 |
|
בבל , , 11/12/2023 |
|
| ||
|
|
|
|
דרור בורשטיין
בית המשפט העליון
בית המשפט העליון 1. תחילתה של ההליכה הזו בתמונה שצילם איתן הס-אשכנזי בבית המשפט העליון, ופורסמה לפני כחודשיים ב"הארץ". התמונה הזו מציגה אוקסימורון: "אין מעבר" בחזית, כתוב על זכוכית, ולצדו/מאחוריו, בפועל, מעבר מתבצע: אישה עוברת. ה"אין מעבר" ממוען אל אלו הנמצאים מצדה הקרוב של הדלת, אנחנו. רק אנו יכולים לקרוא את הכתובת כהלכה. לו האישה היתה מפנה מבטה, האותיות היו נראות לה מהופכות. יש בתצלום הזה מחשבה מבריקה ביחס למהותו של הצילום עצמו. ה"אין מעבר" נאמר גם ביחס ליצירת האמנות הצילומית באשר היא: המחיצה השקופה שכמו קיימת בחזית התצלום שקופה רק למחצה: היא מאפשרת כניסה אל ה"עולם" שהתצלום מייצג, אבל מונעת, בה בעת, את הכניסה הזו, שהרי העולם הזה כבר מת ולכן סגור הרמטית. 2. בתצלום הזה מהדהד "לפני שער החוק" של קפקא. התצלום משכתב את המשל של קפקא, שבסופו האיש המבקש להיכנס אל שער החוק הולך וגווע, בעוד השומר מרעים עליו את הדברים האלה, שהם תמצית הקפקאיות: "כאן לא יכול איש מלבדך לקבל את רשות הכניסה, כי השער הזה רק בשבילך נועד. עכשיו אני הולך וסוגר אותו" (תרגום ישורון קשת). השכתוב של הס-אשכנזי משליך את האדם אל מעבר לשער החוק, מעבר למחיצה ש"אין מעבר" חקוק בה באותיות גדולות. אבל מה שהתצלום תופס היטב הוא כי אין משמעות למעבר בשער החוק, כי ה"אין מעבר" חקוק לא רק על הזכוכית אלא חודר במפולש אל מעמקי הפרספקטיבה, הנמשכת והולכת לאינסוף. כפי שאומר שומר הפתח לאיש: "אנוכי רק אחרון שומרי הפתח. אבל מאולם אחד אל משנהו עומדים שומרי פתח, כל אחד כוחו גדול יותר מחברו. את מראה פניו של השלישי אפילו אנוכי איני יכול לשאת עוד". הס-אשכנזי תופס יפה כי "שער החוק" אינו שער אלא שערים. כל שער הוא מבוא לשער שלאחריו, ועל כל דלת שומר פתח: המילים "אין מעבר". 3. הלכתי לבית-המשפט העליון כדי לחפש את הפרספקטיבה של התצלום הזה, ולא מצאתי אותה. אבל התצלום הוא דרך טובה להביט במקום הזה. אפשר לתפוס אותו כמפתח עקרוני למרחב שהחוק מכתיב. הביטו למשל, בספריית בית-המשפט. הספריה גדושה בשלוש קומות של ספרי משפט, שיוצרים, יחדיו, מונומנט כמעט פשיסטי של אדנות, חומת ספרים חמורי סבר, מרובי כרכים, בלתי מובנים, יקרים, מונחים זה לצד זה ומביטים בבני התמותה החולפים לצדם, מתהדרים בהיותם נצחיים ונחוצים כל-כך יותר מאיתנו, שאינם עשויים נייר. ספרי המשפט נתונים כאן בכלוב, באקווריום. קיר הזכוכית נמשך והולך. דלת הספריה אטומה, נחבאת בקרן זווית: שער הכניסה היחיד אל הספריה סגור לקהל. המחפש, מן המקום שבו נראים הספרים, את הפתח אל הספריה, אל מקומן של מילות החוק, יבין פתאום עד כמה הוא דג באקווריום, מחליק פעור-פה לאורך הדופן, מחפש מוצא/נקודת-תורפה/שער כניסה. האקווריום הזה מגן על הדגים, לא על הצופים בהם. הוא מצביע, בראש ובראשונה, על החציצה העקרונית בין החוק לבין הבא אל מקומו של החוק. זו ארכיטקטורה מרושעת, משפילה. הדלת היחידה בקיר הספריה היא דלת זכוכית, שמצדה הפנימי כתוב "יציאה". משמע: רק המצויים בפנים יכולים לקרוא, יכולים לצאת. "יציאה" ללא "כניסה", כמצופה. הכתובת הזו אינה עבורנו. ומישהו, בהומור רע, קבע מזוזה בצדה החיצוני של הדלת. מנשקי המזוזה האלו יחבטו את מצחם בדלת הזכוכית. 4. בתקרת כל אולם מאולמות המשפט קבוע חלון עגול. הפתחים הללו הם עיניים פקוחות, קבועות למעלה ומביטות על השופטים, על עורכי-הדין, על הנאשמים, על כל הנוכחים. כאילו אומרות "יש גבוה מעל גבוה". אבל למען האמת העין הזו אינה הצטנעות אלא התרברבות. בהקשר של מרחב בית-המשפט, לעין הזו יש מקבילה אחת, והיא עינו של השופט, עינו של החוק. ספריית בית המשפט בנויה בדיוק כפי שבנויים אולמות המשפט: היא מבוססת על מבט שאין לגעת בו, מבט המוגן בשלטי "אין מעבר" קטנים. וזה הולך גם הפוך: שלטי ה"אין מעבר" הופכים את כל מה שמאחוריהם לחלק של המבט הזה. למשל, הכיסאות גבוהי המשענת של השופטים, בניגוד לכיסאות העץ הזהים (!) של הקהל והנאשמים, ובניגוד לכיסאות עורכי-הדין, שהם ממוצע בין שני סוגי הכיסאות (מרופדים אבל קטנים). שלושת הכיסאות תמיד שם, וגם כשיושב שופט אחד בדין, שני הכיסאות הריקים שמצדדיו (אגב: מדוע לעולם, לעולם, לא יישב השופט היחיד באחד מהכיסאות הצדדיים?) הם נוכחויות שופטות לגמרי. ובאחד האולמות מעוותות מראות צרות וארוכות, לצד כס השיפוט, את דמותו של המתבונן בהן. כמה מחמיר השיפוט הזה. 5. בחזיתו של אולם ג' מוצגת רצפת פסיפס עתיקה. עליה כיתוב: "מזל טוב, מזל טוב", וגם "נפש אולפיאנה תיוושע". איזה סרקזם! ההכרזה ברורה: "מזל טוב", "הנפש תיוושע" - אבל הרי כל זה בשליטתנו, בשליטת המשפט. הרי ברור שרבים היוצאים בשערי אולם ג' מזלם אינו טוב ונפשם לא נושעה. אני רואה איך ישבה אשתו של נאשם שנשלח למאסר ממררת בבכי "הוא ימות, הוא לא יחיה, הוא ימות", כשמעל ראשה, כמין הילה של אבן, הכתובות הללו. 6. הבכי הזה קשה, ואני מגלה פתאום מעלית לצד אולם ג', נכנס אליה ולוחץ "2 - שופטים". הדלת נפתחת אל קיטון צר, ובו שלוש דלתות. אני מנסה בחשש את הידיות. הדלתות נעולות. "שופטים"? מה מסתירות הדלתות הללו? מתי נפתחו לאחרונה? אני מטה אוזן אל אחת הדלתות. קול מוזר, כעין מלמול, עולה מאחורי המנעול. 7. יש המכירים את הפנאופטיקון של בנטהם דרך ניתוחו של פוקו ב"לפקח ולהעניש". זהו בית סוהר נאור/זוועתי שאינו זקוק לסוהרים. מבנה עגול שבמרכזו מגדל ובדפנותיו תאי האסירים הפונים אל המגדל. המגדל מתוכנן כך שהאסירים אינם יודעים אם סוהר צופה בהם, או אם יש סוהר במגדל, וכך הם נתונים כל הזמן תחת מבט משוער. האור, מעצם קיומו, מעניק שליטה (בניגוד לצינוק: שליטה על ידי חושך). ההולך בהיכל שמול חמשת אולמות השיפוט חולף בדרכו על פני שורת חלונות מוארכים, מלבניים. הציצו מבעד לכל אחד מהם. כל החלונות נשקפים אל משהו. זהו המגדל של מלון "קראון פלזה". מבלי משים מתרחש כאן ציטוט, ובית המשפט כולו מתגלה פתאום כמשהו אחר, מאיים לאין שיעור. השופטים, ממש כמו השומר מול שער החוק, נתפסים אז בדיוק כפי שהם, עומדים - בדיוק כמו האיש המחכה לפני השער - בפתחו של החוק במלוא מובן המילה, שלטי ה"אין מעבר" הקטנים המגינים עליהם מסתרגים, ועל מבטיהם השיפוטיים, כמו עלינו, חולש מבט רואה-כל, הנשקף מכל החלונות. נכתב ב-08/01/99 ברשת מ-08/01/00 |
|
"החלל הוא כמו תערוכה גדולה במוזיאון הפתוח רק בלילה והכניסה אליו חופשית תמיד, אך המוזיאון כמעט ריק ובתערוכה מעטים בלבד צופים, הגם שכולם ישֵנים במוזיאון מדי לילה. >>> בשנת 1949 הוקם בגליל המערבי קיבוץ לוחמי הגיטאות. מיסדיו עברו את המלחמה במרחבי ברית המועצות או כאסירים במחנות וגיטאות במרכז אירופה ובמערבה. שאול רובינזון הוא מבקר ספרות בן 33 שפִּרסם כמה ספרים של פרוזה ניסיונית ועיקר עיסוקו גניבות ספרותיות קטנות. כמה צלחות חומוס במסעדת "עבאס" בירושלים עם חבר ילדות, המשורר נחמן לורי, בבוקר אחד של יוני במהלך שבוע הספר שלפני רצח רבין, משכנעות אותו לשדוד ספרייה. >>> דרור בורשטיין מביא לקורא העברי טעויות הגהה ודפוס, טעויות ניווט, הסכמי ערים תאומות ושאר אי הבנות. >>> בסופו של דבר נופל אבנר ברנר ומתמוטט בלא סיבה. 1987. ישעיהו ליבוביץ` מגיע להרצאה בפני תלמידי תיכון דתי בעיר ליד הים, אבל בשל חקירת רצח ההרצאה מתבטלת ושערי בית הספר ננעלים עליו. ספר אפור נופל אל האסלה, וגורם להצפה. >>>
מן הגג, קומה אחת בלבד מעל דירתי, העיר נראית אחרת. מטרים ספורים כלפי מעלה, וצמרות העצים כבר נמצאות מתחת, כמו עננים בשעת טיסה. אפשר בקושי לראות פיסת ים רחוקה. >>> שלג קל ירד על בִּילְבָּאוֹ. ישבנו שם מתחת למוזיאון גוגנהיים וחיכינו לפתיחה. כמה מטרים מאיתנו עמד האדריכל הנודע פרנק גֶרִי והתבונן בעיון במבנה המפואר שתכנן ושהקנה לו תהילת עולם. >>> לאור תלונות של מטיילים באזור הגולן על הצורך להקיף את האגם כדי להגיע מטבריה לעין גב ולסוסיתא, הוחלט להרים גשר בין הצד המזרחי והמערבי של הכנרת. >>> בשנת 2004, בחודש אוקטובר, שהיה החם והלח ביותר מזה שנים בתל אביב, עד כי ראש השירות המטאורולוגי פוּטר ממשרתו בידי שׂרת האנרגיה בעוון טעות חיזוי קשה ובלתי נסלחת והטעיית ההמונים הצמאים לְסתיו בכל הנוגע לאופיו הצפוי של חודש אוקטובר האהוב שלנו, כלשון מכתבה של >>> תחזיק את הסולם, שלא ייפול לכם המשורר ויישבר לחתיכות, צעק-צחק המו"ל לוּאיס ירקוני מהדוכן ממול, תתנו לו קצת ספרים, שלא ישתעמם שם בשמים, עלץ מפינתו פופאי ברקוביץ', אמרו ברמקול: נחמן לורי, המשורר זוכה פרס פוגל יחתום עכשיו על 'גיאוגרפיה' >>> מעטים יודעים כי כריית תעלת פנמה, שהחלה בשנת 1904, היתה רק השלב הראשון בתכנית לחיבור אפריקה לדרום אמריקה. דרור בורשטיין מספר על שתי תכניות שבוטלו. >>> מנהיגיה האמיתיים של ישראל יושבים בבית הסוהר. אם מנהיגות היא מבט במציאות ובעקרונות, וקביעה של פעולה לפי מכלול המציאות והעקרונות, הרי שחמשת הסרבנים הם המנהיגים הגלויים היחידים של המדינה כיום. >>> היכן מקומו של הכותב? מהו החושך הזה שבצדו השני, החסום, הנסתר, של הדף? האין כבר ברור לנו כי היד הכותבת כאן נשלחת מעברם של "המתים שכבר מתו"? >>> בעקבותיו של מאיר ליפשיץ, גיבורו של שבתאי, ברחובות תל אביב ואמסטרדם. >>> גן אמיתי יודע את מקורו ומתייחס אליו. והמקור הוא גן-עדן, אבי כל הגנים. דרור בורשטיין על הגן בגבעת רם. >>> "בספר הקלאסי, החביב לכאורה הזה יש שירים תמימים, קצרים. ילדים אוהבים אותם. לאחרונה, כשהקראתי ממנו לבתי, חשתי צמרמורת. אחר כך הבנתי למה." דרור בורשטיין על פניה ברגשטיין. >>> פינת הרחובות עמק-רפאים ודוד רמז פסי הרכבת בתל-אביב הם תמיד "דרך", ולא "מקום". תמיד יהיה שם "הלאה", המשך שאת סופו אי אפשר לראות: הרצליה, נתניה, חדרה, חיפה, עכו... אין למסילה הזו סוף (כן, בוודאי, יש לה סוף, אבל לא עבורנו). >>> רק בישראל כל מי שנכנס לקניון, מקום שאמורים להוציא בו כסף, לבלות, עובר טקס צבאי: שומר חמוש עוצר אותו, תא המטען נפתח. חיפוש. טקס המעבר הביזארי הזה ממחנה צבאי לעולם הצריכה, הוא קיצור ההיסטוריה של הישראליות בעשורים האחרונים. >>> המבט באריה בגן-החיות הוא גם מבט בכלוב. אנו ממקדים את הראייה בחלל שמעבר למוטות המתכת הצפופים, מתעלמים מן העובדה שמבטנו מתאפשר בגלל הסורגים, שהסורגים הם ההופכים את הפחד ליופי. ביום רביעי שעבר כל גופו של האריה הגדול שבשמים נמלא שאגות אור. >>>
סיפור פשוט: חייל משוחרר הולך לאוניברסיטה, לומד שפות, גומר תואר ראשון בבלשנות. אמא לוחצת להמשיך לתואר שני. הודו לא קוסמת לו, סמים הוא לא אוהב. יש לו חברה, יפה אבל נודניקית. מה עושים? הולכים לעבוד במרכז לבריאות הנפש, באמצע הדרך בין ירושלים לבית-שמש. >>> בניגוד למיתוסים פופולריים שהתקבעו עם השנים, תל אביב היא עיר מתוכננת מן היסוד, "עיר עם קונספציה", שמחשבה ומעשה תכנוניים עיצבו אותה מראשיתה. ז'אן נובל אפשר היה להפוך את תל אביב לסימפוניה בלבן שיחה בין ז'אן נובל ושרון רוטברד. >>> דיאנה דולב אדריכלות, חינוך וכוחניות: מבט פמיניסטי על קמפוס האוניברסיטה העברית על הר הצופים התכנון האדריכלי של הקמפוס בהר הצופים יצר סמל מוחשי ביותר לשליטתה הנכספת מזה שנים של ישראל על ירושלים העתיקה, הר הבית והכותל המערבי ומערכת שליטה פנימית בבאי הקמפוס.
|
|
Created by: Zzzen Design: eFshar Copyright © Babel LTD. All rights reserved
