 |
|
בבל , , 11/12/2023 |
|
| ||
|
|
|
|
דרור בורשטיין
קניון מלחה
קניון מלחה רק בישראל כל מי שנכנס לקניון, מקום שאמורים להוציא בו כסף, לבלות, עובר טקס צבאי: שומר חמוש עוצר אותו, תא המטען נפתח. חיפוש. טקס המעבר הביזארי הזה ממחנה צבאי לעולם הצריכה, הוא קיצור ההיסטוריה של הישראליות בעשורים האחרונים. המרכיב העיקרי של הטקס הוא הסיסמה. כל הנכנס לקניון צריך לעמוד במבחן. סיסמאות מעידות על זהות משותפת, השתייכות לאיזה "אנחנו". מכיוון שאין מניעה לבדות שם, הרי איש אינו בודק, ברור שהסיסמה היא שאלה שכולם יכולים להשיב עליה, אבל רק יהודים יכולים להשיב עליה נכון. אנחנו עומדים בשער. עכשיו אנו מביטים בשם שמעליו, אבל כשננסה להיזכר - ההיתה זו "כלנית", "חרצית", "נורית"? - לא נזכור אלא שהיה זה פרח. כינוי השערים בשמות שמשתייכים לקבוצה אחת נועדה למטרה אחת: הארכת השהות בתוך המרחב הפנימי של הקניון. רותם או נרקיס? בעוד אתה תוהה ומחפש, הקניון הרוויח לירה. יותר זמן בפנים הוא יותר הוצאות, יותר קניה. עוד כוס קפה, עוד סיבוב על המכונית לילד, עוד זוג נעליים. בקניון באמת הזמן (שלך) שווה כסף (של אחרים). השער מאחורינו, וכבר שכחנו את שמו. אבל גם אם נזכור, עדיין ניצב בפנינו המבוך הסימטרי התלת קומתי. הקניון בנוי על כמה צירי סימטריה, כלומר על עקרון של השתקפויות, של מבוך. בכל מקום בקניון תמיד מהדהדים מקומות אחרים: כל נקודה במרחב מזמינה החלפה בלפחות שני מקומות אחרים, סימטריים, באותה קומה, ובעוד שני מקומות בכל אחת משתי הקומות האחרות, שבנויות כהעתקים זו של זו. כל מקום בקניון הוא מקום של הליכה-לאיבוד בפוטנציה, מכיוון שבנוסף על אי היכולת לזכור את השער שממנו באת, אינך יודע אף פעם היכן אתה נמצא באמת. התוצאה היא הליכה אינסופית בקניון, בחיפוש אחרי השער הנכון, שבסופה מבין הנודד כי הפרח שהוא מחפש אינו מצוי כלל בקומה שבה הוא נמצא. תיאורטית, המסע הזה יכול לקחת זמן וכסף אינסופיים. הקניון הוא לכאורה המון חנויות במרחב אחד, "מקדש צריכה". אבל לקניון יש פינות אפלות. מאחורי החללים הנוצצים, חלונות הראווה הנקיים, המוצרים, מצויים בקניון מקומות נסתרים. הכלל הוא כזה: כל שאין לו כוח מכירה הוא סמוי מן העין. כמו בחנויות סטימצקי. כך, ליד חנות המחשבים ומול הסטיקייה, מצויות מעליות. הקניון, שחשבנו כי הוא מקום בן שלוש קומות, מקבל פתאום קומה רביעית וחמישית. בקומה החמישית מצויות המרפאות. החולים נשאבים החוצה מהמרחב הצרכני, נמחקים ממנו אל קומה שאיש אינו מודע לקיומה. בסטימצקי, ספרי השירה הם החולים. מיקומה של הקליניקה של המומחה למחלות עור ומין בסמוך לחנות הקרפ הצרפתי אינה אפשרית כמובן. באופן דומה נדחקים ומוסתרים מקומות נוספים: השירותים (הגעה אליהם מצריכה תמיד הליכה לא קצרה במסדרון מפותל), בית הכנסת. מקומו של אלוהים בקניון דומה למקומה של המשתנה הציבורית ולמקומו של החולה. "הרוח הוא העושה את האדם עשיר" קובעת כרזה ממוסגרת מעל המשתנה. הרוח בקניון מרובבת רסיסי שתינה. בקניון, האלוהים הוא קול. כמו בגן עדן, מתהלך כאן האלוהים שקיומו אינו חדל כמעט לרגע. הוא הדוחק בך בכל רגע, בכל רגע: "קנה!". מבצעים, הנחות, מכירת סוף עונה, עכשיו כדאי. כמו אדם בגן עדן, אין מקום בו הנך יכול להסתתר. קולו של אלוהים נמצא בכל. ובעצם, יש מקומות מסתור, שניים: אחד הוא המקומות הנסתרים (בית הכנסת, השירותים וכו'). אבל הליכה אליהם הוא הסתלקות מרצון מגן-העדן, היא יציאה מהקניון: לא טוב. המקום השני הוא החנויות: הזמן היחיד בו הרעש המשדל לקנות ייעלם הוא הזמן בו תיכנע לו ותיכנס אל חנות. הקול הממלא את הקניון משדל לקנות לא בגלל מה שהוא אומר, אלא בגלל עצם קיומו הבלתי נסבל. נכנסת לאחת החנויות. אבל היכן אתה? הסופרמרקט הוא גם סניף בנק; בית המרקחת הוא חנות ספרים, חנות מוזיקה, חנות לטלפונים סלולריים; חנות לבגדי ילדים היא גם גן שעשועים; בגלידריה מוכרים גם קרפ צרפתי. חנויות הקניון שואפות להיות קניונים בעצמן. הבדידות בקניון. לכאורה, מעין "עיר עתיקה" חדשה, קהילת צרכנים. האביזר השכיח ביותר כאן הוא הטלפון הסלולרי. כל אחד מדבר עם מישהו, ויותר מזה מראה שהוא מדבר עם מישהו: אני מדבר משמע יש לי עם מי לדבר. זוגות יושבים בבתי קפה, אחד מהם מדבר בסלולרי. המסר: "אני מוצף באפשרויות שיחה". כולם מעמידים פנים שהם אינם לבד, בעוד שאיש אינו מקושר לאיש. אני מעז לומר שללא הטלפון הסלולרי אין לקניון בישראל יכולת קיום. לאנשים שתחושת הביתיות הוסרה מהם בבת אחת נותר רק השיטוט הבוהה בתוך חיקוי של בית, ולמעשה חיקוי של עיר, מנסים לגבור על קול הכרוז האלוהי הבולע אותם ללא קושי, צועקים החוצה, לעולם לא ייצאו. נכתב ב-08/01/99 ברשת מ-08/01/00 |
|
"החלל הוא כמו תערוכה גדולה במוזיאון הפתוח רק בלילה והכניסה אליו חופשית תמיד, אך המוזיאון כמעט ריק ובתערוכה מעטים בלבד צופים, הגם שכולם ישֵנים במוזיאון מדי לילה. >>> בשנת 1949 הוקם בגליל המערבי קיבוץ לוחמי הגיטאות. מיסדיו עברו את המלחמה במרחבי ברית המועצות או כאסירים במחנות וגיטאות במרכז אירופה ובמערבה. שאול רובינזון הוא מבקר ספרות בן 33 שפִּרסם כמה ספרים של פרוזה ניסיונית ועיקר עיסוקו גניבות ספרותיות קטנות. כמה צלחות חומוס במסעדת "עבאס" בירושלים עם חבר ילדות, המשורר נחמן לורי, בבוקר אחד של יוני במהלך שבוע הספר שלפני רצח רבין, משכנעות אותו לשדוד ספרייה. >>> דרור בורשטיין מביא לקורא העברי טעויות הגהה ודפוס, טעויות ניווט, הסכמי ערים תאומות ושאר אי הבנות. >>> בסופו של דבר נופל אבנר ברנר ומתמוטט בלא סיבה. 1987. ישעיהו ליבוביץ` מגיע להרצאה בפני תלמידי תיכון דתי בעיר ליד הים, אבל בשל חקירת רצח ההרצאה מתבטלת ושערי בית הספר ננעלים עליו. ספר אפור נופל אל האסלה, וגורם להצפה. >>>
מן הגג, קומה אחת בלבד מעל דירתי, העיר נראית אחרת. מטרים ספורים כלפי מעלה, וצמרות העצים כבר נמצאות מתחת, כמו עננים בשעת טיסה. אפשר בקושי לראות פיסת ים רחוקה. >>> שלג קל ירד על בִּילְבָּאוֹ. ישבנו שם מתחת למוזיאון גוגנהיים וחיכינו לפתיחה. כמה מטרים מאיתנו עמד האדריכל הנודע פרנק גֶרִי והתבונן בעיון במבנה המפואר שתכנן ושהקנה לו תהילת עולם. >>> לאור תלונות של מטיילים באזור הגולן על הצורך להקיף את האגם כדי להגיע מטבריה לעין גב ולסוסיתא, הוחלט להרים גשר בין הצד המזרחי והמערבי של הכנרת. >>> בשנת 2004, בחודש אוקטובר, שהיה החם והלח ביותר מזה שנים בתל אביב, עד כי ראש השירות המטאורולוגי פוּטר ממשרתו בידי שׂרת האנרגיה בעוון טעות חיזוי קשה ובלתי נסלחת והטעיית ההמונים הצמאים לְסתיו בכל הנוגע לאופיו הצפוי של חודש אוקטובר האהוב שלנו, כלשון מכתבה של >>> תחזיק את הסולם, שלא ייפול לכם המשורר ויישבר לחתיכות, צעק-צחק המו"ל לוּאיס ירקוני מהדוכן ממול, תתנו לו קצת ספרים, שלא ישתעמם שם בשמים, עלץ מפינתו פופאי ברקוביץ', אמרו ברמקול: נחמן לורי, המשורר זוכה פרס פוגל יחתום עכשיו על 'גיאוגרפיה' >>> מעטים יודעים כי כריית תעלת פנמה, שהחלה בשנת 1904, היתה רק השלב הראשון בתכנית לחיבור אפריקה לדרום אמריקה. דרור בורשטיין מספר על שתי תכניות שבוטלו. >>> מנהיגיה האמיתיים של ישראל יושבים בבית הסוהר. אם מנהיגות היא מבט במציאות ובעקרונות, וקביעה של פעולה לפי מכלול המציאות והעקרונות, הרי שחמשת הסרבנים הם המנהיגים הגלויים היחידים של המדינה כיום. >>> היכן מקומו של הכותב? מהו החושך הזה שבצדו השני, החסום, הנסתר, של הדף? האין כבר ברור לנו כי היד הכותבת כאן נשלחת מעברם של "המתים שכבר מתו"? >>> בעקבותיו של מאיר ליפשיץ, גיבורו של שבתאי, ברחובות תל אביב ואמסטרדם. >>> גן אמיתי יודע את מקורו ומתייחס אליו. והמקור הוא גן-עדן, אבי כל הגנים. דרור בורשטיין על הגן בגבעת רם. >>> "בספר הקלאסי, החביב לכאורה הזה יש שירים תמימים, קצרים. ילדים אוהבים אותם. לאחרונה, כשהקראתי ממנו לבתי, חשתי צמרמורת. אחר כך הבנתי למה." דרור בורשטיין על פניה ברגשטיין. >>> השופטים, ממש כמו השומר מול שער החוק, נתפסים אז בדיוק כפי שהם, עומדים - בדיוק כמו האיש המחכה לפני השער - בפתחו של החוק במלוא מובן המילה, שלטי ה"אין מעבר" הקטנים המגינים עליהם מסתרגים, ועל מבטיהם השיפוטיים, כמו עלינו, חולש מבט רואה-כל, הנשקף מכל החלונות. >>> פינת הרחובות עמק-רפאים ודוד רמז פסי הרכבת בתל-אביב הם תמיד "דרך", ולא "מקום". תמיד יהיה שם "הלאה", המשך שאת סופו אי אפשר לראות: הרצליה, נתניה, חדרה, חיפה, עכו... אין למסילה הזו סוף (כן, בוודאי, יש לה סוף, אבל לא עבורנו). >>> המבט באריה בגן-החיות הוא גם מבט בכלוב. אנו ממקדים את הראייה בחלל שמעבר למוטות המתכת הצפופים, מתעלמים מן העובדה שמבטנו מתאפשר בגלל הסורגים, שהסורגים הם ההופכים את הפחד ליופי. ביום רביעי שעבר כל גופו של האריה הגדול שבשמים נמלא שאגות אור. >>>
בניגוד למיתוסים פופולריים שהתקבעו עם השנים, תל אביב היא עיר מתוכננת מן היסוד, "עיר עם קונספציה", שמחשבה ומעשה תכנוניים עיצבו אותה מראשיתה. הטלוויזיה משנה לא רק את האופן שבו אנו רואים את העולם, אלא גם את העולם עצמו. בורדייה, הסוציולוג הצרפתי, מפרק את המנגנונים הנסתרים של הצנזורה והצנזורה העצמית של הטלוויזיה ואת התחבולות שבאמצעותן היא מייצרת שיח ודימוי. >>> אברהם יסקי בעיות צורה בארכיטקטורה (דברים בכנס "הארכיטקטורה הישראלית לאן?", אמצע שנות ה- 70) שרון רוטברד אדריכלות ללא ארכיטקטורה על כיכר מלכי ישראל של אברהם יסקי ושמעון פובזנר, על אורי צבי גרינברג, ירושלים ותל אביב, ועל קסמה של הריקות. >>>
|
|
Created by: Zzzen Design: eFshar Copyright © Babel LTD. All rights reserved
