בית

בבל , , 27/6/2017

                           

 

מישל וולבק "מי ששם את האצבע על הפצע, בהכרח לוקח על עצמו את תפקיד האנטיפת."

-מהו הקו המקשר בין יצירותיך השונות (שני רומנים, שני ספרי שירה ומאמרים "עיוניים")?

-לפני הכל, אני חושב, האינטואיציה שהיקום מבוסס על ההפרדה, על הסבל ועל הרוע; ההחלטה לתאר את מצב הדברים הזה, ואולי להתגבר עליו. השאלה של האמצעים, ספרותיים או לא, היא משנית. האקט הראשוני הוא סרוב רדיקלי לעולם כפי שהוא; זה גם הדבקות בערכים כמו טוב ורע. הרצון לחפור בערכים האלה, להגדיר את תחומם, גם בתוככי האני. אחרי כל זה הספרות צריכה לבוא. הסגנון יכול להיות מגוון; זוהי שאלה של קצב פנימי, של מצב אישי. אני לא מודאג ביחס לקוהרנטיות; אני חושב שזה בא מעצמו.


-אתה מוכן לדבר על התיאוריה הסוציולוגית שלך, שלפיו המאבק להצלחה חברתית שכל כך מיוחד לקפיטליזם מוכפל במאבק מיני, נחוש וברוטלי עוד יותר?

- זה פשוט מאוד. החברות החייתיות והאנושיות מארגנות לעצמן מערכות שונות של דיפרנציאציה הייררכית, שיכולות להתבסס על הלידה (שיטה אריסטוקרטית), על ההון, על היופי, על הכוח הפיזי, האינטליגנציה, הכישרון... כל הקריטריונים הללו נראים לי ראויים לבוז במידה שווה; אני מסרב להם; העליונות היחידה שאני מוכן להכיר בה היא טוב הלב. אנחנו חיים היום בשיטה בעלת שני מימדים: האטרקטיוויות הארוטית והכסף. כל השאר, האושר והאומללות של האנשים, נגזר מזה. עד כמה שזה נוגע לי, לא מדובר כלל בתיאוריה: אנחנו חיים למעשה בחברה פשוטה, שהקריטריונים הללו מספיקים כדי לתאר אותה באופן מוחלט.


-אחת מהסצינות היותר אלימות של הרומן ("הרחבת תחום המאבק") מתרחשת במועדון לילה על חוף חבל הוונדה. קורות שם סצינות של פיתוי כושל, של מרירות ותיסכול, של מפגשים מיניים טהורים. המקום הזה מופיע בטקסטים שלך כשווה ערך לסופרמרקט. האם צורכים שם באתה הדרך?

-לא. אפשר להתוות הקבלות בין מבצעים על עוף ועל חצאיות מיני; אבל האנלוגיה נעצרת כאן: בנקיבת הערך של ההיצע. הסופרמרקט הוא גן העדן המודרני האותנטי; המאבק מסתיים לפני פיתחו. לעניים, למשל, אין שם מקום. הרווחנו כסף במקום אחד, עכשיו הגיע הזמן להוציא אותו, כשאנחנו מוקפים בהיצע חדשני ומגוון, בדרך כלל אמין מבחינה גוסטטיווית ומתועד היטב מבחינה תזונתית. מועדוני הלילה מציעים תמונה שונה לגמרי. ישנם מתוסכלים רבים שממשיכים - כנגד כל תקווה - לפקוד אותם. באופן זה, יש להם את ההזדמנות לאמת, דקה אחר דקה, את ההשפלה שלהם עצמם; אנו קרובים כאן הרבה יותר לגיהינום. ישנם, כמו שאומרים, סופרמרקטים לסקס, שמפיקים על פי רוב קטלוגים די מקיפים של היצע הפורנו; אבל חסר להם הדבר העיקרי. למעשה, התוצא של החיפוש המיני אינה העונג אלא הגמול הנרקיסיסטי, ההוקרה המוגשת על ידי בן הזוג הנחשק על ההצטיינות הארוטית. זוהי, מכל מקום, הסיבה שבגללה האיידס לא שינה הרבה; הקונדום אמנם מפחית מהעונג, אבל המטרה, שלא כמו במוצרי מזון, אינה העונג: המטרה היא השיכרון הנרקיסיסטי של הכיבוש. צרכן הפורנו, לא רק שאינו חווה את השיכרון הזה, אלא לעיתים קרובות מאוד הוא חווה את הרגש ההפוך. ולבסוף, כדי שהתשובה תהיה מושלמת, ניתן להוסיף שישנם עדיין כמה יצורים נשאי ערכים חריגים, שממשיכים לקשר בין מיניות לאהבה.


-מה עשוי להיות תפקידה של הספרות בעולם שאתה מתאר, עולם שהוא מרוקן מכל מוסריות?

-בכל מקרה זהו תפקיד מכאיב. מי ששם את האצבע על הפצע, בהכרח לוקח על עצמו את תפקיד האנטיפת. בהתחשב בשיח האגדי שמפותח על ידי המדיה, קל מאוד להוכיח איכויות ספרותיות באמצעות האירוניה, הנגטיוויות, הציניות. רק אחר כך זה מתחיל להיות באמת קשה: כשרוצים להיות מעבר לציניות. אם מישהו היום יצליח לפתח שיח שהוא גם הגון וגם פוזיטיווי, הוא ישנה את ההיסטוריה של העולם.


-במספר הזדמנויות היזכרת בטקסטים שלך את דמותו של רובספייר. בראיון אחד טענת שאתה בעד חברה קומוניסטית, אפילו שאתה יודע שזה לא יעבוד עם אנשים כמוך. מכל מקום, בשירך האחרון "מחסום אחרון לפני הליברליזם" הזכרת את מאמרו של לאון XIII על התפקיד החברתי של הבשורה. פוליטית, מה צריך לעשות כדי שהאדם יישאר אדם?

-האנקדוטה אולי מפוקפקת, אבל אני אוהב אותה מאוד: רובספייר היה זה שהתעקש על המילה "אחווה" בסיסמת הרפובליקה. כאילו שהוא הרגיש באינטואיציה מדהימה שחופש ושוויון הם ערכים מנוגדים; שערך שלישי נחוץ באופן מוחלט. אותה האינטואיציה שבתקופת חייו האחרונה גרמה לו להילחם באתאיזם ולקדם את פולחן היישות העילאית (וכל זה בעיצומן של הסכנות, של ההלשנות, של המלחמה באויב ומלחמת האזרחים); אפשר לראות בכך פרה-פיגורציה של רעיון היישות הגדולה. באופן כללי יותר, אני חושב שיש סבירות מועטה לאפשרות שציוויליזציה עשוייה להתקיים לאורך זמן ללא דת כלשהי (כשאני מדגיש שדת עשוייה להיות גם אתאיסטית, כמו למשל הדוגמה של הבודהיזם). נראה שהפיוס התבוני של האגואיזמים, טעות של המאה של הנאורות, שאליו הליברלים אינם חדלים להתגעגע בנידנוד הממאיר שלהם (אלא אם כן מדובר בציניות, שבסופו של דבר מביאה לאותה התוצאה), עומד על בסיס רעוע עד כדי גיחוך. בראיון אותו את מזכירה, תיארתי את עצמי כ"קומוניסט אבל לא מרקסיסט"; הטעות של הקומוניזם היתה להניח שמספיק לשנות את הסטרוקטורות הכלכליות ושהשאר יבוא מעצמו. השאר, כבר ראינו, לא בא. אם הרוסים הצעירים,לדוגמא, הסתגלו מהר כל כך לאוירה הגועלית של קפיטליזם מאפיונרי, זה רק בגלל שהמשטר הקודם גילה חוסר אונים בנסיון לקדם את האלטרואיזם. אם הם לא הצליחו, הרי זה משום שהמטריאליזם הדיאלקטי, המבוסס על אותן הנחות פילוסופיות מוטעות של הליברליזם, הוא קונסטרוקט שאינו מסוגל להתגשם לכלל מוסר אלטרואיסטי.

כל זה אומר שעל אף הכאב הכרוך בצורך במימד דתי, באופן אישי אני א-דתי. הבעיה היא ששום דת עכשווית אינה מסוגלת להתמודד עם המצב הכללי של הידע; מה שנחוץ לנו זו אונטולוגיה חדשה לגמרי. הבעיות הללו עשויות להיתפש כאינטלקטואליות באופן מוגזם; אף על פי כן, אני סבור שיותר ויותר, יש להן השלכות קונקרטיות עצומות. אם שום דבר לא ייתקדם בכיוון הזה, אני חושב שלציוויליזציה המערבית לא יישאר כל סיכוי.


-בהרבה הזדמנויות, תיארת את הפסימיזם שלך כשלב אחד בהתפתחות. מה צריך לבוא אחר כך?

-הייתי מאוד רוצה לברוח מהנוכחות האובססיווית של העולם המודרני; לחבור לעולם נוסח מרי פופינס, שם הכל יהיה נפלא. אני לא יודע אם אצליח בכך. על ההתפתחות הכללית של הדברים קשה להתנבא. בהתחשב במערכת הסוציו-אקונומית הקיימת, ובעיקר בהתחשב בהנחות היסוד הפילוסופיות, ברור שהאנושי דוהר לקראת קטסטרופה בטווח הקצר ובתנאים איומים; אנחנו כבר שם. ההשלכות ההגיוניות של האינדיווידואליזם הן רצח ואומללות. ההתלהבות שאנחנו מגלים באובדן הזה היא מדהימה; מפתיע למשל לראות באיזו זחיחות עליזה מחקנו את הפסיכואנליזה - ולמען האמת, היא הרוויחה את זה בכבוד - כדי להחליף אותה בקריאה רדוקציוניסטית של האנושי על בסיס של הורמונים ונוירוטרנסמיטורים. ההתפרקות ההדרגתית, לאורך המאות, של המבנים החברתיים והמשפחתיים, המגמה הגוברת של יחידים לתפוש את עצמם כחלקיקים מבודדים, שמצייתים לחוקי הזעזועים, אגרגטים זמניים של חלקיקים שהם תמיד יותר קטנים... כל זה, מונע כמובן כל אפשרות לפתרון פוליטי. לפיכך יהיה זה רק לגיטימי לטאטא את מקורותיו של האופטימיזם החלול. אם חוזרים לאנליזה יותר פילוסופית של הדברים, נוכחים לראות שהמצב משונה עוד יותר. אנחנו מתקדמים לעבר האסון, מודרכים על ידי דימוי כוזב של העולם; ואף אחד לא יודע את זה. גם הנוירו-כימאים עצמם אינם מודעים לעובדה שהדיסציפלינה שלהם מתנהלת על שדה מוקשים. במוקדם או במאוחר, הם ייאלצו לטפל בבסיס המולקולרי של התודעה; הם יחטפו אז ישר בפרצוף צורות מחשבה שהן תולדה של הפיזיקה הקוואנטית. לא נוכל אז להימלט מהגדרה מחדש של תנאי ההכרה, של התפישה עצמה של המציאות; צריך כבר מעכשיו להיות מודעים לכך, לפחות מהבחינה הרגשית. בכל מקרה, כל זמן שנישאר בראייה מכניסטית ואינדיווידואליסטית של העולם, נמות. לא נראה לי חכם להישאר יותר מדי זמן בסבל ובכאב. כבר חמש מאות שנה הרעיון של האני שולט בשטח. הגיע הזמן לשנות כיוון.


נכתב ב-01/01/98
ברשת מ-11/02/01

houelle1.jpg

כניעה

פרנסואה הוא פרופסור לספרות בסורבון המתמחה ביצירתו של הסופר בן המאה ה-19 ז'וריס–קרל הויסמנס. בזמנים רגילים, הוא היה יכול לקוות לחיים שלווים, לקריירה אקדמית משעממת אך מספקת ואולי אפילו למערכת יחסים
משמעותית עם אהובתו מרים, סטודנטית יהודייה. >>>

המפה והטריטוריה

כשז'ד מרטן נסע לאירלנד לפגוש את מישל וולבק כדי לשכנע אותו לכתוב הקדמה לקטלוג התערוכה השנייה שלו, סדרת "המקצועות הפשוטים", הוא היה אמן כמעט נשכח. >>>

לצאת מהמאה העשרים

העולם הוא בגודל בינוני.
(...)
שום דבר בעולם הזה לא יפה יותר מאשר הערפל העולה מעל הים.

בספר זה מכונסים טקסטים שכתב מישל וולבק בין הרומן "החלקיקים האלמנטריים" (1998) ובין הרומן "פלטפורמה" (2001). >>>

להישאר בחיים

בטקסטים אלה, הנעים בין מסה, כתבה עיתונאית, מניפסט, סיפור קצר, שירה ושירה בפרוזה, מסמן וולבק בכתיבתו החדה, המחוספסת והלקונית את המתווה הראשוני של עולמו: השמים ריקים, המבטים אבודים, הזמנים מתים. >>>

אפשרות של אי

מי מביניכם ראוי לחיי נצח?

דניאל הוא קומיקאי ציני שעשה קריירה מטאורית מבדיחות מרושעות ונבזיות על מין, מוצא, דת וגזע.
סיפור החיים שלו הוא רדיפה אחר אהבה, מין ונעורים, ובריחה מהשיעמום, מהבדידות ומהזיקנה. >>>

פלטפורמה

על גברים מאירופה ונשים מתאילנד, על תעשייה, תיירות, מין, תקשורת, כלכלה, אהבה, פוליטיקה. וולבק ממשיך לתעד את שקיעתו של האדם המערבי ומוסיף לקטלוג ההבלים של ההוה שלל מפגשים בלתי אפשריים שבין העולם הראשון ובין העולם השלישי. >>>

הרחבת תחום המאבק

איש מחשבים צעיר וחסר ייחוד נשלח למורת רוחו להפיץ את בשורת המחשב ברחבי צרפת. חייו הולכים ומתבררים כירידה מתמשכת אל השאול של חיי היומיום. שום דבר דרמטי רק החיים שכל אחד מכיר: עבודה, בילוים, מין, צרכנות, טלוויזיה. >>>

החלקיקים האלמנטריים

מישל וברונו הם שני אחים למחצה שנולדים בשנות החמישים ומתבגרים עם המאה העשרים, החברה הצרכנית והפורנוגרפיה. החלקיקים האלמנטריים הוא הרומן השני של מישל וולבק שהציב אותו כדמות הפרובוקטיבית והחשובה של הספרות הצרפתית העכשווית. >>>

 

מכתב מ-26 בינואר 2008

שבו מישל וולבק פותח באש: "יחד אנחנו מהווים סמל מופתי להתנוונות המחרידה של התרבות והאינטליגנציה הצרפתיות". >>>

כניעה: ההתחלה

במשך כל שנות נעורי העצובות, הויסמנס היה עבורי חבר לחיים, חבר נאמן; מעולם לא פקפקתי בו, מעולם לא שקלתי לזנחו, גם לא לפנות לנושא אחר; ואז, אחר–צהריים אחד ביוני 2007, אחרי השתהות ממושכת, אחרי התפתלויות רבות, אפילו קצת מעבר למקובל, הגנתי לפני חבר השופטים של >>>

לנזרוטה (ההתחלה)

גבר בודד שהחמיץ את ליל הסילבסטר האחרון של המאה העשרים רוכש במחיר מבצע שבוע נופש "הכול כלול" באי לנזרוטה שבקנריים. באי השומם ונטול האטרקציות הוא פוגש תיירים אירופים אחרים שמאבדים את דרכם כמוהו ומתוודע לכת מסתורית שבחרה להקים במקום שגרירות לחוצנים. >>>

שירת התנועה המופסקת

"כל אדם מסוגל לייצר בעצמו מעין מהפכה קרה אם יתמקם למשך רגע מחוץ לשטף המידע-פרסומת. קל מאוד לעשות זאת; מעולם לא היה קל יותר להתמקם, ביחס לעולם, בעמדה אסתטית: די לפסוע צעד אחד הצדה. ואפילו הצעד הזה, בסופו של דבר, אינו דרוש. >>>

אבטלה

אֲנִי חוֹלֵף בָּעִיר שֶמִמֵנָה לְכְּלוּם אֵינִי מְצָפֶּה
בֵּין יְצוּרִים אֶנוֹשִיִים תָּמִיד חַדָשִים
את המֶטְרוֹ האֲוִוירִי הַזֶה אֲנִי מַכִּיר בְּעַל פֶּה;
לִפְעָמִים אֲנִי יָכול לא לְדָבֵּר חודָשִים. >>>

תנוך האוזן הימנית שלי

מותקף על ידי המחלה, הגוף אינו מאמין יותר לשום אפשרות של הקלה. שיר בפרוזה מאת מישל וולבק. >>>

מאחורי השיניים שלי

מאחורי השיניים שלי ועד סוף הגרון שלי החיך שלי מרופד בהסתעפויות חומות, מוקשות ומסובכות זו בזו כענפים מתים; אבל בתוכם חי עצב של כאב. >>>

כמו קרפיונים

כדי להסוות את ריח המוות שיוצא לנו מהלוע, שיוצא לנו בלתי מנוצח מהלוע, אנחנו מוציאים מילים. >>>

סוף הערב

זה יהיה, על אף זאת, לילה מוגן; אבל לא תעריכו את ההגנה הזאת. אתם תעריכו אותה רק יותר מאוחר. כשתחזרו לעיר, כשתחזרו לאור היום, כשתחזרו לעולם. >>>

קליאופטרה 2000

הצעירים והיפים מזדיינים עם צעירים ויפים אחרים; הזקנים והמכוערים מזדיינים עם זקנים ומכוערים אחרים. אשתי ואני השתייכנו לקטגוריית הבינוניים ; אנחנו מזדיינים לפיכך, בבינוניות, עם בינוניים אחרים. >>>

כמו וויקאנד ברכב

כמו וויקאנד ברכב,
כמו סרטן ברחם,
המקרים המשתרשרים
לפי תכנית מסתדרים.

ובכל זאת, המגבות הרטובות,
לאורך הבריכות הנבובות,
משמידות את הכניעה
והמוח נכנס לתנועה. >>>

הגרמני

"כשהלכתי ברחובות השוממים, שמתי לב, לפני הכל, לתופעה מוזרה: כל השלטים בחנויות ובבתי הקפה, תפריטי המסעדות, הכל היה כתוב בשפה הגרמנית. " >>>

 

www.houellebecq.info

האתר של וולבק (רב לשוני) >>>

 

יאן אָפֶּרי פאראגו

"לפתע פילח את השמים כוכב נופל:
'אני רוצה שיהיה לי גורל,' לחשתי. 'אני רוצה לחוות סיפור שיהפוך את חיי לגורל.'"

הקול הוא של הומר איידלוויילד, נווד מלידה, אסופי ובטלן שחי בלי מחר ומשוטט לו יום אחרי יום מהצד האחד אל הצד האחר של מחוז פאראגו. >>>

פייר בורדייה על הטלוויזיה

הטלוויזיה משנה לא רק את האופן שבו אנו רואים את העולם, אלא גם את העולם עצמו. בורדייה, הסוציולוג הצרפתי, מפרק את המנגנונים הנסתרים של הצנזורה והצנזורה העצמית של הטלוויזיה ואת התחבולות שבאמצעותן היא מייצרת שיח ודימוי. >>>

אליס שרקי "הו גופי, עשני תמיד אדם שואל!" - על פרנץ פאנון ו"מקוללים עלי אדמות"

אליס שרקי, פסיכיאטרית יהודיה אלג'ירית, שעבדה לצידו של פרנץ פאנון בבתי חולים פסיכיאטריים באלג'יריה ובתוניסיה, ושהיתה גם היא פעילה ב-NFL, בהקדמה למהדורת 2002 של ספרו של פרנץ פאנון "מקוללים עלי אדמות" (1961). >>>

דליה מרקוביץ' וקציעה עלון מלכת יופי

על קטלוג "מלכת יופי", התערוכה הרטרוספקטיבית של מאירה שמש במשכן לאמנות בעין חרוד באצירת גליה בר אור - מתוך "לקרוא כאישה מזרחית", גליון מס' 11 של "הכיוון מזרח". >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית