בית

בבל , , 26/4/2019

                           

 

גי דבור תיאוריית הסחף

 

בין השיטות הסיטואציוניסטיות, הסחף הוא טכניקה של מעבר מואץ דרך סביבות מגוונות. מושג הסחף קשור באופן הדוק להכרה בתוצאים בעלי אופי פסיכוגיאוגרפי, ובהפגנת התנהגות משחקית-קונסטרוקטיבית, מה שמנוגד למושגים הקלאסיים של המסע ושל הטיול.

כשאדם אחד או כמה, מתמסרים לסחף, הם מוותרים למשך זמן פחות או יותר ארוך, על סיבות לתנועה ולפעולה שהם מורגלים עליהם, על היחסים, על העבודות ועל הבילויים שלהם, כדי לתת לעצמם להענות לפניותיו של השטח ולמפגשים שהוא טומן בחובו. תפקידו של השרירותי כאן הוא פחות מהותי ממה שניתן לחשוב: מנקודת המבט של הסחף, לערים יש תבליט פסיכוגיאוגרפי ובו זרמים קבועים, נקודות קבועות, ומערבולות המקשות על הכניסה ועל היציאה של אזורים מסוימים של מצוקה.

אולם הסחף, בכללותו, הוא בעת ובעונה אחת גם אותו "לתת לעצמך ללכת" וגם ניגודו הגמור: השליטה על הוריאציות הפסיכוגיאוגרפיות באמצעות ההכרה והחישוב של האפשרויות שלהם. במובן זה, הנתונים שמאוששים על ידי הכלכלה, עד כמה שמוגבל המרחב החברתי שמלכתחילה מדע זה בחר לו לעיון, אינם יעילים למחשבה הפסיכוגיאוגרפית.

באמצעות השיטה הפסיכוגיאוגרפית יש להשלים את הניתוח האקולוגי של האופי האבסולוטי או היחסי של הקיטועים במרקם האורבני, של תפקידם של המיקרו-אקלימים, של היחידות הבסיסיות המובחנות של הרבעים האדמיניסטרטיוויים, ובעיקר הפעילות הדומיננטית של מרכזי העניין. את האתר הרגשי והאובייקטיווי שבו מתרחש הסחף יש להגדיר בהתאם לדטרמיניזם שלו-עצמו ובהתאם למורפולוגיה החברתית.

שומבאר דה לוו, במחקרו "פריז והאגלומרציה הפריזאית" (Bibliotheque de Sociologie, PUF 1952) מציין ש"רובע עירוני אינו מוגדר רק באמצעות גורמים גיאוגרפיים וכלכליים אלא גם באמצעות הייצוג שלו על ידי תושביו ותושבי הרבעים האחרים"; הוא מראה באותו מחקר - כדי להדגים את "צרותה של הפריז האמיתית שבה חיים כל האינדיווידואלים... גיאוגרפית, מדובר במסגרת מצומצמת ביותר" - התווי של כל המסלולים אותם עורכת במשך שנה, סטודנטית מהרובע ה- 16; המסלולים שלה משרטטים משולש בעל מימדים קטנים, ללא חריגות, ששלושת קדקדיו הם ה"אקול דה סיינס פוליטיק", מעונה של הסטודנטית והמורה שלה לפסנתר.

אין ספק שסכימות מעין אלה, דוגמה לפיוט מודרני שעשוי לעורר תגובות עירניות - במקרה זה שאט נפש על האפשרות הזו של חיים - או אפילו תיאוריה כמו זו של ברג'ס ביחס לשיקגו, אודות חלוקת הפעילויות החברתיות באזורים מרוכזים מוגדרים, אינן אמורות לתרום דבר וחצי דבר להתקדמותו של הסחף.

בסחף, למקריות יש תפקיד חשוב ביותר, ביחוד כאשר ההתבוננות הפסיכוגיאוגרפית עדיין אינה מנוסחת. אולם פעולת המקריות היא מטיבעה שמרנית, ונוטה לגרום לגיוונם של מספר אפשרויות מוגבל, להרגליות. הקידמה אינה אלא נתק של אחד השדות בו מתרחשת המקריות, באמצעות יצירת תנאים חדשים שמתאימים יותר למטרותינו. ניתן לומר איפוא שהמקריויות של הסחף שונות באופן יסודי מאלה של הפרומנדה, אבל שהמשיכה לתגליות הפסיכוגיאוגרפיות הראשונות עלולות לקבע את את הסוביקט או את הקבוצה מסביב לצירים שגרתיים חדשים, שאליהם ממילא הכל מגיעים.

קריאת תיגר לא מספקת, ויישומה האידיאולוגי שעדיין היה ריאקציונרי, הביא לכשלונו של השיטוט המפורסם וחסר המטרה, שנוסה ב- 1923 על ידי ארבעה סוראליסטים שיצאו מעיר שעלתה בגורל: התעיה בלב אזור כפרי היא כמובן מדכאת, והתערבות הגורל שם דלה מתמיד. אבל חוסר שיקול הדעת נלקח רחוק עוד יותר במדיום (מאי 1954) על ידי אחד, פייר וונדריס שחשב שניתן להתקרב לאנקדוטה מעין זו - כיוון שכל זה הוא חלק מאותו שחרור אנטי דטרמיניסטי - באמצעות כמה נסיונות הסתברותיים, למשל פיזורם השרירותי של ראשני צפרדעים בצנטרפוגה כשהוא מדגיש בנוקדנות: "צריך שלמצבור הזה לא תהיה כל השפעה חיצונית". בתנאים מעין אלה, הניצחון מגיע כמובן לראשנים שיש להם היתרון להיות "חסרי אינטליגנציה, יכולת חיברות ומיניות" ולפיכך "באמת עצמאיים האחד מהשני".

בניגוד למוזרויות הללו, האופי האורבני בעיקרו של הסחף, שנמצא במגע עם מרכזי האפשרויות והמשמעויות של הערים הגדולות שהותמרו על ידי התעשייה, עשוי להוות תשובה הולמת למשפט של מרקס: "בני אדם אינם מסוגלים לראות סביבם אלא את פרצופם-הם, כל מה שמדבר אליהם מדבר עליהם. הנופים שלהם מתמלאים ברוח חיים".

אפשר להיסחף לבד, אבל הכל מצביע על כך שהחלוקה המספרית הפורה ביותר היא של שנים או שלושה בני אדם שמצליחים להגיע לאותה נקיטת עמדה, חיתוך הרשמים של הקבוצות מאפשר להגיע למסקנות אובייקטיוויות. רצוי שהרכב הקבוצה יישתנה מסחף אחד לאחר. מעל לארבעה או חמישה משתתפים, האופי המיוחד של הסחף מידרדר במהירות, ובכל מקרה בלתי אפשרי לבצע סחף בן עשרה משתתפים מבלי שהוא ייתפצל למספר סחפים המתבצעים בו-זמנית. במהלך מעין זה טמון עניין רב, אולם הקשיים שטמונים בו עדיין לא איפשרו לבצע אותו בהיקף הדרוש.

המשך הממוצע של סחף הוא יום, פרק הזמן שבין שתי תקופות של שינה. נקודות היציאה וההגעה בזמן, ביחס ליממה הסולארית, אינן חשובות, אבל כדאי לציין שהשעות האחרונות של הלילה אינן בדרך כלל מתאימות לסחף.

למשך הממוצע של הסחף יש ערך שהוא בעיקרו סטטיסטי. ראשית, משום שרק לעיתים נדירות הסחף מופיע בצורתו הטהורה, והנוגעים בדבר נמנעים בקושי מלהקדיש שעה או שעתיים בתחילת או בסוף היום, לעיסוקים בנאליים; בסוף היום, העייפות תורמת הרבה לנטישה הזו. אבל לפני הכל, הסחף מתנהל לעיתים קרובות במשך כמה שעות שנקבעו מראש, או באופן מקרי במשך כמה רגעים, או להיפך, במשך כמה ימים ללא הפסקה. על אף העצירות שנגרמות עקב הצורך בשינה, סחפים מסויימים בעלי אינטנסיביות מספקת עשויים להתארך למשך שלושה או ארבעה ימים, לפעמים גם יותר. לפעמים, במקרים בהם יש השתלשלות של סחפים, כמעט בלתי אפשרי לקבוע בדיוק את הרגע בו מצב הרוח שמתאים לסחף אחד מפנה את מקומו למצב רוח של סחף אחר. השתלשלות כזו של סחפים נמשכה במקרה אחד לחודשיים ללא הפסקה, מה שהביא לתנאים אובייקטיווים חדשים שגררו את העלמותם של חברים ותיקים רבים.

השפעת האקלים על הסחף, למרות שהיא קיימת, אינה מכרעת אלא במקרים של גשמים מתמשכים שמונעים את הסחף כמעט באופן מוחלט. לעומת זאת, סערות או סוגים אחרים של תופעות אקלימיות רק עשויים להועיל.

השדה המרחבי של הסחף הוא מדוייק יותר או מעורפל יותר בהתאם לאופן שבו הפעילות הזו מכוונת - ללימוד של אתר או לתוצאות רגשיות מתעתעות. אין לזלזל בעובדה שלשני ההיבטים הללו של הסחף אפשרויות רבות ליחסי גומלין ויהיה זה כמעט בלתי אפשרי לבודד את האחד מהאחר. השימוש במוניות, לדוגמא, עשוי לספק קו הפרדה די ברור: אם במשך סחף מסוים משתמשים במונית, בין אם זה כדי להגיע למקום מסוים ובין אם זה כדי לנוע במשך עשרים דקות לכיוון מערב, הרי זה משום שמעונינים בסוג של הגליה אישית. אם מעוניינים בחקירה ישירה של אתר, נותנים קדימות למחקר אורבניזם פסיכוגיאוגרפי.

בכל המקרים, השדה המרחבי הוא לפני הכל פונקציה של בסיס היציאה - הבית במקרה של יחידים ונקודות כינוס נבחרות במקרה של קבוצות. המרחב המקסימלי של שדה כזה אינו עובר את שטחה של עיר גדולה ופרבריה. המרחב המינימלי יכול להתחם ביחידת סביבה קטנה: רובע אחד, או אפילו בלוק עירוני בודד אם הוא שווה את המאמץ (המקרה הקיצוני ביותר של סחף-סטטי הוא יום מבלי לצאת מתחנת הרכבת סן-לזאר).

חקירתו של שדה מרחבי מוגדר דורשת קביעתם של בסיסים, וחישובם של כיווני החדירה. כאן בא לידי ביטוי לימוד המפות, רגילות או פסיכוגיאוגרפיות, ותיקונן או שיפורן של המפות הללו. האם יש צורך לומר שהחיבה לרובע, ללא ידיעה וללא חקירה שלה עצמה, אסור שתבוא לידי ביטוי? מעבר לחוסר המשמעות שלו, זהו היבט סובייקטיווי לחלוטין שאינו מחזיק מעמד זמן רב.

באופן מנוגד, החלק של החקירה הוא מזערי ביחס לזה של ההתנהגות המתעתעת שב"מפגש אפשרי". האדם מתבקש להגיע לבדו בשעה ובמקום שנקבעים לו. הוא משוחרר מההתחייבויות המעצבנות של מפגש רגיל כיוון שאין לו למי לחכות. אף על פי כן, "המפגש האפשרי" שהביא, ללא הכנה, את האדם למקום שהוא יכול היה להכיר או לא להכיר, גרם לו להביט סביב. באותה מידה, היה אפשר לקבוע באותו המקום והזמן "מפגש אפשרי" אחר עם מישהו שאת זהותו אינו מכיר או מישהו שלא התראה איתו מעולם. הוא עשוי שלא להיפגש עם איש או אפילו להיפגש במקרה עם זה שקבע לו את "המפגש האפשרי". בכל מקרה, ובעיקר אם המקום והזמן נבחרו היטב, מהלך הזמן של האיש יקבל תפנית לא צפויה. הוא יכול אפילו לקבוע בטלפון למישהו "מפגש אפשרי" למישהו אחר שאינו יודע היכן נקבע המפגש הראשון. ניתן לראות שהמשאבים של בילוי זה הם כמעט אינסופיים.

באופן זה, צורת החיים המאוד לא קוהרנטית ואפילו חלק מהתעלולים המפוקפקים שלנו ושל הסובבים אותנו, כמו חדירות ליליות לקומות של בניינים בהריסה, נסיעה מתמשכת בטרמפים על פני פאריז במשך שביתת המטרו כדי להגביר את הבלבול , לתעות במעברים התת קרקעיים האסורים של הקטקומבות, כל אלה נובעים מרגש הסחף. כל מה שאפשר לכתוב עליו הוא רק סיסמת מעבר למשחק הגדול הזה.

הלקחים של הסחף מאפשרים ליצור את הסקרים הראשונים של המעברים הפסיכוגיאוגרפיים של הקרייה המודרנית. מעבר להכרת יחידות הסביבה, מרכיביהן העיקריים ומיקומן המרחבי, אפשר לראות את צירי המעבר העיקריים שלהן, את היציאות שלהן ואת ההגנות שלהן. אפשר להגיע להיפותיזה המרכזית, אודות קיומם של קטבים פסיכוגיאוגרפיים. אפשר למדוד את המרחקים שמפרידים למעשה בין שני אזורים של עיר, מרחקים שאין להם דבר וחצי דבר עם מה שהתבוננות שטחית במפה עשוייה לגרום להאמין. אפשר לשרטט באמצעות מפות ישנות, תצלומי אוויר וסחפים נסיוניים, את הקרטוגרפיה ההשפעתית שהיתה חסרה עד עכשיו ושחוסר הבהירות הנוכחי שלה הוא בלתי נמנע נוכח העבודה הכבירה שיש להשלים, שאינה פחותה מזו שנעשתה על ידי השרטטים הראשונים של המפות הימיות, רק בהבדל היחיד שלא מדובר יותר בציון מדוייק של גבולותיהן של יבשות קבועות אלא בשינוי הארכיטקטורה והאורבניזם.

בימינו, היחידות השונות של האוירה ושל המגורים אינן תחומות באופן חד, אלא מוקפות בשוליים גבוליים פחות או יותר נרחבים. השינוי הכללי ביותר שהסחף עשוי להוביל אליו הוא צמצומם של השוליים הללו עד לביטולם המוחלט.

בארכיטקטורה עצמה, הסחף מאפשר להכיר סוגים חדשים של מבוך שהאפשרויות החדשות של הבנייה המודרנית מעודדות. כך, העיתונות ציינה במרץ 1955 את בנייתו של בניין בניו יורק שבו מסתמנת לראשונה ההזדמנות להיסחף בפנים של דירה:

"לדירות של הבניין הלולייני תהייה צורת פרוסת עוגה. הן יוכלו לגדול או לקטון לפי הצורך באמצעות הזזת מחיצות נעות. הדרוג בחצי קומה מונע את הגבלת מספר החדרים והדייר יכול לבקש להשתמש בפרוסה הבאה בין אם היא מעליו או מתחתיו. שיטה זו מאפשרת להפוך תוך חצי שעה דירה של ארבעה חדרים לדירה של שנים עשר חדרים או יותר."

מתוך "INTERNATIONAL SITUATIONISTE", גליון מס' 2 - דצמבר 1958

(מצרפתית: שרון רוטברד)

 

נכתב ב-01/01/58
ברשת מ-20/06/04
שומבאר דה לוו – רישום של תווי המסלולים שערכה סטודנטית מהרובע ה-16 במשך שנה אחת

שומבאר דה לוו – רישום של תווי המסלולים שערכה סטודנטית מהרובע ה-16 במשך שנה אחת

חברת הראווה

"כאשר הצורך נחלם בחברה, החלום הופך לצורך.
הראווה היא חלום הבלהות של החברה המודרנית הכבולה, שאינו מבטא בסופו של דבר, אלא את תשוקתה לישון. הראווה היא שומר הסף של השינה."

הראווה היא התוצאה והפרוייקט של תנאי הייצור המודרניים. >>>

 

ארגון הטריטוריה

"אם יש להבין את כל הכוחות הטכניים של הכלכלה הקפיטליסטית כמחוללי הפרדות, במקרה של האורבניזם יש לנו עסק עם ציוד התשתית שלהם, עם הטיפול בקרקע לשם התאמתה להתפרשׂותם, עם הטכניקה של ההפרדה עצמה. >>>

ההפרדה הכוללת

"הראווה אינה מכלול של דימויים, אלא יחס חברתי בין אנשים בתיווכם של דימויים."
כמה תזות ראשונות. >>>

הגדרות סיטואציוניסטיות

סיטואציה, סחף, היסט, פסיכוגיאוגרפיה, תרבות.
הגדרות קצרות של מונחי התנועה הסיטואציוניסטית.
מתוך גליון מס' 1 של Internationale situationniste. >>>

תכנית לשיפורים רציונליים של פאריז

לחבר מפסקים לפנסי הרחוב, לבטל את בתי הקברות, להחליף את שמות הרחובות. פרוטוקול מישיבה של התנועה הלטריסטית מספטמבר 1955. >>>

 

שרון רוטברד עיר לבנה, עיר שחורה

לפעמים, כדי לשנות עיר, די לשנות את הסיפור של העיר. בתל אביב, שהיא אולי העיר היחידה בעולם שקרוייה על שם ספר, מזה זמן רב הסיפור של העיר נקרא "עיר לבנה". >>>

ג'יין ג'ייקובס מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות

ב־1958 הביטה ג'יין ג'ייקובס מחלון דירתה ברחוב הדסון 555 בגריניץ' וילג' בניו יורק, וראתה שהעיר הנהדרת שבה בחרה לחיות הולכת ונעלמת. >>>

אלי שי זכרונותיו של בנאי

ספרו האוטוביוגרפי של אליהו שלוש התפרסם לראשונה בראשית שנות השלושים, כשלוש שנים לפני מותו. הוא שב וראה אור בתחילת שנות השבעים, אך נותר ספון בהוצאה פרטית בלא שיגיע לתודעת הציבור הרחב. זהו חיבור מרגש. >>>

גיאורג זימל העיר הגדולה וחיי הנפש

"מבחינה פורמלית, ניתן לתאר את יחסם של בני העיר הגדולה איש לרעהו כיחס של הסתייגות. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית