|
|
בבל , , 22/5/2012 |
|
|
|
ערן ב.י
מידאס הכונס
מחזה דינמי דמיינו אולם. דמיינו במה. דמיינו גם שלושה מסועים שחוצים אותה לרוחבה כשלושה פסים ארוכים. מסועים כאלה כמו בשדה התעופה. כאלה כמו שיש במכוני כושר. כאלה שאנשים רצים עליהם אבל לא מגיעים לשום מקום. זאת גם מהות הסיפור. המירוץ. המירוץ אל הכלום. משמאל, על המסוע המרכזי, נכנס בכיר המתחרים שלנו. הגיבור. הפייבוריט. מידאס. זה שמגע ידיו זהב. לא זה היווני. אחד אחר. דומה. הוא חזר ממש עכשיו מטיול ארוך במזרח הרחוק. שערו ארוך, בגדיו זרוקים, בידו יש גיטרה. הוא פורט עליה בחן ומוזיקה מלודית רכה מתפשטת סביבו כמו ענן נמוך של בוקר. הוא גר באזור פריפריאלי, שיוכו הסוציואקונומי לא גבוה במיוחד. אולי אפילו נמוך. בן למשפחת פועלים עמלה שתולה בו תקוות גדולות. מידאס עוד יגיע רחוק, הם אומרים, ובגלל זה גם מרשים לו לעזוב. רחוק זה ההפך הגמור של קרוב. המסוע מתחיל לזוז. מידאס הולך אך נשאר במקומו. כזוהי תכונתו המטאפורית של ההליכון. ממולו מגיע קולב בגדים ועליו הוא ישאיר את פיאת השער הארוך. היא מייצגת את נעוריו ומשובתם. שיערו החדש קצוץ וקוצני. הגיטרה עדיין איתו. הוא צופה אל העתיד ורוצה להיות סיפור הצלחה אבל אין לו מושג מה לעשות. גם לנו המושג קלוש. לכן נזמן בקצה השני של הבמה את האלטר אגו העתידי שלו. הדימוי העצמי אליו הוא שואף. רוג'רס קרא לזה האני האידיאלי אבל אנחנו נקרא לו בקיצור אלטר. אלטר עומד בגבו אלינו. מבוגר. מרשים. חליפתו יוקרתית ובידיו כינור. טאן-טה-טה-טדהדה-טדהדה-דה. זה האות המוזיקלי שלו. כשנשמע אותו, נדע שהוא מגיע. "מי אתה?" שואל מידאס. "אני אתה, בעוד כמה שנים" עונה אלטר "העתיד שלך הוא העבר שלי". מידאס מקשיב. "אין לך כלום, חוץ ממה שיש לך. יכולת, כישרון וקסם. מעלות נהדרות, אבל לא שוות הרבה בלי הנעורים. אין דבר פאתטי יותר מבדרן מזדקן. נצל את תכונותיך עכשיו, מידאס, על מנת להשיג דברים אחרים. את היכולת המר בהשכלה. את הכישרון והקסם, בקשרים. זמנך אוזל וסיכוייך גבוהים יותר במסלולו הקונבנציונאלי של הממסד. שער הכניסה הוא תמיד האוניברסיטה ואל תשכח להיות פרקטי". מידאס מרים ידו במחאה ושואל על המימוש העצמי. על הגשמת הפנטזיה. על להיות מוזיקאי יוצר. להוציא תקליט. לעשות סיבוב הופעות. אולי אפילו עולמי. "זכור מאיפה באת, מידאס" עונה אלטר "אנשים תלויים בך ואתה לא יכול להרשות לעצמך הרפתקאות חסרות סיכוי. המוזיקה תמתין לאחר כך. רואה חשבון יכול בגיל ארבעים להחליט פתאום לצייר, אבל לנגן מזדקן יהיה קשה למצוא פרקטיקה בראיית חשבון. המימוש הוא רחוב חד סיטרי. קודם כסף, אחר כך הגשמה. כשתגיע למיליון הראשון תעשה מה שאתה רוצה" משפטים וראיית חשבון. תואר ראשון. המסוע נע בקצב גובר והולך. מידאס מתחיל לרוץ. הלימודים עצמם אינם קשים כמו שאר הדברים. מכשולים על אם דרכו, מאיימים להפילו כל פעם מחדש. שכר לימוד, שכר דירה, ארנונה, מים, טלפון, נסיעות, אוכל. על הוצאות לבילויים בכלל לא מדברים. את המלגה שהגיש הוא ייקבל אולי לקראת סוף השנה ובינתיים החור בבנק הולך וצומח. לבקש מההורים לא בא בחשבון וכל מה שנשאר זה לעבוד וללמוד ולעבוד וללמוד ולעבוד וללמוד ולעבוד וללמוד אז עוד פעם לעבוד. מידאס מתנשף. לצידיו מתקדמים שני חברים ללימודים, אישה ואיש. שלא כמו מידאס, הם הולכים בנחת. אבא משלם את שכר הדירה, סבתא את שכר הלימוד, עם האוטו החדש של אימא הם נכנסים לתוך הקמפוס ומנופפים ידם לשוער בידידות. משימתם היחידה היא לקרוא את מטלות הקורס ולכסות בויאים כחולים את שולי הסילבוס. חיים קלים. "קשרים, מידאס, קשרים" נשמעת לחישתו של אלטר מלמעלה, "סיכומי שיעור, ספרים פרטיים, תוכנות לעיבוד סטטיסטי, מחשבים רחבי פס לגלישה ברשת. החיים נהיים קלים יותר עם עזרתם של אחרים." מידאס יוצר קשר עם שני הסטודנטים. שמם דור אייזנברג ושני דיין. מידאס, נעים מאוד. הם שואלים אותו על הגיטרה והוא מקסים אותם בנגינתו. שני נותנת לו מספר טלפון ומתרחקת ברכות. מידאס מתבונן. בחורה יפה ומעונינת. קומבינציה מנצחת. הוא מתלבט. הפלאפון שלו מצלצל וחושף את הסיבה. בעורף הבמה מופיעה לימור, חברתו הנאמנה מעיירת הפיתוח. היא דורשת בשלומו ושואלת מתי יבוא לבקר. היא אוהבת. חושבת. מתגעגעת המון. "גם אני", לוחש מידאס ומתבונן פעם נוספת בפתק של שני. בחורה חדשה היא אש שתמיד מנצחת גחלים ישנות, אפילו אם הן עדיין לוחשות ברקע. הוא ולימור כבר הרבה זמן ביחד, מאז בית הספר. עכשיו היא שם והוא כאן, נפגשים רק פעם בשבועיים. תקופה קשה, כמו אז בצבא. "אם עברנו את אז נעבור גם את זה" חושב מידאס. הוא מקמט את הפתק הורוד והריחני ומשליכו אל מעבר לגב. אולי בפעם אחרת. טאן-טה-טה-טדהדה-טדהדה-דה. לאלטר אגו יש משחק חדש. הוא מוציא שני שטרות של מאה ש"ח. הוא שם אחד בתוך הכינור שלו ואחד בתוך הגיטרה של מידאס. מי שיצליח להוציא ראשון את השטר שלו ירוויח גם את השטר של השני. מידאס הופך את הגיטרה ובניעור מנסה להפיל מתוכה את השטר. מאתיים שקל זה יומיים עבודה. הרבה כסף. הנייר הקליל נדבק בפנים לאחת הדפנות, ממען לצאת החוצה. עוד כמה מכות קטנות, הנה הוא יוצא, הנה הוא יוצא... אלטר נותן במידאס מבט רחום ואז מנתץ בקור רוח את כינורו על הרצפה. השטר הצבעוני עף החוצה משברי הכינור ונעצר לרגליו של מידאס. "הישגים אמיתיים דורשים קורבנות אמיתיים" אומר אלטר ובעודו מתרחק מרים את פיסת הנייר המקומטת של שני ונותן אותה למידאס. עוד מבט, פחות היסוס. מידאס מחייג את המספר. שלוש שנים עוברות. מידאס כבר כמעט בסוף לימודיו והמסוע ממשיך לנוע. שוב מגיע ממולו הקולב. הפעם באות איתו מכנסי פנסים אלגנטיות, גבולות בחגורת עור דקה ומשובחת. החלק הראשון של החליפה. הג'ינס נזרק לאחור. הגיטרה עדיין איתו. מידאס כבר לא עם שני, וגם לא עם הדר, וגם לא עם שירלי. עכשיו הוא עם מאיה, גם היא מבית טוב וזה נראה רציני. המילה "חתונה" עולה בגישושים ראשונים ומגיע הזמן להפגיש את ההורים. ההורים של מאיה משמאל, ההורים של מידאס מימין. זה לא מקרי. בתווך, הזוג הצעיר. נושא השיחה הוא סידורי החתונה. משפחתו של מידאס, רוצה מסורת, קהל רב ומנות פשוטות וזולות. משפחתה של מאיה רוצה רפורמי, מצומצם ותפריט גורמה. עם כל פרט קטן בשיחה, נעים הורי מידאס מעט ימינה והוריה של מאיה מעט שמאלה. אחרי שעה קלה גדל הפער כך שהם צריכים לצעוק זה על זה על מנת לשמוע. מידאס נותר באמצע, פונה לפה, פונה לשם, אובד עצות, רוצה לרצות. מאוחר מדי. הפער לא ניתן לגישור ועולה האופציה לעשות שני ארועים. אחד לכבוד העבר של החתן והשני לעתידו. עולמותייך, מידאס, לעולם לא יישקו. מאיה והוריה נפרדים לשלום. על פניהם הבעה מוזרה. "נתראה בקרוב" הם משקרים כשהם לוחצים את ידיהם של ההורים השניים. יחד עם מאיה הם נכנסים למעלית, עוזבים את המרתף של משפחת מידאס וחוזרים לביתם שבפנטהאוז. מידאס מתעכב עוד קצת. לו רק היה יכול לקחת גם את ההורים שלו למעלה, הוא אומר לעצמו, לו רק היה יכול לקחת אותם למעלה... "תלך", הם אומרים לו "אל תשכח לבוא לבקר. אנחנו מאוד גאים בך. גמרת את האוניברסיטה בהצטיינות. אתה גם עורך דין וגם רואה חשבון". מאוחר יותר, בטקס ההסמכה, יתבונן בהם מידאס מעל הבמה וייראה אותם מאושרים וגאים, אבל עכשיו, כשהוא נכנס למעלית ומביט בהם דרך חריץ הדלת ההולך וצר, הוא רואה אותם זקנים, קמלים ושפופים. הם רחוקים ממנו. רחוקים וקטנים. נגמר התואר. תם הסטאז'. חלפו להם מבחני ההסמכה של הלשכה. מידאס רוצה עדיין להגשים חלום. אם לא המקורי, אז לפחות אחד דומה. הוא חושב להתמחות בזכויות יוצרים ולייצג אומנים צעירים. טאן-טה-טה-טדהדה-טדהדה-דה. אלטר יושב ומדביק את כינורו השבור. הוא מקדיש לכך זמן רב ועושה זאת בקפידה. "מה אתה עושה?" שואל מידאס. "מוכיח נקודה" עונה אלטר. הוא מסיים את הדבקת הכינור ומנסה לפרוט עליו. הצליל אינו משובח. "תהליך היצירה הוא ארוך ומייגע ורבים סיכוייו להיכשל. גם אם התוצאה טובה, ולרוב היא לא, סביר להניח שמישהו אחר ייעשה זאת טוב יותר" אלטר מוציא מאחורי גבו כינור נוסף. חדש. בוהק. הוא פורט עליו. הצליל נקי ומהדהד. "ולמרות עובדות מוכחות אלו, כולם מחפשים לבנות, להמציא, לייצור. לך תבין אנשים. אל תלך עם העדר, מידאס, בשוק עודף של יצרנים, תמיד יהיה יותר מקום למפרקים. ההצלחות הן מועטות, הכישלונות הם מרובים. לתליינים ולכונסי נכסים לעולם לא תחסר עבודה." מידאס שוב על המסוע. אלקטרודות מחוברות לגופו. לצידו עומדים אנשים חמורי סבר ובידם שעוני עצר. הם מתבוננים בקפידה בכל המכשירים, בודקים את יכולתו, הישגיו, כושרו. מנסים לכמת אותו בצורה הקפדנית ביותר. מידאס נראה קר רוח, אבל אל תתנו לזה להטעות אתכם, מתחת לפנים הקפואות הוא מתאמץ עד קצה גבול יכולתו. אבא של מאיה סידר לו את ראיון הקבלה, אבל את סף הכניסה הוא צריך לעבור לבד. מידאס עומד בכל המבחנים. בסוף הוא אפילו מאיץ. בפרצופים מתרשמים הם כותבים משהו בלוחות ההערכה שלהם. הוא בפנים. על הקולב מגיעה חולצת משי לבנה עם עניבה כחולה ואלגנטית. חולצת הטריקו מפונה לאחור. הגיטרה עדיין איתו. את שיחת הקבלה למשרד עושה לו שוסטר. מבוגר ממנו בשלוש שנים. הוא יהיה אחיו הרוחני של מידאס בשנים הקרובות. ביחד הם ייקרעו את התחת עבור משכורת רעב ממשלתית ורזומה ממשרד הכונס הראשי. שלב הכרחי לפרקטיקה פרטית. גם את זה הם מתכננים ביחד. הדרך לפסגה בעיצומה. מידאס מגיע לעלייה הקשה. עוד כמה שנים יתחיל לזרום הכסף הגדול. היום בו יוציא את הוריו מהמרתף וישכנם בוילה קרובה, כבר לא רחוק. בינתיים הוא מביא להם נכד. התינוק בעגלתו צורח. גם מידאס צורח. בטלפון. תעביר, תחכה, תדפיס, תשלח, תסכם, תמכור, תקנה, תשקיע. העונה החמה התחילה. מידאס תחת הרבה לחץ והתינוק לא מוסיף לו כלום. חוסר שעות שינה אינו מיטיב עם איש. מידאס משתדל להיות נחמד, אומר שששששש בעדינות, מנענע את העגלה לפי מקצב קבוע. בהתחלה איטי אחר כך מהיר. זה לא עוזר. הילד לא שקט. גם מידאס לא. שני הצלילים השולטים בחייו הם "ינקי דודל" של המובייל ו"לאליס" הסלולרית של בטהובן. שמו מתחיל להתפרסם כמצליחן מקצועי ויחד עם ההישגים מתגברות הציפיות. כולם רוצים את מידאס לעצמם. במיוחד ההוא שבתוך העריסה. שוב הוא צורח אבל מידאס לא מתייחס. נמאס לו. הוא יוצא להתלונן. מתוך העריסה קם בחור צעיר. בנו של מידאס בגלגולו המאוחר. ילד נחמד, דק גזרה וחיוור, כמו כל הדברים שגדלו ללא שמש. הרבה טענות יש לו לאבא. על ההתעלמות, על ההתייחסות, ובמיוחד על ההתנשאות. הבן של מידאס תמיד הרגיש כישלון. מידאס מתנצל. מנסה להסביר שתמיד רק ניסה לתמוך. זה נכון, אבל לא מספיק. מידאס לא היה צריך לעשות, הוא היה צריך לא להיות. "אני שונא אותך" צורח הילד כשהוא חוזר לעריסה "אני שונא אותך". טאן-טה-טה-טהדהדה-טהדהדה-דה "לך מכאן" אומר מידאס אבל אלטר ממשיך. "ילדים תמיד מאשימים את ההורים שלהם. אם אתה קפדן, אז הם יתלוננו שחנקת אותם. אם תנסה להיות חבר שלהם, הם יתלוננו שלא היית סמכותי מספיק. אם תהיה פחות מוצלח מהם, הם יתלוננו שלא היית דמות מודלית ראויה לחיקוי ואם תהיה דמות כזאת, הם יתלוננו שהסתרת להם את השמש. אתה לא צריך להתייחס לכך ברצינות. כשילדים הופכים להורים בעצמם, הם מבינים את ההורים שלהם טוב יותר" מידאס נזכר בהוריו ומבין. חיוך עולה על שפתיו. לאחר שנים של ניתוק הוא מוצא קרקע משותפת. ההורות. בפעם הראשונה מזה זמן רב, מרגיש מידאס שהוא מתגעגע לאביו. הוא מרים את הטלפון להתקשר. "אני מצטער" אומר אלטר ופניו קודרות. גופת אביו של מידאס חולפת לה על אחד המסועים. מאחוריה מתקדמת התהלוכה. מידאס מביט באביו. זה לא לפנטהאוז, אבל זה עדיין למעלה, הוא חושב בזמן שהוא רואה כיצד מורידים את הגופה עוד מטר לתוך האדמה. על קברו של שמעון יעקוביאן נאמרו דברים נפלאים. איש משפחה. מנהל משמרת מסור וזהיר. הקסדה לא עזרה לו כשפרופיל המתכת המשוחרר פגע בחוזקה בראשו. תאונת עבודה. המסמר האחרון בקשייו המצטברים של המפעל. מכריזים על סגירה ומחפשים כונס. מידאס. אחד משלנו. תפקידו הפרטי הראשון. אביו של מידאס תמיד נתן לו מבלי לבקש בחזרה. כך היה בחייו. כך היה גם במותו. על גופתו עושה מידאס את המכה הפותחת. אימו ואחיו יהיו מסודרים בקרוב. על הקולב מגיע הז'קט, שחור ומרשים כמו המכנסיים. החליפה כמעט הושלמה. הגיטרה עדיין איתו. הרבה עבודה יש במשרד החדש ושני עורכי הדין נושאים בעול חצי בחצי. עם הזמן גדל החצי של מידאס וקטן החצי של שוסטר. מתחילות בעיות. טאן-טה-טה... "סוף-סוף נעשה הופעה" אומר אלטר ומוחא כף. ברקע מופיעים כלי ליווי. תופים. קלידים. גיטרה באס. אפילו איש עם כלי הקשה ברזיליים. רק הגיטרה של מידאס חסרה. הוא לא טורח להוציא אותה. הוא יודע מה אלטר רוצה לעשות. הוא יודע שהוא ייתן לו להתמזג עם הלהקה בהרמוניה רק בשביל להראות לו כמה זה נשמע טוב. הוא יודע שאז הוא יפריע בזיופים אדירים בכינור רק בשביל להראות לו כמה זה נשמע רע. מידאס גם יודע מה המסר. המרחק ביניהם כבר לא גדול כל כך. שוסטר מופיע מבין הצללים ומדדה אליו באיטיות. פניו חיוורות. גופו כבד. רגליו שרוכות. נראה שמישהו פגע בו באופן פיזי. עיניו פעורות לרווחה בשאלת למה ואיך. היא נותרת ללא מענה בזמן שהוא נופל על ביטנו. סכין גדולה נעוצה בגבו. את גופתו מחליף הקולב. הפעם אין עליו שום בגד, רק נרתיק עור מהודר של כינור. אלטר מופיע בפעם האחרונה. בינו לבין מידאס, אין כבר שום הבדל. אותם בגדים. אותה תספורת. אותה יציבה. אותו דיבור. רק כלי הנגינה שונים. מידאס מתבונן בגיטרה העגלגלה והנשית שצבעה קרם וצלילה אקוסטי. הגיע הזמן להיפרד. הוא תולה אותה על הקולב ולוקח את תיבת הכינור. מתוכה הוא מוציא את הגרזן, כלי עבודתו של תליין הקפיטליזם המאוחר. "סיימת את ההכשרה, מידאס. כל שאני יודע, אתה יודע. אחרי הכל כל מה שהייתי אני הוא בעצם אתה" אומר אלטר ונפרד לשלום. אנו לא צריכים אותו יותר. מספיק לנו מידאס. הוא נותר לבדו עם החליפה והגרזן. זמן קצר לאחר מכן מציפים את המסועים כל סימני השפע. כורסת מנהלים. רהיטים מהודרים. נשים יפות. מלתחה אינסופית של חליפות ונעליים. ציוד גולף. וסקווש. וסקי. כמו תצוגת אופנה של ערוץ הקניות. הכסף הגדול זורם בקביעות. רק במיליון השלישי הוא נזכר. קודם כסף אחר כך הגשמה. עכשיו הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה וזאת, בעצם, השאלה האמיתית. נכתב ב-01/01/00 ברשת מ-08/01/00 |
או המהלך העסקי הבא של הסיפור הקצר
ו נורת היא יצירה יוצאת דופן הממוקמת על הגבול שבין השירה והמוסיקה, בין העברית והגרמנית ובין הטקסט כשירה והטקסט כפרטיטורה. הספר הוא טקסט אזוטרי המורכב ממילים עבריות וזרות, קיימות ומומצאות, ממצלולים כמו-עבריים, כמו-גרמניים וכמו-ארמיים, ומניאולוגיזמים. >>> צבי הוא דוקטור להיסטוריה של ארץ ישראל, שמנסה ללכוד את המעשה הציוני באמצעות הלשון העברית. מינה, סטודנטית לשעבר, היא בת זוגו שכמהה לתינוק אך לא נענית. >>> איש המקצוע - ואריאציה מתוך מבחר ואריאציות שנכתבו במהלך שנות השמונים והתשעים. >>> דוד אבידן שיחות ששוחחו את עצמן "תהליך-היצירה מעולם לא היה זהה בעיניי עם עבודה פיסית, אלא צימצומה עד למינימום, עד כדי ביטולה המוחלט". דוד אבידן מתוך המבוא ל"הפסיכיאטור האלקטרוני שלי". >>>
|
Created by: Zzzen Design: eFshar Copyright © Babel LTD. All rights reserved