 |
|
בבל , , 11/12/2023 |
|
| ||
|
|
|
|
דרור בורשטיין
הגן בגבעת רם
הגן בגבעת רם גן הוא טבע מתורבת. פראות שהודקה ואורגנה מכוח תפיסה אמנותית. גן הוא מרחב ביניים: לא עיר אבל גם לא יער. גן טוב חייב לשמור על היותו באמצע, על מתח בין סדר לכאוס. אחרת הוא הופך למובן מאליו, למפורש מדי, או לחסר ערך אמנותי, ל"טבעי" מדי, כלומר לסתמי. שהות בגן צריכה להיות חלום בהקיץ. היא צריכה להיות יציאה מהעיר (כלומר: מהעולם) מבלי לצאת ממנה באמת. הנכנס לגן חייב לחוש את העיר שמסביב בתוך הגן, אבל העיר בגן צריכה להיות מרוככת, תמיד קיימת וניתנת להכחשה גם יחד. מסיבה זו, שלט מטעם העירייה בתוך הגן הוא הרס של הגן: המילים המפורשות ("אסור להשליך פסולת" וכדומה) הורסות את האשליה. הן הפרה בוטה של האיזון השביר שהגן חייב לשמר, הפרעה של העיר. באופן כללי, סימני כתב גלויים בגן הם מהות בלתי נסבלת, הם פלישה של התרבות המפורשת אל המקום שבו היא צריכה להתחפש, להצטעף, כדי להיות רצויה. לכן קריאת ספר בגן, אם חייבים, צריכה להיות קריאת שירה בלבד. אם העיר היא שפה, מערכת סימנים, הרי שהגן הוא שפה בתוך שפה. אבל הרי כך הגדיר פול ואלרי את לשון השירה. לאמיתו של דבר, גן אמיתי, מדויק, סוגר מאליו את כל הספרים הנפתחים בו. ספר פתוח בגן הוא אינדיקציה לבעיה בגן, או אצל ההולך בו. 1. איני יכול להוכיח זאת, אבל גן אמיתי יודע את מקורו ומתייחס אליו. והמקור הוא גן-עדן, אבי כל הגנים. פרקים ב'-ג' בספר בראשית מספרים לנו מה היה בו: אדם וחווה, "כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל", וגם "עץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע". כמו כן: מים, הנחש, האלוהים. ולבסוף, הכי חשוב: להט החרב המתהפכת. זו פרטיטורה שמתכנן גנים וההולך בגן מבצעים בדרכים שונות, אם בכלל. באופן מופשט יותר, הפרטיטורה הזו כוללת אֶרוֹס אנושי (אדם-חווה), טבע "כללי" ("כל עץ נחמד") שיש לו יוצאי דופן שקשורים בידיעה ובמוות, יסוד משתנה (המים), יסוד חותר-מתחת, מערער (נחש), יסוד מארגן (אלוהים) ויסוד בלתי מפוענח (להט החרב). הפרט האחרון הזה חשוב במיוחד. הימצאות נכונה בגן היא גם הימצאות מחוצה לו. גן שאינו גן סגור במידה מסוימת לא יכול להתיימר לבצע את הטקסט של "גן עדן", ולכן הוא אינו מעניין. מציאת החלק הסגור בגן היא הבנת הגן. 2. ביצועי הטקסט המקראי הזה הם רבים, ולפעמים מרתקים. אתייחס כאן לשניים: הגן הבוטני בהר-הצופים והגן בקמפוס האוניברסיטה בגבעת-רם. גנים אירופאיים מציבים לפעמים פסלים אנושיים במקומות שונים בגן. אלו פסלים המיועדים להולך הבודד בגן. צומת מפתיע המגלה פתאום טורסו נשי יכול להיות מפגש עצוב לאין שיעור מטעמים שאין צורך לפרשם. ביצועי ה"נחש" הם עניין עדין: לפעמים הם מתגלים במופע גרוטסקי, כמו בגן שברחוב פינסקר בטלביה, שם מופיעה לטאה גדולה עשויה צמידי משאית בפתח הגן, אבל לפעמים הנחש מורכב הרבה יותר. אם תטעו בגן הבוטני בהר-הצופים יתכן שתגיעו לצומת מוזר. זה צומת המוביל, במקום לארבעה כיוונים, רק לשלושה. הגעה אל הצומת הזה מכל כיוון משמעה הכרח בבחירה בין שתי האפשרויות הנותרות, שאף אחת מהן אינה המשכה של הדרך בה אתה הולך. הצומת הזה הוא מקום התובע שינוי-דרך, והוא בנוי כתביעה מאיימת, מכיוון שכל זרועותיו הן חללים מנהרתיים, אפלים, בלב הגן הפתוח. זהו מקום מן הסוג שפרויד מכנה "מקום מאיים", מכיוון שהוא מעלה מבעד למסך ההדחקה את מצבו של האדם בכל רגע בחייו: עמידה בפני צומת שאגפיו נסתרים, צורך בבחירה תמידית שתמיד תטה את הבוחר ממסלולו, אל יעד בלתי נראה ממקום עומדו. כאמור, זה מצבו הנורמטיבי של האדם, שאין הוא יכול להתמודד עמו ולכן הוא מדחיקו. הביקור במקום הזה בגן שבהר-הצופים מחייב ביצוע מוחשי, ברגליים, של התוכן המודחק. זהו חלל שמפר את הגן מכיוון שהוא רומז, בתוך הגן, על ארעיותו של הגן. הצומת הזה הוא נחש. 3. הגן בגבעת-רם (כוונתי לחלק המזרחי של הקמפוס), מעבר להיותו "יפה", הוא גן הומוריסטי. בית הספרים הלאומי נטוע בתוכו בינות לעצים גדולים כמין עץ אבן מצטנע, מימוש אדריכלי של עץ הדעת המקראי (שכבר מזמן אינו נתפס כמלמד רק "טוב ורע"). הצלחת הגן להטמיע אל תוכו את המבנה גדול הממדים הזה היא מרשימה. הכבדות הגיאומטרית של בית הספרים מתאזנת ונשכחת לאור הפרספקטיבה הארוכה והעצים המתווים מקצב דק ואחיד לאורכה, דרומה לאורך פס הדשא, נמסכים בקצה הרחוק. בגבעת-רם הנחש הוא עץ-הדעת: הפוטנציאל להפרת הגן טמון בדיוק בחלק של הגן שמתיימר לפענח את הגן, החלק ה"יודע". זה מאוד חביב וחכם, מכיוון שהגן מביע בכך אירוניה עצמית ביחס לאתוס של ה"נאורות", של הקו הישר שמארגן את בית הספרים. בית-הספרים מודע לחולשתו בתוך הגן, והוא אינו מנסה לטעון אחרת. הגן בהר-הצופים נוקשה הרבה יותר ביחס ל"עץ הדעת" שלו: הוא הופך, למעשה, את כל עציו ל"עצי דעת" קצת פתטיים, בכך ששלטים קטנים קוראים בשם לכל שיח, לכל עץ: "ויקרא האדם שמות לכל הבהמה". הטקסטים בגן הזה הם ניסיון מצחיק לטעון לאכילה מעץ הדעת, ניסיון להפגנת שליטה פרטנית ומדוקדקת בגן. דווקא בגלל זה ההגעה אל הנחש, הצומת ההוא, כל כך מאיימת: דווקא במקום שבו השלטים הקטנים הללו נחוצים יותר מכל, במקום שבו ההולך בגן נתבע להכריע משהו בקשר לקיומו (ולא רק בקשר לידיעתו את העולם), השלטים נעלמים לחלוטין, והוא נותר לגמרי לבד. 4. כמה שנים שאני מסתובב בגן של גבעת-רם, ועד היום לא הבחנתי בו: קצת לפני הספריה, חבוי בתוך השיחים, מימין, ניצב מבנה. טיפסתי אליו מבעד לצמחיה המגוננת, הנאמנה לכיסויו: צריף רעוע, ישן, מחליד, עקור-חלונות (אך דלתו נעולה במנעול חדש). בתוכו מקרר ישן, חומרי עבודה, כלים מגובבים. לצדו שני כיסאות פשוטים. הצריף הזה עצר את נשימתי. מהו המקום הזה? לכאורה, איש לא ביקר בו כבר שנים, והוא נטוש. אבל הכיסאות ממתינים למישהו, ועל הדלת כתוב: "צריף הגננים". המילים האלה! האם המקום הזה מאוייש? ובמילים אחרות: האם אלוהים קיים בגן הזה? מלאכים? פתאום מתגלה לעיני המקום שהוא סיבת הגן, משכנם החבוי של יוצריו. המקום הזה הוא שער כניסה. לאחר דקה של תדהמה אני נסוג ממנו בחזרה אל הגן. צריף הגננים הוא מקדש. נכתב ב-01/01/00 ברשת מ-16/02/01 |
|
"החלל הוא כמו תערוכה גדולה במוזיאון הפתוח רק בלילה והכניסה אליו חופשית תמיד, אך המוזיאון כמעט ריק ובתערוכה מעטים בלבד צופים, הגם שכולם ישֵנים במוזיאון מדי לילה. >>> בשנת 1949 הוקם בגליל המערבי קיבוץ לוחמי הגיטאות. מיסדיו עברו את המלחמה במרחבי ברית המועצות או כאסירים במחנות וגיטאות במרכז אירופה ובמערבה. שאול רובינזון הוא מבקר ספרות בן 33 שפִּרסם כמה ספרים של פרוזה ניסיונית ועיקר עיסוקו גניבות ספרותיות קטנות. כמה צלחות חומוס במסעדת "עבאס" בירושלים עם חבר ילדות, המשורר נחמן לורי, בבוקר אחד של יוני במהלך שבוע הספר שלפני רצח רבין, משכנעות אותו לשדוד ספרייה. >>> דרור בורשטיין מביא לקורא העברי טעויות הגהה ודפוס, טעויות ניווט, הסכמי ערים תאומות ושאר אי הבנות. >>> בסופו של דבר נופל אבנר ברנר ומתמוטט בלא סיבה. 1987. ישעיהו ליבוביץ` מגיע להרצאה בפני תלמידי תיכון דתי בעיר ליד הים, אבל בשל חקירת רצח ההרצאה מתבטלת ושערי בית הספר ננעלים עליו. ספר אפור נופל אל האסלה, וגורם להצפה. >>>
מן הגג, קומה אחת בלבד מעל דירתי, העיר נראית אחרת. מטרים ספורים כלפי מעלה, וצמרות העצים כבר נמצאות מתחת, כמו עננים בשעת טיסה. אפשר בקושי לראות פיסת ים רחוקה. >>> שלג קל ירד על בִּילְבָּאוֹ. ישבנו שם מתחת למוזיאון גוגנהיים וחיכינו לפתיחה. כמה מטרים מאיתנו עמד האדריכל הנודע פרנק גֶרִי והתבונן בעיון במבנה המפואר שתכנן ושהקנה לו תהילת עולם. >>> לאור תלונות של מטיילים באזור הגולן על הצורך להקיף את האגם כדי להגיע מטבריה לעין גב ולסוסיתא, הוחלט להרים גשר בין הצד המזרחי והמערבי של הכנרת. >>> בשנת 2004, בחודש אוקטובר, שהיה החם והלח ביותר מזה שנים בתל אביב, עד כי ראש השירות המטאורולוגי פוּטר ממשרתו בידי שׂרת האנרגיה בעוון טעות חיזוי קשה ובלתי נסלחת והטעיית ההמונים הצמאים לְסתיו בכל הנוגע לאופיו הצפוי של חודש אוקטובר האהוב שלנו, כלשון מכתבה של >>> תחזיק את הסולם, שלא ייפול לכם המשורר ויישבר לחתיכות, צעק-צחק המו"ל לוּאיס ירקוני מהדוכן ממול, תתנו לו קצת ספרים, שלא ישתעמם שם בשמים, עלץ מפינתו פופאי ברקוביץ', אמרו ברמקול: נחמן לורי, המשורר זוכה פרס פוגל יחתום עכשיו על 'גיאוגרפיה' >>> מעטים יודעים כי כריית תעלת פנמה, שהחלה בשנת 1904, היתה רק השלב הראשון בתכנית לחיבור אפריקה לדרום אמריקה. דרור בורשטיין מספר על שתי תכניות שבוטלו. >>> מנהיגיה האמיתיים של ישראל יושבים בבית הסוהר. אם מנהיגות היא מבט במציאות ובעקרונות, וקביעה של פעולה לפי מכלול המציאות והעקרונות, הרי שחמשת הסרבנים הם המנהיגים הגלויים היחידים של המדינה כיום. >>> היכן מקומו של הכותב? מהו החושך הזה שבצדו השני, החסום, הנסתר, של הדף? האין כבר ברור לנו כי היד הכותבת כאן נשלחת מעברם של "המתים שכבר מתו"? >>> בעקבותיו של מאיר ליפשיץ, גיבורו של שבתאי, ברחובות תל אביב ואמסטרדם. >>> "בספר הקלאסי, החביב לכאורה הזה יש שירים תמימים, קצרים. ילדים אוהבים אותם. לאחרונה, כשהקראתי ממנו לבתי, חשתי צמרמורת. אחר כך הבנתי למה." דרור בורשטיין על פניה ברגשטיין. >>> השופטים, ממש כמו השומר מול שער החוק, נתפסים אז בדיוק כפי שהם, עומדים - בדיוק כמו האיש המחכה לפני השער - בפתחו של החוק במלוא מובן המילה, שלטי ה"אין מעבר" הקטנים המגינים עליהם מסתרגים, ועל מבטיהם השיפוטיים, כמו עלינו, חולש מבט רואה-כל, הנשקף מכל החלונות. >>> פינת הרחובות עמק-רפאים ודוד רמז פסי הרכבת בתל-אביב הם תמיד "דרך", ולא "מקום". תמיד יהיה שם "הלאה", המשך שאת סופו אי אפשר לראות: הרצליה, נתניה, חדרה, חיפה, עכו... אין למסילה הזו סוף (כן, בוודאי, יש לה סוף, אבל לא עבורנו). >>> רק בישראל כל מי שנכנס לקניון, מקום שאמורים להוציא בו כסף, לבלות, עובר טקס צבאי: שומר חמוש עוצר אותו, תא המטען נפתח. חיפוש. טקס המעבר הביזארי הזה ממחנה צבאי לעולם הצריכה, הוא קיצור ההיסטוריה של הישראליות בעשורים האחרונים. >>> המבט באריה בגן-החיות הוא גם מבט בכלוב. אנו ממקדים את הראייה בחלל שמעבר למוטות המתכת הצפופים, מתעלמים מן העובדה שמבטנו מתאפשר בגלל הסורגים, שהסורגים הם ההופכים את הפחד ליופי. ביום רביעי שעבר כל גופו של האריה הגדול שבשמים נמלא שאגות אור. >>>
מיכאל חיוטין מגילת ירושלים מקומראן פרסום ראשון בעברית של "מגילת ירושלים" מקומראן. נוסח המגילה, שלשונה ארמית, מוצג כאן לראשונה בתרגום עברי. התיאור הספרותי של העיר האידיאלית המופיע במגילה הוא המסמך הראשון מסוג זה בתרבות האנושית. >>> סטודיו - כתב עת לאמנות גליון 126 בסטודיו - גליון 126 - יאיר גרבוז על ברט הווידיאו של גיא בן-נר, יהושע נוישטיין על אורי קצנשטיין, רועי רוזן על "במת האנושות" בביאנלה בוונציה ועוד. >>> הוצאת בבל אבלה וכואבת על לכתו של מורנו וחברנו, האדריכל אברהם יסקי.
|
|
Created by: Zzzen Design: eFshar Copyright © Babel LTD. All rights reserved
