בית

בבל , , 21/9/2019

                           

 

יקי מנשנפרוינד פובוס
פובוס מאת יקי מנשנפרוינד

סיפורי מדע-בדיוני הם ענין למומחים. הסטטיסטיקה מראה כי מי שהחל את הקריירה הספרותית בכתיבת סיפור מדע-בדיוני, ימשיך ויכתוב סיפורים ממן זה גם להבא. זהו ז'אנר טובעני, שהן כותביו והן קוראיו מתייחסים אליו ברצינות יתרה. באשר לי - אחרתי את הרכבת. הספר הראשון שפירסמתי לא היה רומן מדע-בדיוני (לכל היותר היו בו נגיעות של סיפור בלשי), והספר שעליו אני שוקד בימים אלה הוא רומן פילוסופי; כך שהסיפור הבא אינו אלא בגדר התנסות לשם שעשוע, ולא נסיון לפריצת גבולות.
הסיפור מתרחש בפובוס, גוש האבן הקטן מאוד (במונחים קוסמיים) המקיף את כוכב-הלכת צדק. למען האמת, פובוס הוא גיבורו של הסיפור.
מדוע דווקא פובוס, אינני יודע. יתכן שהצליל מצא חן בעיני, ויתכן שיש כאן ענינים עמוקים יותר שבתת-התודעה (המיתולוגיה היוונית, כמובן), אבל משהחלטתי לכתוב סיפור מדע-בדיוני, ברור היה לי ברור שפובוס יהיה במרכזו.
ובכן, במשך מיליוני שנים היה פובוס ירח פשוט בכל מובן אפשרי. לא היה בו דבר מיוחד. אבל כל זה השתנה מן הקצה אל הקצה כשפובוס פיתח לו תודעה עצמית. קוראים מנוסים של ספרות מדע-בדיוני ודאי יגחכו מתחת לשפמם (אם בכלל הם בגיל שבו ניתנה להם האפשרות לגדל שפם). והרי כל ילד קטן יודע שגוש אבן, ויהיה זה אפילו ירח של פלנטה במערכת השמש שלנו, אינו יכול לפתח תודעה עצמית. למדע המודרני ידוע, עד כה, על מקרה אחד בלבד שבו פיתח דבר-מה בעולם תודעה עצמית, ולדבר הזה קרא המדע ברוב התלהבות homo sapiens sapiens (המילה 'חכם' מופיעה בשמו פעמיים, ובלטינית - אות להתלהבותם העצומה של המדענים בעת הגילוי). משפתחו מדענים את גלגלתו של אותו היצור, מצאו שם מערכת מסובכת מאוד של חוטים דקים ושל גושי בשר צבעוניים. מכאן הסיקו, כי כדי שיוכל יצור כלשהו לפתח תודעה-עצמית, הוא צריך להיות מצוייד באפרטוס כזה, או דומה לו.
בספרי מדע-בדיוני רבים מופיעה אפשרות נוספת. מוצגים שם כמה מקרים מענינים ביותר שבהם מפתח מחשב תודעה-עצמית. מחשבים הם מכונות מלאות בחוטים צבעוניים ובגושי פלסטיק וסיליקון מורכבים ביותר. על כן זה נראה מתקבל על הדעת שהמחשב יהיה המועמד הטבעי ביותר (אחרי האדם) לפתח לעצמו תודעה. (דוגמא משעשעת במיוחד לאפשרות כזאת נמצאת בספרו של רוברט היינלין, 'עריצה היא הלבנה'.) אבל, את האמת יש לומר, במציאות עדיין לא פיתח שום מחשב תודעה-עצמית, למרות מאמציהם הרבים של המדענים, ולאכזבתם הגדולה של קוראי מדע-בדיוני, שרבים מהם נותרו משוכנעים שמחשב יפתח תודעה-עצמית ביום מן הימים זו אפשרות סבירה בהחלט.
אבל גוש-האבן המתקרא פובוס? זה כבר מוגזם בהחלט! חתיכת חומר מת לא מפתחת יש-מאין תודעה עצמית, ולא משנה מה.
האמנם? וכי הרעיון שחתיכת חומר מת (כפי שאכן היו היקום וכדור-הארץ בשלב מסויים) תתפתח לפתע לתופעה שאנו מכנים 'חיים', הוא הגיוני יותר? ושיצור כלשהו, שטיפס לו אט-אט בסולמה החלקלק של האבולוציה, במעלה השלבים שבין נגיף לבין פרימאט, יפתח לו פתאום תודעה-עצמית יש-מאין, וללא כל סיבה המתקבלת על הדעת, הוא רעיון סביר יותר?
בקיצור, כל הדיון בתופעת התודעה-העצמית הוא דיון עקר לחלוטין; ואם מחשב יכול - יוכל גם אחד מירחיו של צדק, ויהיה זה אפילו העלוב והנקלה שבהם, כדוגמתו של פובוס גיבורנו.
אם כן, בערך בשנת (...) התגבשה בו בפובוס תודעה-עצמית. תחילה היתה זאת סתם תודעה, חסרת כל רפלקסיה ומשעממת למדי. אחר כך, עם חלוף השנים (מיליוני שנים), החלה תודעתו של פובוס מתבוננת בעצמה. ועם שהתבוננה בעצמה, כן גדלה וכן התפתחה, הפכה למעודנת ולמורכבת יותר, עד שבסופו של דבר, בחלוף שלושים וחמש מיליוני שנים בערך, צצה המילה הראשונה בתודעתו-העצמית של פובוס. זה היה כל כך מזמן, שאינני זוכר מה היתה המילה ("קומקום?" לא!), אבל אני זוכר שלא היה בה כל ענין. היא בפירוש היתה מאכזבת מאוד (ואולי "מרבד" או "מפוחית"?). סתם מילה של לא-כלום (בחיי אלוהים שאינני מסוגל להיזכר בה כרגע).
אבל המילה הזאת, בלתי משמעותית ככל שתהיה, לא נותרה לבדה זמן רב. השנים חלפו, סבא-זמן בנה את הקוסמוס בעצלתיים, כהרגלו, ומילים נוספות באו ונוספו לתודעתו-העצמית של פובוס, וכעבור מאה ועשרים מיליוני שנים היתה לו כבר שפה משלו.
תשאלו בוודאי, לשם מה לו לפובוס שפה? והרי אין לו עם מי לשוחח. ובכן לפובוס, כמו לגושי אבן אחרים בעולם, אין פה. וממילא לא יכול היה לדבר, אפילו אילו היה לו עם מי (ולא היה לו כלל). אבל הוא יכל לחשוב. גם עינים לא היו לו, ובכל זאת הוא ראה. הוא לא ראה כפי שאני ואתה ואת רואים, אבל הוא חש, איכשהו, בקיומם של הדברים בסביבתו, חש את תנועתם ואת צורתם הכללית, ובתודעתו יכול היה לצייר לו תמונה משביעת-רצון בהחלט של העולם שבו התגורר.
וזה היה עולם משעמם למדי. טוב, כמובן שבתחילה היו לו שפע של דברים להתבונן בהם, אבל מהר מאוד הפך הנוף לחד-גוני ולצפוי, ופובוס נהיה מדוכדך מרוב שיעמום.
אולי זוהי נקודה טובה לציין שפובוס לא היה מבריק במיוחד. לא שהיה מטומטם גמור, אבל זיכרו שלא היה לו מוח (לירחים אין מוחות, כך יודעים כולם), ולא היה לו עם מי לשוחח - והרי ידוע שהגרוי הטוב ביותר לתודעה-עצמית הוא חברתן של תודעות-עצמיות אחרות (הפילוסוף הגרמני הגל עסק רבות בנושא זה, ואת מסקנותיו פירט בסיפרו הידוע 'הפנומנולוגיה של הרוח'.) וגם גרויים חיצוניים אחרים לא היו בשפע. על כן אני מבקש לציין שפובוס לא היה מן היצורים החכמים ביותר, אם כי ודאי היה החכם ביותר מסוגו.
פובוס שיעשע את עצמו בתודעתו-העצמית במשך מיליון שנים בערך. בעודו משתעשע, גילה פובוס את אחת מתכונותיה המובהקות והמהותיות ביותר של התודעה-העצמית, והיא הדבר שאנו מכנים אותו - הרצון החופשי. זה היה רגע מרעיש מאוד לפובוס - אולי אפילו המרעיש ביותר בכל ימי קיומו. הרצון החופשי היכה בו בעוצמה, כאילו היה מטאור עתיר-מתכות וכבד-משקל במיוחד. וכאשר גילה פובוס את רצונו החופשי, כך החל פתאום להבין כי הרצון מאפשר לו לעשות ככל העולה על רוחו (שכן אחרת, לא היה זה רצון חופשי). ופובוס, שהקיום לצידו של כוכב-הלכת צדק כבר שיעמם אותו מאוד, החליט לברוח.
לשם כך חישב את מהירותו שלו מסביב לכוכב-הלכת. החישוב ארך מאה-תשעים-ושלוש שנים (כבר אמרתי לכם - הוא לא היה מבריק במיוחד, ועוד היה עליו להמציא בכוחות עצמו את האריתמטיקה ואת הגיאומטריה). אחר כך חישב פובוס את קוטר המעגל שאותו יצר מסביב לצדק. זה ארך עוד כמה עשרות אלפי שנים, ואז יכול היה לחשב כמה כוח ידרש לו כדי להטיל את עצמו מחוץ למסלולו, אל מעבר לכוח המשיכה הארור של צדק. מיליון שנים חלפו עד שנגמרו החישובים (לא היו לו נייר ועט, והוא היה מוכרח להמציא את הטריגונומטריה ואת הקלקולוס ואת הפיסיקה הניוטונית ועוד הרבה מאוד דברים... ובנוסף על כך - הוא לא היה חכם ביותר).
התוצאות היו בידיו (מטאפורה בלבד, שהרי לא היו לפובוס ידיים), והוא עיין בהן היטב ובדק שמא נפלה טעות. ליבו (שוב מטאפורה) נמלא התרגשות. אם רק ירצה - שהרי היה לו רצון חופשי - יוכל להטיל את עצמו אל החלל, לצוף שם במרחבים הצוננים עד לאין סוף, ולראות את היקום כמו שתמיד רצה...
אבל תודעתו-העצמית של פובוס לא הניחה להתרגש לאורך זמן. הוא החל לחשוב: מסע בחלל עלול להיות מסוכן מאוד. הוא איננו מכיר שם איש, איננו יודע לקראת מה הוא עף... הוא עלול ללכת לאיבוד, למצוא את עצמו בקצהו של היקום, בריק מוחלט ומדכא... ואולי יפגע באיזה חור שחור, ויאיין את עצמו כליל? לא! אין הוא מוכן להסתכן בצורה ילדותית כל כך. אם יפגע בעצמו, לא תהיה זאת פגיעה עצמית. במובן מסויים ועמוק מאוד, הוא אחראי לגורלם של כל הירחים בעלי תודעות-עצמיות, בין אם ישנן ובין אם אינן. אם ייפגע באורח אנוש, הוא יגזור כליה לא רק על עצמו, אלא אף עליהם, ולזאת לא היה מוכן כלל. בקיצור (אם יש קורא שטרם הבין זאת) - מבלי שהרגיש, התקדם פובוס שלב נוסף באבולוציה של הרוח, ופיתח לעצמו רגישות מוסרית.
עדיין נותרו בו געגועים לחלל הרחוק, אבל הוא נלחם בהם, והתגבר. ובעודו מעופף במסלולו הישן שנה אחר שנה, עידן אחר עידן, חש פובוס בתחושה הנפלאה ביותר שיכול לחוש ירח בעל תודעה-עצמית, בעצם כל בעל תודעה-עצמית באשר-הוא. ההרגשה מילאה את כל ישותו, ועודדה אותו להמשיך ולהסתובב במסלולו, ולוותר על חלומותיו לבקר בחלל. ופובוס, בכוח רצונו החופשי, המשיך להסתובב ולהסתובב, מתבשם מהרגשתו הנהדרת וחושב שככלות הכל, אין הקוסמוס הזה גרוע כל כך.
נכתב ב-01/01/01
ברשת מ-10/10/01

הכובש והכלב

רומאנסה פסוודו-היסטורית על אלכסנדר הגדול ודיוגנס הקיניקן. ספרו השני של יקי מנשנפרוינד >>>

אקדמיה - נפילתה של האימפריה האחרונה

סאטירה שחורה העוסקת באוניברסיטה מנקודת מבט ביקורתית, יצרית ומשועשעת. האוניברסיטה מתוארת כאימפריה רבת כוח, שוקקת פרברסיות, משחקי כוח ושקרים. יותר משהיא מעודדת מחשבה חופשית ויצירתיות אינטלקטואלית היא חונקת אותן, ומקבלת רק את מי שאינו מערער על סמכותה. >>>

 

יבגני זמיאטין אנחנו

הרומן "אנחנו" מתאר עולם עשוי זכוכית שבו האנשים הם מספרים והחלומות אסורים. בגן עדן מלאכותי זה, שהטוטליטריות שלו היא פועל יוצא של שקיפותו , החופש הוא היפוכו של האושר. במרכז הרומן -ספקנותו של הנתין הנאמן במשטר הטוטליטרי ומאבקו של היחיד בכוחות אנונימיים. >>>

מרווין פיק טיטוס גרואן

ברוכים הבאים לעולם האפל והגרוטסקי של טירת גורמנגסט.
גורמנגסט קפאה על שמריה לפני עידנים. זהו עולם של אבן המתנהל על פי מערכת נוקשה ומסובכת של טקסים, חוקים ומנהגים, שמתוארים בספרים עתיקים ושמקורם אבד אי שם בעבר הרחוק. >>>

אלי אשד היום שאחרי האפוקליפסה

היום שאחרי האפוקליפסה :סצינריו לסיפור מדע בדיוני מאת אלי אשד. >>>

אנה וגנר טיגריס

יום אחד, ארטמיו, אולי תרצה לספר למישהו שפעם ראית טיגריס...סיפור קצר של אנה וגנר. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית