בית

בבל , , 10/4/2020

                           

 

דרור בורשטיין מטר המטאוריטים
‏מטר המטאוריטים "ליאונידים", 18.11.99 4.00 בבוקר
המבט באריה בגן-החיות הוא גם מבט בכלוב. אנו ממקדים את הראייה בחלל שמעבר למוטות המתכת הצפופים, מתעלמים מן העובדה שמבטנו מתאפשר בגלל הסורגים, שהסורגים הם ההופכים את הפחד ליופי. ביום רביעי שעבר כל גופו של האריה הגדול שבשמים נמלא שאגות אור. מאות המטאוריטים שנקראו על שם קבוצת הכוכבים שממנה הגיחו כביכול ("לאו", כלומר אריה), אינם יכולים לפגוע בנו. האטמוספירה, ולמעשה גם האסטרונומיה, כלומר הידע שיש לנו על האטמוספירה, היא הכלוב. אבל האם אין חשש קל מתגנב ללב שמא תחדור אחת האבנים הללו את הסורגים ותנחת ישר על ראשנו המורם? העובדה שאנו מביטים באבנים האלה, מצלמים אותן או כותבים עליהן מתאפשרת בגלל מעטפת האטמוספירה ובגלל מה שאנו יודעים על המעטפת הזו. הידע הזה הופך את המוות שיש כאן ליופי: מות האבנים הנשרפות, ומותנו שלנו, שיכול היה לבוא מן האריה הזה, לו אך היו האבנים גדולות קצת יותר. אנו מביטים בחזיון הזה ורואים בו אור ויופי, בעוד שהוא אינו אלא מוות גדול, רגעיהם האחרונים של גופים שמימיים. אור המטאוריטים צריך היה להזכיר לנו את מותנו שלנו, אך תחת זאת אנו מדמים לראות זיקוקין.
אותו ידע שמאפשר לנו להתפעל מן המטאוריטים מושם ללעג על ידם. המטאוריטים מציגים את תפיסת הידע שלנו במלוא המגלומניה הפתטית שלה. הצורה המוצקה שאנו כופים על השמים, ה"אריה" שלמעשה אינו אריה ואינו צורה כלל, נהרסת על ידי המטאוריטים. היקום אז מתגלה כחסר צורה, פרוע. הליאונידים אינם "ליאונידים" גם מכיוון שאין באמת דבר כזה, צורת אריה בשמים, א