין האיכות והטכנולוגיה של התרבות האירופאית ובין הרגישות של התרבות האבוריג'נית. ולרגישות הזו יש קשר לנוף, גם מבפנים וגם מבחוץ.
הצד הבעיתי שבעיסוק בארכיטקטורה המקומית קשור בעיסוק בדימויים. אני לא מתענין בדימויים. עשיתי את הדברים שלי הרבה לפני שהתחלתי ממש להכיר את הארכיטקטורה האבוריג'נית וכשהתודעתי אליה מצאתי הרבה נקודות דמיון.
- מה הסיבה לכך שהתכניות שלך תמיד ליניאריות?
- אני לא יודע, כשאני מתכנן בית אני בודק תמיד מאיפה באה השמש, מאיפה באה הרוח, מאיפה בא הגשם. איכשהו זה תמיד נגמר בצורה של קו.
-לנו, הארכיטקטים שבונים בעיר,בדרך כלל אין מיליון דרכים למקם את הבנינים שלנו. יש לנו מגרשים קטנים, קוי בנין,תקנות בנין ערים. איך אתה ממקם את הבתים שלך?
- אני מחפש תמיד את המקום האחראי ביותר. אם יש מקום שנגרם לו נזק , כתוצאה למשל מחפירה או מכריית חצץ לדוגמא, אני מעדיף לבנות שם - כדי לא לגרום נזק במקומות אחרים ולשמור על המקומות היפים. אני משתמש בבנין כדי לתקן את האתר. אני בודק את כיווני הרוחות, את כיווני השמש, את כיווני הגשם, את הגיאולוגיה, את החרקים.
-הרבה מהבתים שלך מונחים על עמודים מעל פני הקרקע. זה לא בגלל הדוגמה של בית פארנסוורת'...
-באוסטרליה יש מקומות בהם יכולים לרדת 400 מ"מ ברבע שעה. זה הרבה מאוד מים. אתה מרים את הבית ואתה נותן לרוח לעבור, למים לעבור. אתה כמעט לא משנה את המבנה של הקרקע, אתה לא משנה את הזרימה של מי הגשם. ליד הבית בו אני גר, כשיש גשם, הצפרדעים יוצאות. הנחשים יוצאים. כולם מחפשים אדמה יבשה. הבית הוא האדמה היבשה. אנחנו לא רוצים נחשים בבית. לכן כשהבית מורם אני יכול לשבת בשקט ולשמוע את הנחשים בולעים את הצפרדעים.האבוריג'נים עושים את אותו הדבר מאותן סיבות. גם מיס הרים את בית פארנסוורת' בגלל חשש משטפונות. אסתיטיקה זה הדבר האחרון שמענין אותי.‏‏
נכתב ב-01/01/96
ברשת מ-08/01/00
Marika-Alderton House -Yirrkala Community, Eastern Arnheim Land, Northern Territory, 1991-94

אברהם יסקי, אדריכלות קונקרטית

ב-1952, אברהם יסקי ושותפו שמעון פובזנר תכננו את הפרויקט הראשון שלהם, כיכר מלכי ישראל (כיום כיכר רבין). יסקי היה אז בן 25.
בחמישים וחמש השנים הבאות עשה יסקי את אחת הקריירות המזהירות בתולדות האדריכלות בישראל. >>>

עיר לבנה, עיר שחורה

לפעמים, כדי לשנות עיר, די לשנות את הסיפור של העיר. בתל אביב, שהיא אולי העיר היחידה בעולם שקרוייה על שם ספר, מזה זמן רב הסיפור של העיר נקרא "עיר לבנה". >>>

 

יקירת העיר

"מי שלא עושה, לא טועה" - כך בדרך כלל נוהגים ביהירותם אנשי המעשה להצדיק בדיעבד את מעשיהם ואת טעויותיהם כאחד, כי "כשחוטבים עצים, עפים שבבים". >>>

המוזיאון הוא שלוחה של התיאוריה של האמנות / מכשירי הראיה / טרנספוזיציה

לארכיטקטורה ולארכיטקטים יש הרבה מה ללמוד מהאמנות המודרנית, שהצליחה להעמיד כמה פרדיגמות מאוד קיצוניות ביחס לאובייקט >>>

אדריכלות ללא ארכיטקטורה

על כיכר מלכי ישראל של אברהם יסקי ושמעון פובזנר, על אורי צבי גרינברג, ירושלים ותל אביב, ועל קסמה של הריקות. >>>

איילון סיטי

לנגד עינינו הולכת ומוקמת עיר חדשה, העיר הקווית הראשונה במזרח התיכון, "איילון-סיטי" שמה.
המאמר התפרסם לראשונה בעיתון העיר, אביב 2000. >>>

בטון מסוייד בעמל

הברוטליזם, עם המאסות הכבדות, עם הדימויים האלימים ועם הטקסטורות המחוספסות היה הסימן הראשון לתובנה שאולי אין זה מתפקידה של הארכיטקטורה להפוך אותנו לאנשים מאושרים. >>>

 

איל ויצמן ארץ חלולה

בחצי המאה שחלפה מאז כבשה ישראל ב- 1967 את הגדה המערבית, את חצי האי סיני ורצועת עזה ואת רמת הגולן, כיסו דורות של אנשי צבא, מתיישבים, אדריכלים, מתכננים, פוליטיקאים ומשפטנים את מפות השטחים הכבושים בנקודות, בקווים ובשטחים. >>>

נתי מרום עיר עם קונספציה

בניגוד למיתוסים פופולריים שהתקבעו עם השנים, תל אביב היא עיר מתוכננת מן היסוד, "עיר עם קונספציה", שמחשבה ומעשה תכנוניים עיצבו אותה מראשיתה.
תל אביב נוסדה והתפתחה מתוך תפיסה כי עיר טובה היא עיר שיש לתכנן מראש, בכוונה תחילה. >>>

פול ויריליו הפונקציה האלכסונית

"...אנו נמצאים אל מול הצורך הדחוף לקבל כעובדה היסטורית את סופו של האנכי כציר מרחבי ואת סופו של האופקי כמשטח קבוע, שמפנים את מקומם לטובת הציר האלכסוני והמשטח המשופע... >>>

מוניו גיתאי-וינרויב מחשבות בהתקדמותן: הפרט

הדרך הנכונה והיחידה לחשוב על הפרט היא במסגרת תהליך התכנון והדימוי של בניין, במיוחד כשמדובר בבניין בן-זמננו. הפרט הוא ביטוי חיצוני, נראה לעין, של תהליך התכנון והדימוי, ולכן אין ערך רב ללמוד אותו בצורה מופשטת. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית