בית

בבל , הודפס ב, 21/9/2017

אתגר קרת סוסיקו

01/01/01


'מקלון הזהב' קוראים לזה, ויש לעיין בעלון המצורף לצרכן לפני שהחברה שלך עושה עליו פיפי. אחר-כך עושים קפה, אוכלים עוגיה, כאילו אין לחץ, רואים ביחד קליפ, מסתלבטים על הזמר, מתחבקים, שרים איתו ביחד בפיזמון. וחזרה למקלון. במקלון יש חלון קטן, כשיש בו רק פס אחד זה אומר שהכל בסדר, וכשיש שניים - פייר, תמיד רצית להיות אבא.

האמת, הוא אהב אותה. אבל באמת, לא בטח-שאני-אוהב-אותך מגמגם, אוהב לנצח, כמו באגדות. היה מתחתן איתה-רבנות מחר, רק שכל הסיפור הזה עם התינוק הלחיץ אותו אש. גם לה זה לא בא בקלות, אבל הפלה הפחידה אותה אפילו יותר, ואם הם כבר ממילא יודעים שהם בכיוון משפחה אז זה פשוט להקדים את המאוחר. 'מלחיץ אותך,' צחקה 'תראה איך אתה מזיע.' 'בטח שמלחיץ,' ניסה לצחוק חזרה 'את קל לך, יא זונה, לך יש רחם, אבל אני, את מכירה אותי, אני נלחץ גם כשאין ממה, ועכשיו, כשכבר יש..' 'גם אני מפחדת,' אמרה והתכרבלה לתוכו 'עזבי,' חיבק 'בסוף זה יתגלץ', עוד תראי. אם יהיה בן אני אלמד אותו כדורגל, ואם בת, אז, את יודעת מה, גם, לה לא יזיק.' אחר-כך היא בכתה קצת, והוא הרגיע, ואז נרדמה, והוא לא. מאחורה, עמוק בפנים, יכול היה להרגיש את הטחורים שלו נפתחים אחד אחרי השני כמו פרחים באביב.

בהתחלה, כשעוד לא היה בטן, היה מנסה לא לחשוב על זה, לא שזה עזר, אבל לפחות היה לאן לחתור. אחר-כך, כשכבר התחילו טיפה לראות, היה מדמיין אותו יושב לה בבטן, קטן כזה, מאנייק, עם חליפה של עסקן. ובאמת, מאיפה לו שלא יוולד איזה כולירה, כי ילדים זה כמו רולטה רוסית, אתה אף-פעם לא יודע מה תקבל בסוף בראש. פעם, בערך בחודש השלישי, הוא הלך לקנות משהו למחשב בקניון, וראה שם ילד מגעיל באוברול, מכריח את האמא שלו לקנות לו משחק טלויזיה באיומי סרק שיטיל את הגופה השמנמנה שלו מעל המעקה של הקומה השניה. 'תקפוץ,' צעק לילד מלמטה, 'נראה אותך גבר, יא סחטן.' וישר הסתלק משם, לפני שהאמא ההיסטרית תביא עליו את הביטחון. בלילה אחרי זה היה לו חלום שהוא דוחף את החברה שלו במדרגות שתפיל, או שזה לא היה חלום, סתם מחשבה שעברה לו בראש. והוא התחיל להרגיש שזה לא עסק, שהוא חייב לעשות משהו. משהו רציני, לא ברמה של איזה שיחה עם אמא או אפילו סבתא, משהו שדורש לא פחות מביקור אצל הסבתא הגדולה.

הסבתא הגדולה שלו היתה כל-כך זקנה שכבר לא היה נעים לשאול בת כמה היא, ואם היה משהו ששנאה - זה אורחים. כל היום היא היתה יושבת בבית וטוחנת טלנובולות, וגם כשכבר היתה מסכימה שמישהו יבוא לביקור, לא היתה מוכנה לכבות את הטלויזיה. 'אני מפחד, סבתא גדולה,' בכה לה על הספה בסלון, 'אני כל-כך מפחד שאין לך מושג'. 'ממה?' שאלה הסבתא הגדולה בזמן שהיא בוהה באיזה ויקטור אחד עם שפם שבדיוק גילה למישהי עטופה במגבת שהוא בעצם האבא שלה 'לא יודע,' מילמל, 'שיוולד איזה משהו שלא רציתי בכלל.' 'תקשיב לי טוב, נין,' אמרה הסבתא הגדולה בזמן שהיא מנדנדת את ראשה על פי קצב נעימת שיר הסיום של הסידרה 'בלילה, תחכה עד שהיא נרדמת, ואז תשכב כשהראש שלך יהיה צמוד לה לבטן. ככה שכל החלומות יעברו לך מהראש ישר לבטן.' הוא עשה כן עם הראש, למרות שלא ממש הבין, אבל הסבתא הגדולה הסבירה: 'חלום זה בעצם רצון חזק. כל-כך חזק שאי-אפשר להגיד אותו במילים. עכשיו, העובר, כשהוא בבטן, אין לו דעה על כלום, אז הוא מקבל. מה שתחלום זה מה שיהיה - בלי חוכמות.'

מאז, כל לילה הוא ישן עם הראש צמוד לבטן שלה, שרק הלכה וגדלה. את החלומות הוא לא זכר, אבל היה מוכן להישבע שהם שמחים. הוא גם לא זכר בחיים שלו תקופה שישן ככה, שלו כזה, לא קם אפילו לפיפי. לרוב חברה שלו היתה מעירה אותו . היא לא ממש הבינה את התנוחה המצחיקה הזאת שבה היתה מוצאת אותו בבוקר, אבל הסתפקה בזה ששוב היה רגוע, והוא גם נשאר רגוע כל הדרך, עד חדר הלידה. וזה לא שהוא היה אדיש או משהו, הוא היה מאוד בעניין, כשאת המקום של הפחדים מחליפה ציפייה. ואפילו כשראה את הרופא המיילד מסתודד עם האחיות וניגש אליו אחר-כך בצעד מהסס, לא איבד לשניה את הביטחון שהכל יסתדר.

בסוף נולד להם סוס פוני, או שאולי יותר נכון לומר סייח. הם קראו לו אביגדור, על שם הבעל של הסבתא הגדולה, זכרונו לברכה, וגידלו אותו עם המון אהבה. בשבתות היו רוכבים עליו לפארק הלאומי ומשחקים איתו בכל מיני משחקים, בעיקר קאובויים ואינדיאנים. האמת שאחרי הלידה היא היתה הרבה זמן בדיכאון, ולמרות שאף-פעם לא דיברו על זה, הוא ידע שכמה שאהבה את אביגדור, עמוק בלב היא רצתה משהו אחר.
בינתיים, בטלנובלה, הזאת עם המגבת ירתה בויקטור, פעמיים, למורת רוחה של הסבתא הגדולה, והוא היה מוחבר עכשיו, כבר די הרבה פרקים, למכונת הנשמה. בלילות, אחרי שכולם נרדמו, הוא היה מכבה את הטלויזיה והולך להסתכל על אביגדור שישן על ערמת החציר שפיזר לו על ריצפת חדר הילדים. הוא היה נורא מצחיק כשישן, מנדנד את הראש שלו מצד לצד כאילו הוא מקשיב למישהו שמדבר אליו, ופעם בכמה זמן אפילו צוהל מתוך איזה חלום מצחיק במיוחד. היא לקחה אותו להמון רופאים מומחים שאמרו שאף-פעם לא ממש יגדל. 'ישאר גמד,' כמו שהיתה אומרת. אבל אביגדור לא היה גמד, הוא היה פוני. 'חבל,' היה לוחש לאביגדור כשהיה משכיב אותו לישון, 'חבל שגם אמא לא יכולה היתה לחלום איזה חלום קטן שיתגשם.' ואחרי זה מלטף לו את הרעמה ומזמזם מחרוזת שירי ערש, שנפסקה רק כשנירדם גם הוא לידו בחציר, כמו תינוק.






נכתב ב-01/01/01
ברשת מ-01/04/01

http://readingmachine.co.il/home/articles/article_463