בית

בבל , , 13/11/2018

                           

 

יובל יבנה הזמן העירום

שיט, שוב נגמר הקפה, כמו תמיד ברגע שהכי בא לי קפה, ברגע שבא לי לשבת בכורסא עם הניו יורקר ולהשקיף על ברודווי. רגע אחד התלבטה מוירה בין העצלנות ובין התשוקה לקפה, התשוקה לקפה הכריעה. היא לבשה את סוודר הצמר החום ואת המעיל הירוק ואת כובע הצמר האדום ואת כפפות הצמר האדומות, התואמות לכובע. לפני שיצאה התעכבה לשנייה מול הראי, רק לשנייה, מתוך הרגל, הרי היא בסך הכל יורדת לקנות קפה.
במעלית היא פגשה את איש התחזוקה של הבניין, מר מקמואם. "מה שלומך, מיס פרקר?" הוא שאל בנימוס רב וסיפר לה שבדיוק עכשיו תיקן ברז דולף ב 8 בי . "לא נעים לי להגיד, מיס פרקר, הנמיך את קולו והביט סביב כאילו יש עוד מישהו במעלית שעלול לשמוע, אבל נורא מלוכלך אצלם." זה לא היה מסוג הדברים שאיש התחזוקה בבניין אומר לאחד הדיירים על דייר אחר, אבל מר מקמואם לא היה אחראי בניין שגרתי וגם מוירה לא היתה דיירת ממוצעת. מר מקמואם היה צייר, חדרו הקטן (6 איי) היה מלא בתמונות בשלבי גימור שונים. מוירה אפילו הלכה פעם לתערוכה שלו בגלריה קטנה בוילג', היא השתכרה מהיין הזול שהוגש שם וסטודנט לאמנות לקח אותה הביתה במונית. מר מקמואם היה צייר שלא עשה את זה, לפחות עדיין לא עשה את זה, ואף אחד בניו יורק לא היה מוכן לזרוק אפילו עשרה סנט על ציור שלו. זה לא שהוא לא היה צייר טוב, דווקא הציורים שלו מצאו חן בעיני מוירה והסטודנט לאמנות שליווה אותה הביתה הסביר לה למה ג'פרי מקמואם הוא צייר חדשני שמבשר תקופה חדשה. הוא אולי היה צייר טוב אבל אף אחד לא הכיר אותו, השם שלו לא אמר כלום לאף אחד. השם שלו לא הופיע בעיתונים, לא רחש בשיחות בתי הקפה והגלריות, הוא היה אף אחד, הוא לא היה קיים. ג'פרי מקמואם הצייר לא היה קיים, ניו יורק לא הכירה בקיומו, ניו יורק הכירה רק בקיומו של ג'פרי מקמואם אחראי הבניין. "הוא מרצה בקולומביה, לא?" שאלה מוירה. "כן," אמר מר מקמואם, "משהו על ספרות אני חושב, אולי ספרות אפרו-קובנית". "ואיך הציור?" שאלה מוירה. "אני עובד כל הזמן," אמר מר מקמואם, "כשלא קוראים לי לתקן דליפות." המעלית הגיעה לקומת הכניסה. מר מקמואם פתח את דלת המעלית ונתן למוירה לצאת לפניו, הוא מיהר להשיג אותה כדי לפתוח גם את דלת הכניסה ושוב נתן לה לצאת ראשונה. "אז להתראות," אמר ותחב את כפות ידיו בכיסיו, "תקפצי פעם לקפה". "להתראות," אמרה מוירה. היא רצתה להגיד לו שלא יתייאש, שניו יורק עוד תגלה אותו, ששמו ייצא לאור, אבל שתקה והביטה בגבו המתרחק, גב אלמוני, גבו של אחראי בניין.
חנות הקפה היתה במרחק שני בלוקים, רוח קרה נשבה לאורך הברודווי כנגד כיוון ההליכה והקפיאה את הפנים. סביב הבלוקים האלה התנהלו חייה של מוירה, חנות הירקות שלה, המכבסה שלה, בית הקפה שלה, הפיצריה שלה, המסעדה הסינית שלה, חנות הספרים שלה, דוכן העיתונים שלה, הפאב שלה, חנות המכולת שלה. לפעמים היה נדמה לה שהיא יכולה לחיות את כל חייה סביב שני הבלוקים האלה בלי שתצטרך להרחיק במעלה או במורד הברודווי, היה שם הכל, כל מה שניו יורקר צריך. היא משכה את כובע הצמר האדום למטה, כדי שיכסה את אוזניה והמשיכה לחתור בעקשנות כנגד הרוח. היי, הנה ארצ'י, פוסע למולה בצעדים רחבים ומניף את זרועותיו הארוכות. "היי ארצ'י, מה נשמע?" הוא אפילו לא נעצר, הוא חלף על פניה ורק סובב את ראשו ואמר: "היי מוירה מותק, אני נורא ממהר אני אתקשר אלייך, ביי." לאן הוא ממהר כל כך? מה, הוא לא יכול לעצור ולהגיד שלום? מוירה נעלבה, מוירה כעסה, כעסה על ארצ'י הממהר, ארצ'י העסוק, הנפוח מחשיבות עצמית.

הכעס קיצר את הדרך והיא מצאה את עצמה בפתח חנות הקפה. כשנכנסה פנימה אפף אותה חום והריח המשכר של פולי קפה קלויים. היא הורידה את כובע הצמר האדום ואת כפפות הצמר האדומות והניחה אותם על הדלפק. "מזמן לא ראינו אותך, מיס פרקר," אמר בעל החנות, "לאן נעלמת לנו?" הוא היה הודי או פקיסטני נמוך קומה ומוירה אהבה את המבטא שלו, היה משהו במבטא שלו שהתאים לריח הקפה. "לא נעלמתי," אמרה, "פשוט לא נגמר לי הקפה עד היום." "יש לי משהו חדש מקובה, אמר בעל החנות, רוצה לנסות?" איך אפשר לסרב לקפה מקובה? כל אלה, המבטא של בעל החנות, ריח הקפה, המילה "קובה", כל אלה באו אל מוירה מתוך אפלולית חמימה ומסתורית של עולם אגדי. קובה, קובה, היא ממש טעמה את טעם המילה על לשונה.
היא ישבה על אחד הכיסאות הגבוהים שליד הדלפק ועקבה אחר תנועותיו הקטנות של בעל החנות שהכין לה כוס קפה קובני. גם תנועותיו של בעל החנות, כמו ריח הקפה, כמו המבטא שלו, כמו המילה "קובה", גם הן באו מעולם האגדות. מוירה היתה מהופנטת, לכודה ברצף תנועותיו - כיצד נטל את פולי הקפה השחורים בכף מיוחדת והכניס אותם למטחנת הקפה, כיצד הפעיל את המטחנה, כיצד נטל מהאבקה ושם בתוך הפילטר, כיצד הפעיל את מכונת הקפה, כיצד הניח את כוס החרסינה מתחת לצינור, כיצד הניח את הכוס, המעלה אדים, לפניה. מוירה שאפה את אדי הקפה עת ארוכה לפני שלגמה את הלגימה הראשונה. הלגימה הראשונה, הו קובה, הו קובה, גרמה להפשרתה של מחשבה שקפאה בחוץ, לפני שנכנסה לחנות: ארצ'י הבן זונה, מי הוא חושב שהוא? מה הם הדברים החשובים כל כך שהוא טרוד בהם עד שאין לו זמן לעצור לרגע ולהגיד לי שלום? היא חשבה על משרד הארכיטקטים שארצ'י עובד בו, משרד ותיק ומכובד שמעורב בהרבה פרויקטים חשובים בניו יורק. לאן הוא מיהר? לישיבה של צוות המשרד? להצגת פרויקט חדש לפני בכירים בעיריית ניו יורק? לפגישה עם לקוח חשוב? "נו, איך הקפה מקובה?" שאל בעל החנות. מוירה לגמה עוד לגימה ונאנחה "מדהים, פשוט מדהים, תן לי בבקשה שלוש מאות גרם מהדבר המדהים הזה." בעל החנות חייך בקורת רוח וניגש אל מטחנת הקפה. שוב נשבתה מוירה בקסם תנועותיו הקטנות. ארצ'י הבן זונה, לא משנה כמה מיהר, לא משנה כמה היתה הפגישה חשובה לקריירה שלו, הוא היה יכול לעצור, אפילו לחמש שניות, לשאול מה שלומה, לתת לה חיבוק, נשיקה על הלחי.
בעל החנות הניח לפניה את שקית הנייר הלבנה, התפוחה, המלאה בתענוגות קובניים. מוירה שילמה לו והוא אמר תודה. משהו בדרך שבה אמר תודה, משהו במבטא אולי, או אולי במחוות הגוף, היה משהו מאוד אמיתי באופן שבו אמר תודה, כאילו הוא באמת, אבל באמת, התכוון לזה. היא משכה את כובע הצמר האדום על אוזניה ושמה את כפפות הצמר האדומות על ידיה. הקור הלם בפניה כשיצאה מהחנות אולם הפעם, לפחות, נשבה הרוח הקרה עם כיוון ההליכה.
כשהתקרבה לזירת הפשע שוב חשבה על ארצ'י. זה לא שהוא באמת מיהר, זו לא הסיבה האמיתית, הוא פשוט רצה ליצור רושם שהוא עסוק נורא, שהוא ממהר נורא. אבל על מי הוא חושב שהוא עושה רושם? עלי? הרי אני רואה דרכו, הוא שקוף בשבילי.
אנשים חלפו על פניה, מכונסים בתוך עצמם, משתדלים לא להסתכל איש בעיני רעהו, ממהרים נורא, עסוקים נורא. ואולי לא כל כך ממהרים ולא כל כך עסוקים אלא מנסים לעשות רושם כזה.
מוירה הגיעה לפתח הבניין שלה והורידה כפפה אחת כדי להוציא את המפתח מהכיס. הקור זינק על כף ידה החשופה והיא מיהרה להיכנס אל הלובי. כשהמתינה למעלית קירבה את שקית הנייר הלבנה לאפה ושאפה לקרבה את ריח הקפה הקובני המופלא.
מיד לאחר שנכנסה לדירתה מיהרה מוירה להכין לעצמה כוס קפה, הלוא לשם כך, בעצם, ירדה לקנות קפה - כדי שתוכל לשבת בכורסה עם ה ניו יורקר, ללגום קפה ולהשקיף על ברודווי.
בניו יורקר היתה כתבה גדולה על התגלית הספרותית החדשה, בחור צעיר בשם ג'וזף ראנדל שהגיע לניו יורק מעיירה קטנה בורמונט. שש שנים הוא חי בניו יורק ועבד בכל מיני עבודות מזדמנות. שמונה מוציאים לאור דחו את כתב היד שלו ורק התשיעי הסכים לפרסם את קובץ הסיפורים שלו גשר ברוקלין. קובץ הסיפורים זכה בשבחי הביקורת ועומד בראש רשימת רבי המכר. "ראנדל, כך כתב הניו יורקר, משכיל לתפוס את רוחה של ניו יורק ולהעביר אל הקורא את קצב פעימותיו של הרחוב הניו יורקי". שיט, שוב הם מזיינים את המוח, "קצב פעימותיו של הרחוב הניו יורקי", שיט, שמונה לא רצו אותו ועכשיו ההיסטריה הזו, "התגלית החדשה", יש "תגלית חדשה" לא בגלל שבאמת התגלה משהו אלא בגלל שהניו יורקר צריך לגלות משהו חדש פעם בכמה זמן, בגלל שניו יורק צריכה איזו תגלית ספרותית או מוזיקלית או אמנותית פעם בכמה זמן ואז פשוט ממציאים איזו תגלית והמדהים הוא שתמיד זה עובד ואף אחד לא מעיז לקום ולצעוק שהמלך עירום. שיט, הכל פיקציה בעיר הזאת, הכל אחיזת עיניים, אבל למה זה ככה? מי מכתיב את אורח החיים הניו יורקי? מי קובע שאנשים צריכים לעשות כל הזמן רושם שהם עסוקים? מי מסובב את סחרחרת השמות? מי מפעיל את חרושת השמועות? מי אחראי לכך שארצ'י לא עצר להגיד לי שלום? מי אחראי ל "תגלית הספרותית החדשה"? מי מושך בחוטים? הרי חייב להיות מישהו שעומד מאחורי כל זה, מישהו שמרוויח משהו מכל זה, הלא הדברים לא קורים מעצמם. הניו יורקר, הוילג' וויס, הגלריות בסוהו, בתי הקפה בוילג', התדמית של הצעיר המצליחן במנהטן, כל אלו הם חלקים במערכת שקובעת מה זו ניו יורק, מה זה להיות ניו יורקר , כל אלו הם רכיבים בקשר רחב היקף, קשר זדוני, שבקצה פירמידת הסובבים והמסובבים שלו עומד ארצ'י ולא עוצר להגיד לי שלום כי הוא רוצה לעשות רושם שהוא עסוק.
מוירה לגמה מהקפה הקובני המהביל והשקיפה על ברודווי. מוניות צהובות נסעו בכביש והובילו אנשים עסוקים לפגישות חשובות. כל מי שחושב שהוא מישהו היה ממהר לאיזו פגישה או חוזר מאיזו פגישה. אנשים מרשתים את סדר יומם בפגישות ובעיסוקים קבועים מראש בכדי שלא יצטרכו להתייצב מול זמן פנוי, זמן לא מתוכנן. זמן לא מתוכנן הוא זמן מסוכן, יש לשלוט בזמן, יש לאסור אותו במוסרות סדר היום, כי אחרת ירים את ראשו ויעמיד אותנו חשופים, חשופים מול העירום של קיומינו.
מוירה הניחה את ספל הקפה על השולחן. היא החליטה, היא תמצא את מי שעומד מאחורי תדמית הניו יורקר, היא תמצא את האחראי לכך שכולם רצים שם, למטה, ועושים רושם של עסוקים. היא תמצא את האחראי לכך שארצ'י לא עצר היום להגיד לה שלום. היא תמצא אותו, וכשתמצא אותו, מה היא תעשה, בעצם, כשתמצא אותו? לכך לא היתה לה תשובה.
אבל מאיפה מתחילים לחפש? יש מליוני אנשים במנהטן, ואולי זה שמושך בחוטים נמצא בכלל מחוץ למנהטן? לא, הוא חייב להיות כאן, כדי לפקח מקרוב על הקשר שלו, על התוכנית שלו.
הוא חייב להיות קשור לעיתונות, למדיה, כי רק דרך המדיה אפשר להשפיע על כל כך הרבה אנשים וליצור תדמית שכל כך הרבה אנשים מאמצים לעצמם.
תמונתו של ג'וזף ראנדל ניבטה אליה מעל לדפי הניו יורקר. זהו! זה המפתח, מי שאחראי להיסטריית ה"תגלית הספרותית החדשה" קשור בודאי לקשר הגדול המעצב את תדמית הניו יורקר ואולי הוא אפילו זה שעומד מאחורי הקשר.
אבל היא היתה צריכה שותף למשימה המטורפת הזו, היא היתה זקוקה לבן ברית. היא החליטה לקבל את הזמנתו של ג'פרי מקמואם לקפה.
כשנכנסה לדירה 6 איי, מצאה את עצמה מוירה מוקפת בעולמות מלבניים קטנים, עולמות של צבע וצורה, עולמות של יחסים בין צבעים וצורות היוצרים הלכי רוח. דומה היה שכל אחת מהתמונות היא שער לעולם מופלא והרמטי והיא מציגה רק קמצוץ מנפלאות העולם הזה כשם שתמונה של פריז שאנו רואים בסוכנות הנסיעות מציגה רק קמצוץ מנפלאות פריז. אם רק אפשר היה להכנס אל העולמות המופלאים הללו, לטוס אל תוך התמונות של ג'פרי מקמואם כשם שאנו טסים לפריז או ללונדון או לג'קרטה.
תמונה אחת, בצבעי אפור ושחור, שהיתה מונחת על כן הציור משכה את תשומת ליבה. זו היתה תמונה של גבר צעיר המכוון אקדח ישר אל בין עיני הצופה בתמונה. היה משהו רב עוצמה בתמונה הזו, לא בעצם הרעיון של אדם המכוון אלינו אקדח, שהוא רעיון שחוק ומשומש, אלא משהו בתנוחה של הגבר הצעיר, משהו באי השקט של הרקע האפור, משהו באופן בו היו שולי מעילו של הגבר משוכים הצידה, משהו באופן בו אחז באקדח. ככל שהמשיכה להסתכל בתמונה כך התרחק ממנה אותו דבר שהפך את התמונה לרבת עוצמה כל כך.
ג'פרי הבחין שהתמונה מרתקת אותה, "מוצאת חן בעינייך?" שאל. "מאוד, ענתה מוירה, יש בה משהו מאוד חזק אבל אני לא מצליחה לגלות מהו". "העתקתי אותה מהתצלום הזה" אמר ג'פרי והניח לפניה, על כן הציור, תצלום שחור לבן בו נראה גבר צעיר מכוון אקדח אל עבר הצופה בתצלום. מוירה הביטה בתצלום, זה היה סתם תצלום של גבר מכוון אקדח, לא היה בו כלום מעבר לזה. מהו שנוסף במעבר מהתצלום לתמונה? הגבר שבתמונה החזיק את האקדח באופן אחר, ושולי מעילו היו משוכים הצידה באופן אחר, והרקע, כמובן הרקע האפור הזועק אי שקט.
"אני עוד עובד על זה, אמר ג'פרי, משהו עוד חסר ואני מנסה למצוא אותו".
הוא הכין קפה והם ישבו בין התמונות ושתקו.
מוירה שברה את השתיקה: "חשבת פעם מאיפה באים כל הקודים האלה שאנשים חיים לפיהם בניו יורק?" "למה את מתכוונת," שאל ג'פרי, "איזה קודים?" "כל הקודים האלה שקובעים מה זה להיות ניו יורקר, זה שאתה תמיד צריך להיראות עסוק, זה שאתה צריך סדר יום עמוס בפגישות ובפעילויות, זה שיש ספרים שאתה צריך לקרוא וסרטים שאתה צריך לראות ותערוכות שאתה צריך ללכת אליהן, זה שאתה צריך לקרוא את הניו יורקר, זה שאתה צריך לאכול בייגלס עם לקס בבוקר וזה שאתה צריך לקנות אותם במאפייה שכולם קונים בה, זה שאתה צריך לאכול במסעדה ההיא בצ'יינה טאון כי היא נורא עממית וזה אין להיות עממי, זה שאתה צריך לקרוא את ה"וילג' וויס" ולהזדהות עם כל מה שכותבים שם, זה שאתה צריך להיות ליברלי ורדיקלי ויחד עם זה אתה צריך שתהיה לך עבודה טובה עם הכנסה גבוהה, זה שאתה צריך לעשות אנליזה והתעמלות אירובית וג'וגינג בסנטרל פארק, כל הקודים האלה שמגדירים מה זה להיות ניו יורקר, מאין הם באים?"
ג'פרי היה קצת המום מאסופת המנהגים הניו יורקיים שמוירה המטירה על ראשו. "מה זאת אומרת מאיפה הם באים? אני מתאר לעצמי שהם פשוט נוצרים מעצמם, פתאום איזה סרט נהיה פופולרי, פתאום איזה סופר זז למרכז העניינים, פתאום איזו מסעדה נהיית אין, זה פשוט קורה מעצמו, אני מתאר לעצמי, אף פעם לא חשבתי על זה." "אם אף פעם לא חשבת על זה איך אתה כל כך בטוח שזה קורה מעצמו, אולי יש מישהו שדואג שזה יקרה?" מוירה הסתכלה שוב בתמונה של האיש עם האקדח ואחר כך הביטה בג'פרי, מצפה לתשובה.
ג'פרי התקומם: "מה פתאום יש מישהו שדואג שזה יקרה, איזו שטות זו? מה, יש מישהו שדואג לזה שבייגל עם לקס יהיה אין ? למה שמישהו יעשה דבר כזה?" עוד בטרם סיים את המשפט הבין ג'פרי שהוא בעצמו אמר שטות, הוא ראה את זה בעיניה של מוירה. "באמת, ג'פרי, למה שמישהו ידאג לזה שבייגל עם לקס יהיה אין, אולי הוא הבעלים של רשת מאפיות בייגלס? כסף, ג'פרי, כסף, זה תמיד שם המשחק." ג'פרי לא ויתר: "אולי זה נכון לגבי בייגל עם לקס או לגבי מסעדה שהופכת להיות אין, ואולי אפילו לגבי ספר שכולם פתאום חייבים לקרוא, אבל איזה אינטרס יש למישהו שהניו יורקרים ימהרו תמיד ויעשו רושם שהם עסוקים? ומה יוצא לו מזה שהם עושים אנליזה וג'וגינג בסנטרל פארק, מה, הוא מקבל אחוזים מהפסיכולוגים והוא מרויח דולר על כל אדם שרץ בסנטרל פארק?"
גם מוירה לא ויתרה: "זה שאנחנו לא יודעים מה האינטרס לא אומר שאין אינטרס כזה, הנה אתה כבר מוכן להודות שאולי יש מישהו שעומד מאחורי חלק מהמנהגים של הניו יורקרים ומנווט את חיי התרבות שלהם." ג'פרי סירב לקבל את הדין: "אבל זה מופרך לגמרי, לחיים בעיר יש דינמיקה כזאת, דינמיקה משל עצמם, דברים מתגלגלים." מוירה לא הרפתה: "ראית בעצמך שמישהו יכול להרויח הרבה מהעניינים האלה, מאין לנו שאין שם מישהו כזה, מאחורי הקלעים, הרי אף פעם לא בדקנו את זה." "טוב," ויתר ג'פרי, "נגיד שיש מישהו כזה, אז מה, מה אכפת לי, שירויח." "הו-הו," אמרה מוירה, "אכפת לך מאוד, המישהו הזה הוא זה שיקבע, למשל, אם תצא אי פעם מהאלמוניות ותהפוך לצייר מוכר בעיר הזאת והמישהו הזה קובע שאתה צריך לעבוד שתים-עשרה שעות ביום כדי שמישהו ישתין עליך בעיר הזאת, המישהו הזה משפיע על חייך כמעט כמו שהוריך השפיעו על חייך." ג'פרי שוב גילה התנגדות: "אבל אין מישהו כזה, איזו מין המצאה מוזרה זו, זה מופרך לגמרי." מוירה טיהרה את כיסי ההתנגדות האחרונים: "יש מישהו כזה, אמרה, ואתה ואני נמצא אותו." ג'פרי רבץ חסר אונים בכורסה. "ומה נעשה כשנמצא אותו?" שאל. "אני חושבת שדבר ראשון אני אכניס לו בוקס בפרצוף," אמרה מוירה. "ואחרי שתכניסי לו בוקס בפרצוף?" שאל ג'פרי בלאות. "אחר כך," אמרה מוירה, "הוא יסביר לי איך הוא עושה את זה, איך הוא יוצר תדמית וגורם לאנשים להתנהג לפיה." "אז איך מוצאים אותו?" שאל ג'פרי. מוירה היתה שבעת רצון, ג'פרי נכנע. "אני חושבת," אמרה, "שצריך לבדוק את המבצע האחרון שלו, את המבצע שהפך את ג'זף ראנדל לתגלית הספרותית החדשה." היא השליכה אל ג'פרי את ה"ניו יורקר" שבעמוד הראשון שלו חייך ג'וזף ראנדל את חיוכם של המצליחים. ג'פרי העיף מבט בתמונתו של ראנדל. "שמעתי עליו," אמר, "אפילו קניתי את הספר שלו, הפסקתי באמצע הסיפור הראשון, אם זו התגלית הספרותית החדשה אז הספרות במצב רע מאוד." "אתה רואה," אמרה מוירה, "אפילו עליך זה עבד, עובדה שקנית את הספר." ג'פרי שתק, הוא חשב על תמונותיו הכלואות פה בחדר, כמהות לעיניים שיביטו בהן, שעה שכל מיני חארות מציגים בגלריות היוקרתיות של הסוהו בגלל שמישהו דאג לעשות להם יחסי ציבור. "אם נמצא מי עומד מאחורי המבצע הזה של ראנדל," אמרה מוירה, "נמצא מי עומד מאחורי התדמית של הניו יורקר." "ואיך נמצא מי עומד מאחורי המבצע של ראנדל?" שאל ג'פרי. "יש מסיבת קוקטייל לכבודו," אמרה מוירה, "בחנות הספרים של 'בורדרס' בברודווי, מי שעומד מאחורי המבצע הזה בטח יהיה שם, כדי ליהנות מהפירות של הצלחתו." מוירה חשה ברטט ההתרגשות של ההרפתקה. כמה זמן לא חשה ברטט הזה, מאז שהיתה בת עשרים. מנהטן נפרשה לפניה כמגרש משחקים גדול, השדרות, הרכבת התחתית, בתי הקפה, המסעדות, הגלריות, מערכות העיתונים, המוניות הצהובות, חנויות הספרים, כל אלה היו המקומות שבהם יתרחש משחק המחבואים הגדול. איפה הוא מסתתר, האיש ההוא? מהיכן הוא מושך בחוטים, הקורים הדקים שמגיעים, לבסוף, אל כל אחד מהניו יורקרים, הוא מושך והם נעים, כמו מריונטות הם נעים. לצאת למנהטן, לנוע, ברגל, במונית, ברכבת התחתית, לפקוח עיניים ואוזניים ונחיריים, לראות, לשמוע, להריח, לחפש, כמו כלב ציד לחפש, להיות קשובה לקצב הרחובות, לחוש בפעימות המנוע הגדול המניע את העיר, לסמן נקודות ציון - פחי אשפה, הומלסים, רמזורים, דוכני נקניקיות, להתוות על גבי מפת העיר מפה של רחשי לב, של הלכי רוח, של געגועים טמירים. לנוע מכוח האהבה לעיר, לנוע בתוך התערובת הסמיכה של אורות ניאון, צלילי ג'אז, פטפוטי ברוקרים. לחוש את מהותה של העיר, כבדה, חמה, שחורה, לחה. לשבת על ספסל בפארק קטן ברחוב מס' 34 ולבכות, לבכות בכי עצוב. להיות מאושרת בעיר, לחבק את המסה הזאת של בתים ובטון ופלדה וחלומות ותדמיות משתנות, לרוץ בשדרה החמישית באמצע הכביש ולצעוק, ואחר כך להשתרע על הגב, באמצע הכביש ולהביט בכוכבים, אחד מהם הוא כוכבה של העיר הזאת, הוא ניכר בנצנוצו האדום.

ריח מיוחד עמד בחלל חנות הספרים של "בורדרס" בברודווי. ההיה זה ריח שהוא תערובת של זיעה ושל ריחות הבשמים שבהם התבשמו הנשים היפות שסבבו בחנות? ואולי היה זה ריח הספרים החדשים? ואולי לא זה ולא זה, אולי היה זה ריחו של אירוע חברתי, ריח העולה מהתחככות אנשים אלה באלה, ריח העולה מההתנגשות של הילות האנשים אלה באלה, ריח העולה מבבואות האנשים אלה בעיני אלה, ריח העולה מההשתקפות האינסופית.
ג'וזף ראנדל עמד במרכז החנות ובידו כוס זכוכית נאה מלאה למחצה ביין אדום. מפלס היין נותר קבוע כיוון שלא היה לו זמן ללגום ממנו. בכל רגע נתון הוא היה מוקף באנשים שניגשו לברך אותו ולקשקש איתו קצת, אנשים שרצו לגעת בדבר הנוצץ הזה, הקשה ויקר ערך כמו יהלום, הדבר הזה שעלה וצף מתוך התמיסה העכורה של חיי החברה הניו יורקיים, הדבר הזה שהתגשם מתוך המדורים הספרותיים של העיתונים, מתוך רחש בתי הקפה, מתוך מלמול והמהום, מתוך עשן המקטרות של העורכים והמבקרים והמו"לים, הדבר הזה שעורר ריגוש, הדבר הזה מעולם האגדות - התגלית הספרותית החדשה.
מוירה וג'פרי חיכו בסבלנות שקבוצת האנשים סביב ראנדל תתנדף או לפחות תקטן. בינתיים הם הביטו מסביבם, בטח האיש ההוא מסתובב פה. אבל איך הוא נראה? איך אפשר לאתר אותו בין כל האנשים האלה, בין הלבושים חליפות יקרות ונראים כמו מו"לים או עורכי מדורים ספרותיים, בין ארוכי השיער הלבושים בג'ינס ונראים כמו משוררים צעירים, בין הנשים היפות בשמלות היקרות העונדות הרבה זהב ויהלומים. אין סיכוי לגלות אותו ככה סתם, חייבים לדבר עם ראנדל.
אולם קבוצת האנשים סביב ראנדל לא התפוגגה ואפילו לא פחתה. אף אחד לא היה מוכן לוותר על ההזדמנות לגעת בתגלית הספרותית החדשה, להחליף איתה כמה מילים, אולי לשמוע ממנה איזה חידוד שנון או איזו אמירה חכמה על החיים.
ג'פרי התחיל לאבד את סבלנותו. "כמה עוד נחכה בשביל לדבר איתו? אולי נלך ונטלפן אליו בערב?" "השתגעת," אמרה מוירה, "איך נאתר אותו אחר כך בעיר הגדולה הזאת? בטח מספר הטלפון שלו חסוי, הרי העיר הזו מלאה משוגעים שאוהבים להטריד אנשים מפורסמים."
בחור צעיר וארוך שיער, לבוש מכנסי ג'ינס כחולים וז'קט ג'ינס תואם, ניגש אל ג'פרי. "היי, אני זוכר אותך, ראיתי תערוכה שלך בוילג', נשים עירומות מורכבות ממשולשים, אני ג'ורג' בנצ'לי." הוא הושיט את ידו. ג'פרי לחץ את ידו. "זה היה מזמן, מפתיע אותי שאתה זוכר, אני כבר מזמן לא מצייר נשים ערומות מורכבות ממשולשים." "זה דווקא מצא חן בעיני, אמר בנצ'לי, אפילו רציתי לקנות תמונה אחת אבל זה לא יצא." "הו סליחה," אמר ג'פרי, "לא הצגתי אתכם, זו מוירה, שכנה שלי." בנצ'לי הושיט את ידו ולחץ את ידה של מוירה. "אתה חבר שלו?" שאלה מוירה והצביעה על ראנדל. בנצ'לי עקב אחר הקו הדמיוני הנמתח מכף ידה אל ראנדל, "מי, ראנדל? לא, אני לא מכיר אותו אישית." "אז מה, אתה בתחום הספרות?" שאל ג'פרי. "לא," ענה בנצ'לי, "אני ספר, ספר כלבים." מוירה השתנקה והתחילה להשתעל כדי להסוות את צחוקה, "אז מה הביא אותך לפה," שאלה, "אתה חובב ספרות?" בנצ'לי הביט בה במבט משתומם: "חובב ספרות? את מתכוונת אם אני אוהב לקרוא ספרים? בכלל לא, אני לא זוכר מתי קראתי ספר בפעם האחרונה." "אז למה באת לפה?" שאל ג'פרי. "מה זאת אומרת," אמר בנצ'לי, "זה אירוע חברתי, אני מת על אירועים חברתיים, אני הולך לכל המסיבות, והקוקטיילים, ולתערוכות בגלריות, ככה הגעתי לתערוכה שלך, אני שומע על כל האירועים מהלקוחות שלי." "מהכלבים?" שאלה מוירה, והפעם לא טרחה להסוות את צחוקה. בנצ'לי תלה בה מבט לא מבין ושתק. "אני רוצה להבין," אמרה מוירה, "אתה הולך לאירועים לכבוד ספרים חדשים בלי לאהוב ספרים ובטח אתה הולך לגלריות בלי לאהוב אמנות ולקונצרטים בלי לאהוב מוזיקה, אז מה אתה מחפש במקומות האלה?" בנצ'לי הביט בה באי אמון כאילו שאלה אותו את השאלה הכי מטופשת בעולם. "זה כיף," אמר והחווה בידו על האנשים שמסביבם, "כל האנשים האלה, זה מרגש אותי, אני אוהב אירועים תרבותיים כאלה, תערוכות, קונצרטים, ערבי קריאת שירה, הם מגרים אותי, הם גורמים לי להרגיש מלא חיים, הם גורמים לי להרגיש שאני חלק מניו יורק, שאני חלק ממה שקורה, לא סתם אחד שתקוע מחוץ לעניינים." הוא הוציא שני כרטיסי ביקור ונתן אחד למוירה ואחד לג'פרי. "אני רץ," אמר, "יש פתיחת תערוכה בסוהו, פסל יפני, אני חושב." "אם לא הייתי רואה לא הייתי מאמינה שקיים מישהו כזה," אמרה מוירה כשהיא עוקבת אחרי בנצ'לי במבטה. "לא יכול להיות שהוא נעדר לגמרי הבנה אמנותית," אמר ג'פרי, "הוא רצה לקנות אחת מהנשים המשולשות שלי, אלה היו תמונות לא רעות בכלל." מוירה העוותה את פניה. "שטויות, הוא לא רצה לקנות את התמונה שלך בגלל מה שהיא, הוא רצה לעשות את הפעולה החברתית של קניית תמונה בגלריה, במקרה, אבל רק במקרה, זו היתה תמונה שלך ועובדה שבסופו של דבר הוא לא קנה אותה." "בכל זאת אלה היו תמונות לא רעות בכלל," אמר ג'פרי, "לקחתי אז הרבה טריפים." מוירה התעלמה, "האיש הזה," אמרה, "הבנצ'לי הזה, חושב שהוא קיים רק אם הוא נוכח בכל מיני אירועים חברתיים, הוא לא מאמין שהוא יכול להיות קיים כשלעצמו, הוא מאמין שהוא קיים רק כאשר הוא משתקף בעיני אחרים, רק כאשר הוא לוקח חלק באירועים שהוא יכול לקרוא עליהם אחר כך בעיתון." "זה מזכיר לי את עקרון אי הודאות," אמר ג'פרי, "התנע של החלקיק קיים רק כשמודדים אותו, כשלא מודדים אותו הוא פשוט לא קיים." "זה בדיוק הקטע של ניו יורק," אמרה מוירה, "יש ערך לפעולות רק כשאחרים רואים אותן. לא מספיק להיות עסוק, צריך שאחרים יראו שאתה עסוק, לא מספיק לקרוא ספר, צריך שאחרים ידעו שקראת ספר, צריך שאחרים ידעו שאתה עושה ג'וגינג, ואוכל בייגל עם לקס, ושומע ג'אז אוונגרדי."
דומה היה שקבוצת האנשים שהקיפה את ראנדל קטנה יותר עכשיו ומוירה וג'פרי התקרבו אליה עד שהפכו לחלק ממנה. ראנדל הניף את כוס היין שלו, המלאה למחצה, שעה שהיה מרצה בהתלהבות רבה את השקפת עולמו. "רציתי לתפוס אותו," אמר ופתח וסגר את כף ידו השניה, זו שאינה אוחזת בכוס היין, כמנסה לתפוס משהו, "רציתי לתפוס את הקצב הזה, את הפולס הזה שלא פוסק של הרחוב, פולס כמו שיש מאחורי הג'אז ומתחתיו, רציתי שהפולס הזה יהיה מאחורי הסיפורים שלי ומתחתיהם כך שמי שיקרא אותם יחוש אותו בבטן." "אתה מדבר כל כך יפה," אמרה אישה יפה אחת, מלאה בפנינים ותחבה תחת חוטמו עותק של ספרו כדי שיחתום עליו. "היא לא קראה את הספר וגם לא תקרא," לחשה מוירה באוזנו של ג'פרי, "היא לא הבינה כלום ממה שהוא אומר עכשיו ולא ניסתה אפילו להבין, זה לא חשוב לה, הוא הלא התגלית הספרותית החדשה, ככה כתבו בניו יורקר, הוא לא צריך להוכיח את זה בדיבורים שלו, זה לא חשוב מה הוא אומר." ראנדל חתם על הספר ומיד נתחבו תחת חוטמו עוד כמה עותקים של ספרו. הוא נראה פתאום כל כך בודד בין האנשים האלה שאינם מעוניינים בו עצמו, שאינם מבינים אותו, מוירה רצתה לגשת ולחבק אותו ולהגיד לו שהיא מבינה אותו.
האנשים שהפרידו בינם ובין ראנדל הסתלקו לאחר שהשיגו את מבוקשם ומוירה וג'פרי מצאו את עצמם עומדים לידו לבדם. "מר ראנדל," אמרה מוירה, "יש לי רק שאלה אחת - מי גילה אותך?" ראנדל, שציפה לעוד בקשה לחתום על עותק של ספרו, הופתע מהשאלה הישירה, הוא לגם מכוס היין שבידו בפעם הראשונה מזה זמן רב, חייך ואמר: "לא ידעתי שהI-.B.F מתעניין בספרות, אף אחד לא גילה אותי אבל האיש היחיד שהיה מוכן לתת לי צ'אנס ולפרסם את הספר שלי הוא מוריס קרטר." "אז יש לי עוד שאלה," אמרה מוירה, "מי זה מוריס קרטר והאם הוא נמצא כאן עכשיו?" ראנדל אמר "הו-הו, את האמת מה אף בי איי האמת היא שמעולם לא פגשתי את מוריס קרטר, אני לא יודע אפילו אם הוא מו"ל, הוא יצר איתי קשר דרך עורך הדין שלו, הרברט היס, והם תיווכו ביני ובין 'ארדום', הוצאת הספרים. האם זה מספק אותך?" מוירה התקרבה אליו, נשקה על לחיו, ולחשה משהו באוזנו. אחר כך, ברחוב, שאל אותה ג'פרי מה היא לחשה באוזנו של ראנדל. "אמרתי לו שאני מבינה אותו," אמרה, "בעניין הפולס. בוא נשב באיזה מקום ונחשוב על הצעד הבא." הם נכנסו לבית קפה רחב ידיים וישבו ליד החלון הגדול המשקיף על ברודווי. "מוריס קרטר," אמרה מוירה ושיחקה בשקיות הנייר הקטנות של הסוכר, "מעולם לא שמעתי את השם הזה, וכל המסתורין הזה, הוא יוצר קשר רק דרך עורך הדין שלו, הוא אף פעם לא נפגש עם ראנדל, מי זה, לעזאזל, האיש הזה ואיך מגיעים אליו?" "אנחנו יודעים את השם של עורך הדין שלו," אמר ג'פרי. "יופי," אמרה מוירה והשליכה עליו שקית סוכר, "אז ניכנס למשרד של הרברט היס ונגיד לו שאנחנו מחפשים את מוריס קרטר הבן זונה שבגללו אנשים בניו יורק לא עוצרים להגיד שלום אחד לשני." "יש לך רעיון יותר טוב?" שאל ג'פרי והשליך עליה בחזרה את שקית הסוכר. "כן," אמרה מוירה, "בוא נזמין קפה, זה יעזור לנו לחשוב." כשהגיע הקפה שאפה מוירה את ריחו זמן רב לפני שהתחילה ללגום ממנו. היא נזכרה בחנות הקפה שלה ובתנועותיו הקטנות והאיטיות של בעל החנות. יש לשהות, חשבה, יש לנוע בתנועות קטנות ואיטיות, יש ללגום מהקפה לאט ולטעום היטב כל לגימה, יש לחיות כל רגע דרך חושינו ולא דרך עיני אחרים, יש לחוות את החוויה האישית הבלתי אמצעית ולא את החוויה החברתית. היא לגמה מהקפה לאט ואז חשה ברעיון צף ועולה מאי שם. היא אחזה בידו של ג'פרי. "יש לי רעיון, אנחנו נבוא אל ההיס הזה, העורך-דין, ונגיד לו ששמענו שהוא מייצג את מוריס קרטר ושאנחנו רוצים לעניין את מוריס קרטר בצייר חדש שאנחנו חושבים שהוא עשוי להיות התגלית החדשה של עולם האמנות." "ומה אם הוא יתעניין וישאל מי הצייר, שאל ג'פרי, מה נגיד לו אז?" "אידיוט," צעקה מוירה, "אתה הצייר."

הם ציפו למשרד מפואר בקומה העשרים-וחמש של גורד שחקים, משרד שמתרוצצים בו עשרות עורכי-דין זוטרים תחת עינם הפקוחה של שלושה שותפים בכירים בעלי עבר משפטי מזהיר וקשרים במקומות הנכונים. משרדו של הרברט היס היה בקומה השנייה של בית מגורים ישן באיסט וילג'. בחדר המבוא ישבה מזכירה לא צעירה שנראתה כאילו הוקפאה בשנות השבעים והובהלה הנה מיד לאחר שהופשרה. "בגדים כאלה יש רק במוזיאון," לחשה מוירה באוזנו של ג'פרי. הם ישבו על ספסל עץ כבד ומאוד לא נוח והמתינו למזכירה שהיתה מדברת בטלפון ומעיפה בהם מדי פעם מבטים לא אוהדים.
על הקיר היו תלויים תצלומים רבים שבכולם הופיע אותו אדם, הרברט היס כנראה, בחברת אנשים שונים שנראו כמו אנשים מפורסמים אולם אף אחד מהם לא היה מוכר למוירה ולג'פרי - הם היו כמעט מפורסמים, כמעט מוכרים. היה זה כאילו הרברט היס הצטלם בחברת צבא צללים של כמעט מושלי מדינות, כמעט שחקני קולנוע מפורסמים, כמעט סופרים ידועים, כמעט ציירים בעלי שם עולמי, כמעט מלחינים גדולים. כה מעט היה חסר בכדי שהאנשים שבתמונות יהיו באמת מושלי מדינות, באמת שחקני קולנוע מפורסמים, באמת סופרים ידועים, באמת ציירים בעלי שם עולמי, רק סיבוב קטן, כמעט לא מורגש, רק תזוזה קלה של יד הגורל.
הרברט היס, כלומר, האיש נמוך הקומה והקירח שהופיע בכל התמונות ולכן חייב היה להיות הרברט היס, נראה זחוח דעת כאילו האנשים שבחברתם הצטלם היו באמת אנשים מפורסמים.
המזכירה סיימה לדבר בטלפון ופנתה אל ג'פרי ואל מוירה: "מי אתם בבקשה?" שאלה כשהיא משתדלת לנקות את המילים מכל טון נלווה כאילו רצתה להשאיר אותן בעירום הקר של משמעותן המילולית, נקיות מהחום של הקול האנושי ומהחיכוך של האינטראקציה בין בני אדם. מוירה אמרה את שמותיהם. המזכירה הרימה את שפופרת הטלפון והודיעה להרברט היס על בואם של מוירה פארקר וג'פרי מקמואם. מוירה נבהלה כאשר שמעה את המזכירה מבטאת את שמה, זה היה כאילו שמה רוקן מכל אישיות ולא היה אלא תווית ריקה. לשמה היה בפי המזכירה אותו קור ופורמאליות שיש למספרים, היה זה כאילו אמרה המזכירה: "מספרים 6451 ו7322- נמצאים כאן." "אתם יכולים להיכנס," אמרה המזכירה.
הרברט היס אכן היה האיש נמוך הקומה והקירח שהופיע בכל התמונות. הוא ישב מאחורי שולחן עץ גדול שהיה עמוס בניירות ובספרי חוק. ספרי חוק מילאו גם את ארונות הספרים שהיו צמודים לקירות החדר. "שבו בבקשה," אמר, "במה אני יכול לעזור לכם?" "אתה יכול לעזור לנו להגיע אל מוריס קרטר," אמרה מוירה והביטה בעיניו. הוא זע באי נוחות בכיסאו. "ומה אתם רוצים ממר קרטר?" שאל. את השם "קרטר" הוא ביטא בזהירות רבה, כאילו הוא מתעסק עם איזה חפץ עדין ושביר. "מר מקמואם הוא צייר מוכשר מאוד," אמרה מוירה והצביעה על ג'פרי, "ושמענו שמר קרטר תומך באמנים אלמונים ומבטיחים." "כך," אמר הרברט היס והביט על ג'פרי, "מעניין, מעניין מאוד, ומי אמר לכם שמר קרטר תומך באמנים אלמונים?" "מכר שלנו שאני מניחה שגם אתה מכיר," אמרה מוירה, "ג'וזף ראנדל". הרברט היס הביט בה במבט בוחן "הא, ג'וזף ראנדל, ובכן, מר קרטר אכן מתעניין מאוד באמנות ובמקרים נדירים הוא מסייע לאמן לפלס את דרכו בג'ונגל של עולם האמנות, במקרים נדירים מאוד. אני אדבר עם מר קרטר ונראה אם הוא יהיה מעוניין, איפה אפשר לראות תמונות שלך?" ג'פרי נבוך, "כרגע אני לא בדיוק מציג בתערוכה, התמונות אצלי בדירה." "מר קרטר אינו מרבה לצאת מביתו," אמר הרברט היס, "ייתכן שתצטרך לשלוח כמה תמונות אליו או שיבוא מישהו לקחת אותן. תשאיר את מספר הטלפון אצל המזכירה."
כשיצאו אל חדר המבוא דיברה המזכירה בטלפון. ג'פרי רשם על פיסת נייר את מספר הטלפון שלו והניח אותה על שולחנה.

מוירה ישבה בכורסא עם הניו יורקר, שתתה קפה והשקיפה על ברודווי כאשר הטלפון צלצל. שיט, עד שהתיישבתי סוף סוף. היא הניחה את כוס הקפה ואת הניו יורקר על השולחן והרימה את הטלפון. זה היה ג'פרי. "הוא מגיע אלי הביתה בעוד חצי שעה," אמר בהתרגשות, "היס התקשר אלי הרגע והודיע לי." "אני כבר אצלך," אמרה מוירה, "תרתיח מים."
הם ישבו ושתו קפה כאשר נשמע הצלצול. ג'פרי הביט במוירה במבט שהיו מעורבים בו חשש והתרגשות וניגש לפתוח את הדלת. אל החדר נכנס הרברט היס מלווה באדם זקן ונמוך קומה, נמוך יותר מהרברט היס, הוא נשען על מקל הליכה אולם עיניו הכחולות היו מלאות חיות וברקו כעיניו של איש צעיר.
הרברט היס הציג את ג'פרי ואת מוירה בפני הזקן נמוך הקומה ואחר אמר: "זהו מר קרטר, תדעו שזכיתם לכבוד גדול, מר קרטר כמעט לא יוצא מביתו וכמעט ולא רואה אנשים." מוריס קרטר לא אמר מילה, הוא הסתובב בין התמונות ונעצר ליד תמונת האיש הצעיר המכוון אקדח אל הצופה. במשך שתי דקות שררה דממה בחדר, כולם הביטו בתמונה ובמר קרטר הצופה בתמונה. לבסוף הוא הסתובב ואמר לג'פרי: "זו תמונה טובה, יש בה משהו, משהו ברקע הלא שקט שלה." הוא התיישב על הספה והשעין את כפות ידיו על מקל ההליכה שלו ואת סנטרו על כפות ידיו. "אז אתה רוצה להיות אמן מפורסם, מר מקמואם?" שאל, "אני יכול לעזור לך להיות כזה." מוירה לא התאפקה. "אתה יכול לעשות אותו כזה." מר קרטר הרים את ראשו וסובב אליה את עיניו הכחולות. "למה את מתכוונת, גבירתי הצעירה?" מוירה החליטה ללכת על כל הקופה. "אתה יכול לעשות אותו אמן מפורסם כמו שעשית מראנדל תגלית ספרותית, כמו שאתה עשית את כל מי שהתפרסם בעיר הזאת, כמו שאתה מושך בחוטים של כל מה שקורה כאן." הרברט היס זינק ממקומו: "רק רגע, גברת, את מרשה לעצמך יותר מדי," אולם מר קרטר סימן לו לשבת ואמר למוירה: "תמשיכי בבקשה, גברת צעירה." "אתה עומד מאחורי כל מה שקורה כאן," אמרה מוירה, "אתה קובע מי יהיו תגליות השנה בספרות, באמנות, במוזיקה, אתה מעצב את התדמית של הניו יורקר, אתה מחליט מהם הדברים שמישהו צריך לעשות ומהם הדברים שמישהו צריך לרכוש כדי להפוך לניו יורקר." היא חיכתה להכחשה, ללעג, למשהו כמו: "כן, אדם זקן שנשען על מקל הליכה מתרוצץ בניו יורק ועושה לתושביה שטיפת מוח." אולם לא היה שמץ של לעג במבטו של מר קרטר כאשר אמר: "אני רוצה לשמוע במה עוד את מאשימה אותי." מוירה נזכרה בארצ'י והחרון שוב טיפס בגרונה: "אתה גרמת לזה שאנשים חושבים שיש ערך למה שהם עושים רק אם אנשים אחרים רואים את זה, אתה גרמת לאנשים לחיות לפי איזו תדמית, אתה יצרת לניו יורקר את התדמית של האדם העסוק תמיד, הממהר תמיד, זה שתמיד רץ לאיזו פגישה ואין לו זמן לעצור ולהגיד שלום, זה שחשוב לו להראות שהוא עסוק נורא, שיש לו סדר יום מתוכנן ועמוס." מר קרטר שוב השעין את סנטרו על כפות ידיו הנשענות על מקל ההליכה שלו. הוא שתק זמן רב ומוירה כבר היתה בטוחה שהוא נרדם, אלא שאז הוא הרים אליה את עיניו הכחולות והבורקות ואמר: "תראי, גברת צעירה, לכל יצירת אמנות יש תפיסת זמן מסוימת, האמן בוחר תפיסת זמן מסוימת והיא מעצבת את היצירה. הנה למשל התמונה הזאת," הוא הצביע על תמונת האיש המכוון אקדח, "הרגע הוקפא כאן כמו שכל תמונה ריאליסטית מקפיאה רגע וזהו רגע קריטי, שבריר שנייה לפני הירייה, אולם לא זה עושה את התמונה, לא הקפאת הרגע. מה שעושה את התמונה הוא דווקא הרקע, הרקע האפור הלא שקט הזה, הרקע המלא תנועה, הרקע שהוא-הוא הזמן הממשיך לזרום. הניגוד, המתח בין הזמן הזורם ובין הרגע שעבר, שהוקפא, שהופקע מהזמן, הם שיוצרים את האפקט של התמונה, הם האגרוף הקפוץ שפוגע ישר בבטן." הוא השתתק והביט בתמונה ושוב כולם הביטו בתמונה ובמר קרטר הצופה בה. אחר כך הוא הסיט את מבטו אל החלון המשקיף על ברודווי והמשיך: "ניו יורק היא כמו יצירת אמנות, גם לניו יורק יש תפיסת זמן, זו התפיסה שאני קורא לה 'לוח הזמנים' - הזמן איננו יכול פשוט לזרום לו בניו יורק, בניו יורק הזמן חייב להיות תווך שבו מתבצעות פעילויות שונות. זמן ניו יורק הוא לוח גדול שבו קבועות נקודות ציון, זמן ניו יורק הוא מיכל שנועד להכיל את הפעילויות של הניו יורקר. לכאורה הניו יורקר הוא עבד לזמן, עבד ליומן שלו, לסדר היום הצפוף המלא פגישות עבודה ואימון בחדר כושר ושיעור יוגה וביקור במוזיאון ופגישה בבית קפה, אולם למעשה הניו יורקר שולט בזמן מכיוון שהוא הפך אותו לטווח, ללוח, לבית קיבול לאירועים, הוא הלביש את הזמן העירום, המופשט, המאיים, בלבוש יומיומי מוכר, הניו יורקר אינו מפחד מהזמן כשם שאינו מפחד מלוח השנה התלוי על קיר המטבח שלו." מר קרטר הצביע שוב על תמונת האיש המכוון אקדח ואמר: "אפשר לומר שתפיסת הזמן של ניו יורק הפוכה לתפיסת הזמן בתמונה הזאת שבה הזמן הוא מופשט, עירום, מאיים."
"אבל זו פחדנות," התנערה מוירה מחבלי הקסם של דיבורו של מר קרטר, "זו פחדנות לחיות ככה, ניו יורק שלך היא עיר של פחדנים שמפחדים מהזמן, שמפחדים להתעמת עם הזמן העירום, המופשט. ניו יורק שלך היא עיר של פסאדה, עיר של העמדת פנים, עיר של כחש, כי אמת יכולה לבוא רק מהמפגש עם הזמן העירום." מר קרטר שוב הסיט את מבטו אל החלון המשקיף על ברודווי ואמר: "גבירתי הצעירה, את מערבת אתיקה באסתטיקה. ניו יורק, כמו כל יצירת אמנות, כפופה לשיקולים אסתטיים ולא לשיקולים אתיים, ולפי השיקולים האסתטיים תפיסת הזמן העירום אינה מתאימה לניו יורק. ובאשר לאמת, ניו יורק אמיתית, הפסאדה, התדמיות, זו האמת שלה, זמן 'לוח הזמנים', זו האמת שלה, זו ניו יורק האחת והיחידה ולכן היא אמיתית, לא אמיתיות הן רק הניו יורק האפשריות, אלו שקיימות בעולם האפשרויות וההסתברויות כמו ניו יורק שלך של הזמן העירום."
שוב נפלה שתיקה ארוכה, הרברט היס זע באי נוחות בכיסאו והשתעל שלוש פעמים. ניכר היה שהשיחה אינה לרוחו והוא היה מבכר לחזור אל השולחן שלו העמוס בניירות, ולשבת בין הדמויות הכמעט מפורסמות שעל קירות משרדו.
מוירה הביטה עליו וחשבה שהתמונות שבמשרדו משקפות ניו יורק אפשרית שלא יצאה אל הפועל - פוליטיקאים, מיליונרים, סופרים, ציירים, שחקני קולנוע שכמעט נכנסו אל התרבות אך נותרו בצל. אולי אלו הם אנשים שמר קרטר ניסה לקדם אל מרכז הבמה אך לא הצליח והרברט היס שומר את תמונותיהם מתוך איזו גחמה או אולי מתוך רצון להזכיר למר קרטר את כשלונותיו. ואולי הרברט היס מעדיף את האפשרי על מה שהתרחש באמת, אולי הוא אינו שבע רצון מניו יורק האמיתית והוא מעדיף להיות מוקף בדמויות של ניו יורק האפשרית שלעולם לא תתגשם.
מוירה הביטה עכשיו על מר קרטר ששוב השעין את סנטרו על כפות ידיו הנשענות על המקל ונדמה היה שנרדם. אז זהו האיש המושך בחוטים - מושך בחוט וסופר חדש מופיע על שער ה"ניו יורקר", מושך בחוט וכולם רצים לראות מיצג וידאו בסוהו, מושך בחוט וארצ'י לא נעצר להגיד שלום בברודווי. אבל הוא עצמו דווקא נראה שייך לניו יורק אחרת, לזמן ניו יורק אחר, הוא נראה כמו אחד מהזקנים האלה שיושבים שעות בוושינגטון סקוור או בטומפקינס פארק ומשחקים שחמט או סתם מנמנמים בשמש. ואולי הוא באמת אחד מהזקנים האלה? אולי הרברט היס חטף אותו מאיזה ספסל בפארק, שעליו היה מתחמם בשמש כמו חרדון, והביא אותו הנה כדי להסיח את הדעת ממר קרטר האמיתי? אבל הדברים שאמר - תפיסת הזמן של לוח הזמנים, ניו יורק כיצירת אמנות - הוא הבין בדיוק במה האשמתי אותו, הוא חייב להיות מר קרטר. מר קרטר עדיין לא זע, הוא נראה כל כך עייף - משעין את סנטרו על כפות ידיו הנשענות על המקל כאילו אפילו להרים את הראש זה מאמץ גדול מדי. אולי היא הגזימה בהערכת כוחותיו, זה דבר אחד לדחוף את ראנדל לקדמת הבמה, אבל לעצב את תפיסת הזמן של עיר, זה כבר משהו אחר. פתאום היא לא יכלה לכעוס עליו יותר, היא רצתה לגשת אליו, לחבק אותו, להציע לו כוס מים, לבקש ממנו שיספר לה איך זה היה כשהוא היה צעיר. מר קרטר הרים את ראשו ועיניו שוב ברקו כעיניו של איש צעיר כאשר הביט במוירה: "תראי גברת צעירה," אמר, "הרי בסופו של דבר את אוהבת את ניו יורק, את ניו יורק כפי שהיא, את ניו יורק האמיתית, הרצה, הממהרת, השבויה במשחק התדמיות, אותה את אוהבת ולא איזו ניו יורק אפשרית." הוא קם לאיטו, נשען על המקל, וניגש אל החלון המשקיף על ברודווי, הוא סימן למוירה להתקרב ולעמוד לידו. "הנה, תראי אותם," החווה בידו כלפי הרחוב, "הניו יורקרים, כמה אני אוהב אותם, אוהב אותם על חולשותיהם, על פחדנותם, על הצורך שלהם להיראות בעיני אחרים בצורה מסוימת, על הצורך שלהם להידמות לתדמיות, תראי אותם, הם אמיתיים, הם מה שהם, לא מה שיכלו להיות, לא מה שהיו ראויים להיות, הם החיים עצמם, בשר ודם, עוצרים בדוכן העיתונים לקנות עיתון, יושבים לשתות קפה בבית קפה ומוציאים מהתיק את הספר של ראנדל ומניחים על השולחן כך שכולם יראו, קונים סנדוויץ' עם רוסטביף בדוכן שכתבו עליו שבחים בוילג' וויס, חוצים מעברי חציה, יורדים לרכבת התחתית, מחליפים רכבות, מגיעים לעבודה, מדברים עם החברים לעבודה על הסרט החדש, קובלים על מחירי הדירות הגבוהים במנהטן, מגנים פוליטיקאים ימניים, נפגשים כולם בסנטרל פארק לשמוע קונצרט בחינם, הם חיים, חיים על פי היומן, פוגשים מכר ברחוב ולא נעצרים להגיד שלום כדי שהוא יידע שהם עסוקים, וכל זה אמת, אמת לאמיתה, כל זה קורה עכשיו, זוהי ניו יורק שאת ואני אוהבים."
מוירה ראתה את ארצ'י הולך למטה על המדרכה בצעדים רחבים ומניף את זרועותיו הארוכות. משהו עדיין התקומם בה. או קיי, זו ניו יורק, זו ניו יורק האמיתית, ניו יורק שהיא אוהבת, אולם האם היא חייבת להיות ככה? הרי היא משתנה כל הזמן, ואפילו עכשיו, לא כל הניו יורקרים חיים את זמן "לוח הזמנים", הנה, היא עצמה לא חיה ככה, היא לא ממהרת, היא לא חיה לפי היומן, לא חשוב לה להראות שהיא עסוקה תמיד, והיא אינה מפחדת מהזמן העירום, להפך, היא אוהבת את הזמן העירום, אוהבת לשבת ולהתבונן, אוהבת לפנות לה זמן ללא עיסוקים, זמן שאי אפשר להגדיר אותו ביומן, זמן מופשט, זמן כשלעצמו, לא טווח שנועד להכיל את האירועים. היא אוהבת לחוש את הזמן עובר, והיא איננה היחידה. מוכר הקפה, גם הוא חש את הזמן כמוה, היא ראתה את זה בתנועותיו הקטנות אצל מכונת הקפה, וגם ג'פרי, היא ראתה את זה בתמונותיו ובעצם בכל מה שהוא עושה, באופן שבו הוא מתקן ברז דולף, באורח דיבורו, אפילו באופן שבו עמד במעלית. הם אינם בודדים, ניו יורק מלאה באנשים כמוהם, אולם הם נמצאים מאחורי הקלעים, הם צבא צללים, כמו הדמויות בתמונות התלויות במשרדו של הרברט היס. הם אינם משפיעים על דמות הניו יורקר כפי שהיא משתקפת בעיתונים ובספרות ובסרטים, אבל הם שם, הם חלק מניו יורק, הם אוהבים את ניו יורק, אוהבים אותה כמו שהיא, אולם אם רק ירצו יוכלו גם לשנות אותה. אמנם הם רחוקים מעמדות המפתח, מהתפקידים בעלי ההשפעה, ואין להם הרבה כסף, אולם אם רק יראו את עצמם כאמנים ואת ניו יורק כיצירת האמנות שלהם, יוכלו להשפיע ולהיות שותפים ביצירתה של ניו יורק. שוב החלה אותה התרגשות מוכרת לפעפע בה - התרגשותו של היוצר לפני תחילתו של מעשה יצירה חדש, התרגשותו של הנוסע לפני מסע חדש לאזור לא מוכר, והרי זו אותה התרגשות כי כל יצירה חדשה היא מסע לאזור לא מוכר.
מסע חדש הסתמן באופק, מסע חיפוש, היא וג'פרי יצאו לתור אחר ניו יורק האחרת, ניו יורק של הצללים, ניו יורק של הזמן העירום, ניו יורק של מאחורי הקלעים, ברחובות צדדיים, בחנויות מכולת קטנות, בדראג סטורס ישנים, בחדרי סטודיו של אמנים אלמונים, בבתי קפה ששמם אינו מופיע בוילג' וויס, בחנויות ספרים מחתרתיות שניתן להשיג בהן עותקים נדירים שהדפיסו בהוצאה עצמית סופרים שאיש לא שמע עליהם, בדירות פרטיות שמוצגות בהן תערוכות של אמנים עלומי שם, במועדונים שכונתיים שמתכנסים בהם אנשים לשמוע את נבואות הזעם של הנביאים המקומיים, בכנסיות שנישאות בהן דרשות ציוריות ושירה דתית נלהבת מרעידה את אמות הספים, בבתי המלאכה של אומנים מהדור הישן - שענים, רפדים, סנדלרים, חייטים - במסעדות עממיות שטרם נכתב עליהן במדורי הביקורת של העיתונים, בכל מקום שבו אנשים אינם עסוקים עד כדי כך שאינם יכולים להגיד שלום, בכל מקום שבו אנשים אינם חיים על פי היומן, בכל מקום שבו אנשים מקדמים בברכה את הזמן העירום.
מר קרטר הסתובב אל ג'פרי: "אני אשמח לסדר לך תערוכה באחת מהגלריות החשובות בוילג', אם אתה מעוניין, תהיה בקשר עם מר היס." הוא פנה אל מוירה ואחז בידה. "את מוצאת חן בעיני, אישה צעירה," אמר, "יש לך אהבה לחיים, את מזכירה לי את עצמי לפני חמישים שנה." מוירה לחצה את ידו בחום ונשקה על לחיו. העיניים הכחולות ברקו.
לאחר שמר קרטר ומר היס יצאו אמרה מוירה לג'פרי: "נו, איך ההרגשה של אמן שהולך להיות מפורסם?" "אני לא יודע," אמר ג'פרי, "אני כל כך רגיל לאלמוניות שקשה לי לדמיין את עצמי באור הזרקורים." מוירה ניגשה להכין קפה אבל גילתה שהקפה נגמר. "תלבש את המעיל," אמרה לג'פרי, "אני רוצה להראות לך מקום שבו הזמן עירום."



13


נכתב ב-01/01/98
ברשת מ-27/09/00

קולם טובין ברוקלין

החיים בתחילת שנות החמישים של המאה העשרים באניסקורתי, עיירה קטנה באירלנד, לא צופנים בחובם אפשרויות גדולות. אייליש לייסי עדיין צעירה, אך היא כבר יודעת שלכשתסיים את הקורס לניהול חשבונות לא תהיה לה עבודה. >>>

אספיס גליון מספר 2

אספיס- מגזין אמנות ואופנה, גליון 2 מו"ל: Aspis Foundation. עורכת: יעל ברגשטיין, עיצוב: אדם רבינוביץ. משתתפים: אבנר בן-גל, גיל שני, ניר הוד. >>>

מיכל נאמן מי מפחד מצהוב

תמיר שר הכל הולכים אל תוך החושך

מאמרה של איריס לעאל "הכל הולכים אל תוך החושך" מתוך קטלוג התערוכה "פתחים" של תמיר שר במוזיאון הרצליה לאמנות. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית