בית

בבל , , 24/8/2017

                           

 

פול ויריליו המונולית
‏המונוליט / פול ויריליו


אחד ממאפייניו הבולטים של הבונקר הוא היותו דוגמא נדירה של ארכיטקטורה מונוליטית מודרנית.
בעוד שלרוב הבנינים יש יסודות שבאמצעותם הם מכים שורשים באדמה,לבונקר* חסר היסודות יש רק מרכז כובד שמאפשר לו תנועה מסויימת בשעה שהאדמה מסביב סופגת את מהלומות הטילים. זו גם הסיבה לכך שאנו מוצאים מבנים אחדים עקורים והפוכים על פניהם,שכמעט ולא ניזוקו. מעניין לבחון ולנתח את ההומוגניות הזאת, את המונוליטיות שמלמדת אותנו כמה דברים אודות מהותה של המלחמה המודרנית.

מאז המצאת כלי הירי, ובמיוחד מאז הופעתה של הארטילריה, המלחמה, לא רק שיצרה תמונת-נוף באמצעות בניה הגנתית, כלומר אירגון החזיתות והגבולות, אלא אף התחרתה בכוחות הטבע: האש, חומרי הנפץ, מסכי העשן והגאזים סייעו, כל אחד בתורו, ביצירת אקלים מלאכותי השמור לשדה הקרב, או ליתר דיוק, לרגע הקרב. חידוש זה לכשלעצמו ראוי לעיון מעמיק מפני שהוא מהווה תקדים למה שרק לאחרונה אנו נוהגים לכנות: זיהום, צפיפות, חוסר-איזון ביולוגי. אמנות המלחמה שואפת ליצור סביבה עוינת לאדם בדיוק במקום מגוריו הטבעי. תחילה, באמצעות מטחי חיצים וכידונים, ש"הומטרו", פשוטו כמשמעו, על האויב, אחר-כך באמצעות אבנים כבדות שנורו מבליסטראות ואשד של עצמים בוערים שהושלך על התוקף. אבל, חוץ מבמקרה של הצתת-זדון שמחריבה שטחים מיוערים וערים כבושות, כל השוואה אחרת לכוחות האטמוספירים מתבררת כמופרכת לחלוטין עד לפיתוחו של התותח, אשר איפשר לראשונה להציף את המרחב במטחי ירי ובמשטחי האש של סוללות הארטילריה והאנטי-ארטילריה.
אפשר להיווכח בכך מאופן סידורם של מבצרים ומצודות מהתקופה הקלסית; כבר כאן,גלומים בתוך האבן מסלוליה הפוטנציאלים של הארטילריה שיוליכו בעתיד לשיכלול צורתה הכוללת של החומה המקיפה את עיר-המבצר. או כפי שטוען אראר דה באר-לה-דוק : "אמנות הביצור היא היכולת לזקוף או להרכין את הקווים שעליהם מושתתים קווי המתאר וההיקף של האתר, באופן שהאויב התוקף, מכל כיוון שלא שיבוא, יוכל להיות נראה ופגיע הן חזיתית והן אגפית". צריך להמתין לתותחים יורקי האש של מלחמת העולם הראשונה כדי להיות עד לחיזיון של כיפת פלדה בשמי האש, תוצאה של משקלם הסגולי של קליעים, פגזים, טורפדות, פצצות, וכדומה. הלוחמה הכימית תשלים את היצירה הניאו-אטמוספרית הזאת באמצעות עשן פגזים וענני גאז החנק.

מטוס הקרב, טיל וכלי-רכב בו-זמנית, אינו אלא דגם חדש של מכונת אטמוספירה עם יכולת טיסה מעל לזירת הקרב; הוא מותח ומעצים עד מאד את כושר הפגיעה של התותחים ארוכי הטווח. זהו ההקשר שבמסגרתו יש להעריך את הארכיטקטורה של מלחמת העולם השנייה.
מירוץ החימוש הגיע לממדים כאלה, שהדומם והמוצק עצמם מצטרפים לזרימת הנוזל; להוציא את הסלע האיתן, האדמה כולה מצטרפת לתנודות האוקינוס; התמורה המתחוללת כאן משנה את פניה של הטריטוריה הפיזית, זהו דגם ראשוני של "התפוררות", עוד בטרם היות הנשק הגרעיני. עיקרון ההתחמשות שאף מאז ומתמיד להרס ולפירוק, תחילה של גוף האדם ושל השריון, ובהמשך לפירוקה של החומה שהוקמה להגנתו. מאוחר יותר ישמשו תנאי המגורים של האדם יעד מועדף לפעולת פירוק-הריסה זו. הלוחמה המדעית שואפת לאייד את מכלול תנאי הסביבה: מה שמעוללת הלוחמה הביולוגית לעולם החי, עושה הלוחמה האקולוגית לעולם הצומח והלוחמה הגרעינית לאטמוספירה. בתנאים חדשים אלה, הארכיטקטורה הצבאית, שעד כה לא עסקה אלא באירגון גיאומטרי של הנוף באמצעות חפירות, סוללות, צריחים ומהמורות, לא יכולה כבר למלא את התפקיד שיועד לה. האקלים המלאכותי (‏‏(artificiel‎‎ שיצרו כלי המשחית החדשים תובע מן הבנייה הצבאית לתת תשובה מקורית לתכסיס-מלחמה (,‏‏ (artifice‎‎מלאכותי מיסודו. חשיבות ההצבה משתנה ואנחנו עדים לתהליך של התחפרות כללית, העומד בסתירה מוחלטת להגבהה של החומות העתיקות. בתקופה שבין שתי מלחמות-עולם מוקמת מערכת ביצורים הקבורה כולה מתחת לאדמה: "קו מאז'ינו".
מעכשיו, איטום היא מילת-מפתח בקרב בוני הביצורים; זהו עידן תת-ימי ותת-קרקעי בעת ובעונה אחת, שכן רק עומק ניכר יוכל להגן ביעילות מפני הכל- יכולות של כלי הנשק החדישים. הלוחם, המבקש להתגונן מפני מהלומות האויב, כבר לא יתרחק אלא יתחפר: מעכשיו והלאה, אנחנו נסוגים מפני השטח של כדור-הארץ, אל תוך מעבה האדמה.

מרגע זה, הקרקע על ציודה ומתקניה כולם מוכנה ומזומנה להיעלמות הגרעינית; זוהי אסטרטגיה חדשה: ‏‏enjeux‎‎ [?] עירוניים, מאזן אימה, קרבות באזורים נגועים, והיא שתחדש את נעוריה של חליפת-האמודאי. קיימת זיקה בין מגן-השריון ובין חליפת-הצלילה; שדה הקרב מתפרש על-פני המרחב כולו; הנוף הטבעי מתחלף בנוף חדש שבו בכל רגע הכל עלול להתנדף ולהתלקח. אמנות המלחמה המודרנית בוראת ארץ לא-נושבת, כוכב שאינו ראוי למגורי אדם וחייל: באמצעות חזרה רגעית למצב של גאז היא הופכת את האדמה לפסבדו-שמש.

כל זה ניכר במהותו של גוש הבטון שנועד לעמוד בפני פגזים ופצצות, גאז החנק ורקטות האש. כשם שהחומה של המאה השמונה-עשרה יישמה את המערכות הבליסטיות של הארטילריה הפרימיטיבית, כך נבנה הבונקר בהתאם לתנאי האקלים החדש; נפח מצומצם, זוויות מעוגלות או שמוטות, קירות עבים, מערכת חרכי-ירי, אמצעי האפלה מגוונים של פתחי מילוט: לוחות מזויינים, דלתות פלדה, מסנני אויר, אלה ואחרים מעצבים את צורתו של מרחב מלחמתי אחר, של מציאות אקלימית חדשה.

בשיגרה של עיתות שלום נראה הבונקר אנכרוניסטי לגמרי, מין מכונת הישרדות שמוטלת על החוף. הוא מספר לנו על יסודות אחרים, על לחץ אטמוספירי כביר, על עולם מוזר שבו פיתחו המדע והטכנולוגיה שפע של אפשרויות לפירוקו המוחלט. אפשר לדמות את הבונקר לאבן-דרך, למצבה, לא כל-כך בזכות השיטה לחקיקת הכתובות, אלא בעיקר בגלל אופן ההצבה, קווי המתאר, החומרים והאביזרים: פריסקופים, מרקעים, מסננים ודומיהם. המונוליט אינו מתכוון לשרוד לנצח. עובי דפנותיו מעיד רק על עצמתה האפשרית של הפגיעה שתנחת ברגע ההסתערות. לכידותם של חומרי-הבניה תואמת את אי-החומריות של הסביבה המלחמתית החדשה; לאמיתו של דבר, החומר מחזיק בקושי מעמד בעולם של זעזועים בלתי פוסקים. תמונת הנוף של המלחמה בת-זמננו היא זו של סופת הוריקן שקודם משליכה עצמים לכל עבר, ולאחר מכן מפוגגת ומפרקת אותם בתהליך של התכה וביקוע.
עם המעבר מנשק מולקולרי לנשק גרעיני, מה שהתרחש קודם בתוך מבחנות, תגובות כימיות בסדר גודל מיקרוסקופי, מתחולל מעתה ביקום המאקרוסקופי של הטריטוריה האנושית. עולם של חלקיקים בתנועה, זו הכתובת החקוקה על מצבות הבטון.
למעשה, החל מ - 1940 חלים תנאי האסטרטגיה הימית על כלל שיטות הלחימה. כיבוש המימד השלישי על-ידי חילות האויר והתפשטות המתקפה התת-ימית הם אלה שיעניקו לסכסוך העולמי השני את "הנפח" שלו. מה שרק אתמול עוד נזקף לזכות-היתר של הכוחות הימיים, הופך מעתה לנחלתו של הממסד הצבאי כולו: השליטה בשמים תשלים את השליטה במעמקי הימים.
בד בבד עם האפשרויות החדשות הגלומות בפלישה והריסה אנכיות ולא רק אופקיות, משתנה פעם נוספת, ומן-היסוד, משחק המלחמה. החומות, שבמרוצת המאות הקודמות הועתקו מקצווי העיר אל קצווי המדינה-אומה, שוב מועתקות, והפעם אל קצווי היבשות. "מצודת אירופה" (‏‏(Festung Europa‎‎ מציינת פרק-זמן בהיסטוריה שבו פני-השטח של העולם נחשפו לתוקפנות.

"חברת טוט" (‏‏(Todt‎‎ בונה לא רק את עמדות התותחים (‏‏(casemates‎‎ של "החומה האטלנטית", היא מקימה גם אינספור מקלטים עירוניים לצרכי האוכלוסיה האזרחית. קהילה שלמה נקברת כדי לשרוד מתחת לאדמה שהפכה להיות בלתי-ראויה למגורים. מסתמנת כאן תנועה דו-כיוונית: מצד אחד, הריכוזים התעשייתיים הגדולים יתפרקו ויפוצו על פני מרחבי אירופה, בנסיון להימלט מהרס מוחלט; ומצד שני, האוכלוסיות הנתונות בסכנת הכחדה תחת איום ההפצצות האוויריות, מצטופפות במגדלי הבטון שמנתבים מעכשיו את המרחב העירוני; המקלטים נגד הפצצות-אויר (‏‏(Luftschutzraume‎‎, יחד עם הרכבת-התחתית, ישארו מפלטם האחרון של תושבי-העיר. מעתה, העולם אינו אלא רצועת-חוף, ימית ואוירית כאחד, ו"החומה האטלנטית" מהווה חלק בלתי-נפרד מהמכלול ההגנתי/אזרחי/תעשייתי הזה: ההסתערות על "מצודת אירופה" תתבצע בממד השלישי של המרחב המלחמתי החדש.
הצפיה אל הרחב, אל שממת האוקינוס, אופיו המיתולוגי של ליל-השימורים עם השומר בעמדת-התצפית מול אינסופיותו של קו-האופק, לא שונים מהציפייה מורטת העצבים של התושבים לגיחתם של להקות מפציצים בשמי הלילה.
החל מעכשיו, אין בנמצא מרחב או מרחק מגוננים‏‏;‎‎ פני-השטח של האדמה נגישים לגמרי מקצה עד קצה, הכל חשוף בן-רגע למבט ולהרס כאחד. שדות הקטל נעלמו ואיתם קרבות המאסף; "המצודה" האירופית היא תלת-מימדית, בתי-התותח לאורך חופיה מקבילים למקלטים נגד התקפות-אוויר שבערים, והבסיסים התת-ימיים אינם אלא תאומיהם של בסיסי התעשייה התת-קרקעיים.
המרחב נהייה סוף-סוף אחיד ורצוף, מלחמה בלי מצרים נהפכה למציאות, המונוליט הוא הגלעד שלה.גיאוגרפיה חדשה נוצרת, והיא מנותבת על-ידי המקלט המבוטן. מקצה אחד של אירופה ועד לקצהו השני אנחנו עדים להתמזגות מסוג חדש.

אם השלטון הנאצי מעוניין לארגן איכלוס מחדש של עמים באירופה, כושר ההתחמשות יהיה הגורם המכריע שיוביל אותו בסופו של דבר לשליטה במתקנים. צרכי הפיזור הטריטוריאלי יעצימו את חשיבותם של אמצעי-התקשורת, אך גם יבליטו את פגיעותם.
למעשה, לאחר התחפרותם של בתי-החרושת ומחסני-הערובה, הכבישים, שדות התעופה ומסילות הברזל מייצגים את אחרוני המתקנים העל-קרקעיים. מכאן ואילך יוטל ספק בדבר יציבותה של התשתית ונחיצותה של הכשרת-הקרקע הבלתי פוסקת, ויועלו על נס המבנים הניידים, הפריקים: גשרים ממונעים של חיל ההנדסה, שדות תעופה טרומייים, נמלים מאולתרים נוסח "מאלברי", מסלולי המראה/נחיתה מתקפלים וכדומה.
האופי "הכל-יבשתי" ו"האמפיבי" כאחד של כלי רכב קרביים מסויימים ניכר בכלל אמצעי התחבורה. העצמאות והריבונות של הציוד המתקפל, בהשוואה לתשתיות הקבועות, הולכות ומתבססות; ניידות ואי-תלות הן מעכשיו מלות-מפתח, הכאת שורש הפכה להיות סיכון גדול מדי, מעכשיו ואילך צריך לזוז ולנוע כדי להימלט מן ההרס. בסיומה של מלחמת העולם הראשונה כונו טנקי-הסער החדישים "אניות-קרב יבשתיות"; צורתם אכן הזכירה את גוף האניה. בסוף מלחמת העולם השניה, כבר שואפים רוב כלי הרכב להדמות לאמצעי התעבורה הימי. דו-ערכיות כללית זו של אמצעי הלחימה המודרנית מסמנת כבר כאן את ראשיתה של דה-מטריאליזציה2 של הקרקע. האדמה, בעבר משכן מבטחים, היא מעתה מרחב מסוכן ומפוקפק שמתמזג עם הים ומאריך את קו האופק שלו. נוכח העמימות הצורנית הזאת, הקמת הביצורים תהיה משימה קשה ביותר, שכן הכל יכול לקרות, מכל עבר, ובחטף...

אין הסבר אחר לאופיו המונוליטי של הבונקר. בית-התותח, המחובר ליתר המרכיבים של קו ההגנה באמצעות משמעת ירי, חייב להיות מסוגל לדאוג קודם כל להגנתו שלו (זוהי תורת המעוזים שיישם הפירר אחרי נחיתת בנות-הברית).
רעיון הביצורים שואף להיות "נושא"; ואכן, המשוריין עצמו אינו אלא מעין מבצר נייד, והטנק, על תריסרי הטונות שלו, דומה בעצם לבונקר מפלדה...
צריח התותח הקל, שמסתובב על שרשראותיו, מסתובב גם על כרכוב הבטון של נקודות המשען: "הטוברוקים" מצויידים לעתים קרובות בצריחים של טנקים מפורקים. בולמוס ההכלאה הזה הגיע לשיאו ב1944- כאשר הגנרל הביכט (‏‏(Habicht‎‎ בנה בצפון צרפת את האב-טיפוס של הבונקר הנייד הראשון, זאת בשעה שהמהנדסים הגרמנים שקדו על סיום הכנתו של דגם טנק עצום ממדים, נפיל אמיתי בגודל של בנין...

"מכונת ההישרדות" מבטון מזויין, הדומה לצוללת באטימותה, ולמשוריין - במשקלה ובתותחיה, הנצפית ממעל על-ידי מבצרים מעופפים, שואלת רבים ממרכיביה ומאביזריה מכל כלי הנשק הללו. הידרודינמיקה, אוירודינמיקה, החדירה הרב-כיוונית הזאת של מרכיבים שעד כה היו נבדלים לגמרי זה מזה, תאפשר עירבוב אחרון של החי והדומם: הארכיטקטורה האירוסטאטית.
האדם אינו נזקק לשום מכונה כדי לחיות בסביבתו הטבעית, אבל הוא נזקק לה כדי לשרוד בסביבה עוינת. ואמנם, בשעת הקרב, נעשים פני-הקרקע בלתי-הולמים למגורים, והפעולות השגרתיות ביותר מתגלות כבלתי-אפשריות.
האילוץ הזה משנה הן את הבגד (‏‏(habit‎‎ - המדים, והן את הבית (‏‏(habitat‎‎ - הבונקר.
כך נולדים הקסדה, המגן, השריון, ולאחרונה אפודות המגן (נגד רסיסים). לבגד הבד, שנועד להגן על הגוף מפני שינויי מזג האויר, מתלוות מעתה שכבות משלימות: קשקשי פלדה ולוחיות מתכת להגנה מפני הקליעים. ובאמת, יש דמיון רב בין השריון לבין הביצורים: אומרים "חולצת" החומה ומתכוונים לחיפוי האבן העבה על הסוללה, אומרים "מעוז" ומתכוונים למחוך המחזק את שריונו של הפרש. בשעת מלחמה, הזיקה בין בגד לבית (‏‏(habit/habitat‎‎ היא הדוקה במיוחד, והדמיון בין שריון הגוף ובין השריון או המיגון באמצעות האבן מזמין אותנו לחפש אנלוגיות נוספות בין צורתו של הגוף הטריטוריאלי לבין זו של גוף החי: צואר, כתף,פיטמת השד, עדויות אחרונות מחבל-ארץ המזוהה עם אמא-אדמה, עם אלוהי השאול.
אל נתפלא איפוא לגלות, שמלים המציינות בדרך-כלל פריטי לבוש (‏‏(vetement‎‎ מציינות גם את המעטה, כלומר את הכסות הלא-אורגנית.
ויותר מכך. הביצורים הם מבנה מיוחד במינו: הם לא נועדו לישיבת קבע, ומגיעים אליהם כדי לבצע פעולות מיוחדות בזמן מוגדר, במהלך סכסוך או בימים טרופים. בדיוק כמו הלוחם שעוטה את שריונו בצאתו לקרב, או האדם הלובש את מעילו כשיורד גשם, כך אנו חודרים לתוך עמדת הביצורים כשתנאי הסביבה של עיתות-השלום מתחלפים במטיאורולוגיה של עתות-המלחמה. ואם בעבר די היה בלוח צפחה או בגג רעפים להגנה מפני הברד, השלג או הגשם, ואם עובי הקיר די היה בו כדי לשמר את החום ולהגן מפני הרוח, הרי מעתה אין די בכל אלה כדי להגן מפני הכדורים, הפגזים והפצצות. תכסיסי המלחמה טרפו את כל תנאי הבנייה וכלליה. במהלך המאות הקודמות, הקמת המצודה היתה, מצד אחד, תוצאה של התפתחות ערכם של העמדות, בהתאם למדיניות השליטים, ומצד שני, תוצאה של פיתוח בלתי-פוסק של אופני לחימה חדשים. משמעותו והשלכותיו של האקלים המלחמתי החדש הזה לא הובנו עד כה כראוי; מה שאנו מכנים היום "מלחמה אקולוגית" קיים בעצם מאז העת העתיקה, והמצאת כלי הנשק המודרנים רק ממשיכה שושלת ארוכה של פיתוח אמצעי לחימה.

המוח הצבאי, באמצעות אירגונה של הטריטוריה החברתית של נתיביה האסטרטגיים, מניח לא רק את היסודות לנוף חדש, נוף מלחמה, הוא גם מייצר את האטמוספירה של הנוף, וכמו שיש שני זמנים, זמן שלום וזמן מלחמה, כך גם יש שתי אטמוספירות ולא אחת.עובייה של החומה לא נועד למנוע את סחף האדמה, אלא לעמוד בהלם הפגזים, בנפץ המוקשים, בכל אותן תופעות שאינן בגדר הסתברות טבעית. הביצורים הם התשובה לאקראיות; הדו-קרב בין כלי הנשק לכלי המגן הטביע את חותמו על מבנה הטריטוריה, על-ידי שיכלול אמצעיו והשיטות הגלומות בו, כך שלמעשה, המלחמה נוכחת בעת שלום. ובמקביל להיסטוריה של הייצור האזרחי, מתנהלת לה היסטוריה אחרת, שניה: בלי הרף מפתחים כאן אנרגיות, מתוך ציפייה דרוכה לסכסוך הבא שעומד לפרוץ; אבל קו ייצור זה, אין מכירים בו ואין מדברים עליו, הוא חשאי ומפתיע כאחד. הילד הרך נדהם לגלות את חילופי היום והלילה, את הסופה הראשונה, את השלג; במשך הזמן הוא מתרגל לתנאים ולתחלופות של סביבתו הקרובה...
אבל רק מומחים ספורים מכירים את גל ההלם של הנשק הגרעיני, את הוריקן האש של פצצת הזרחן, את מסך העשן של הפוסגן. אלה הם זיקוקי דינור, פעלולים של פירוטכנאים, זוהי יצירה אטמוספירית; כשם שיש יצירה מוסיקלית או תיאטרלית, כך מייצרים כאן חיזיון אקולוגי שנועד להדהים את ההמונים בעצמתו ובחדשנותו. זה מה שקורה בכל מלחמה וזה מה שקרה במלחמה האחרונה עם ההפצצות האוויריות, אגדת לילה מחרידה. המח הצבאי שאף תמיד להתחרות בתופעות הטבע, בעצמתן ובמישכן: ליצור אש שתהיה עמידה אף יותר מזו של קוצים מתלקחים בשמש, לחולל זעזוע שישווה לרעידת אדמה, כזאת היא תעשיית המלחמה כולה. מעתה ואילך חייבים להתגבר על איתני הטבע: אסור שהלילה יחפה על המטרות ועל תנועת הכוחות, כשם שאסור שהערפל ימנע את התקדמות החיילים; צריך לקדוח במסך הצמחיה בעזרת אינפרה-אדום או משירי עלים, המעוללים למגן היער מה שעושות פצצות התאורה לחשכת הליל. ראיית-הנולד וההימצאות הבו-זמנית בכל-מקום חיוניות בזמן מלחמה, ואסור שהמרחק או מכשולי הנוף ימנעו מידע או זיהוי. מצד אחד, צריך לדעת הכל ולראות הכל, ומצד שני, צריך ליצור מסכות ומסכים אטומים פי כמה מאלה שמציע הטבע, אלה שרק אתמול אנחנו עצמנו גירשנו או עקפנו. בשום מקום אחר לא בא לידי ביטוי רצון פרומתאי כה אלים. כאן, אני מאמין, צריך לחפש את מקורותיה של הציביליזציה התעשייתית: מכונת המלחמה כדגם-טיפוס של המנגנון התעשייתי כולו. ואילו לסינתזה של הבגד והבית (בית הקרב) מתלווה מעתה גם זו של כלי-התחבורה ש"ממזער" את המרחב ואת הזמן כאחד.כאן טמון סוד מקוריותם של שיטות הייצור החדשות; צריך תמיד לזכור שאם המכוניות, עגלת המשא של המהנדס הצבאי קונו (‏‏(Cugnot‎‎ הובילה תותח בעת מסעה הראשון מפריז לוואנסן...

הארכיטקטורה המיגננית היא איפוא אינסטרומנטלית במהותה; היא קיימת לא כל כך כדי "להיות", אלא בעיקר כדי "לעשות": להמתין, לעמוד על המשמר, ואחר כך לפעול, או ליתר דיוק, להגיב. לשהות במבנה מסוג זה אין פרושו "לשכון", אלא בעיקר "ללבוש". הבנינים האלה אינם רק בתי קיבול, אלא גם בתי מגורים, מה שמייחד אותם מן הארכיטקטורה הרגילה ומשווה להם את דמותם הכמו-אנושית. יש כאן קשר הדוק בין תפקידו של כלי הנשק ובין תפקידה של העין.
עמדת הירי חוזה מראש את מערכת היחסים בין הבונקר לבין גבולות טווח האש; חרך הירי, כמו מיצמוץ העפעף, מצמצם את שדה הראיה וממקד אותו בעיקר, כלומר במטרה, כדי להגן על איבר פנימי, במקרה זה האדם. הגנה זו מגבירה את חדות הראייה: על-ידי מיצמוץ העפעף המכני מרחיקים את הזעזועים שמהווים סכנה לאיבר (הגוף) האנושי, ובאותו הזמן גם מעלימים מרכיבי הנוף התפלים; נוצרת כאן סינאסתזיה ( תחושה הנוצרת בחלק גוף אחד עקב גירוי בחלק גוף אחר): ההגנה מאפשרת חדות ראייה, וחדות הראייה מאפשרת הגנה.

הבונקר הוא תולדה של קווי-כח אלה. הוא ארוג אל תוך הנוף הסמוך ואל האיזור כולו באמצעות רשת סמויה שחומקת מראייתנו ומאפשרת לבונקר להסתתר מפני המבט ומפני ההדף כאחד.צורתו האירוסטטית משיגה תוצאה כפולה: ספון היטב בתוך האדמה בזכות זוויותיו המעוגלות והשמוטות, הוא חומק בו בזמן הן מפגיעות הטילים שאותם הוא מסיט או מחליק על צלעותיו, והן מהמבטים, שכן בזכות צלליתו הנמוכה הוא מצליח לחמוק מאור הזרקורים. קשור אל הקרקע ואל האדמה שמקיפה אותו, הבונקר, כדי להסוות את עצמו, שואף להדמות לצורות גיאולוגיות, שהגיאומטריה שלהם עוצבה בידי כוחות ותנאים חיצוניים במשך אלפי שנים. צורת הבונקר מקדימה את תהליך הבליה על-ידי סילוקה של כל בליטה מיותרת; הבונקר בלוי ומשוייף מלכתחילה כדי להמנע מכל פגיעה, הוא מכורבל בתוך רצף הנוף וכך הוא נעלם מתפיסתנו, המורגלת כל כך בנקודות -ציון.

היבט זה של הבונקר, השונה כל כך בצורתו מצורותיהם של מבנים רגילים, הוא זה שמאפשר לו, באופן פרדוקסלי, להעלם בחיקה של הסביבה הטבעית. תכונה זו ניתן גם למצוא בכלי שיט מסויימים. צורתם ההידרו-דינמית, האירו-דינמית והאירו-סטטית, שמאפשרת להם לחמוק במים, משפיעה באותו האופן גם על נראותם.

שוב ושוב אנחנו נתקלים בהקבלה בין הבונקר ובין עיקרון ההמשכיות של הנוזל; מיקומה של "החומה האטלנטית" על קו-החוף מדגיש עוד יותר הקבלה זו. הבונקר, אוביקט אוטונומי, קשור לסביבתו לא רק ביחס שבין צורה לתוכן, אלא גם ביחס שבין תוכן לצורה.

האוטונומיות של המעוז (‏‏(blockhaus‎‎ היא פועל יוצא של תכנים, שאנחנו מייחסים להם אפשרויות, דחפים, כוחות. הריק אינו קיים יותר, הכל יכול לזוז, לבא או ללכת. האדמה איבדה מחומריותה, החלל איבד מריקותו, הכל רווי; הבעיות הרגילות של הארכיטקטורה מחריפות. האיטום, לדוגמא, צריך להגן מעתה לא רק מפני נזילת המים וחדירת הלחות, אלא גם מפני זרימת הקליעים ופגיעתם.
מדובר באיטום מפני לחץ ולא רק מפני חילחול. היסודות אינם מעוגנים יותר בקרקע אלא הופכים למרכז כובד בפני עצמו; זוהי לכן אחת הדוגמאות הראשונות לארכיטקטורה חד-גושית (‏‏(monoblock‎‎
מבחינת אופן הכנתו, ומהיותו חומר נוזלי, יש לבטון תפקיד מרכזי ביצירת התכונות המאפיינות מבנים חדשים אלה. השימוש בו נעשה לפי העקרון הקונסטרוקטיבי הבסיסי ביותר שלו, ואין זה מפתיע, שכן בעבודות הבנייה השתתפו מומחים ידועי-שם בתחום, כמו למשל פינסטרואלדר (‏‏Finsterwalder‎‎) וטודט (‏‏(Todt‎‎.
במבני-אבן או במבני-לבנים, המהווים חיבור בין רכיבים בדידים, שיווי המשקל הוא תוצאה של היחס פסגה-בסיס.במבנים הבנויים ממסת-בטון את תפקיד זה ממלאה לכידותו של החומר: מרכז הכובד תופס כאן את מקומם של היסודות.
ביציקת הבטון אין מרווחים, אין מחברים, הכל קומפקטי, רציף; ביציקת הבטון הרציפה אין התחלות יציקה חדשות , המחלישות את לכידותו הכוללת של המבנה.
הבונקר נטול ביסוס; הוא צף על-פני קרקע, שאינה מהווה יותר בסיס לשיווי המשקל שלו,אלא מעין מרחב מתנועע ורעוע הממשיך את המרחב הימי. אוטונומיה יחסית זו היא המאזנת את ציפתו והיא אשר מבטיחה את יציבותו בעיצומם של השינויים המתחוללים בסביבה.

על-פי-רוב אנחנו מאזכרים את הבונקר כמבנה מתועב,בכך אנחנו מעבירים לבנין את תכונותיו של כלי הנשק. איש אינו מזדעזע מחלון הראווה של יצרן הנשק, ועוד פחות מכך מתצוגת כלי רכב קרביים,אולם הבונקר ממקד אליו את שאט-הנפש, שחש דור שלם כלפי המלחמה. כאילו מדובר כאן באיזו אישיות הבאה לידי ביטוי בתיווכם של חומרים. אך יש כאן טעות בנוגע לתוכן: אנחנו מייחסים לעוצמה הלוחמנית של הרייך את מה שלמעשה היינו צריכים לייחס לתחמושת המודרנית.
צורותיהם המרשימות של הבונקרים של "החומה האטלנטית" הן תוצאה של ההתחמשות הנגדית, של כח האש של אלה ששיחררו אותנו, של צבאותינו שלנו עצמנו. הבונקר שייך לארכיטקטורה ההגנתית, ולהבדיל מהארכיטקטורה הרשמית של השלטון הנאצי, הוא איננו ביטוי של אסתטיקה ניאו-קלסית; מוצאו מהיסטוריה אחרת, ההיסטוריה של כלי הנשק וההתבצרות; ואין צורך להרחיק ולהיזכר בבבונקרים מהמאה הקודמת, די אם נבחון את הביצורים - אנגלים, צרפתים או גרמנים - של מלחמת העולם הראשונה ונזהה שם רבים מהפתרונות ששימשו גם את מקימי "קו מאז'ינו" ואת מקימי "הוסטואל" (‏‏(Westwall‎‎.
מה שנותן לאבני-הדרך של המרחב הצבאי בן-זמננו את "משמעותם" הוא עוצמת האש של כלל הצבאות המודרנים, החידוש במגמת הסכנה, הבליסטיקה החדישה של מלחמה תלת-ממדית, של סכנה ממשית ורב-כיוונית. מי שרואה כאן אך ורק את שחצנותו ותוקפנותו של האויב מוליך את עצמו שולל. הבונקר מסמן את המרחב הצבאי של משחק המלחמה האחרון; את המשחק הזה פיתחו ושיכללו במרוצת המאה שעברה כל אומות העולם גם יחד. ויותר משהוא מזהיר אותנו מפני האויב של אתמול, מזהיר אותנו הבונקר של "החומה האטלנטית" מפני המלחמה של היום ושל מחר: המלחמה הטוטאלית, הסכנה בכל מקום, בכל רגע, העירבוביה הגדולה של הצבאי והאזרחי, ההומוגניזציה של הסכסוך.

כשאנו מתבוננים במסה הקבורה למחצה של הבונקר, על מסנני האויר הסתומים, על חרך התצפית הצר, אנו מתבוננים במראה ממנה נשקפת אלינו יכולת המות הגלומה בנו,צורת ההרס שבחרנו לנו,תעשיית המלחמה. משימתו של הבנין המיוחד-במינו הזה היא להבטיח את ההשרדות, לשמש לאדם מקלט בתקופת משבר, לכאן הוא נמלט על מנת להמשיך ולהתקיים. ואם הבונקר מתקשר בתודעתנו למערה, המבשרת את תחיית המתים, הוא מתקשר במדה שווה גם לתיבה הגואלת,לרכב ההצלה. המובן המילולי של המלה "‏‏ "CASEMATE‎‎הוא "בית חזק", בית מחוזק; המדובר הוא במעין בית (‏‏(habitation‎‎ ויותר מזה לסוג של לבוש (‏‏(habit‎‎, שריון קולקטיבי. כשאנו בוחנים כלי נשק עתיקים, באמצעות הקישוטים והעיטורים אנו מסוגלים להצביע על המקור ועל הסגנון - נוסח איטליה, נוסח צרפת, וכדומה. כאן אין זכר לצורת הזיהוי הזאת, הנשק הכל-יכול אייד כל שריד של יומרה אסתטית. ואם ישנם בכל זאת כמה סימני היכר, המאפשרים להבדיל בין הביצורים הצרפתים לגרמנים, אין אלה אלא בעיות של ביצוע, תוצאה של תכניות-האב, המשתנות - עדיין, אם כי לא לזמן רב - מארץ לארץ. עם הופעת הבונקר, מתכהה רב-גוניותם של הביצורים ושונותם מטשטשת.עם הבונקרים הולכת ונעלמת עצם מהותן של שיטות ההתבצרות העל-קרקעית. היסטוריה שלמה מגיעה כאן אל קיצה, ותמרור הבטון מראה לנו היכן מסתיים אירגונן המתמשך של התשתיות היבשתיות,ממצעד האימפריה,דרך גבולות המדינה, ועד למפתן היבשת.
הבונקר הפך למיתוס, נוכח ונעדר כאחד, נוכח כמושא סלידה עבור הארכיטקטורה האזרחית השקופה והפתוחה, ונעדר בכך שהמצודה החדשה הזו ממוקמת ברובה,באין רואים, אי-שם מתחת לרגלינו.

"המעוז" עדיין מוכר ונהיר לנו,הוא חי לצידנו.הוא שייך לתקופה,בה הגיעה לידי מיצוי התפיסה האיסטרטגית של "לפני" ו"אחרי" (חלוץ ומאסף) ומתחילה התפיסה של "למעלה" ו"למטה", של ההתחפרות, זו שהופכת את האדמה למדרון ענקי, חשוף לאש גרעינית.
אך סוד קסמו טמון בעובדה שעבור אלה המשתמשים בו הוא נשאר כשהיה: מגן פשוט, בלוי כשריון צעצוע משוחזר, קונכיה חלולה, רוח-רפאים מדו-קרב נשכח, מימים שבהם יכלו עדיין היריבים להביט זה בזה ישירות מבעד לחרך הצר של מצחייתם המופשלת. יצור פרה-היסטורי, נציג של עידן, שבו הגיעה עוצמתו של כלי נשק בודד אחד לממדים כאלה, ששום מרחק לא יוכל באמת להגן מפניה.

נטוש על חולות החוף, כמו נשל של גזע נכחד, הבונקר הוא המחווה התיאטרלית האחרונה בסוף-מערכה בהיסטוריה הצבאית של המערב. החומות העתיקות, המחפורות שהקיפו את הערים שיחזרו ושיקמו את הנוף. אנשים מטיילים שם בימי ראשון, מגדלים ירקות לצד תעלות המגן, שותלים ערוגות פרחים על רציפי הסוללות; זוהי גיאומטריזציה בקנה-מדה עירוני בעוד שהבונקרים משתרעים על פני שטחים רחבי ידיים. המגננה המודרנית זרתה את ציודה ומטעניה בדומה לאותם חפצים שאנו מאבדים לאורך נתיב תחבורה. המבצר של ימינו הוא טור ארוך של נקודות משען המורכבות מאינספור "בתים מחוזקים", שכל אחד מהם דומה למכשיר דו-משמעי: טנק הבטון, קסדת הענק של מיצפי הארטילריה, מוצבי הפיקוד הזואומורפיים, על כיפותיהם דמויות המצח וכתפיהם התומכים...ההתבצרות הפכה להכלאה של זנים שונים ומשונים: המינרלי והאורגני מתחברים כאן זה לזה, כאילו סימל המבצר האחרון את כל סוגי השריון, מהצב ועד המשוריין,כאילו טרם שתעלם, הציגה החומה העל-קרקעית בפעם האחרונה את כל שיטותיה, את כל אמצעיה, מתחום החי והדומם כאחד.

"החומה האטלנטית" היא מעין "שמורה צבאית" הממוקמת לאורך החוף האירופי; לא רק שהושקעו בה כל המשאבים וכל האמצעים, מאז ביצורי-הנמל העתיקים וכלי התחמושת הקדומים, אלא שהיא גם מערבבת את הסגנונות ומטשטשת את העקבות. אחיזות-עיניים יש בשפע במצודה הקונטיננטלית הזאת: סוללות דמי, תחמושת מעץ, מיני מינים של הסוואות. המיתוס מתחבר כאן עם התעמולה; החומה היא גם חומה אידיאולוגית, ומטרתה כפולה: מצד אחד, להבטיח הגנה לאוכלוסיה, אך בה בעת גם לפרק את היריב מנשקו ולהותירו חסר-אונים מול נשק שאין להכניעו ואין לנצחו.

המצודה האחרונה היא תיאטרון, בו נפגשים העבר וההווה של המלחמה - מההסתערות החרישית של הפגיון והקשת על הזקיפים בעמדתם, ועד לטיל הסטראטוספירי,משריקת הפתיון של צייד הביצות ועד הגלאי האינפרה-אדום. המצודה האירופית היא התגלמותה של אמנות ההתבצרות; כל התחבולות הופעלו, ממחסומי-הקיפוד של הלגיונות העתיקים, ועד המוקשים המתקדמים ביותר, מהשוחות האנטי-טנקיות עד גלי האבנים שהוקמו בשדות לסכול הצניחות. התעמולה הנמרצת שליוותה את הקמת ביצורי מלחמת העולם השנייה (הן "קו מאז'ינו" והן "החומה האטלנטית") חשפה בעליל את אופיים המבויים, את צדם הראוותני והרהבתני. ואם בעבר לא נחוץ היה כלל ליידע את אוכלוסיית "ערי המבצר" בדבר חוסנה של החומה שלהם, הרי כיום, עצם ממדיהן של מערכות ההגנה החדישות מחייבים מאמץ בתחום זה.

בשביל "האומות המבוצרות", המידע הוא חיוני - הוא הערובה לרוח ההתנגדות, הוא המבטיח לאזרח שגבולות הטריטוריה ימשיכו להיות בלתי-חדירים. גורם ההפתעה שבמלחמה האוירית עשוי לבטל גם את הרגשת הביטחון הזאת, הרס עריה הגדולות של אירופה ישים-לאל את תחושת המגן שהעניקו ביצורי החזיתות והחופים. התענוגות הימיים ורחצות-הקיץ יעוררו אז לחיים חדשים, לאורך החופים, בגבול היבשת, את הפגישות והחגיגות העממיות על המוצבים בפאתי ערי החומה העתיקות.
‏‏






‎‎
המילה "בונקר" בתרגום מחליפה גם כינויים אחרים בהם משתמש ויריליו בטקסט זה: ‏‏*
CASEMATE; BLOCKHAUSE;BUNCKER
‏6

נכתב ב-01/01/75
ברשת מ-15/06/03

קטסטרופה

הקולנוע ללא ספק היה אמנות, אבל טלוויזיה לא יכולה להיות אמנות כיוון שהיא מוזיאון התאונות >>>

הפונקציה האלכסונית

"...אנו נמצאים אל מול הצורך הדחוף לקבל כעובדה היסטורית את סופו של האנכי כציר מרחבי ואת סופו של האופקי כמשטח קבוע, שמפנים את מקומם לטובת הציר האלכסוני והמשטח המשופע... >>>

מטרו-פוליטיקה של אימה

גם אם הגלובליזציה המושמצת כל-כך לבטח אינה סוף העולם, לפעמים היא מצטיירת כמעין "מסע אל מרכז האדמה".לאותו "ציר של העולם" יש מעתה שם: ירושלים - עיר מקודשת שהפכה לתיבת התהודה ההתאבדותית של המילניום החדש. >>>

הזיית ניו יורק

מאמר של פול ויריליו מ- 1993. על הפיגוע הראשון במגדלי התאומים ועל הפרספקטיבות החדשות של המלחמה. >>>

ארכיטקטורה פוטנציאלית

"נצחון הנוחיות אף פעם לא היה יותר מארעי. ... הארכיטקטורה התדרדרה בהפכה למקום של נופש." >>>

בונקר אווירי

עמדת תצפית קבורה בחוף ברטניי

>>>

מגדל הכוונה לארטילריה, ברטניי

 

דב חנין, מיכאל ספרד ושרון רוטברד (עריכה) משפטי הסרבנים

עדויותיהם של חגי מטר, מתן קמינר, שמרי צמרת, אדם מאור ונעם בהט. חקירתו של יוני בן ארצי. נאומיו של ירון קוסטליץ. נאומיהם של דב חנין ומיכאל ספרד. הכרעת הדין של אבי לוי. פתח דבר של גדי אלגזי. >>>

חגית גור (עריכה) מיליטריזם בחינוך

ילדי גן מבקרים בתערוכות צה"ל; קצינים מרצים בבתי ספר; תלמידי תיכון מוזמנים לצפות בתרגילי אש חיה; קבוצות נוער מסיירות במחנות צבא; סמלים ומסרים מיליטריסטיים מוטמעים בילדים דרך מקצועות הלימוד בבית הספר: היסטוריה, תנ"ך, ספרות וכדומה. >>>

דרור בורשטיין טִיטַנְיוּם

שלג קל ירד על בִּילְבָּאוֹ. ישבנו שם מתחת למוזיאון גוגנהיים וחיכינו לפתיחה. כמה מטרים מאיתנו עמד האדריכל הנודע פרנק גֶרִי והתבונן בעיון במבנה המפואר שתכנן ושהקנה לו תהילת עולם. >>>

צבי אלחייני נימאייר בישראל

במרץ 1964 הגיע לישראל האדריכל הברזילאי הנודע אוסקר נימאייר. נימאייר, קומוניסט מוצהר, גלה מברזיל על רקע ההפיכה הצבאית שהתחוללה בה באותה שנה ושהה בישראל שישה חודשים.
פרק מתוך "הפרויקט הישראלי" ומתוך ספר בכתובים. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית