בית

בבל , , 16/11/2018

                           

 

שרה ברייטברג-סמל דליה אמוץ - גילוי מאוחר
למרות שפרס הצילום של מוזיאון ישראל (פרס אנריקה קבלין), הוענק לה בשנת 1976, כשחולק לראשונה, תערוכת היחיד המוזיאלית הראשונה של תצלומיה מתקיימת רק עכשיו, בקיץ 2000, במוזיאון תל אביב. יוצא שהתערוכה הגדולה מתקיימת 24 שנים לאחר הפרס ושש שנים לאחר מותה.
התיאור הזה מדגים את מהלך ה"קריירה" שלה - התקבלות מהירה ונלהבת של תערוכת היחיד הראשונה שהציגה (דיר צמית 1973), ולאחר מכן שנים ארוכות של יצירה מקורית ובעלת ייחוד שכמעט לא ראתה אור. נסיבות חייה ותהליכים שעברו על הצילום הישראלי הביאו לכך שהצילום שלה מוצג לציבור באיחור גדול. מדובר, אם כך, בגילוי מאוחר של צלמת חשובה ולא מוכרת.
ועובדה נוספת שחשוב להזכיר: הרטרוספקטיבה של מכלול עבודתה מחזיקה 12 שנים בלבד. היא הציגה לראשונה בהיותה בת שלושים וחמש, ופסקה להדפיס תצלומים בהיותה בת ארבעים ושבע. שתים-עשרה שנים כעבודת חיים הן מעט שבמעט, מקרה נדיר ביותר. מדובר בשנים דחוסות של חיפוש ויצירה שהולידו מפעל חיים גדול וחשוב, שצריך עוד לתפוס את מקומו בתולדות הצילום הישראלי. זו גם אחת משאיפות התערוכה: לחרוט את אמוץ בתודעה הציבורית כצלמת של נוף הארץ בה' הידיעה, כמי שיצרה והנציחה פרשנות מאוד חזקה של המקום דרך הנוף והאיכויות המאיסטריות שלה כצלמת.
הצילום שלה עשה את דרכו במהירות מנוסח מוכר של אקספרסיוניזם מתון עם נטייה ארכאית, שהנציח בווירטואוזיות את מה שהמודרנה הותירה מאחוריה, לצילום אידיוסינקרטי. היא פיתחה שפה ייחודית ששמרה על מסגרת של צילום נוף קלאסי, אבל הפכה את חוקיו מבפנים עד שהגיעה לדימוי האפל, הלא-שגור, של הארץ. להכרה לילית, שחורה, של האדמה. בדיה מרתקת מכוחו של צילום.
הצילום המאוחר שלה, צילום שדות האור, מחזיק סתירות: הוא נוקשה ורך, הוא אפל ומחזיק אור, הוא פסימי ואופטימי, הוא ריק מהתרחשות אבל מורגש כמלא ודחוס, הוא מתפוצץ ממשמעויות ובאותה מידה לא מתעקש על אף אחת מהן, מאפשר את העונג מן המראה המיוחד שיצרה.
אחת הדרכים לתאר אותו תדבר על מאבק איתנים להבנת המקום, וחיפוש הדרך הנכונה לייצג אותו בתצלום. מאבק שהוא גם, ובאותה נשימה, ניסיון להתמודד אתו, לשנות אותו, לעשות את הבלתי אפשרי - לשקף אלומת אור בשדה קוצים. זהו ניסיון לכפות עליו - מתוך עצמו, מתוך תנאיו הקשים - אפשרות של חסד. במצב הפיקטיבי שנוצר בצילומים אלה, משנה היחיד את המציאות מכוחה של תודעה, גואל אותה מסתמיותה, יוצר לה מוקד של אור. הצילום הכמעט מופשט של שדות האור פועל כניגוד מנגח לשיח הרווח של התקופה, שיח שמתרכז בחברת ההמונים, באובדן היכולת של האינדיווידואל (הסובייקט), שהאמן הוא הגילום המובהק שלו, להשפיע, להציע חלופה תקפה. שדות הקוצים עם בריכות האור בלבם טוענים אחרת.
הצילום שלה זוכר תמיד שהחיים הם פרפור קצר והמוות הוא נצח, ולמצלמה יש דרכים לספר את הסיפור הזה.

לדליה אמוץ כמה תקופות יצירה מובהקות:
1973-1976 - תקופה שבה צילמה בעיקר בגדה המערבית.
הסדרות דיר צמית, אורח חיים, הגולם, ונופים שייכות לתקופה זו שמתייחסת למסורת רומנטית מובהקת. היא מנציחה נופים וצורות חיים שנחשפו בעוצמה לעין הישראלית אחרי מלחמת 67'. זה המבט מן ההוויה המודרנית אל הוויה אחרת שמקיימת כלכלת חליפין ויחסי משמעות עם הטבע, סוג של הידברות שהיא, הצלמת, מביטה עליה ממרחק ומבעד לטכנולוגיה של המצלמה.
בסדרת דיר צמית (1973) צילמה את סוכות הבוץ, סוכות הקיץ, שבנויות מעל בתים בכפר בדרום הר חברון. כל תצלום יוצר רצף אחד שנמשך מן החיות, המבנים והאנשים אל השמיים שהם חלק לא נפרד ממשמעות המקום. מיוחד לה המבט על המבנים הרכים והעגולים כעל מזבחות קדומים, מבט שיהפוך לחלק מהניסוח שלה את הארץ - ארץ המזבח.
כבר בעבודות מן התקופה הזאת עולים מאפיינים טכניים שביצירתה המאוחרת יקבלו משמעות חזקה וגורפת - היא מצלמת לעתים קרובות מול השמש ומטילה בהרות אור אל תוך התצלום. היא מוחקת חלקים מן האינפורמציה של התמונה והופכת את נייר הצילום הלבן שנחשף לחלק מהמערך התמונתי.
את סדרת נופי הגדה חותם צילום בית במחנה פליטים, בית חתוך, שהוא מעבר חד מן הסוכות והתצלומים של אורח חיים אל מצב הפליטות ואל אזכור עקיף של הפוליטי, שתצלומיה נמנעים בעקביות מטיפול ישיר בו.

1977-1978 - סטונהנג' - בשנתיים אלה היא חיה באנגליה וצילמה שם. אלה שנתיים של ניסויים קדחתניים שעיקרם שבירת הרומנטיקה והנשגבות שאיפיינה את השנים הראשונות. המודרניות נכנסת פנימה בקיטוע התמונה, בהטבעות אל תוכה, בביתור המרובע של התמונה, בהדגשת אי הרציפות. שיאה של תקופת אנגליה היא סדרת סטונהנג' - סדרה שצולמה באתר הפולחן המוכר ליד סולסברי, שכנראה תיפקד כאתר להקרבת קורבנות.
בתצלומי סטונהנג' היא ניצבת שוב מול רעיון המזבח, והפעם תוך התנגדות נמרצת. היא מדפיסה תצלום של חלקי סטונהנג' הקרועים, היא מטביעה כתב, הסימן המובהק של תרבות, אל תוך האתר הברברי המצולם, ומבטלת את אחדותו. זו אמירת לא נחרצת לברבריות בדרך ייצוגה.
1980-1985 - שדות אור - "הצילומים ההפוכים" - החזרה לארץ מולידה את תקופת היצירה המיוחדת והמקורית ביותר של דליה אמוץ. כאן היא מתרחקת מצורות צילום מוכרות ויוצרת את שפתה הייחודית, שעליה היא מרחיבה במאמר מתוך העיזבון שמופיע במלואו בקטלוג (מציאות יתרה, מראה ריק, טבע מסומן).
בצילום שדות האור היא מפרה את כל הגדרות היסוד של "הצילום הנכון" ומזקקת מראה משונה של הארץ כ"ארץ שחורה". היא מצלמת שדות בור, טבע בשולי מקומות יישוב, מקומות פתוחים, שבהם היא יוצרת התרחשות-אור מבוימת באמצעות המצלמה. את המראה הכהה, האפל, היא מסנוורת באמצעות עדשה שכוונה אל השמש ויוצרת חור במסך המציאות, הילת אור שאין לה מקור נראה, שמשתקפת בשדה כאילו היה אגם מים.
זו התקופה של סדרות כמו עמק איילון, בקעה, בטחה, גמלא, אולגה. סדרות ארוכות שבהן נראה כאילו היא ממוססת את האדמה בניסיון נואש לדעת אותה, להבין דרכה משהו על הקיום האנושי ולהשתתף בעיצובה כמקום ראוי.
אופייני לסדרות אלה צילום שנסוג מעין כל-רואה וכל-יודעת, והתאדות של מימד הכוח והשליטה מיחסי אדם-נוף. המבט של אמוץ אל הנוף הוא מסונוור למחצה - גישוש באפלה שהופך למגע, לייצוג של קירבה גדולה עם מראה חוץ שהופך לפנים, לכלי קיבול רחמי. צילום כזה יכול להתפרש כפמיניזציה של היחס אל הארץ, כאפשרות אחרת של התנהלות עם האדמה הזאת שאינה נולדת מהשרשרת דם-אדם-אדמה, מבעלתנות, מכיבוש. העובדה שהמצלמה שלה לא פוגשת אף פעם את אתרי הצילום המובהקים של הציונות אלא את שדות הבור, את שטחי ההפקר, את הקוצים מוכי הקיץ, מותירה את שאלת הבעלות על הארץ עמומה - בולט הקשר הרגשי העמוס והמטולטל של בניה, מגורשיה ואלה שמצאו בחיקה מנוחה נכונה.
יש לצילום המופשט של שדות האור יכולת לעבור מהתכונות החושניות של המקום ומהשאלות הבוערות שלו לשאלות מושהות יותר, קיומיות. אלה קשורות באופן שבו חווה את עצמו האדם החילוני בשלהי המאה העשרים בעולם שניטל ממנו חסד השמיים, וניטלה ממנו גם התקווה שהיתה גלומה באידיאולוגיות החילוניות הגדולות של המודרניזם.
הצילום שלה אינו מציג את הייאוש שאחרי, אלא את הגילום המושגי של האפשרות שאולי עוד תבוא. הדימוי שהמציאה, שדה אפל ורב פרטים שבלבו אלומת אור, הוא ההצעה שלה: האצלת משמעות לעולם במחשבה מרוכזת, כפי שהאור מאציל ומארגן את השדה סביבו, יחד עם דאגה לאופק פתוח, לחופש, לזרימה, ולצמיחת העשב בשדה. זוהי תודעה חושבת ולא כובלת שפועלת גם כמשמעות מארגנת מבלי לוותר על ראיית הפרט, מבלי לוותר על חופש. מן האדמה, שממלאת את ריבוע התמונה מקצה לקצה, עולה משאלה, תקווה, לגלות את המשמעות מתוכה, ללא ניחומי שמיים. ללא שמיים, שאותם היא מוחקת מצילומיה המאוחרים.

1985 - התחלה חדשה - זו היתה השנה הפוריה ביותר במכלול יצירתה. סדרת מופת רדפה סדרת מופת. זו גם השנה האחרונה ביצירתה. במהלך השנה, לאחר סדרות הנופים השחורים, מבצבצת התחלה חדשה. עיכסל, עקבות כלב וכביש שייכים לרגע הזה שבו מופיעים כל "הנעדרים" של יצירתה עד אז - הטכנולוגי בכביש, הפוליטי בעיכסל וסיפור אנושי אופטימי ומואר בעקבות כלב. שלוש הסדרות המצוינות האלה חותמות למעשה את עבודתה בסימן מפנה שלא היה לו המשך.

1985-1991 - קופסה שחורה - במשך כשש שנים דליה אמוץ לא הדפיסה אף תצלום. צילמה, אבל לא הדפיסה. כמה סיבות הובילו למצב הזה: מחסור כספי שלא איפשר לה לקנות נייר צילום בכמויות הגדולות שלהן נזקקה לעבודתה המורכבת בחדר החושך; המחלה, שהפכה את השהות הממושכת במעבדה ואת העבודה עם הכימיקלים לקשה יותר ויותר. אבל מעל הכל, היתה אכזבה עמוקה מהאופן שבו התקבלה עבודתה מאז שובה מאנגליה. אלה היו השנים החשובות שלה כצלמת, השנים של שדות האור, אבל הן לא התקבלו כך. הצילום שכיכב אז במוזיאונים וזכה להתעניינות ציבורית היה מהזן העיתונאי והמסחרי, צילום שהיא התנגדה לו באופן פעיל. צירוף העובדות המורכב הזה גרם לכך שהיא פסקה מלהדפיס תמונות. שש שנות יצירה נשארו גנוזות בפילמים. מאחר שהעבודה בחדר החושך וההתערבות בתהליך ההדפסה היו מרכיב מהותי ליצירתה, לא ניתן לדעת לאן היתה לוקחת את מה שמצוי בפילמים.
לקראת התערוכה הודפסו כמה תצלומים מתוך הנגטיבים, המבהירים שתקופה שלמה של יצירה ממשיכה את ההתחלה החדשה שרק נרמזה ב1985 . תצלומים אלה אינם בשום אופן עבודות של דליה אמוץ, אלא רוח הרפאים של מה שהיו יכולות להיות.
מתוך דליה אמוץ-ידיעת הארץ השחורה, בדרך אל שדות האור. הוצאת מוזיאון תל אביב לאמנות.
נכתב ב-01/01/00
ברשת מ-05/09/00

דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית

מוזיאון תל אביב לאמנות, 1986. >>>

 

דברי פתיחה, מוזיאון (נמר) של נייר

"מוזיאון לאמנות ישראלית רמת-גן בניהולה של אריאלה אזולאי" - צירוף שהוגשם להלכה ולא למעשה (תשעה חודשי תכנון, אף לא תערוכה מומשת אחת, שערים נעולים במשך כארבעה חודשים) - לא הותיר אחריו חותם פומבי כלשהו באשר לתוכן שמאחורי >>>

דבור והאינטרנציונל הסיטוציוניסטי

שרה ברייטברג סמל על דבור והאינטרנציונל הסיטואציוניסטי, מתוך סטודיו 125 >>>

השיח והפטאליות

שרה בריטברג-סמל ורועי רוזן משוחחים עם אריאלה אזולאי בעקבות ספריה - אימון לאמנות ואיך זה נראה לך? וסרטה סימן משמים. >>>

קשה שפה - דליה אמוץ, צלמת

זה הרצון לתת מקום לצילום המיוחד, הקשה, היפה והחשוב הזה, שלא ראו אותו למרות שהיה כאן והיה מכאן. >>>

דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית

המאמר פורסם לראשונה בקטלוג התערוכה "דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית" מוזיאון תל אביב 1986. >>>

 

פרס האוצרות לשרה ברייטברג-סמל

שרה ברייטברג–סמל, עורכת מגזין "סטודיו" היוצאת ומנסחת "דלות החומר", היא זוכת פרס האוצר שמוענק זו השנה הראשונה מטעם שרת החינות התרבות והספורט, לימור לבנת. >>>

"הצעה פתוחה, לנשים ולגברים, להתנהלות אחרת בעולם, בארץ"

דרור בורשטיין על תערוכה של הצלמת דליה אמוץ, ועל ספרה של שרה ברייטברג-סמל "קשה שפה" שצורף לתערוכתה של אמוץ במוזיאון תל אביב "דליה אמוץ- ידיעת הארץ השחורה, בדרך אל שדות האור".
מתחת לשולחן, רשימות >>>

 

סטודיו - כתב עת לאמנות גליון 119

בוגרים 2000 מבחר, רועי רוזן על יאיר גרבוז, "אסון האהבה" ו"אני שונא/ת אותך ביוני" במשכן לאמנות עין חרוד, מיוחד לסטודיו: אדם רבינוביץ, יזי מיכלוביץ, פרס טרנר 2000, בשדה, תערוכות בארץ ובעולם ועוד. >>>

סטודיו - כתב עת לאמנות גליון 113

על ההסטוריה של צילום מקומי - עורך אורח גיא רז. >>>

דליה אמוץ דיר צמית 1

דליה אמוץ הדרך לדביר

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית