בית

בבל , , 10/4/2020

                           

 

שרה ברייטברג-סמל דבור והאינטרנציונל הסיטוציוניסטי


כך תיאר גי דבור (1931-1994) את העילה לכתיבת הספר חברת הראווה, שהתפרסם בפריז ב- 1967 ויראה אור בקרוב בהוצאת בבל, בתרגומה של דפנה רז:
"ב- 1967 רציתי שלאינטרנציונל הסיטואציוניסטי (SI) יהיה ספר תיאוריה. ה-SI היו אז קבוצה קיצונית, שעשתה את המירב להחדיר ערעור מהפכני לחברה המודרנית; קל היה לראות שקבוצה זו - שהוכיחה את ניצחונה בתחום התיאוריה הביקורתית והובילה בכישרון דרך התיאוריה אל ההתססה המעשית - הגיעה כמעט אל נקודת השיא של פעולתה ההיסטורית. כך שהיה עניין שספר כזה יהיה קיים כשיתחילו הצרות שבקרוב יגיעו, ואלה יעבירו אותו הלאה, לתולדה החתרנית הרחבה שבוודאי לא תאחר להופיע."
מרד הסטודנטים ב- 68' בצרפת, שמכונה כאן בפי דבור "הצרות שבקרוב יגיעו", מקובל על הסיטואציוניסטים ועל אחרים כרגע שיא בפרקטיקה הסיטואציוניסטית, שממנו צמחה ההילה סביב דמותו של דבור. הספר השפיע על רעיון המרד, וקריאתם של דבור וה- SI לסיפוק העונג והתשוקה, לדמיון, משחק והרפתקה כסימני התנגדות לספקטקל שמייצר אזרחים צייתנים ופסיביים, שיוו למרד את ממדיו הקרנבליים. אלא שהתולדה החתרנית הרחבה שדבור קיווה שתבוא בעקבות המרד - לא הגיעה. ההגות שהתפתחה מסביב ואחרי אירועי 68' ותפסה את מרכז הבמה - זו הקרויה פוסט מודרניסטית - השתמשה בארסנל הדימויים ובניתוחים של דבור באופן שסתם את הגולל על הפרקסיס המהפכני שאליו חתר.
דבור, שסלד מדיבור אקדמי שאינו כרוך בפעולה, מניתוק בין תיאוריה ופרקסיס, הזדהה עם עמיתו, חבר ה- SI ראול ואניגן, שתיאר את המעבר מה- SI להגות של ליוטאר ובודריאר, שניהם לכאורה קרובים ברוח לדבור, כמעבר "מהתנגדות לספקטקל אל ספקטקל של התנגדות." גם המהפכה נספגה במסיכת הספקטקל.
הספר אינו מחדש בתחום של ניתוח המתח והסתירה בין כוחות הייצור ויחסי הייצור בחברה הקפיטליסטית (עפ"י מרקס), גם לא בהמצאת רעיון הניכור ("הפרדה" בלשונו של דבור) שהתגלגל ממרקס ללוקאץ', לברכט, לגראמשי, למרקוזה ולאחרים. ייחודו באבחנה שאופני ההפצה החדשים של האידיאולוגיה (טכנולוגיה, אינפורמציה, קומוניקציה) יצרו פרדיגמה חדשה - הראווה - שרק מבעדה ניתן להבין את האופן שבו הניכור פשה בכל היבט של היומיום - ביחסים החברתיים, בתרבות, באמנות, בבידור, בידע ובתחומים האישיים ביותר שבין בני אדם, בתשוקות הבסיסיות. אין מנוס מן הראווה. היא המסיכה, המראה המאוחד, השלם הפוזיטיבי שמסתיר את הקרעים והסתירות וההפרדות של העולם הממשי. לדמוניזציה של חברת הראווה, או חברת הייצוגים ולניתוח מקורותיה מוקדש רובו של הספר.
הספר הזה הוא מענייננו לא רק משום התחושה שחברת הראווה אכן כאן, ויותר ויותר כך.
מה שעושה את דבור ואת חבורת ה- SI מעניינים דווקא לעולם האמנות, היא העובדה שאת פרקטיקת ההתנגדות לחברת הראווה הביאו דבור ואנשי ה- SI (רבים מהם אמנים) מפרקטיקות אמנותיות שמקורן בדאדא ובסוריאליזם, וגלגלו אותן אל חיי היומיום - לא כייצוג אלא כפעולה. בתקופה הראשונה של ה- SI, עד 1961-1962, תפסה האמנות מקום בולט בכתב העת SI. ארכיטקטורה, אמנות שנטועה בחיי היומיום ואינה עוסקת בייצוגים - אבות הטומאה, לפי דבור - זכתה להתעניינות מסיבית מצד חברי הקבוצה (ר' מדור אדריכלות בגיליון זה). אורבניזם פסיכוגיאוגרפי וה- derive הם מושגים שה- SI הנחילו לשיח הארכיטקטורה. אפשר לראות את מקורות ה- derive כשילוב של ה flaneur (המשוטט) של ואלטר בנימין עם הטיולים הליליים הפואטיים, חסרי המטרה, של הסוריאליסטים באותה עיר ממש - מין אוטומטיזם סוריאליסטי שמתגלגל למרחב העיר, הופעתו של הלא-מודע בתוך התכנון העירוני.
אלמנטים אחרים שיסודם בדאדא היו הפרובוקציה וה-detournement או ה"היסט" (הוצאת מושג מהקשרו והשמתו בהקשר חדש שמשנה את משמעותו). גם כאן אפשר לזהות תקדימים בטכניקת הפוטומונטאז' של הדאדא וברדי-מייד, שיושמו במרחב החברתי-פוליטי.
השימוש באלמנטים דאדאיסטיים וסוריאליסטיים כאקטים בסיטואציות של מרד, נחווה מתוך מלאות, סיפוק ועונג תוך הדגשה של הצדדים המשעשעים, המשחקיים ומלאי הדמיון של החיים, כמימוש בהווה של גן העדן של החברה העתידית, זו שלאחר הספקטקל.
הרצון לבטל את ההפרדה בין האמנות וחיי היומיום, להרוג מן האמנות וליצור אינטגרציה מחודשת בין אמנות כפעולה לבין פרקסיס פוליטי-חברתי, הוביל את ה- SI לשילוב המיוחד במינו בין פעולות שמקורן בפרקטיקות אמנות לבין לפרקסיס מהפכני בחיי היומיום.
תערוכה ב- ICA של בוסטון בשנות ה- 90 ניסתה לקבץ לראשונה חומרים סיטואציוניסטים. ולפרוש מחדש תנועה שנשתכחה. ב- 1997 הוקדש גיליון כתב העת אוקטובר מס' 79 לגי דבור והסיטואציוניסטים, וכיבד אותם בתואר "קבוצת האוונגרד המהפכנית האחרונה".
בפתיח של החוברת מצוטט פייר סולרס, שתיאר את הגותו של דבור ככזו שעברה רדוקציה לכמה אפוריזמים שיפה לצטט ובעצם אינה נקראת לעומקה: "הוא צריך להיקרא, לשוב ולהיקרא ולשוב ולהיקרא מחדש." אוקטובר אינו מסתיר את הפיחות שחל במעמדו של דבור, את הטענה המקובלת שיש בו יותר סגנון מתוכן, ואת האבחנות האחרות שרואות בתיאורים של השתלטות הספקטקל על כל אספקט של חיינו "טלטול בין מגלומניה לפרנויה."
דווקא בתחום המוזיקה הפופולרית, בשנות ה- 80, בדמות הגל של הפאנק היתה לסטואציוניסטים עדנה. סיידי פלאנט וגרייל מרכוס רואים בפאנק ובעיקר בסקס פיסטולס גילום של צורת ההתנגדות של ה- SI. מלקולם מקלרן והמעצב ג'ימי ריד הכירו את כתבי דבור וה- SI והשתמשו בהם לפיתוח התכנים והעיצוב של הלהקה. (ר' גם מאמרו של אבי פיטשון בגליון זה).

ספרו של דבור הפך לספר פולחן - פייר סולרס יאמר בוודאי, שלא בטובתו - ותורגם ל- 10 שפות. הוא מתואר לעתים קרובות, גם על-ידי סולרס עצמו, ככתיבה אפוריזמית המשובצת פנינים והמצאות שקל לזכור וקל לצטט. סיידי פלנט ואחרים מתעקשים על ההיפך - הספר הוא ספר תיאוריה, וככזה הוא יבש ומשעמם ונוגד את רוח ה- SI. פלאנט מצביעה דווקא על ראול ואניגן ככותב המשובח של התנועה.
דפנה רז, המתרגמת לעברית, מתארת כך את שפתו המיוחדת של דבור: "מבנה הכתיבה של דבור מאמץ את ההיסט הטיפוסי לכתיבתו של מרקס המוקדם (בעקבות הגל ופויירבך), המחליף באופן שיטתי את הנושא ביסוד התחבירי המתאר אותו (תוך הפיכתה של "פילוסופיית הדלות" ל"דלות הפילוסופיה"). באופן זה דבור תוקע טריז בתוך יומרת האמת הטבועה בשפה עצמה. עצם שימושו בשפה מכיר בכך שהיציאה נגדה אינה אפשרית אלא באמצעותה, ושהחריגה מהתרבות אינה מתאפשרת אלא באמצעות השימוש בתרבות".
מתוך 221 התיזות של חברת הראווה בחרנו להביא את אלה שפותחות את הספר, ואת כל הפרק השמיני העוסק ישירות בתרבות.

נכתב ב-01/01/01
ברשת מ-10/06/04

דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית

מוזיאון תל אביב לאמנות, 1986. >>>

 

דברי פתיחה, מוזיאון (נמר) של נייר

"מוזיאון לאמנות ישראלית רמת-גן בניהולה של אריאלה אזולאי" - צירוף שהוגשם להלכה ולא למעשה (תשעה חודשי תכנון, אף לא תערוכה מומשת אחת, שערים נעולים במשך כארבעה חודשים) - לא הותיר אחריו חותם פומבי כלשהו באשר לתוכן שמאחורי >>>

השיח והפטאליות

שרה בריטברג-סמל ורועי רוזן משוחחים עם אריאלה אזולאי בעקבות ספריה - אימון לאמנות ואיך זה נראה לך? וסרטה סימן משמים. >>>

דליה אמוץ - גילוי מאוחר

מתוך קטלוג התערוכה "דליה אמוץ- ידיעת הארץ השחורה, בדרך אל שדות האור" מוזיאון תל אביב , ביתן הלנה רובינשטיין. >>>

קשה שפה - דליה אמוץ, צלמת

זה הרצון לתת מקום לצילום המיוחד, הקשה, היפה והחשוב הזה, שלא ראו אותו למרות שהיה כאן והיה מכאן. >>>

דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית

המאמר פורסם לראשונה בקטלוג התערוכה "דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית" מוזיאון תל אביב 1986. >>>

 

סטודיו - כתב עת לאמנות גליון 113

על ההסטוריה של צילום מקומי - עורך אורח גיא רז. >>>

גלריה דביר פייר ביסמוט - עבודות

תערוכת האמן פייר ביסמוט בגלריית דביר, ינואר-פברואר 2001. ביסמוט משתייך לאמני הדור החדש של האמנות המושגית, ממשיכיהם של דן גראהם, לורנס וינר, ואחרים. בין האמנים המשתייכים לזרם זה: דאגלאס גורדון, פייר וויג, וג'ונתן מונק. >>>

רם סמוכה קרחת מספר 3

קרחת מספר 3 -שמן על בד.עבודתו של רם סמוכה - מתוך התערוכה "קרחות תערוכת פרידה" בבית ישמעלוף בתל אביב. >>>

תמיר שר פתחים 1

פתחים, בור סופג, חור סופג, חור שחור. בור שואב, בור בולע, ספטינג. אולי ספטינג, כמו גורה, חרה, חיריה, אופס. אגי משעול מתוך קטלוג התערוכה. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית