מכונת קריאה - טיגריס

בבל , , 22/5/2012

אנה וגנר טיגריס

טיגריס/ אנה וגנר

יום אחד, ארטמיו, אולי תרצה לספר למישהו שפעם ראית טיגריס.

היית בן ארבע, כמעט בן חמש: לא זוכרת בדיוק. הדברים שראיתי בחודשים שלפני-כן מתערבלים בזכרון: החום הכבד, המהומות, שמש הגופרית המבליחה כמו מבעד למראה אפורה, עכורה. באחד הימים החמים בא אבי לביתנו, כייל את מכשירי המדידה שלו, צמצם את עיניו לחרכים כדי לראות משהו באובך שמילא את החדר, הצמיד אלקטרודה לרקתך הימנית, ובעודו מחכה לתוצאות ליטף את לחייך ודובב אותך מעט, ואתה חשבת שהוא מתעניין במלחמות הילדים שלכם בארגז החול אבל לא, הוא רק המתין, בסבלנות, עד שנשא עיניו מעל לסקאלה המרצדת בחיצים תכולים ואמר לי, "הכל במסגרת הנורמה", ואחר כך הציע שנלך לראות טיגריס.

ואתה לא ידעת מה זה. כלומר, היה לך ספר תמונות של חיות עתיקות והיו לך הולוגרמות מסומנות במלבן הצהוב של "נשיונל ג'יאוגרפיק" וידעת לקרוא נכון בשמו של החתול הגדול שרץ בעשב הגבוה, הדהה, בשולי ההולוגרמות - אבל טיגריס לא ראית.

אני זוכרת את השאלה במבט שלך: מותר? אפשר? ואני מניחה שאבי ראה מבט
דומה בעיני, מפני שאמר, "בתנאי שתשתקי".

בחוץ חיכה לנו פינק, הנהג של אבא, והבריח על כולנו את דלתו האחורית של המשורין. אתה תחבת אגרוף לח לתוך כף ידי. נסיעות הבהילו אותך: אנחות הקפיצים של הרכב, תזזית של רחוב הומה, פרצופים מתקרבים אל השמשה הקדמית כשעומדים בצומת, צועקים משהו, הזכוכית המחוסמת בולעת קולות. לא נכנעת לאבנים המושלכות, לגיצים של לפיד בוער. פינק ידע לתמרן יפה ולהתרחק מסמטאות הצלפים. הוא שמר על אבא מזה שנים בלי טרוניה וקיבל בהכנעה את אותות הבוז הקלים שאבי ודומיו מעולם לא התאמצו להסתיר. פינק נסע אל המעבדות של איגוד המכונים הטכנולוגיים ולא שאל מדוע, דווקא היום, כשכולם שובתים.

המשוריין נבלע בפיר המעלית של המעבדות ואתה לחשת לי: "שרק לא יהיה חושך". פינק הדליק עבורך נורה קטנטנה ואמר, "תעשה כאילו שאתה מפהק, ארטמיו", ואתה פערת לוע ורדרד ונהמת כמו שהוא לימד אותך, כדי להישמר מפני הלחץ הכבד באוזניים, כשיורדים ויורדים ויורדים, השד יודע כמה מאות מטרים עד לדלתות הפלדה של המעבדות, עד לזיהוי הקולי ולטביעת האצבעות ולעין המצלמה הרושמת בשוויון נפש את אבא, אותך ואותי. לפינק לא התירו להכנס. הם לא נטו חיבה מיוחדת למשובטים.

וכבר בסופו של מסדרון ארוך, אפלולי וריק, שמענו, מבעד לדלת, את הנשימה הכבדה. עוד זיהוי-רשתית אחד, פלדה מחליקה על צירים, אור צהוב-חולי ממלא ריבועים-ריבועים של סורגים, ובעומק הכלוב, מן המקום המשוער ממנו הזדחל לעברנו אד כבד של ריח שתן, סרוח על מצע קש סינטטי, ראית טיגריס בנגלי. וראית כיצד ניסה לקרוע בטפריו את רצפת הבטון. וראית אותו מחכך מותן בקיר בטון ומתיישב ומשמיע יבבה ארוכה, נמוכה, רגוזה. הוא לא הביט בך או בי. אבא רצה שתיטיב לראות. הוא חיפש את המתג, קילל את ה"חשמלאים הקלונים הזונות" ומצא מין ידית פלסטיק חומה, והניף אותה כלפי מעלה. " נו, עכשיו גם רואים משהו", אמר. הטיגריס מצמץ ועיניו תרו אחר מקור הלובן המסמא שמילא את תאו. "זה האחרון", אמר לך אבא. "תזכור טוב, ארטמיו".

פינק, שחיכה לנו בחוץ, הסיע אותנו אל מעבר למחסומים ובחזרה לבית הדירות המוגן. הוא מלמל משהו על "ההחמרה במצב", אבל אבא לא רצה לשמוע, ואני, שחיבקתי אותך כל הדרך הביתה, חשבתי שהמצב יכול לחכות, מפני שאתה רעדת, ושתקת, וכעסתי במקומך על אבא והדראמות הגדולות שהוא מטיח בפניו של בן ארבע, ועל עצמי ששוב לא אמרתי לו "לא", וכשסוף סוף שכבת על הספה, רפוי ולאה ולא מנוחם, הבטחתי לך שאף פעם, אף פעם לא נחזור למקום הרע ההוא.

אני כותבת לך בהנחה שפעם עוד תלמד לקרוא. אתה לא רוצה, ואתה לא היחיד: כשהגענו לכאן אחרי המהפכה,, לא הפתיע אותי שאנשים בגילך מסרבים, וגם לא שואלים שאלות על מה שהיה, ומדוע היה. הייתם קטנים מדי. זה לא מעניין. היה, נגמר, שרדנו - ולמבוגרים אין סיפורים מנחמים לספר לכם. אידיוט מי שחושב ששרדנו בזכות, או מכוח נס. טיגריסים כבר אין ולא יהיו. לך ולחברים שלך אין כל סיבה להיזכר בגעגוע או בצער במה שכבר לא יהיה.

אני כותבת לך כי מחר יכרכו את גו הנער הדק שלך, ואת כל בני גילך - המשוער, כמובן, כי איננו יודעים הכל על מי שהגיעו לכאן - בחבלים. שמש חלושה תאיר את פניכם. ראשיהם של הקושרים יהיו חבויים בתוך מסכות סקי שחורות. הם יעטפו את גווך, מבית שחי ועד מפשעות, בחבל ארוך והדוק. הם יניחו את זרועותיך על מוט עץ עבה וכבד, ואחר כך יכרכו חבלים סביב המוט וסביב ידיך. הם יכסו את ראשך בשק קנווס. שני חורים בגובה עיניך יאפשרו לך לראות את הדרך. והם יצעדו, חרישיים ודאגניים, בעקבותיך. אתה תפסע לאט, קשור והדוק וכואב ומיוזע ויחף, על משעול החצץ. אתה לא תוציא הגה מפיך. אתה לא תיפול. אסור לך. אם הקושרים יחשו בעלפונך המתקרב, הם יניחו על גבך יד עדינה ובוטחת, ואתה תמשיך ללכת, עד שהקושרים יתחילו לשיר, והנשים יתקבצו סביבכם ויתירו הכלב זריזות, תחילה את חבלי-הגו ואחר כך את חבלי-הזרוע ויאחזו בזרועות הצבות, האדומות, חסרות התחושה, ויעסו כוהל לתוכן ויחזיקו אותך שלא תיפול. אתה לא תיפול.

אחר כך הם יאמרו לך שמעתה ואילך מותר לך להתרבות. רק פעם אחת. מי שייפול, לא יתרבה.

אני אחכה לך בקצה הדרך. נאסר עלי ללוות אותך או לתמוך בך. וטוב שכך, כי אולי לא הייתי עומדת בזה. אולי הייתי צועקת שיפסיקו. אינני יודעת מי הקושרים. אולי טוב שכך. מי שאינו יודע, לא יוכל להסגיר סוד. מי שאינו רוצה לדעת דבר על מה שהיה, כמוך, נדון לאושר יחסי. אבל יום אחד, ארטמיו, אם תוכל לקרוא את פיסת הנייר שאתן לך עוד מעט, תדע מדוע לא נפלת, ותדע גם את בדידותו הכבדה של הסוד. כן, המשובטים ניצחו. זה היה צפוי. המהפכה נגמרה וגם הניסים. יום אחד, ארטמיו, אם תרצה, תדע שאתה היית אחרון-ילדי הרחם. ואז אולי תיזכר בטיגריס. ותשתוק.

נכתב ב-01/01/01
ברשת מ-03/10/01

קלי לינק דברים מוזרים קורים

דברים מוזרים קורים בסיפוריה של קלי לינק: איש מת שולח מכתבים לאשתו, חייזריות בלונדיניות פולשות למנהטן, זוג בירח דבש משתתף בתחרות יופי אפוקלפיטית, בלשית צעירה ניזונה מחלומות.

קלי לינק מתמרנת בין ריאליזם ופנטזיה, בשטח ההפקר שבין אליס מונרו וג'יי קיי רולינג. >>>

אדווין אבוט מישוריה

פנטזיה מתמטית שהתפרסמה לראשונה בשנת 1884 באנגליה ומספרת על החיים בעולם דו ממדי שתושביו מכירים רק אורך ורוחב ואינם, אפילו, יכולים לדמיין ממד שלישי. >>>

לה קורבוזיה אסתטיקה של מהנדס, ארכיטקטורה

אסתטיקה של מהנדס, ארכיטקטורה, שני דברים שקשורים זה בזה, שנובעים זה מזה, האחד במלוא פריחתו, והאחר בנסיגה מכאיבה. המהנדס, בהשראת חוקי הכלכלה ובהנחיית החישוב, מכוונן אותנו עם חוקי היקום. הוא מגיע להרמוניה. >>>

אלי אשד היום שאחרי האפוקליפסה

היום שאחרי האפוקליפסה :סצינריו לסיפור מדע בדיוני מאת אלי אשד. >>>

גירסה להדפסה