בית

בבל , , 15/7/2018

                           

 

שירה אבן על יחסי מין אחרי פיגועי תופת
על יחסי מין אחרי פיגועי תופת
אחרי כל פיגוע קשה, ליאת ואני היינו ניצבים בפני בעיה קורעת לב. לשכב או לא לשכב? כלומר, הרי לא נעים... את המתים עוד לא קברו, הדמעות לא ייבשו, המרצחים לא נתפסו והדם, מה יש להכביר במילים, הדם רותח!!! מצד שני הייתה בינינו, איך לנסח זאת בעדינות, אולי במילה יחסית נייטרלית... משיכה.
ובמילים אחרות: לי היה נעמד רק מזה שהיא שוכבת לידי ונושמת. לה היה רטוב עוד לפני שנגעתי בה. זה אפילו נראה חשוד העניין הזה - פעם אפילו שאלתי אותה אם היא שמה שם משהו, אני יודע, אולי איזו משחה והיא, במקום לענות כמו בן אדם, נישקה אותי באוזן.
כך שהיה כאן ממש פער שלא היה ניתן לגישור. בנפש עצוב ובגוף שמח. אם רק היה ניתן לפתור את זה באיזה פתרון הלכתי: כלומר, להכריז שיש להמשיך את השרשרת, למרות הכל, או לטעון שקדושת החיים לא פוגעת בזכרון המוות או משהו מעין זה.
רק ש... ליאת הייתה על גלולות. ולפני שהיא הייתה על גלולות (דווקא אז לא היו הרבה פיגועים. זה היה לפני שנה) השתמשנו בקונדומים.
ודרך אגב, כדי לעבור מקונדומים לגלולות עשינו ביחד בדיקה (באותו יום היה רק פיגוע ירי בשטחים). אלא שלא חיכינו יומיים לתוצאות. מייד חזרנו הביתה עם הדקירות בזרועות וזינקנו לתוך הסדינים (ולפני זה התנשקנו במעלית).
בסופו של דבר לא הצלחנו לעמוד בלחצים. באמת שהתאמצנו. פעם אחת אפילו ניסינו להשתכנע בעזרת דוגמאות מההיסטוריה. גם עניין השואה עלה. (זה כבר באשמתה הבלעדית של ליאת. היא ידעה עד כמה הנושא הזה רגיש אצלי. נאלצתי להפסיק אותה: "ליאת, בואי נעזוב את השואה. סבתא שלי הייתה בדכאו." והיא, במקום להתנצל כמו בן אדם, נישקה אותי באוזן.)
וכך, מפוכחים ועצובים, הבנו שהפיגועים הורסים לנו את חדוות יחסי המין. זו הייתה החלטה משותפת: החלטנו להיפרד.
באותו לילה, שהיה האחרון שלנו ביחד, התפוצץ הדולפינריום. הלכנו למיטה והשארנו את הטלוויזיה דלוקה. בכל זאת, לזכר ימים טובים יותר, ליאת לקחה את ידי ומשכה אותה בין רגליה. בו בעת, אני לקחתי את ידה האחרת והכנסתי אותה לתוך תחתוני.
"אולי בכל זאת?" לחשנו זה לזו. שמענו את הקולות הבוקעים מן המקלט והבנו שהם חזקים יותר מכל גניחת אהבה שידענו אי פעם. נרדמנו הרבה אחרי חצות, נוגעים זה בזו, מיואשים. בבוקר ליאת נשיקה אותי באוזן. וזה לא עשה לי כלום.


הסיפור מוקדש לעוזי לנדאו

מונה

היא סופרת את מספר הפעמים שבני נכנס ויוצא (השיא שלו הוא חמישים ושמונה) עד שהוא גומר על הבטן ומורח טוב טוב על הבטן, החזה ושיפולי הצוואר, בגלל ש"זה בריא לעור". >>>

פגישה עיוורת

מכל המבטים, שנואים עליה במיוחד המבטים שהיא מרגישה בהם רגע אחרי שהם כבר התיישבו לה על הצוואר. היא חושבת שלפני שהרגישה בהם, הם היו אולי דומים לפרפרים. >>>

מי מפחד מאיה

לא האמנתי לה. אבל אז היא קמה, כרעה, הורידה את התחתונים והוציאה מבין רגליה שיניים תותבות. >>>

צריך להרוג ערבי!

נועם אמר שצריך להרוג ערבי ואני אמרתי שזה בכלל לא פשוט רק בטלוויזיה זה נראה קל. >>>

הכוס השישי

כל היום היא מתלוננת - הכוס שלי מקולקל, הכוס שלי מקולקל. אני שואל אותה, מה זאת אומרת הכוס שלך מקולקל. רק אתמול קנינו לך כוס חדש. >>>

מוות בפיג'מה

המוות לבש פיג'מת פסים ומעליה מעיל עור.
הוא נכנס דרך החלון שלי דקה לפני תחילת מהדורת החדשות בערוץ 2. התיישב על הספה בחדר האורחים. בלי לומר מילה, לקח את השלט של הטלוויזיה ולחץ על off. >>>

פיצה-פיצוץ

הסקס היה פיצוץ. >>>

 

הכיוון מזרח גליון מס' 10

קלי לינק דברים מוזרים קורים

דברים מוזרים קורים בסיפוריה של קלי לינק: איש מת שולח מכתבים לאשתו, חייזריות בלונדיניות פולשות למנהטן, זוג בירח דבש משתתף בתחרות יופי אפוקלפיטית, בלשית צעירה ניזונה מחלומות.

קלי לינק מתמרנת בין ריאליזם ופנטזיה, בשטח ההפקר שבין אליס מונרו וג'יי קיי רולינג. >>>

מיקי קרצמן הנמרודים

עמנואל ולרשטיין ארה"ב-ישראל: הפירוד קרב

"במובן מסוים, ישראל כבר עומדת לנפשהּ". על סופו המתקרב של קשר התאומים בין ישראל לארה"ב, מעצמה בשקיעה. מתוך גליון מס' 12 של כתב העת "מטעם". >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית