בית

בבל , , 19/6/2019

                           

 

אביגדור פלדמן מקום המשפט - היכל הצדק בתל אביב
מקום המשפט - היכל הצדק בתל אביב/ אביגדור פלדמן

"הפרשנות המשפטית מסמנת את האחר כיעד לאלימות. השופט מנסח את הבנתו לגבי טקסט משפטי, וכתוצאה מכך, מישהו מאבד את חירותו, את ילדיו, ולעתים אפילו את חייו".
(Cover 1986, 1601)
בית המשפט מפרש את החוק ובה בעת מפעיל אלימות וענישה. שני תחומי הפעילות הללו יוצרים שדות מנוגדים של ידע, הנוצר מהתמודדות של שיח עם חלל וחומר עיקשים. הפרשנות מחברת, אורזת, יוצרת משמעות. הענישה והכאב מפרקים והורסים. הפרשנות היא פעילות הוליסטית, ליבראלית, תבונתית, מיטבה של הפעילות התרבותית: הענישה והכאב נוגעים ברבדי משמעות שהם אנטי תרבותיים. הכאב הוא המדע העמוק כי העולם הוא ריק ממשמעות, הוא שרירותי ומקרי. הכאב מוביל לשאלות על היחס בין הגוף לנפש, בין הריקנות הפנימית הנפערת ברגע גזר הדין לבין ערכים חברתיים.

המבנה של בית המשפט שומר באורח קנאי על ההפרדה בין שני שדות הידע המנוגדים הללו. בית המשפט הוא מכונת ענישה, המעבירה את הכאב מהשופט אל הנאשם. עורכי דין, קהל קרובי משפחה ושוטרים נוטלים חלק במערכת התמסרות הזו. הם פועלים כגלגלי שיניים וגלגל תנופה במכונות מורכבות. מבטיחים שהעברת הכאב תהיה חד סיטרית, שהכאב היורד למטה במעליות האסירים הדחוסות, לא יפרוץ לפתח חזרה לבית המשפט חמוץ בגדים, איום, פרוע.

בניין בית המשפט בתל אביב, באמצעות הארכיטקטורה הפנימית שלו וחלליו הסמויים מן העין, יוצר ומפעיל את מערכת הענישה שתחילתה מעשה פרשנות וסופה אלימות מאיימת. היכל הצדק בתל אביב, מקום מושבם של בית המשפט המחוזי, בית משפט השלום ובתי משפט נוספים (תעבורה, תביעות קטנות, לשכות הרשמים, אולם מעצרים, הוצאה לפועל ועוד), צף ברחוב וייצמן כמו קרחון בים הצפוני, שליש אחד ממנו נראה לעין ושני שלישים שקועים ומקופלים בתוכו.

הנראה לעין הם השטחים הציבוריים, רחבת הכניסה לבית המשפט, המסדרונות, גרמי המדרגות, המזכירויות השונות. לשטחים הציבוריים נכנסים מן השער המרכזי ברחוב וייצמן, והם משמשים את הקהל, בני משפחה, מתדיינים שאינם במעצר ועורכי דין.

השליש השני, הסמוי, הוא מקום מושבם של השופטים, העיר האסורה: הם חומקים לתוכה בשעות הבוקר מבעד לדלת קטנה הקבועה בצד הצפוני של הבניין רחוב י"ד ברקוביץ). הדלת הקטנה נפתחת במפתח של השופט וננעלת אחריו. לאחר כניסתו לעיר האסורה מבודד השופט משאר חלקי הבניין. מעליות מיוחדות ומדרגות פנימיות מוליכות אותו אל לשכתו ומשם לאולם המשפטים מבעד לדלת הקבועה מאחורי דוכן השופט. באולם המשפטים אין מעבר מדוכן השופט אל האולם.

רובה של העיר האסורה תלוי באוויר. במישור אחד עם השטחים הציבוריים נמצאות רק לשכות השופטים. כאשר חפץ השופט לנוע אל תחנות אחרות בעיר האסורה, הוא מטפס מלשכתו בכמה מדרגות, אל רשת הדרכים הפרושה לאורך מרפסות צרות המרחפות בחלל שבין הקומות. המרפסות התלויות מוליכות אל בתי השימוש המיוחדים לשופטים, אל חדר המנוחה בקומה הראשונה, ואל המעליות והמדרגות.

המרפסות התלויות מוסתרות מעיני הקהל, במעקה שאינו יורד עד לרצפת המרפסת, אלא מותיר חרך רחב. כאשר מתדיין עייף מרים את עיניו בייאוש לשמים, הוא רואה חיזיון: זוג רגליים מהלכות על המרפסת התלויה, נושאות בגאווה שופט לא נראה לעין, המהלך אל חדרי השירות והמרגוע שבעיר האסורה. על כן, מן האזורים הציבוריים אין לצדק פנים, אך הוא נועל נעליים שחורות. יש בכך הגיון רב, משום שבאולם המשפטים רק ראשו של השופט וחלק גופו העליון מבצבצים מעל הדוכן, וכך יכול המתדיין, בעזרת כוח דמיונו שהתחדד במהלך ההליכים השיפוטיים הארוכים, לחבר את הרגליים שראה במרפסת התלויה אל הראש שבאולם המשפטים ולקבל שופט כמעט שלם. ואולם, בכל צורת חיבור ומכל זווית ראייה, חסרה כחמישית מן השופט, הגיזרה הגופנית שבה הרגליים הנעות קדימה, נחושות וענייניות, הופכות לראש הסטאטי המרחף מעל הגלימה. לעולם,
אזורי היצר והפאסיביות נעלמים מן העין ועל כן מטבע הדברים נתפשים על ידי המתדיינים כמקום מושבה הנסתר של החכמה השיפוטית העליונה.

הקיטוע של השופט בבניין בית המשפט הוא הביטוי בחלל לגריסת הגופות בהליך המשפטי והפיכתן לישויות משפטיות מופשטות, נטולות כאב, חסרות יכולת לחוש את הזוועה של ההליך המשפטי. גופו של השופט נעלם, אך גם גוף טרפו או קורבנו אינו זוכה לכל ייצוג או נוכחות בהליך המשפטי. וכך אלימות הופכת למעשה של תבונה. חטיפת הגופות על ידי ישויות משפטיות מופשטות מאפשרת לשופט להפעיל אלימות קיצונית שאינה נבלמת בבשר החי ואינה מקיזה דם. נשופט האמריקני John T.Noonan בספרו Presons and Masks of the Law (1977) מסביר כי רק היעלמותו של הגוף האנושי אפשרה למוסד העבדות להתקיים בארה"ב תקופה ארוכה של שלוש מאות שנה ללא ערעור ותמיהה, במסגרת שיטת משפט ליבראלית בעלת חוקה המבטיחה זכויות אזרח יותר מכל שיטת משפט אחרת. מן העבד, ניטלו גוף ותווי פנים, הוא לא היה קיים במשפט כישות עצמאית, אלא כרכוש. הוא נבלע במוסד המשפטי של הקניין הפרטי ולא נודע כי בא אל קרבו. פגיעה בעקרון העבדות נתפשה כפגיעה בזכות היסוד האזרחית לחופש קניין פרטי. כך ביטל בית המשפט העליון בארה"ב חקיקה, שקבעה כי יש לשחרר עבד שהגיע עם אדונו למדינה בצפון שבה העבדות אסורה. שופטי בית המשפט העליון בארה"ב אלופי החוקה וזכויות היסוד קבעו כי חוק השולל מאזרח של ארצות הברית את חירות את רכושו, אך ורק משום שהגיע בעצמו או הביא את רכושו לטריטוריה פלונית של ארה"ב, הוא פסול, כי אינו עומד בדרישה החוקתית שאין לשלול רכוש פרטי, אלא על פי הליך משפטי הוגן.

רק כאשר יצא העבד מבטן זכות הקניין הפרטי, הוא נלכד בקו הראייה השיפוטי וזוועת גופו החד פעמי הביאה לביטול מוסד העבדות. העבדות אפשרית, כותב נונאן, במערכת משפט המקבלת את הגדרתו של האנס קלסן, כי למושג האדם הפיסי הטבעי אין משמעות במשפט זולת "הפרסוניפיקאציה של מערכת מורכבת של כללים משפטיים". רק המעמד האונטולוגי של הגוף האנושי כישות שאינה ניתנת לרדוקציה, להעלמה, לבליעה, להמרה, תמנע את בליעת הגוף אל קרבי מושגים משפטיים אחרים המשוטטים בשדה המשפט ככרישים טורפים. מקבילה ישראלית לחריגה מן המעמד האונטולוגי המיוחד של הגוף האנושי במשפט, אנו מוצאים בדו"ח ועדת החקירה "בדבר שיטות חקירה של שירות הביטחון הכללי של חשודים בפעולות חבלה עוינת" (דו"ח לנדוי) . מתן רשות להפעיל "לחץ פיסי מתון" לצורכי ביטחון, בולע את הגוף האנושי בכרסו של המוסד המשפטי החזק של "ביטחון המדינה". הכלל היפה למתדיינים, יפה גם לשופטים. היעלמות גופם מן ההליך השיפוטי מעוותת את השדה המשפטי כהיעלמות גופם של המתדיינים. על הפרגמנטאציה של גוף השופט כתב גם פיטר גייבל, מראשי אסכולת ה - Critical Legal Studies (Gbel 1989).
גייבל מנגיד את התנוחה של השופט על כס השיפוט לתנוחתו של שוער הכדורגל הגלוי לעינינו, על כל רפרטואר התנועות שלו: "במשחקו נוכח השוער בגופו ובמוחו, המאוחדים יחסית. השוער חי את תפקידו כשוער באמצעות הקוארדינאציה של הפראקסיס של תנועותיו. משקלו, עירנותו, חלוקת שיווי המשקל שלו ויציבתו, מקשים ביותר להפילו בתנועה אקראית על גבו. לעומת השוער, יושב השופט על במה מוגבהת, גופו מוסתר כמעט לחלוטין על ידי גלימה שחורה. תנועותיו מינימאליות ומעורבים בהן בדרך כלל ראשו וידיו בלבד. הקיום של השופט הוא בראשו בלבד לאחר שפרש מגופו".

לשופט יציבה רעועה ושליטה מינימאלית בתנועותיו. אילו נדרש לעמוד במסגרת ההליך השיפוטי ולא היה מוגן על ידי דלפק רחב המשתרע לכל רוחב האולם, הרי שעל נקלה היה הנאשם או פרקליטו מסוגים לדחוף אותו באצבע קלה הננעצת בחזהו וכבר הוא מתנודד על רגליו, מאבד את שיווי המשקל ומתהפך על גבו, מבלי יכולת לחזור ולהפוך עצמו על גחונו ולהרים עצמו בקושי בידיו הרופסות. יציבתו הרעועה של השופט היא עובדה הידועה היטב למתדיינים. רפיסותו הגופנית מרחפת באולם המשפטים כחלום נעים של הנאשם.

גם השליש השלישי של חלל בית המשפט סמוי מן העין: זהו התופת, ממלכת האסירים הנכנסים לבית המשפט במכוניות משטרה אטומות, המביאות אותם מחדרי המעצר באבו כביר וברמלה, וממרכזי החקירה של השב"כ. המכוניות נכנסות מבעד לשער חשמלי גדול, הקבוע ברחוב י"ד ברקוביץ, ונעצרות בחצר שמעבר לשער הנסגר אל העולם. האסירים יורדים כבולים זה לזה, מבודדים מן העולם החיצון, מנותקים מן התאוות שהניעו אותם לבצע את הפשעים. הם שייכים לשבט הנודד הגדול של החוטאים, חבורת הכבולים (Chains Gang), וכמו אצל מקביליהם מן המאה הקודמת, הרי שאורח החיים הרגיל והיומיומי של העציר, הוא המסע. רוב הזמן הם בתנועה, מתחנות המשטרה, שם מתבצעת החקירה אל בית המעצר ומשם לבית המשפט להיכל הצדק אל התופת, שכמוהו כעיר האסורה הוא מערכת אוטונומית הנחבאת בין קירותיו של היכל הצדק.

המסע הלא פוסק של חבורת הכבולים אינו נעצר בבניין בית המשפט. במעליות משוריינות, שבהן שרשרת ברזל מפרידה בין האסירים והשוטרים, הם מוסעים מן הכלובים המצחינים שבמרתף בית המשפט אל אולמות המשפטים. התנועה המעגלית הבלתי פוסקת של אסירים מן המעצר למעלה, לאולמות השופטים, להישפט, להינזף, להיענש, ובחזרה אל המעצר, אל רכב המשטרה אל בתי המעצר ובתי הסוהר, היא מחזור הדם של בית המשפט, הקיטור הזורם במכונת הענישה, והוא אינו פוסק ליום אחד.

שלושת האזורים של בית המשפט נפרדים זה מזה : הפתחים המחברים ביניהם כמעט בלתי נראים, מוסתרים לעתים קרובות ברהיט כבד שזמן רב לא הוזז ממקומו. אפשר שכל אחת משלוש הקהילות המתגוררות בהיכל הצדק זו בצד זו, לא היתה יודעת על רעותה. השופטים היו מתייחסים אל השמועה שבין הקירות מקופלת התופת ויושביה אדומי העיניים, חמוצי הבגדים, המדיפים ריח רע, כאל סיפור בדים ראוי לגינוי, המצאה שנועדה להקל בכבודם של השופטים. גם האסירים היו נדים בחמלה לאחד מהם שהיה מספר, כי מעל ראשיהם מרחפת העיר האסורה שבדרכיה מהלך הצדק ללא ראש ובאולמותיה רחבי הידיים יושבסים ראשים המונחים על גופים רופסים הנידפים מכל רוח - לולא נפגשו השופטים עם האסירים לפחות פעם בחייהם באולם המשפטים, שהוא פרשת דרכים הפתוחה לכל אחד מן האזורים.

חסרה בבניין בית המשפט ממלכה רביעית, שתהיה מימוש והתגשמות של הזיכוי, מעין גן עדן מקביל לתופת, שאליו יילקחו אלה היוצאים זכאים בדין. כמו שהמורשע ניתן בידי שומרים המובילים אותו אל המרתף ואל המעצר, ייכנסו ברגע הזיכוי אל אולם המשפטים משחררים, שיסירו את האזיקים מידי הנאשם ויוליכו אותו אל ממלכה רביעית הנסתרת בין הכתלים, מקום החפות. מיסוד מרחבי של הזיכוי היה יוצר מימוש מוחשי של פסק הדין המזכה. המשחררים, כמו הסוהרים, היו חוצים את אולם המשפטים כמעט מרחפים, קרואים אל משימת שחרור, באולם משפטים סמוך.
בניין בית המשפט הוא במה לשתי התנסויות לפחות המנוגדות זו לזו באופן קוטבי. רוברט קובר (Cover 1989) מתאר את הניגוד שבין השופט לנאשם כך: "המבצע והקרבן של האלימות המאורגנת (בהליך המשפטי) עוברים התנסויות משמעותיות השונות זו מזו באורח מכאיב. למבצע, הכאב והפחד מרוחקים, בלתי מציאותיים, ואין לו חלק בהם. על כן הכאב של הנאשם לעולם איננו חלק מהאמנות הפרשנות השיפוטית. למבצעי האלימות המשפטית המאורגנת, ההצדקה של פסק הדין חשובה, אמיתית ומטופחת בזהירות. היפוכו של דבר לקרבן, שלגביו הצדקת האלימות חסרה ממשות אמיתית, לעומת המציאות האיומה, הבולעת כול, של הכאב והפחד שהוא נחשף אליהם במהלך המשפט".

השופט מפרש את החוק, משתמש במערכות תרבותיות יוצרות משמעות: השוואה, הנגדה, דדוקציה או אינדוקציה. השופט יוצר גניאולוגיה של אירועים משפחה מאושרת של איברים המתחברים לתשתית עשירה של משמעות. הנאשם, לעומתו, מתנסה בידע של הכאב כהורס משמעות. הכאב, לעומת הפרשנות, יוצר בורות מוחלטת, הקשרים נמחקים, משפחות של משמעות מתפרקות, קרבות דם, ידידות ואהבה, מאבדות באחת את האינטימיות שאיפיינה אותם בחיים שהיו לפני המשפט. זהו ידע אלטרנטיבי מקופח ונרדף, הנשמר על ידי קהילות קטנות שאין להן שליטה באמצעי הייצוג. כותבת אליין סקארי: "הכאב העז משמיד את האני ואת עולמו. הביטוי החוויתי של השמדת העולם הוא בצמצום העולם לממדים המיידים של הגוף, או היפוכו של דבר, התחושה של התנפחות הגוף עד שהוא ממלא את העולם כלו" (Scary 1981) .

עורכי דין מבחינים לעתים קרובות, כי מייד לאחר פסק דין שבו נידון הנאשם לתקופת מאסר ארוכה, הוא נותר יושב על ספסל הנאשמים, עמום וחרישי, מנותק מהקשרו החברתי, חיצוני למשפחות, אינו מודע לגזר הדין. הוא חסר יכולת ליצור משמעות מן המלים שנישאו לעברו מדוכן השופט. הוא אינו יודע שהמשפט הסתיים. השופט כבר יצא והנאשם מתבונן בפרקליטו במבט מבולבל, "מה אירע?"

המשימה העיקרית של בניין בית המשפט היא להגשים ולשמר את ההפרדה והבידוד של הידע המפרש והנותן משמעות מן הידע החתרני, האומר כי פסקי הדין יוצרים בורות מוחלטת, כי השופט והנאשם שייכים לקהילות עוינות הפועלות על פי עקרונות סותרים. על כן מבודד מבנה בית המשפט את השופט מן הידע של הנאשמים, לפיו השופט הוא אדם אלים המחלק מוות וכאב שאינו יוצר חוק ומשמעות, אלא הורג את המשמעות.

איש אינו שולט בהיכל הצדק. שליטה אמיתית בחלל, משמעותה יכולת גישה בלתי מוגבלת לכל חלקי הבניין. היכל הצדק הוא פקעת של חללים ותאים, שכל אחד מהם מעניק מקלט ונחמה לדייר המיוחד שלו, האדיש לגורלם של הדיירים המתגוררים בתאים הסמוכים. כל אחד מן הדיירים הוא תושב של החלל הפיסי, הכתלים והסורגים, ודייר של הידע החברתי המוגדר ומתוחם בתאו.

על אף הארכיטקטורה המתוחכמת של בנין בית המשפט, הרי שהוא אינו מצליח לשמר באופן מוחלט את ההפרדה בין האזורים השונים והידע האסור של הנאשמים חודר אל העיר האסורה ומתייחס אליה באורח לעגני ופארודי. זו הפרדה למראית עין בלבד, ומדי פעם מתבצעות חדירות מוזרות, גרוטסקיות, בין החלקים השונים של היכל הצדק. כאלה הן הרגליים השיפוטיות המשתקפות פתאום בשטחים הציבוריים. להשתקפויות הללו יש אופי של חזיון תעתועים, מעין "פאטה מורגאנה", עיר הפוכה על ראשה המשתקפת בקו האופק. התופעה מלמדת כמה חסרת מנוחה, גועשת ומתפתלת היא ההפרדה בין הכוח המעניש לבין הכוח המפרש.

המאבק המתמשך בין חלקי הבניין השופים של היכל המשפט הוא טופוגראפי ואידיאולוגי כאחד. אלה עולמות מקבילים, אלטרנטיביים, הנאבקים על השליטה במקום אחד. ההשתקפויות האקזוטיות, שהן חלק בלתי נפרד מחוויית בית המשפט, מלמדות על רשלנות בתחזוקת העולמות השונים. בית המשפט הוא חלל הטרוטופי (Heterotopia), מקום שבו אזורים אלטרנטיביים מתערבבים זה בזה, יוצרים אסטרטגיות חלליות של עימות, אינטרפולאציה, הזחה, חפיפה, היפוך, הטמעה ובליעה.

מישל פוקן (Foucault 1986, 22) מתאר את ההטרוטופיה כמקום שבו הדברים מונחים, מושמים, מסודרים באזורים כל כך שונים זה מזה, עד שבלתי אפשרי למצוא לכולם מקום משותף אחד. ההטרוטופיה היא מקום אמיתי של משבר, המאחד מקומות השונים זה מזה ואף נוגדים זה את זה. פוקו מזכיר בין הההטרוטופיות בתי קברות, בתי חולים, מוסדות פסיכיאטריים. גם בניין בית המשפט עונה לחמשת העקרונות של ההטרוטופיה. המקום ההטרוטופי הוא מערכת של פתחים וסגרים המבודדים את המקום ומפקחים על הנכנסים לתוכו. ההסטרוטופיה אינה פתוחה לציבור, הכניסה נכפית על הבאים כמו בבתי חולים, בתי סוהר או קסרקטינים, או שהנכנס צריך לעבור טקס של טיהור. ההטרוטופיות מטרידות את המנוחה, מערערות את השפה, במקום הטרוטופי אי אפשרי לכנות דבר בשם זה או אחר, שם משמידים את התחביר: לא רק זה המשמש ליצור משפטים, אלא התחביר הפחות גלוי לעין, המאפשר למלים ולדברים להחזיק מעמד זה ליד זה, או מול זה.

ההשתקפויות הטורדניות, הבלתי פוסקות, של העולמות הנפרדים בהיכל הצדק, יוצרות רקע מתמיד של מלמול חרישי לעגני, החותר מתחת לשיח המשפטי, חושף אותו כהמוני, שטחי וליצני, אל הראציו המשפט, המהוגן, החף מאירוניה עצמית והומור סביבתי, משתרבבים כל העת חזיונות ביזאריים, מגונים. בגלל קיטוע המראות, הקלוז אפ הגדול מן המציאות של אברי גוף המנותקים מן הראש, יש לחזיונות אלה אופי פורנוגראפי במקצת.

באולם המשפטים, שכמו כל פרשת דרכים, הוא מקום של קסם וכוח, מבצעים שופטים את המעשה השיפוטי הגדול, הנותן להם שליטה, ללא גישה, על הדיירים האחרים של היכל הצדק, והוא מעשה ההבאה וההעלמה. במלה אחת, במנוד ראש, בתנועת אצבע, מובא האסיר מן התופת אל אולם המשפטים, ובאותה מלה ותנועה מחזיר אותו השופט לשם. באמצעות הכוחות מופלאים המסורים לשופטים בפקודת ביזיון בית המשפט, מסוגל השופט על פי צו מיידי להעלים אל התופת גם כל אחד מן הקהל, עורכי הדין או העדים. כוחות ההבאה של השופטים משתרעים מעבר להיכל המשפט: צו הבאה יביא אל התופת תושב שאנן מכל מקום בארץ.

היכל הצדק הוא חריץ גדול של גבינה שווצית, כמעט חלול מבפנים, מנהרות פנימיות חוצות אותו לאורך ולרוחב: זה ים של אלף חורים. שופטים, שוטרים, עורכי דין, אסירים, עדים, בני משפחה, מופיעים ונעלמים מחורים שונים, מצייתים לקריאות חרישיות של שופטים באולמות רחוקים. בעבר הייתה קיימת מערכת של פתחים המחברים את העולמות השונים, אך הפתחים הללו נשכחו והוסתרו והמעבר מהתופת לשטחים האסורים נעשה עתה דרך אולמות המשפט. אין זה נדיר שפתאום, באמצע משפט, נפתחת באולם הדלת המובילה לכלובי המעצר ודרכה נכנסים שוטר ואסיר כבולים זה לזה, חוצים במהירות את אולם המשפט, בדרכם אל שופט נעלם, על פניהם הבעה טפשית של תקווה להסבר, למשמעות, לפסק דין.

נדירים המקרים של חדירה או הסתננות בלתי חוקיים בין הקהילות השונות. ההפרדה המוחלטת בין האזורים, מוסכמת ומקובלת על שלוש הקהילות כאחת. העיר האסורה והכניסות ללשכות השופטים נשמרות אך ורק על ידי פקידי בית המשפט, אנשים שאינם חמושים, וגם חוסנם הגופני אינו נראה לעין. שומרים אלה כלל וכלל אינם דומים לאנשי ביטחון כמו אותם המלווים שרים או ראשי ממשלה. תחקרתי כמה מהם על ניסיונות של הסתננות לעיר האסורה - כאלה לא זכורים להם. יחד עם זאת, לפני זמן קצר הורשע עורך דין בדיון משמעתי בשל כניסה שלא ברשות ללשכת השופט העליון אהרון ברק. העונש הקל שהוטל עליו, קנס של כמה מאות שקלים, מעיד עד כמה התופעה אינה נפוצה ואינה מצריכה הרתעה מיוחדת.

עורכי דין הם אמנם תיירים מזדמנים בכל האזורים אך רשיון החדירה שלהם מוגבל. ביקוריהם בעיר האסורה הם טקסים של כניסה, יותר מאשר חדירה אמיתית. מפעם לפעם מזמינים אותם השופטים להיכנס אל הלשכה, אך לא שמעתי על מקרה שבו הוזמן עורך דין לבקר באתרים הפנימיים והאקזוטיים של העיר האסורה, כמו בתי השימוש, חדרי המנוחה, אולם הסעודה או חללים פנימיים אחרים שעל חלקם אין איש יודע דבר והנם מפרנסים את דמיונם של הנאשמים בחזיונות של מין, טירוף ואילימות קיצונית. עורכי הדין אף אינם מוזמנים לפסוע בצד השופט לטיול קצר, לשיחת רעים, על המרפסת התלויה.

מוגבל גם רשיונם של עורכי הדין לבקר בתופת. הם נכנסים לעתים בדלת המובילה לתופת, הקבועה באולם המשפטים, כדי לשוחח דקות ספורות עם לקוחם, אך החדירה מוגבלת על פי הכלל הלא כתוב של שלוש המדרגות. זהו המרחק המקסימאלי שהם רשאים לרדת, כדי לחוש משב של צחנה העולה מלמטה. הם נעצרים בנקודה שבה עדיין נשמר קשר עין עם אולם המשפטים. החודר פנימה עמוק יותר, מעבר לשלוש המדרגות, מסתכן בכך שלעולם לא ישוב אל האזורים הציבוריים. זה אינו כלל הרשום בספר חוקים או תקנות, אך הכל מצייתים לו.
הארכיטקטורה של בניין בית המשפט וסדרי הכניסה והיציאה אינם מוגנים בשומרים ואינם מתוחמים בקירות, בדלתות ובמסדרונות, זו ארכיטקטורה מופשטת ומוסכמת, שרק בחלקה צריכה מימוש בבטון או במנעולים. זו פרקטיקה המוצפנת בארכיטקטורה של בית המשפט, המתפקדת לגביה כספר חוקים המעוצב בבטון.

קיימת תקשורת לא רשמית בין האזורים השונים של היכל הצדק. עובר אורח החולף ברחוב י"ד ברקוביץ, עשוי להבחין באדם השרוע על הרצפה, לא הרחק מכניסת השופטים להיכל הצדק. אין זה אדם קשה יום וגורל שהפיל את עצמו בתחינה לרגליו של שופט שכבר חמק, עבר ונכנס אל תוך הבניין בדלת הקטנה, אלא זוהי העלאה באוב, תקשורת אל התופת. דורות של אסירים העבירו מפה לאוזן כי מפתחי האוורור הפעורים במקום זה, ניתן להעלות את קולו של העציר. אוזנו של השרוע על הרצפה צמודה אל פתח קטן מכוסה בשכבה. אחר כך הוא מצמיד אליו את פיו וצועק פנימה, הישר אל העציר השבוי במעי הבניין, כנביא יונה בבטן הלויתן.

שופטים לעולם אינם חודרים אל התופת. כמו שאין להעלות על הדעת כניסת אסירים אל לשכות השופטים. אך אין זה יוצא דופן ששופט מתגשם פתאום בשטחים הציבוריים במלוא קומתו ורמ"ח אבירו. אלה הם בדרך כלל שופטים של בית המשפט השלום, או רשמים - שופטים בהתהוות, הנמצאים באמצע הגלגול מנאשם לשופט. שופטים באזורים הציבוריים מתגלים בקבוצות קטנות, מין קומנדו שיפוטי, קצת מתוחים ועצבניים, מוכנים לכל סכנה.

שופטים מחוץ לאולם המשפטים אינם נינוחים משום שהמאגיה השיפוטית של ההעלמה אינה פועלת שם והם אנוסים על כורחם לסבול את קיומם הגופני המתמשך. אין לשופט מקלט מן העינוי הנורא של כל בני תמותה של הגוף ללא הפסקה הפועל בחד גוניות מטשטשת על התודעה, אלא באולמות המשפטים, שם הופך הגוף למעמסה הניתנת להפרדה מן התודעה. השופט מניח את גופו העייף לצידו כעין חבילת מסע מרופטת, מגונה, הוא דוחף אותה ברגלו הלא נראית לעין באולם המשפטים, מרחיק אותה ממנו בתיעוב, מתכחש לכל קשר עימה. ' לא זה לא שלי' הוא אומר לשומר המקום המגלה לפתע את המטען המצחין מתחת לדלפק השיפוטי.
אין מקומות מעצר מסריחים ומשפילים יותר מאשר אולמות המעצר בבית המשפט. העצורים מלוכלכים, בגדי הרחוב או בגדי הבית המקריים שבהם נעצרו מתרפטים, כפתורים נושרים, מוך יוצא מז'אקטים הדורים. מוזר לראות איך בתוך זמן קצר ביותר חלה התרפטות כמעט מוחלטת של כל סימני הסטאטוס הקודמים. התופעה מעלה על הדעת תיאור אתנוגראפי של מקום לימינאלי, שבו מתרחש המעבר מסטאטוס חברתי אחד לסטאטוס שני, כגון המקומות שבהם מתרחש המעבר מן הילדות אל הבגרות כחלק מטקסי התבגרות. בבתי המעצר מתרחש שלב המעבר מן המצב המוקדם של היות אדם חופשי אל מצב המבוגר יותר, של היות האדם כלוא בקהילה של אסירים. על פי תיאורו של ויקטור טרנר (Turner 1982. 26) המקום הלימינאלי הוא אפל וסמוי, כמו השמש בליקוי חמה. זהו מקום המופרד מן החברה. יער, מדבר, מקום בשולי הכפר. החיים שם מנותקים מן הדו שיח הרגיל עם החברה, הנמצאים בשלב הלימינאלי ערומים מבגדים ושמות, מרווחים באדמה ואינם מובחנים מן החיות, קיומם הלימינאלי מטשטש ניגודים בין חיים ומוות, בין זכר לנקבה, בין אוכלי מזון ומפרישי צואה. הם אלה ואלה בעת ובעונה אחת. זהו הזמן שבו מתו לסטאטוס הקודם שלהם וטרם נולדו לסטאטוס החדש. זהו תהליך של מחיקה, או יישור (leveling), שבו נמחקו סימני הסטאטוס הקודם וטרם נרשמו סימני המעמד החדש. בתקופת ימי המעצר באולם המעצרים נעלמים בהדרגה סימני האדם החופשי. הבגדים הופכים לסמרטוטים, זקן מטשטש את חלקת הלחיים האזרחית. רק כאשר הושלם התהליך של מעבר מבגד לסמרטוט והשופט נכח כי כבר נמחקו מן העצור סימני המעמד הקודם והוא כשיר לקבל סטאטוס חדש, הוא גוזר את דינו למאסר. העצור הופך לאסיר ועובר לבית הסוהר, שם יגולח, יתרחץ ויקבל מדי אסיר נקיים ומגוהצים.

המשפט מסתיים באולמות המשפטים, הנמצאים מחוץ לחומות העיר האסורה ומעבר לנהר הסמבטיון המקיף את התופת, הם מקום המפגש האפשרי היחיד בין השופט ובין האסיר. במהלך המשפט, כמו בפרשת אהבים, עוברים השניים תהליך של התקרבות. המחיצות המזויפות נושרות, הכזבים מתבדים אחד לאחד, כאילו לא התגוררו השניים בעולמות נפרדים. פסק הדין הוא שיאו של המפגש. ברגע זה עומד האסיר בפני השופט מעורטל מכל סודותיו, אבל דווקא אז מואס בו בן העיר האסורה, מודע פתאום לפער הטראגי שביניהם, ובאקט שנתפש על ידי הנאשם כבגידה מחפירה, הוא מורה להעלים אותו לתקופה הקבועה בגזר הדין. מייד לאחר מתן פסק הדין, נסוג השופט אל העיר האסורה: האסיר המבולבל, עדיין רועד מעצמת השיא ממהלומת מכונת הענישה, מולך אל המעלית המשוריינת המובילה אותו למטה, והקהל מתפזר החוצה, ממהר אל המזימות ההתקשרויות הפליליות, היחסים ההרסניים, חומר הגלם של מכונת הענישה.

נכתב ב-01/01/01
ברשת מ-09/04/01

נתי מרום עיר עם קונספציה

בניגוד למיתוסים פופולריים שהתקבעו עם השנים, תל אביב היא עיר מתוכננת מן היסוד, "עיר עם קונספציה", שמחשבה ומעשה תכנוניים עיצבו אותה מראשיתה.
תל אביב נוסדה והתפתחה מתוך תפיסה כי עיר טובה היא עיר שיש לתכנן מראש, בכוונה תחילה. >>>

סטודיו - כתב עת לאמנות גליון 122

בגליון 122 של סטודיו אמנות דיגיטלית, תערוכות נבחרות, תהליך העבודה על "מקום תחת השמש", חשיפה, על הספר "העיניים של רמברנדט", "הנני" של מיכאל סגן-כהן, פרידה מיעקב רכטר. >>>

צבי אפרת ורנקולר

ורנקולר באדריכלות, על פי מילון פונטנה, הוא "שם תואר המתייחס לסגנון ילידי של בנייה, ברובו הגדול פרי יצירתם של בנאים חסרי השכלה מקצועית, שבכל זאת נחשב כבעל סגולות ייחודיות ובמידה מסוימת מקושר עם עבר מפואר. >>>

דרור בורשטיין שתי הליכות בעקבות יעקב שבתאי

בעקבותיו של מאיר ליפשיץ, גיבורו של שבתאי, ברחובות תל אביב ואמסטרדם. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית