בית

בבל , , 30/11/2021

                           

 

ליה נירגד תפילת ערב
תפילת ערב

היה קיץ, והשדיים שלה עוד היו קטנים. כשהלכה ברחוב החם הכול שימח אותה. כמה שנים גרה המשפחה בארץ קרה, שאנשיה מסוגרים בבתים, בחליפות, בגינונים שנותרו זרים לה. יפה היתה בעיניה תל-אביב. אנשים הלכו יחפים, ובנות לבשו חצאיות פירחוניות. המראה הכפרי קראו לזה, והיא מייד לימדה את עצמה ללכת על המרצפות הלוהטות, להתקלח בבתי חברים, ללכת בתחתונים וטי-שירט. כמעט רצתה להוריד את החולצה, אבל איחרה את המועד. כולם היו יפים בעיניה, נועזים, הכול היה מותר כאן, לאכול ברחוב ולטפטף טחינה, לצעוק מלמטה כדי לקרוא לחברה, ללכת לבד לים, לקבוע פגישות בכיכר דיזנגוף הקטנה והשטוחה, כאילו היא בת המקום.
המשפחה גרה אז בדירה שכורה, זמנית. רק חזרו, ועדיין לא ידעו לאן פניהם. אבל היה קיץ, והיה זמן, וההורים היו עסוקים לתפארת בביקורים, בסידורים, בניסיון לחזור ולהתיישב אל החיים המקומיים, שנראו להם מפוקפקים משהו אחרי שנים בעולם הגדול. בסלחנות חייכו מול התלהבותה, הזכירו לה את השדרות הנאות והנימוסים הנאים של המקום ממנו באו. ישבו בדירה הישנה של מעונות פועלים, שהמזוודות והמזרונים מונחים בה בסדר מופתי, מנסים לחקות את החיים הנכונים שחיו עד אז. דאגה חמוצה קיבלה את פניה בכל פעם שחזרה מהרחוב החם, וטענות על כך שאינה מתיישבת לאכול את הארוחות שהאם הקפידה לבשל גם במעט הכלים שהלוו לה מכריה.
רק נכנסה, וכבר מצאה תירוץ לחזור ולצאת. רוצה היתה לחיות את כל הקיץ הזה בחוץ, לבדה. אחותה הקטנה נשארה בבית, והיא מיהרה לחמוק גם ממנה, מכבלי הילדות המעיקים שריתקו אותה למקום. לבנה היתה הילדה, ועדיין מתעקשת ללבוש חצאיות משובצות, וכפפות לבנות לידיה. שעות עמדה מול הראי, שרה לעצמה שירים, ילדה בת שבע שגדלה בארץ אחרת, ילדה מביכה עם מבטא זר, שלא נוח להיראות בחברתה. עיגולים כבדים היו תמיד תחת עיניה, עפעפיה כבדים, מסוייטים. ההורים לעגו לפסיכולוגית שהציעה לשוחח עם הילדה, שעדיין היתה מרטיבה לפעמים את מיטתה, ועכשיו הרטיבה מדי לילה את המזרון השכור. שעות ישבה איתה האם, מלבנת איתה חלום אחר חלום, בטוחה שאת האוכל הטוב ביותר מבשלים רק בבית ואת הבעיות פותרת רק אמא. בסבלנות הקשיבה לילדה, בכבוד השמור לחולים, באותו אורך רוח שבו ישבה איתה לפתור תרגילים בחשבון.
כמה שמחה לעזוב אותם שם, את האב והאם שהתאחדו להם כך לפתע בחרדה המשותפת, את האחות הקטנה שהזכירה לה כמה צרים צעדי ילדים בביתם. בפתח הבניין היתה מתיזה על עצמה דיאודורנט, שלא היה מקובל בבית, שם העדיפו טלק, וגם מרחה מעט שפתון שקוף ומבריק, כי התברר לה שהבנות כבר קצת מתאפרות. רק בקושי מצאה לעצמה חברים, אחרי שנים רבות כל-כך של היעדרות, וחלק ניכר מהזמן בילתה בבית דודיה, עובדה שהביכה אותה, למרות שאהבה מאוד את בת-הדודה, שהיתה כמעט בגילה, שהכירה לה חברים וקיצורי דרך בין הרחובות ושירים שכולם שרו והיא לא שמעה מעולם. יחד עם בת-דודתה שטה בירקון ונרשמה לטיול של הצופים, שהסכימו לקבל אותה, כמעט כמיצווה ציונית של קליטה, למרות שהיא התעקשה שאין כל דימיון בינה לבין עולה חדשה. עם אחותי זה אחרת, אמרה לפעמים לחברים. היא אפילו לא הלכה כאן לגן, וקשה לה לפעמים עם השפה. בכל זאת הרגישה שמוטל עליה לדאוג לילדה. קראה לה סיפורים בעברית, לימדה אותה את סדר האותיות, אפילו מעט תורה לימדה אותה, שתהיה מוכנה לבית-ספר. נזפה בה על הבגדים המשונים שהיא מתעקשת ללבוש. ניסתה לקחת אותה לפעמים לים, שלא תהיה לבנה כל-כך. והילדה בשלה, חולמנית, מחבקת בובה ישנה שריח שתן עבש עולה ממנה, קמה בבוקר ומספרת בשקט על סכינים נוטפי דם ועל מתים, כולם בני משפחה שהבעיתו את שנתה.
כלאחר יד הציעה להוריה שישלחו את הילדה לכמה ימים לבית הדודים. אולי הם יוכלו למצוא לה חברים בגילה, אולי תהנה להתפנק קצת בבית שיש בו משחקים וטלוויזיה וכל מה שחסר במחנה הארעי שהקימו לעצמם בלב העיר. רצינית וחיוורת, ארזה הילדה תיק קטן. לא ויתרה על הכפפות הלבנות שלה, ובוודאי לא על הבובה. האם טילפנה לדודה והזכירה לה לפרוש יריעת ניילון מתחת לסדין. הילדה שמעה, פניה קפואות. רגילה היתה שמדברים עליה בקול המהוסה הזה של חדר רופאים. את שיערה סירקה ביסודיות, מול הראי, כמו תמיד. מה לעשות, מה לעשות, שאני יפה כזאת, שרה, ואחותה שמחה שלמדה סוף-סוף שיר בעברית, למרות שלא הצליחה מעולם למצוא בילדה יופי כלשהו: כשרצתה להחמיא לה אמרה שהיא נראית כמו ציורי מדונות מתקופת הרנסנס, אבל בליבה חשבה שהיא נראית כמו ילדה מהגטו.
למחרת, בצהריים, הופתעה לראות שוב את הילדה בבית. מה קרה, שאלה אותה, כועסת מעט, בטוחה ששוב התגעגעה, שוב באה להתכרבל אצל אמא. הילדה הסתכלה סביבה, בודקת שאיש לא מקשיב. הדוד עשה לי משהו מאוד גסי, אמרה. מה הוא עשה לך, שאלה אותה, מתביישת בה, בעילגות שלה. אני ישנתי, והוא בא ונגע לי בפיפי. באותו קול שקט דיברה, כאילו מדובר בסתם עוד סכין מדממת בחלום. אמא אמרה לי לא לספר לאף-אחד, אמרה הילדה, ונשארה לבנה בבית כשאחותה רצה אל הרחוב, מחפשת מקום לנשום בו.
אנחנו נספר למשטרה אמרה לילדה אחר-כך, זה דבר מאוד רע שהוא עשה לך, הוא יילך לבית-סוהר. בעצמה עוד היתה ילדה.
במסדרון, בלחש, שאלה אותה אמה מה שמעה. היא סיפרה לי הכול, ענתה. זה חבל מאוד, אמרה האם, בפה מכווץ, אבל את אל תספרי לאף-אחד, ובטח לא לאבא. בשקט פרשה לפניה האם את חוכמת הדם. מה עם דודה שרה. היא אחות שלי, היא לא אשמה. ובת-דודה שלך לא אשמות. את רוצה שיכתבו על זה בעיתון? אני לא מוכנה שיכתבו עליהם בעיתון.
אבל מה עם אבא, היא שאלה, למה אי-אפשר לספר לאבא.
כי אבא יהרוג אותו. את רוצה שבת-דודה שלך תהיה יתומה?
אבל אי-אפשר לא לעשות כלום, אמרה, ועשרים שנות שתיקה עדיין לא ידועות לה, כל ניסיונות השיכחה והסליחה העיקשים עדיין לא קיימים בעולמה התמים, בו הטובים לא יושבים שנה אחר שנה לסעודות חג משפחתיות עם הרעים.
אני אדבר איתו, אמרה האם. וחוץ מזה, אולי זה היה רק חלום, אי-אפשר לדעת איתה. .
היא לא המציאה את זה, אמרה האם כעבור כמה ימים. אני באתי ואמרתי לו שלא אסלח לו אף-פעם, והוא אמר שהוא לא עשה לה כלום. ככה, בלי שדיברתי עליה אפילו. ביובש דיברה האם, כמעט בגאווה, כמו בלש מהסרטים המסכם את פרטי העדויות והחקירה.
בלילה ישנה עם אחותה, מריחה את סיוטיה הרטובים. אמא לא מרשה שנספר, אמרה הילדה. אלוהים יעניש אותו, הבטיחה לה, למרות שידעה כבר שאין אלוהים.
בפעם הבאה שישנה בבית הדודים לבשה כותונת לילה, ומעליה חלוק. אי-אפשר היה שלא תישן שם, לא ניתנו לה מילים לסרב בהן. הדוד אמר שהיא נראית סקסית; בבית הדודים מותר היה להגיד מלים כאלה. רק שלא יידע שאני יודעת, אמרה לעצמה וכיווצה פנימה את כתפיה, שלא יבלטו השדיים דרך החלוק. וכשהלכה לישון השאירה אור דולק, והתפללה לאלוהים שהוא לא ייגע בה.
נכתב ב-01/01/00
ברשת מ-12/12/00

באין קדיש

כשבא האביב וכולם כבר היו עייפים בא יום הולדת אחרון... "באין קדיש" שירים של ליה נירגד. >>>

קדרות וירטואלית

קדרות וירטואלית טובה אולי מקדרות סתם... שיר של ליה נירגד. >>>

שיעור

דוגמא - דוגמית ממש - לדברים הקשים שמוכנים לעשות בשם הרומנטיקה. >>>

 

לילך נתנאל המצב העברי

צבי הוא דוקטור להיסטוריה של ארץ ישראל, שמנסה ללכוד את המעשה הציוני באמצעות הלשון העברית. מינה, סטודנטית לשעבר, היא בת זוגו שכמהה לתינוק אך לא נענית. >>>

דרור בורשטיין הרוצחים

שאול רובינזון הוא מבקר ספרות בן 33 שפִּרסם כמה ספרים של פרוזה ניסיונית ועיקר עיסוקו גניבות ספרותיות קטנות. כמה צלחות חומוס במסעדת "עבאס" בירושלים עם חבר ילדות, המשורר נחמן לורי, בבוקר אחד של יוני במהלך שבוע הספר שלפני רצח רבין, משכנעות אותו לשדוד ספרייה. >>>

דרור בורשטיין הרוצחים: ההתחלה

בשנת 2004, בחודש אוקטובר, שהיה החם והלח ביותר מזה שנים בתל אביב, עד כי ראש השירות המטאורולוגי פוּטר ממשרתו בידי שׂרת האנרגיה בעוון טעות חיזוי קשה ובלתי נסלחת והטעיית ההמונים הצמאים לְסתיו בכל הנוגע לאופיו הצפוי של חודש אוקטובר האהוב שלנו, כלשון מכתבה של >>>

אתגר קרת סוסיקו

" סוסיקו" - סיפור קצר של אתגר קרת. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית