בית

בבל , , 22/7/2018

                           

 

ערן ב.י הולדת הסיפרומו
או המהלך העסקי הבא של הסיפור הקצר
תקופה קשה עוברת על הסיפור הקצר.
הכל התחיל ביום ההולדת של השירה, לפני כמה שבועות. כל המשפחה התכנסה באיזה אולם אירועים, השיקו כוסיות, החליפו מילים ונאמו נאומים. בשולחן השמחה של השירה, ישבו שאר החשובים, סבא המחזה, אבא הרומן, והדוד המצליח והמעונב, התסריט.
היו ימים שגם את הסיפור הקצר הזמינו לנאום ולשאת דברים. החזיקו ממנו הסמן הימני של החידושים, המרענן, הצעיר, הנועז, אפילו שמרו לו מקום של כבוד בין כל הנחשבים. אבל הזמנים השתנו והיום תקעו אותו באחד השולחנות הפינתיים, ליד הבלדה והמסכת, שתי הדודות השמנות האלו עם משקפי הקרן הארכאיות.
מהמקום שבו הוא ישב הוא לא יכול היה לראות כל כך טוב. הוידאוקליפ והפרסומת התחרמנו להם בפומבי והסתירו לו את הנואמים. הפלייר והסטיקר, שני הילדים המפגרים ששיחקו להם מאחוריו הפריעו לו גם לשמוע. מרוב דיכאון הוא דפק שוב את הראש בבקבוק וחצי של סמירנוף ועשה בושות לכל המשפחה בשטף הדברים הלא ברור שלו, בלי סדר או מבנה או עלילה. סתם מחשבות, כמו שכל אחד יכול לכתוב.
אבל הקש ששבר את גבו טוטלית היה המקרה שקרה אחרי שבוע, כשניסה לפרסם את עצמו במקום הרגיל בטור של אחד המקומונים, שכבר שנים נהג להתארח בו, והפעם התקשרה אליו העורכת והודיעה לו בקורקטיות שהיא מעדיפה לפרסם שלושה סיפורים קצרצרים.
לא עזרו לו התחנונים, הצעקות וההשמצות, שהסיפורים הקצרצרים האלה הם בעצם נקבות, אפיזודות רגשיות מזוינות, שאין בהם בכלל סיפור, רק איזה שביב מחשבה מטופש. אחר כך הוא איבד שליטה והתחיל לקלל עד שלא נותרה לה ברירה והיא טרקה לו את הטלפון בפרצוף.
אז, הוא הרגיש שהוא הגיע לתחתית. הוא היה חייב לחשוב על משהו חדש.
הוא לקח חופשה ללא תשלום, ונסע לאיזה עיירת פיתוח נידחת בתקווה שמשם תצמח הישועה, ישב על המרפסת והסתכל החוצה. רצה למצוא מסכנות ואומללות ובמקום זה היה רואה את הילדים משחקים שם כדורגל כל אחר הצהרים.
"אתה חייב להתאמץ" אמר לעצמו. היה פותח את הלאפ טופ בקביעות כל יום בשעה אחת עשרה בבוקר, ישר אחרי הקפה, וסוגר אותו מתוסכל בשמונה בערב. כל מה שיכול היה לכתוב היה תיאורים רגשיים, מחשבות והגיגים. אבל שום סיפור.
התחיל לחשוב שגם הוא נקבה. שיש לו גידול פוסטמודרניסטי ממאיר, שזה אבוד, ושלעולם לא יוכל לצאת מזה, כמעט ושבר את הכסא על המחשב אבל החליט בסוף רק ללכת לקנות סיגריות. המוכר בקיוסק אמר לו שכדאי לו ללכת ליועץ ארגוני. גם לבעל הקיוסק היו פעם בעיות בלנהל את העסק, והבן דוד שלו, שהוא יועץ ארגוני, נתן לו כמה טיפים, מה זה טיפים, עצות פלטינה, ומאז העסק רץ. אז כדאי גם לו לנסות.
"למה לא" חשב, בטח שאין לו מה להפסיד.
היועצים הארגוניים כולם אמרו לו שהמצב שלו על הפנים ושהפוטנציאל השיווקי שלו בזבל. הרי מה שנדרש לייצר אותו זה כלום. כל אחד יכול לעשות את זה לבד. בגלל זה השוק מוצף והאיכות יורדת, חוץ מזה אין לו פוטנציאל אדפטציה בגרוש, שלא כמו לשאר הטקסטים. את השירה, למשל, אפשר להלחין ולהשמיע ברדיו. אתה מוסיף לה את הוידאו קליפ וכבר כיסית שלושה מדיומים. מחזה ורומן עומדים בפני עצמם וגם אפשר להפוך אותם לתסריט. אפילו את התסריט אפשר להפוך לאיזה משחק מחשב. אבל עם הסיפור הקצר אי אפשר לעשות כלום. מקסימום סרט סטודנטים, או ספר אוסף, והיום זה כבר לא הולך כמו פעם. התחרות נהייתה קשה.
הוא חטף כזה דיכאון אחרי האבחנה הזאת, שבקושי הצליח לגרור את עצמו מהמשרד החוצה לרחוב. חשב לתקוע לעצמו כדור בראש, אבל לא היה לו אקדח אז הוא וויתר.
אחר כך נרגע. "נו טוב, נמשיך לפרסם מדי פעם באיזה מקומון נידח ועבש ונגיד תודה על כל ג'ובה שתכנס", חשב והתחיל להתעודד "אולי יום אחד יצוץ איזה משהו".
הוא החליט ללכת לסרט. משהו שמח, בשביל להעלות את המוראל.
הוא התיישב לבד באולם, מסתכל בפרסומות הזונות ובפרומואים המלוקקים. לפניו ישבו שני פוצים ואמרו שהם מה זה אוהבים את הפרומואים, לפעמים, אפילו יותר מהסרט. ורוב הזמן אם הפרומו טוב בכלל לא צריך לראות את הסרט, והוא כבר חשב לצעוק עליהם שישתקו, אלא שבדיוק אז הייתה לו הארה. לא סתם הארה, רימון זרחן התפוצץ לו בתוך הראש. והוא קם מהמקום ורצה לצעוק מה שהיווני ההוא אז צעק, אבל במקום זה יצא לו "כוס אמו!!" ואז טס במהירות מהקולנוע, הולך לדירה שלו וחורש מזימות.
הוא החליט לא לקחת שום צ'אנסים, תכנן את כל העניין בקפדנות והמתין בסבלנות. אחרי שבוע הרגיש שהוא מוכן, הוציא מדפי זהב את מספר הטלפון של ד"ר סינופסיס וקבע אתו פגישה דחופה למחר, בבית קפה סטנדרטי ולא הומה מדי במרכז העיר. הוא גם הזהיר אותו שלא יגיד שום דבר לתסריט.
סינופסיס היה הדוקטור הראשי בתעשיות הקולנוע. בחור צעיר ומבריק שעמד מאחורי כל הנוסחאות מהן עשו את הסרטים, ועל שמו נקרא התקציר העלילתי אותו כותבים כשלב ראשון בבניית העלילה. בלעדיו לא יכול היה התסריט לפעול. הסיפור הקצר פגש אותו אולי פעם אחת, באיזה אירוע משפחתי.
יום המחרת הגיע. הסיפור הקצר החנה את האוטו ברחוב האחורי, דילג מעל שתי חצרות ונכנס לבית הקפה דרך המטבח. עדיף שלא יראו אותו. בפנים כבר המתין לו סינופסיס, לא כל כך יודע במה מדובר אבל נרגש מאוד מהיוזמה. הסיפור הקצר פתח ללא הקדמות ואמר:
"זה המצב כמו שאני רואה אותו. אני לא מצליח בזמן האחרון לספר שום דבר שיחזיק. אם להשתמש במטאפורה, אז אנשים היום רוצים חטיף או ארוחה פלוס פנסיון מלא. שביב מחשבה או עולם ומלואו. ואני, כמו שאתה יודע, לא זה ולא זה. אז אני תקוע.
אתה לעומת זאת, נמק לך שמה במעבדה בזמן שמהרעיונות שלך, התסריט עושה מיליונים. מה שאני מציע זה מיזוג בין שנינו. אתה תביא את ההתרחשות, ואני אביא את הסגנון. אתה תביא את המעשים ואני את התודעה והפיתוחים. אתה את הזיק ואני את השיק."
לוקח לסינופסיס שניה להתאושש מהשוק, אבל זה עובר לו מהר ומיד ניכרים בו סימני הבנה והתלהבות ראויים לציון. בו במקום הם מסכמים ביניהם זיכרון דברים עליו הם מוסיפים את גבולות הז'אנר החדש:
"אידיאולוגיה: חייבת להיות התרחשות, מומלץ שתהיה עמוסה, מתוחכמת ובמיוחד קוהרנטית אבל התיאור שלה צריך להיות קצר, תמציתי וסוחף. מה שמשעמם מסכמים בכמה משפטים בודדים. בשום פנים ואופן לא כותבים בשביל לפתח אווירה. אם רוצים להביא את הקוראים להלך מחשבה מסוים פשוט מבקשים מהם.
קטעים מעניינים או מקוריים אפשר להרחיב, כמובן, אך לא להגזים עם זה.
בכל מקרה (ועל זה אסור להתפשר), חייב להיות סוף. הוא יכול להיות פתוח או מרומז אבל אסור לו להיות תלוש.
טכניקה: מקסימום 4000 מילים, וגם זה רק במקרים של אפוסים מרתקים במיוחד עם כמה קווים עלילתיים, אלא אם כן מדובר במספר סיפורים המקבילים לפרקי סדרת טלוויזיה. במקרה זה יחשב כל פרק כסיפור בפני עצמו.
התיאור יהיה בלשון הווה, כאילו קורה הסיפור הכתוב עכשיו, והמחבר יפנה אל הקהל בגוף ראשון רבים, לשם הנימוס."
הסיפור הקצר וסינופסיס מאשרים את הנוסח הארעי וחותמים עליו. ברגע האחרון מוסיף סינופסיס רעיון נוסף:
"בסוג סיפורת זה ניתן יהיה לכתוב התרחשות מציאותית באמצעות תיאור של מבע קולנועי או תאטרלי. למה שרק המצלמה תהיה עט? למה שהעט לא יהיה מצלמה ויוכל לתאר בכתב סצינה קולנועית מבריקה? אולי אפילו מרדף מכוניות" מוסיף סינופסיס ועיניו נוצצות.
באותו רגע בדיוק נכנסים לבית הקפה שתי גורילות מעונבות, אותן מזהה סינופסיס כביריוניו של התסריט, שגילה, השד יודע איך, שהאחרון עומד לעשות עסקים מאחורי גבו. אבל הסיפור הקצר, שמוכן לאפשרות זאת, הופך את השולחן על שני הבריונים, מושך את סינופסיס ונמלט דרך הפתח האחורי אל מכוניתו שבסמטה. זריז ומפתיע הוא למד להיות עוד בימים של מופסאן ואו. הנרי.
הסיפור הקצר והסינופסיס נכנסים למכוניתו המקרטעת של הסיפור הקצר ומתחילים במנוסה. בריוני התסריט לא מבזבזים זמן ולאחר התאוששות קצרה פותחים במרדף אחרי שני גיבורינו.
היו ימים שמרדף כזה היה נורא אטרקטיבי, אבל אחרי השחיקה ארוכת השנים, אנו צריכים לעשות משהו מכוון לשם העלאת עניין הציבור בסצינה זו. ולכן נצפה בכל המרדף כשאנו ישובים על מכסה המנוע של הפיאט המצ'וקמקת של הסיפור הקצר ומבטנו נגד כיוון התנועה. ממולנו, במרחק מטר וקצת, יושבים בתוך הרכב הסיפור הקצר והסינופסיס, מנסים להימלט ממכוניות הבריונים השחורות שנראות אי שם ברקע. הסיפור הקצר שובר הגאים בפראות והסינופסיס מעווה פניו בבעתה ומרים את ידיו להגנה, מרמז לנו על התקרבותם למכשול בלתי נראה לגבינו שמיד מתממש בתחום ראייתנו כמכונית מסתובבת, דוכן בננות מרוטש, עיתונים פזורים ואנשים שלוכים. כך ממשיך המרדף.
בריוני התסריט, המצוידים במכוניות חדישות יותר, ומתואמים על ידי התסריט עצמו שמפקח על הכל מתוך המסוק שלו, אינם ממהרים להשיג את הסיפור הקצר. זאת משום שהם שמים לב שהוא פונה לכיוון שדירת בתי הספר, אשר בשעה זו של היום, בדיוק מסיימים את שעות הפעילות, והמוני תלמידיהם נוהרים החוצה בדרכם הביתה ופוקקים את כל הכביש. כשיגיע הסיפור הקצר אל מעבר החצייה הראשון ייאלץ לעצור ומשם כבר לא יוכל לברוח. אבל כשהסיפור הקצר מתקרב לפסים הלבנים הראשונים הוא רק מגביר את מהירותו וצופר שלוש פעמים. באורח פלא, מסיטים משמרות הזה"ב את קרדומי ה"עצור" שלהם אל המדרכה ומפנים את הכביש מילדים. רק אחרי שהסיפור הקצר חולף בשוונג אדיר על פני השדרה, חוזרים הילדים לחסום את התנועה בפני הבריונים הזועמים.
עכשיו אפשר לגלות שהייתה לגיבורנו קומבינה מוקדמת עם חטיבות הביניים. הסיפור הקצר התחייב להכין אותם למבחן המסכם על "התספורת" של סרויאן והם בתמורה התחייבו לעזור לו לברוח.
המרדף ממשיך. הסיפור הקצר וסינופסיס ממשיכים במנוסתם, מתגלים על ידי המסוק של התסריט, נאלצים לנטוש את מכוניתם ומגיעים כמעט עד תאטרונו של סבא המחזה הטוב, מחוז חפצם, רק בשביל לגלות שאנשי התסריט שומרים על הכניסה. פאק, הם תקועים.
זה הזמן לארגן להם דאו- אקס- מכינה בצורת מוביל צבאי של דחפור גבה ממדים שבשל טעות קטנה בניווט מצא את עצמו בלב ליבו של הכרך הסואן. שני גיבורינו האהובים מעפילים על הדחפור המובל, ולמרות שכבר החל בתנועה, הם קופצים מגגו אל המרפסת של הקומה הראשונה של התאטרון ממש ברגע האחרון בשביל להיתלות על הזיז של השפיץ של הקצה של המעקה של המרפסת ומטפסים, לרווחתנו, אל הבניין המוגן בחסותו של סבא.
לאחר שהסבירו לו את עניינם, מזמן סבא המחזה אל בימת תאטרונו את כל הנוגעים בדבר, מגיש סנדוויצ'ים, פירות ושתיה קלה ונותן לסיפור הקצר הזדמנות להסביר את רעיונו לכולם. אם יוכל לשכנע הסיפור הקצר את התסריט ולזכות לברכת הכלל, שיחק אותה ובענק, אך אם לא.....
הכל או כלום.
הסיפור הקצר פותח בברכות הרגילות אך עובר מהר לחלק הפרקטי. התסריט חם עליו ובסופו של דבר ההצעה שלו היא מהלך עסקי טהור.
הוא סוקר בפני כולם את שלבי היצירה והפרסום של טקסט כתוב או מצולם באשר הוא ואת התועלות הסמויות בכל שלב-
בתחילה נכתב התקציר, הוא הסינופסיס. אחר כך מפותחת העלילה. לאחר מכן מכינים מעין פרסום מקדים, ואז מציגים את היצירה. אחרי שהוצגה, כותבים עליה תמציות וביקורות, ולבסוף כשהיא מתיישנת מתייקים אותה בלקסיקונים.
את הלקסיקונים קונים. את העיתונים והמגזינים בהם מופיעים התמצותים והביקורות, גם קונים. לראות ולקרוא את היצירות הרי משלמים בכסף טוב. בקיצור, כל השלבים רווחיים למעט השלב המכין של היצירה. זהו השלב היחידי שאינו רווחי, כי עדיין, כך חשבו פעם, אין שום דבר למכור. אבל כאן בדיוק יש לכולם טעות, אותה באים הסיפור הקצר והסינופסיס לתקן.
את התמצית של היצירות הבוסריות, כולל הרעיונות הראשוניים בנוגע לסצינות, אפשר לפרסם כבר בהתחלה, ולבדוק על פי טעם הקהל מה באמת שווה לפתח. לא כל רעיון שנשמע בהתחלה כמו משהו ששווה למשכן בשבילו את הבית אכן מוכיח את עצמו ככזה. ולא אחת, כשהתברר בסוף שמדובר בפלופ קופתי מזהיר, ספגו המחזה, הרומן ובמיוחד התסריט, כל אחד בתחומו, הפסדים בלבד. אך בסידור הזה שהסיפור הקצר מציע, בשילוב בינו לבין סינופסיס לפרסום סיפורים קצרים, דחוסים בעלילה ומסונכרנים לטעם הקהל המורגל בטלוויזיה, קולנוע וקצב מהיר, יוכלו להרוויח כולם אפשרות מוקדמת לבדיקת ההשקעה ואופציה נוספת לרווח במקרה של הפסד.
שתיקה משתררת כשמסיים הסיפור הקצר את דבריו.
התסריט חוכך בדעתו. לא נעלמים מעיניו החסרונות של אובדן השליטה המוחלטת שלו בסינופסיס, ובעיית זכויות היוצרים שיצטרך עכשיו לבקש מהסיפור הקצר לפני כל תסריט שירצה לפתח. מצד שני הוא יודע שלהחזיק את הסינופסיס שפוט לכל החיים זה לא פתרון, ושבסצינה שנוצרה עכשיו אין לו בעצם הרבה ברירות. לא שהוא מודאג יותר מדי, הוא יודע שבשלב כלשהו ייקנה הקולנוע את הטלוויזיה, את העיתונים ואת ההוצאות לאור. אי שם בעתיד הלא רחוק של עידן המיזוגים וההשתלטויות, עוד יחזרו שני הטקסטים הקטנים האלה לשבט מרותו. אך בשלב זה הוא נאלץ להסכים.
"למה לא" מחייך התסריט, "שיעבדו הסיפור הקצר והסינופסיס יחד. מי יודע, אולי יצמחו מכאן כמה להיטים מעניינים".
כולם שמחים בסולחה וחותמים את ההסכם בהנפת סנדוויצ'ים חגיגית, אבל את הסיפור הקצר כבר לא מעניין ההמשך. הוא פורש מהבניין, הולך להתקלח ואז שוכר טוקסידו יוקרתי. מאוחר יותר בערב הוא מכנס יחד עם סינופסיס מסיבת עיתונאים.
קבל מצלמות ומיקרופונים הוא מכריז על המיזוג החדש וקורא לו בשם החדש- "סיפרומו". על שם הדחיסות, הקיצור, הסגירה העסקית עם התסריט, וגם על שם רגע ההארה שבו עלה בו הרעיון. השאר, רבותיי, כבר תלוי בכם.

נכתב ב-06/01/00
ברשת מ-01/08/00

מידאס הכונס

מחזה דינמי
דמיינו אולם. דמיינו במה. דמיינו גם שלושה מסועים שחוצים אותה לרוחבה כשלושה פסים ארוכים. מסועים כאלה כמו בשדה התעופה. כאלה כמו שיש במכוני כושר. כאלה שאנשים רצים עליהם אבל לא מגיעים לשום מקום. זאת גם מהות הסיפור. המירוץ. המירוץ אל הכלום. >>>

 

דרור בורשטיין הרוצחים

שאול רובינזון הוא מבקר ספרות בן 33 שפִּרסם כמה ספרים של פרוזה ניסיונית ועיקר עיסוקו גניבות ספרותיות קטנות. כמה צלחות חומוס במסעדת "עבאס" בירושלים עם חבר ילדות, המשורר נחמן לורי, בבוקר אחד של יוני במהלך שבוע הספר שלפני רצח רבין, משכנעות אותו לשדוד ספרייה. >>>

אלכס אפשטיין מתכוני חלומות

רומן שכולו מתכונים מרהיבים לחלומות. ספר בישול מלא הומור שאפשר לדמותו לתבשיל רותח של דמיון חסר גבולות. >>>

דרור בורשטיין הרוצחים: ההתחלה

בשנת 2004, בחודש אוקטובר, שהיה החם והלח ביותר מזה שנים בתל אביב, עד כי ראש השירות המטאורולוגי פוּטר ממשרתו בידי שׂרת האנרגיה בעוון טעות חיזוי קשה ובלתי נסלחת והטעיית ההמונים הצמאים לְסתיו בכל הנוגע לאופיו הצפוי של חודש אוקטובר האהוב שלנו, כלשון מכתבה של >>>

ניסן שור בקלאברית זה נשמע יותר רע

השפה שמדברים בעולם המועדונים הישראלי היא עילגת ומכוערת עד כדי כאב בטן ומבטאת את רוב הקילקולים של ה"סצינה" המקומית. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית