 |
|
בבל , , 11/12/2023 |
|
| ||
|
|
|
|
ז'אן נובל
להעז את האורנמנט
להעז את האורמנט / ז'אן נובל (1981) הויכוח על נחיצותו של האורנמנט שייך לעבר. אף אחד לא טורח יותר לדעת אם האורנמנט שווה את הזמן ואת המקוריות של העבודה עליו, כפי שקיווה ג'ון ראסקין, או שהוא בזבוז אנטי-סוציאלי ואנטי-תרבותי כפי שטען אדולף לוס. אפילו אלה, ובייחוד אלה, שסירבו לאורנמנט, השתמשו בו למעשה. כשהם מסרבים לדקורציה, לתוספות שהן עצמאיות ליצירה הארכיטקטונית, הם נתנו לצבע, לחומר, לפרט הקונסטרוקטיבי, לעירום עצמו, ערך אורנמנטלי. האורנמנט המקולל הזה, המסורב, הנקלה, תמיד נוכח ותמיד בחיים. הוא רק שינה את אופיו. הקפדנות שניתנה לעמוד היווני, לעיטורי תחרה, לעלי אקנטיה1, לכרכובים המפותלים ולשאר רבעי-עיגול, אורנמנטים מוסכמים, עברה לשרטוטי התבניות, לצללי שובר השמש. הצבעים המוזהבים של התיקרות והמסגרות הפכו ללכות בצבעי יסוד המיושמות על השלד ועל הצנרות. האופי של האובייקט הארכיטקטוני השתנה, האופי של האורנמנט השתנה אף הוא, אבל למרות הכל, הוא לא נעלם. לכל אסכולה ארכיטקטונית, לכל כתיבה ארכיטקטונית, יש את מפלס האורנמנטיקה האופייני, גם כשנשמרים ממנו וגם כשלא. התנועה המודרנית בזזה את המורשת של קנדינסקי, מונדריאן וקלה... באופן שבלתי ניתן להכחיש שהוא אורנמנטלי. אבל היום, האורנמנט שוב בתהליך של שינוי וגדול הוא הפיתוי להתכחש לקלות של האורנמנטיקות שנמצאות בשימוש כבר ארבעים שנה. מספיק עם צינורות אדומים, כחולים וצהובים2, מספיק עם תבניות ברוטליסטיות מתוחכמות שמתיימרות לשקף אני-לא-יודע-איזו אמת קונסטרוקטיבית, מספיק עם ההתערטלות האסתטיסטית שאוסרת על כל שימוש וניכוס, מספיק עם הצללים החכמים והמדויקים3. האורנמנטים האלה משעממים בדיוק כמו אלה שקדמו להם, נוכחים יתר על המידה, מיותרים ומתחנחנים באותה המידה והרבה יותר נבובים. גזר הדין של האורנמנט עדיין לא נחרץ. כפי שזה קורה פעם או פעמיים במאה, המעגל חוזר על עצמו ואנו עדיין נמצאים בנקודה שבה האורנמנט מוליד שעמום. לערוך את כתב האישום על פי הדוגמאות הרבות שניתנו על ידי הארכיטקטים הצרפתיים, בעיקר בערים החדשות, יהיה מאלף אבל... שלילי. אני מעדיף לנסות ולתאר מה אנו יכולים לצפות מגישה אורנמנטלית אחרת היום. יש לקוות שארכיטקטורה, מעבר לתפקידה השימושי, היא גם נקיטת עמדה ביחס לתרבותה העכשווית. הארכיטקטורה אינה מעשה תרבותי אוטונומי, היא תוצר של חברה, של ציוויליזציה והיא חייבת להיות נקודה בה מוגשמים ונפגשים זרמים יצירתיים שונים, שעד היום, למרבה הצער, הם יותר מקבילים ממשולבים. מבלי להיות שפה - במובן המבני של המילה - הארכיטקטורה נתפשת כמכלול של סימנים, היא יכולה לעורר רגישות, לאזכר, להביע. בחירת החומרים קשורה לקונספט הארכיטקטוני. תרגומו של הקונספט הארכיטקטוני כרוך בלכידות גבוהה בין כל ההכרעות שמתקבלות (מיקום, שימושים, חומרים, חללים וכתיבה4). באמצעות הדיוק של קביעת הצורה ושל קביעת היחסים בין המכלול ובין הפרט , הארכיטקטורה עשויה להקנות לעצמה יכולת של יצירת משמעות ולהפוך למעשה תרבותי טרנסנדנטי. האורנמנט, יותר מתמיד, היא הכתיבה של הפרט. האמצעי לבטא את היחסים בין הסימנים הרבים והשונים (על מנת למנוע דו-משמעויות, יש לומר שכשאני מדבר על כתיבה של פרטים, אני לא מתכוון רק למעברים בין החומרים ולהגדרת הגימורים, אלא מעל לכל, להמצאה, להוספה, להעשרה, לקישוט). את הדיוק והעומק של הארכיטקטורה ניתן לקרוא ביחסים בין האורנמנט ובין המכלול, במשמעותיות של הפרטים הארכיטקטוניים מול הקונספט הכללי. האורנמנט אינו האבזר השטחי, המשחק האסתטי הריק ממשמעות. הוא ההזדמנות לדייק, לבטא, לזקק עמדה. הוא שעת הכושר של המשמעות, של הדְרַש, של הסמל. הוא שם-התואר (או תואר -הפועל) שמתקן את המילה (או את המשפט). הוא הצליל שיוצר את השירה. הוא הפירוש המשלים. הוא גם הסיכון המתמיד להתנקש בכל מה שמהותי, לקלקל במקום לאייך. זוהי הסיבה לכך שארכיטקטורה גדולה יכולה להיות מובחנת באורנמנט. זוהי הסיבה לכך שאי אפשר לטעות באלטו, קאהן, סקארפה, רייט... כתיבת הפרט היא גם ההוכחה לשליטה בחומר. לתכננן אורנמנט, פרט, הוא דבר אחד; לבצע אותו הוא דבר אחר. כמה ארכיטקטורות שאפתניות מתמוטטות אחרי כמה מבטים חדים, תחת כמה העוויות לא מבוקרות. לעטר5 פירושו לחשוב, אבל גם להביע את המחשבה באופן קונקרטי. ואפשר לתמוה אם הרתיעה מיכולת המבע של הארכיטקטורה אינה הוודאות של אזלת יד יצירתית נוכח הקשיים של הבעיה שמנוסחים במונחים קונספטואליים, טכניים ופיננסיים. האורנמנט הוא המבחן של הקשה ביותר, ההוכחה שמעוררת את החשש, הסימפטום הבהיר. מכאן השאלה המעט פרובוקטיבית (כיוון שאני מאמין שאני כבר מכיר את התשובה): היובש של הפרט וההשמטה של העומק הארכיטקטוני השכיחים כל-כך, האם הם תמיד מוצדקים על ידי הסרוב האידיאולוגי הארכאי ובאמצעות האליבי של אדולף לוס, או שהם רק בחירה ריאליסטית בפחות-גרוע או... בפחות מְאַמֵץ? אם נרצה שהארכיטקטורה תצא מהגטו התרבותי שלה, אם אנו חושבים לבנות מרחב מחייה שאינו רק הפטליות העצובה של התקנים, הפיננסים והטכנולוגיה, אם נרצה לממש את שאיפותנו לאורבניות של הרבעים החדשים, אם נחשוב שתרבות ושעמום אינם בלתי ניתנים להפרדה, יש לקרוא לחידוש, לשחרור של המבע הארכיטקטוני. יש לבקש את הספקטוקלרי, לדרוש את המשמעות של החזותי, את המוות של האקדמיות שוחרות העבר והרציונליסטיות, יש להרבות את הסימנים, להמציא מחדש את המודרניות ו, ולגלות מחדש "בריאות" ארכיטקטונית, ולפני הכל, מחדש, להעז את האורנמנט. 1 עלי האקנטיה (בעברית=קוציץ) הן המקור האיקונוגרפי של כותרת העמוד הקורינתי. 2 נובל מרמז כמובן על מרכז פומפידו מאת רוג'רס ופיאנו. 3 הכוונה לנוסחה המפורסמת של לה קורבוזיה ("הארכיטקטורה היא המשחק החכם, המדויק והמופלא של נפחים שמחוברים תחת האור"). 4 ecriture - על אופייה של "הכתיבה" הזו עומד נובל בהמשך המאמר. את אופן השימוש במילה זו ואת האפשרויות הגלומות בהטייתה לרבים ("כתיבות") הוא שואל מרולן בארת (ר' למשל במאמר "המיתוס היום" החותם את הספר "מיתולוגיות" [תרגום: עידו בסוק, בבל 1998]). 5 לעטר = ORNER. נובל משתמש כאן בפועל שבשורש המושג "אורנמנט", שמשמעותו המדויקת קשורה לאופן מסוים של הוספה, של יישום עיטורים "מבחוץ" על פני השטח. ?? נכתב ב-1981 ברשת מ-02/11/03 תרגום מצרפתית: שרון רוטברד
|
|
פאנל מחזית מכון העולם הערבי בפאריס אפשר היה להפוך את תל אביב לסימפוניה בלבן שיחה בין ז'אן נובל ושרון רוטברד. >>>
אתר האינטרנט היפהפה של הארכיטקט הצרפתי ז'אן נובל. >>> האדריכל הצרפתי ז'אן נובל, שקיבל השבוע את פרס וולף, במפגש עם סטודנטים מהמחלקה לארכיטקטורה בבצלאל. אסתר זנדברג, גלריה, הארץ. >>>
בניגוד למיתוסים פופולריים שהתקבעו עם השנים, תל אביב היא עיר מתוכננת מן היסוד, "עיר עם קונספציה", שמחשבה ומעשה תכנוניים עיצבו אותה מראשיתה. אדולף לוס דיבור לריק, למרות הכל לוס היה לא רק אחד החלוצים של הארכיטקטורה המודרנית, אלא מבקרה של חברה, תרבות ותקופה. כתיבתו התפרשה על מגוון רחב של נושאים, מארכיטקטורה ואורבניזם ועד לאופנה ונימוסי שולחן. לראשונה בעברית, אוסף נרחב ומקיף של מאמריו של אדולף לוס משני ספריו. >>> צבי אלחייני "קו" וההיסטוריה של הכתיבה על אדריכלות בישראל (טיוטה לקראת מחקר) באמצע המיתון של שנות ה- 1960, אולי בגללו, התרחבה באופן משמעותי זירת השיח על אדריכלות בישראל. בתוך שנה הופיעו בסמיכות שלושה כתבי-עת חדשים – קו, ארכיטקטורה, תוי – שעסקו, כל אחד בדרכו, באדריכלות, אמנות ומה שביניהן. >>> גן אמיתי יודע את מקורו ומתייחס אליו. והמקור הוא גן-עדן, אבי כל הגנים. דרור בורשטיין על הגן בגבעת רם. >>>
|
|
Created by: Zzzen Design: eFshar Copyright © Babel LTD. All rights reserved
