בית

בבל , , 16/11/2018

                           

 

שרה ברייטברג-סמל קשה שפה - דליה אמוץ, צלמת
זה סיפור רומנטי על צלמת, אבל לא. זה סיפור על צלמת רומנטית, אבל לא. זה מחקר על צילום, אבל לא. זו ביוגרפיה, אבל לא. זה סיפור על חברות, אבל לא. זה סיפור על אשה קשה, אבל לא. זה מקבץ שיחות, אבל לא. זה עצוב מאוד, אבל לא. זה ספר, אבל לא.
זה הרצון לתת מקום לצילום המיוחד, הקשה, היפה והחשוב הזה, שלא ראו אותו למרות שהיה כאן והיה מכאן ועל כאן ועל מעבר לכאן.
אנשים היו מגיבים אליו כמו אל ציור מופשט: "אבל היא לא יודעת לצלם", הם אמרו. כי באמת, למה הכל חשוך כל-כך? למה לא רואים? למה היא שורפת את הפילמים? ולמה אין כאן פוקוס? הטקסט רוצה לתת תשובות, אבל לא. הוא זורק אור פה, אור שם, ושומר יפה-יפה על החושך. הוא מספר, כמעט לתומו, איך היתה כאן דליה אמוץ ועשתה צילום מפואר, ואיך כבר לא.

זיכרון
קצה הדמדומים. מאופק עד אופק לא רואים אדם. הדה-שבו בצבע תכלת על הכביש לידנו. אנחנו לבד, בשקט, בשדה בור פורח, באביב מאוחר. אוספות שמיים, מריחות את השדה מתוכו, נחלשות עם הריח, קרוב-קרוב לאדמה. המראה הולך וכבה עם אור שמש אחרון. מרחוק, מבעד לצמיחה, אני רואה את דליה קמה ממקומה בשקט. כל פעולותיה בשקט. ברור מה עומד לקרות. אני מחייכת פנימה לקראת מה שאראה שוב, מה שמצליח תמיד לשעשע אותי: פעולת הצילום ההפוכה של דליה, נגטיב של "הצילום הנכון".
דליה עומדת זקופה כשפניה אל השמש, ממש מולה. הראש גלוי, חופשי, לא נמעך מאחורי מצלמה, ערני ומשוטט בין שרידי השמש והשדה. הידיים משוכות כלפי מטה, אוחזות בחביקה מעורסלת את המצלמה באזור האגן. חושך יורד. דליה מתחילה לצלם בחושך מהבטן.

עבר זמן עד שהבנתי שעל הצילום המאוחר של דליה, פסגת הצילום של דליה, צריך להתחיל לדבר משרשרת ההחלטות ההפוכות, שקובעות את רוח העבודה. צילום שהוא מרד בחוק הצילום, צילום שהוא מרד במציאות. שהוא ניסיון הירואי, בלתי אפשרי, לשחרר את הצילום מהאחיזה האיומה שלו בנראה. מרי של אזרחית בממלכת הצילום שרוצה להשתחרר מכבליו. מרי של אשה שרוצה יותר ממציאות. דליה רצתה לחצות את המציאות וללכת ממנה והלאה, אל מה שהיא קראה, בלי טיפת בושה, "מציאות יתרה".
פרפור חיים בין מוות למוות
מרובע התמונה רוחש כהות מקצה לקצה עד לנייר הלבן. מרובע שחור, מבעבע, עולה על גדותיו, כמו אקווריום מלא נוזל כהה. האדמה גודשת אותו מלמטה עד למעלה. השמיים מחוקים. קו המסגרת העליון מתקמר, חופשי, מלווה את קצה מתאר האדמה העליון. מסגרת התצלום חדה בשלושה צדדים במפגש הכהות עם הנייר. הקצה הרביעי, זה שנפתח כלפי השמיים שאינם, הוא רך, נזיל, בלי חוד, בלי קצה מובחן. גולש אל תוך הלובן של הנייר, אל האינסוף.
כשמסתכלים על התצלום מרחוק לא רואים כלום. איזה כהות ממוסגרת ובתוך הכהות התרחשות של אור - הבזק אור, קו אור, בהרת אור, משושה אור, אלומת אור, בריכת אור, שדה אור. משהו עם אור. התצלום, שמקורו בעמידה מול הטבע, נראה מופשט.
ככה לא נראה אף תצלום. זה לא נראה כמו אף תצלום. ככה לא נראית מציאות. זה לא נראה כמו מציאות.
המראה מרחוק מרתיע בחוסר הפשר שלו, אבל גם מבקש מהצופה להתקרב, ליצור אתו אינטימיות, לנסות לראות. מה שקורא לך פנימה זה המרחב הפרוש לפניך, והאור שהכהות עוטפת אותו. האור שהתיישב שם משום מקום. חור לבן בלב שחור. נהרה. כשמתקרבים מתגלה מרחב השדה, רחישה של צמיחה בשדה, מעברים בין רך לקשה, בין שקוף לאטום, בין יציב לנידף ברוח, בין נראה למחוק, מהעשב לאבן, לסבך היבש, מהתורמוס הקטן השקוף לקוץ המגודל, לכהות שלא מראה כלום, ללבן של שריפת האור שלא מראה כלום. והמעברים שממלאים את הכלום במשהו. עולם מלא, גדוש, עודף, מפרפר מחיים.
מה שנראה מלא ריצוד חיים פנימי, עמוק, נולד מהצלבה של שתי סכנות-השמדה שדליה יוצרת כתנאי לפעולת הצילום שלה.
היא מצלמת על סף החושך המוחלט במצלמה רגילה 6\6 dalblessaH. חושך בצילום פירושו מוות, כלום לא נרשם. מוות ראשון. על סף החושך היא מכוונת את העדשה לשארית השמש שעוד תלויה שם בקושי ומסנוורת ופוצעת את סרט הצילום באור ישיר, שורפת בו נקודה. מוות שני. יוצא ששתי המיתות האפשריות שאורבות לצילום - החושך והאור הישיר והמסנוור - מופעלות על ידה, משתתפות באופן פעיל ביצירת התמונה שלה. כל תצלום הוא להטוט התחמקות משתי מיתות. הרדיקליות של סימון כפול של המוות בעצם פעולת הצילום נמצאת שם. אפשר לראות אותה. אולי זו הסיבה שמה שמתגלה בקושי בצילום הכהה נראה חי כל כך, מכיל בתוכו את הפעימה שעושה חיים, את ההבל הזה.
ולמרות שהצילום חמק משתי מיתות, ואף על פי שהוא נראה רוחש חיים פנימיים, נסתרים, המראה שבתצלום של דליה לא היה מעולם. דליה בעצמה - בעזרת העדשה המסונוורת - גררה את האור אל לב החושך והטילה אותו ברכות, לפעמים באלימות, באלימות רכה, ברוך אלים, בתוך השדה. כך היא יוצרת את המתח בין מה ש"באמת" שם - שעליו מדווח התצלום בדרך כלל - לבין מעשה התיקון הגדול שאותו היא בוראת בעצמה בחיבור בין השמש והמצלמה. במובן זה דליה היא צלמת מביימת ולא צלמת של "זה היה שם".
את המעשה הזה, את התיקון הגדול של פני המציאות, תיארה דליה אמוץ במשפט מזעזע: "... האור הזה מפלח את לב הצילום ואת לב הכהות המחשיכה על התמונה. תמונה של עולם הנזקק למנות אור כמו מכות חשמליות לקיים את לבו ער".

מאז רולאן בארת וספרו "מחשבות על הצילום" לא מדברים על צילום בלי להזכיר מוות (ובלי להזכיר את בארת). הצילום כהווה של מה שהיה ואיננו. לא למוות הזה, למובן מאליו של הצילום, אני מתכוונת בדיבור על הצילום המאוחר של דליה. מה שמיוחד לה הוא הסימון המוחשי כל כך בתצלומיה של התחום הצר שבו הצילום יכול להתרחש, תחום חייו, טווח קטן בין חשכה לאור גדול שבו נקלט דימוי על פני צלולואיד. כל תצלום מהסדרות המאוחרות נושא בבשרו את אפשרות מותו יותר מפעם אחת. הגורל שמוטבע אל תוך התצלומים מקבע את עצמו כמנגינה הנלווית לכל המתרחש, כמסד שקובע את הטון הכללי של היצירה, שזוכרת כל הזמן את אפשרות מותה. כבר באקט הזה נוצר החיבור בין הטבע המצולם, הארץ, הדומם שאינו חי ואינו מת, לבין האדם. הגורל האנושי נרשם בטבע המצולם דרך המחשת תנאי ההתקיימות שלו. המרווח בין חיים למוות.
אבל טבע הצילום הוא כזה שמיתת האור שלו (חשיפת יתר, בשפת הצילום) נרשמת בלבן, בחשיפת נייר הצילום הלבן (מיתת החושך בשחור). יוצא שהריק הזה, הלא-כלום, הכתם הלבן, הנייר שנחשף מתחת לתצלום, הוא גם רגע התקווה הלבנה שמעניק הצילום האפל הזה, רגע ההילה, הרגע שבו בוקע מתוכו האור. אבסורד.
נכתב ב-01/01/99
ברשת מ-05/09/00

דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית

מוזיאון תל אביב לאמנות, 1986. >>>

 

דברי פתיחה, מוזיאון (נמר) של נייר

"מוזיאון לאמנות ישראלית רמת-גן בניהולה של אריאלה אזולאי" - צירוף שהוגשם להלכה ולא למעשה (תשעה חודשי תכנון, אף לא תערוכה מומשת אחת, שערים נעולים במשך כארבעה חודשים) - לא הותיר אחריו חותם פומבי כלשהו באשר לתוכן שמאחורי >>>

דבור והאינטרנציונל הסיטוציוניסטי

שרה ברייטברג סמל על דבור והאינטרנציונל הסיטואציוניסטי, מתוך סטודיו 125 >>>

השיח והפטאליות

שרה בריטברג-סמל ורועי רוזן משוחחים עם אריאלה אזולאי בעקבות ספריה - אימון לאמנות ואיך זה נראה לך? וסרטה סימן משמים. >>>

דליה אמוץ - גילוי מאוחר

מתוך קטלוג התערוכה "דליה אמוץ- ידיעת הארץ השחורה, בדרך אל שדות האור" מוזיאון תל אביב , ביתן הלנה רובינשטיין. >>>

דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית

המאמר פורסם לראשונה בקטלוג התערוכה "דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית" מוזיאון תל אביב 1986. >>>

 

"הצעה פתוחה, לנשים ולגברים, להתנהלות אחרת בעולם, בארץ"

דרור בורשטיין על תערוכה של הצלמת דליה אמוץ, ועל ספרה של שרה ברייטברג-סמל "קשה שפה" שצורף לתערוכתה של אמוץ במוזיאון תל אביב "דליה אמוץ- ידיעת הארץ השחורה, בדרך אל שדות האור".
מתחת לשולחן, רשימות >>>

 

ולטר בנימין היסטוריה קטנה של הצילום

ולטר בנימין הוא אחד הפילוסופים הבודדים שתרמו באופן משמעותי לצילום. המסה שנכתבה ב-1931 מובאת בצרוף אחרית דבר של אריאלה אזולאי. >>>

סטודיו - כתב עת לאמנות גליון 113

על ההסטוריה של צילום מקומי - עורך אורח גיא רז. >>>

דליה אמוץ הדרך לדביר

דליה אמוץ דיר צמית 2

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית