בית

בבל , , 16/11/2018

                           

 

עודד מנדה לוי על תמשיך לרקוד מאת נדב לפיד

"תמשיך לרקוד" מאת: נדב לפיד, הוצאת בבל, סדרת דרום
עבור: "מוסף הרדיו לספרות" בעריכת: הדסה וולמן. שודר: 21.12.2001


"תמשיך לרקוד" הוא ספר ביכורים של נדב לפיד והספר הראשון בסדרת "דרום" של הוצאת בבל- סדרה בעריכת חיים פסח.
העיצוב הגרפי של ספרי הסדרה שהופיעו עד כה, מבליט קיום חדש, לא רגיל לכריכה. עמוד הפתיחה בספרו של נדב לפיד, עמוד 01 מופיע כבר בעטיפה, ובכך, מעבר לקריצה השיווקית-פרסומית ביכולת לקרוא פסקאות ראשונות מבעד לחלון הראווה של חנות הספרים, או בתוך החנות כשהידיים בכיסים , לא נוגעות בספר, לא מדפדפות; יש בכך סוג של הצהרה עקרונית: הצעה לסדר אלטרנטיבי של הקונבנציות המסורתיות ביותר בהוצאה של ספר - כריכה, עמודי תוכן, פרטי הוצאה וכו'. בכך גם מוצעת הבלטה יתרה של הטקסט, שחוזר לעמוד בחזית, שהופך לעיקר, אולי על חשבון פירוטכניקה עיצובית שנועדה למכור באמצעות צבעים עזים, תבליטים ומה לא.
ואכן, העיצוב הפיסי, החיצוני, לכאורה, של הספר מהווה מעין מטאפורה לטקסטים של לפיד. מצטייר בהם הצורך כמו לומר הכל, מן ההתחלה, לכלול באופן מפורט את הסביבה ואת התודעה בכל גווניה והסתעפויותיה, וכל זאת תוך תשומת לב מודגשת למילה, לצירוף המילים, למשפט, למקצב ולמוסיקליות של הטקסט, ההופכים את הסגנון לגיבור מרכזי בסיפוריו של נדב לפיד.
ארבעה סיפורים בקובץ: שלושה קצרים: "תמשיך לרקוד", "אחי" ו "תמר" ונובלה כמו תיעודית בשם: "מי מחפש את אמיר בנבג'י" המצורף לה נספח: מאמר של אמיר בנבג'י, דמות כלל לא פיקטיבית, שהופיע לפני שנים בגיליון של כתב העת "פוליטיקה" ועסק בפני הדור של סוף שנות השמונים.


הסיפורים נפרדים זה מזה, אולם התחושה היא של קריאה ברומאן מקוטע, אפיזודאלי.
החומרים דומים זה לזה: המספרים, בכלל זה המספר הכמו-ביוגרפי של הנובלה, דמויות הצעירים המאכלסות את הסיפורים, המרחבים העירוניים, הרחובות, הכבישים, היציאה מן העיר על כביש איילון, הרבה על כביש איילון בנסיעות אין ספור ביום ובלילה, הנסיעה במכוניות, הרדיו שפולט צלילים נוגים ולחשושים של קריינים, נופים מתחלפים, בתי קפה, תחנות דלק ומחשבות - זרמי תודעה המנסים בהצלחה מרשימה לתפוש כל פרט, להתבונן, להכיל את פרטי המציאות בויזואליות מודגשת, במיומנות כמעט "פרקית", ובפרפרזה על ניסוח הלקוח מתוך הנובלה בספר: 'להתמסר לרשרושים הקטנים...זה הרי כל מה שיש'. נדב לפיד אינו מתפשר בניסיונותיו לייצוג המציאות, נדמה כאילו מבטו אינו מחמיץ דבר והכל כמו מתערטל ונחשף לנגד עיניו של הקורא. אולם נראה כי אין הוא מסתפק בכך. הוא מרבה להשתמש באימאז'ים, בלשון ציורית הנוטלת מתחום אחד ומעבירה לתחום חדש, מפתיע. נדמה כאילו אין התבוננות, רעיון או תובנה שאינם מאוייכים בפיגורות לשוניות, במטפורות, בדימויים שמערפלים כל סיטואציה בנאלית לתמונה מורכבת. לעיתים קרובות התוצאה היא טקסט סמיך מאוד, כבד משהו, הנקרא באיטיות, בזהירות.
הסיפורים נקראים כסיפורי נסיעה שהם סיפורי מסע שיש בהם מטרה. בסיפור הראשון ששמו כשם הספר: "תמשיך לרקוד" מתבררת לה דרמה קטנה של טעויות. המספר נשלח על ידי אמו לאסוף משדה התעופה את דוד אריה אותו הוא מכיר רק מתצלום ישן. לאחר נסיעה עמוסת שתיקות, נשברת המבוכה והזרות בריקוד משותף לצלילי קונצ'רטו של באך - סצינה מהפנטת החושפת משהו מסגנונו של נדב לפיד:




ואני הקשבתי. וכשאריה קם קמתי אתו, וכשהרים רגל למעלה, הרמתי גם אני, וכשנופף בידיו אל-על עשיתי כמוהו, וכשכל גופו רקד ליופי המוחלט, שאין לו קצב כי אין לו הפסקה, רקדנו שנינו ביחד. בחוץ שאג הרעם, הנץ הברק וירד הגשם. זרמים של מים פורצים משמים. ושמחתי. שמחתי על הנחלים, מחלחלים, שוטפים את האבק, פורמים שמיכה אפורה שהכבידה על ראשינו. שמחתי, גם אם ידעתי שכשכל זה ייגמר, וצליל כינור אחרון יגווע אט בחלל, נתעורר מחלומנו ונהיה כשהיינו, ורק קיוויתי שהדי משיכות הקשת יעגלו את העיניים הצרות וישטפו אישונים אטומים אחרי שמים זורמים הסירו שרעפים של לילה. (עמ' 16).

האינטימיות הנוצרת בין השניים היא מעין מהלך תרפויטי המשחרר את המספר מן הצורך לשנוא, מן הייסורים הנחוצים לו לכתיבה ומסוג של קיבעון רגשי. בסופו של הסיפור, בשיא השחרור מכבלי הזעם, מתברר כי דוד אריה אינו אלא אדם זר שנאסף בטעות משדה התעופה, ולאחר ההלם והכעס, ספק לוחש, ספק מצווה: "תמשיך לרקוד".
גם הסיפור: "אחי" ראשיתו בנסיעה במצוות האם - אל בסיס טירונים בו משרת אחיו של המספר, כשלצידו חברתו הנחשקת של האח. ניסיון כפוי כמעט לסייע לאח ההולך ונשבר מיחסו של המ"פ, מתברר כדרמה כבושה של מתיחויות, השוואות, קנאה ותשוקה, שגם בסופה, התחלה של החלמה - פיסית ומטפורית, המביאה את המספר, לאחר שמצוקת אחיו מתגברת, לחוש אמפתיה אמיתית כלפי חברתו של האח, ובלשונו של המספר: "רוצה להיות בעדה, באמת רוצה, בלי להתבייש, בעדה".
בסיפור השלישי: "תמר", נוסע המספר אל בחורה, שניסיונותיו לקרבה אינטימית עמה נענות בסירוב מוחלט. סיפור אותו כותב המספר ומעניק אותו לבחורה, משתלב וכמו מותך במציאות הריאלית, מתמזג עמה בהפיכתם לסיפור אחד, אך אינו מביא להתקרבות המיוחלת.
בסיפור הארוך בספר: "מי מחפש את אמיר בנבג'י" מנסה נדב לפיד בתפקיד עצמו כמספר, להתחקות אחר עקבותיו של אמיר בנבג'י, מחברו המוכשר והאמיתי של המאמר: "הקפיצה של המזרחים" שהתפרסם בכתב העת: "פוליטיקה" לצד כותבים מבטיחים אחרים כיאיר לפיד, עירית לינור וגבי ניצן. בנבג'י שלא זהר ולא נתפרסם כשאר השמות בגיליון המיוחד של "פוליטיקה", מוליך את המספר לסיפור מסע היפותטי, התואם רק בחלקו את המציאות, אחר מי שבחר או שהנסיבות הובילו אותו לבחור במקום אחר, במקום שלא יכול להיות אלא מקום אחר.
נדב לפיד מגלה בספרו הראשון יכולת כתיבה מרשימה וכלל לא בוסרית. בראיון עיתונאי שנערך עמו, סיפר כי בין גיל ארבע וחצי לחמש וחצי כתב 117 שירים, ניתן לומר, אם כן, כי אין כאן הבטחה ספרותית, אלא עוד שלב ביצירתו של סופר מיומן.


עודד מנדה-לוי

נכתב ב-01/01/01
ברשת מ-04/01/02

בן ורד כלבי קיץ

קיץ אחד באמצע שנות התשעים. עולם קטן בשולי הכרך, תחום בין כבישים סואנים, לרגלי הר זבל, בצל מטוסים שממריאים ונוחתים.
סְקַרְזִ'יסְקוֹ קַמְיַאנָה ערירי תמהוני, כבר חמישים שנה בארץ, אבל העברית בפיו עדיין שבורה. ילדי הרחוב העניקו לו את הכינוי "מַסֵּכוֹנֶת". >>>

דרור בורשטיין הרוצחים

שאול רובינזון הוא מבקר ספרות בן 33 שפִּרסם כמה ספרים של פרוזה ניסיונית ועיקר עיסוקו גניבות ספרותיות קטנות. כמה צלחות חומוס במסעדת "עבאס" בירושלים עם חבר ילדות, המשורר נחמן לורי, בבוקר אחד של יוני במהלך שבוע הספר שלפני רצח רבין, משכנעות אותו לשדוד ספרייה. >>>

דרור בורשטיין הרוצחים: ההתחלה

בשנת 2004, בחודש אוקטובר, שהיה החם והלח ביותר מזה שנים בתל אביב, עד כי ראש השירות המטאורולוגי פוּטר ממשרתו בידי שׂרת האנרגיה בעוון טעות חיזוי קשה ובלתי נסלחת והטעיית ההמונים הצמאים לְסתיו בכל הנוגע לאופיו הצפוי של חודש אוקטובר האהוב שלנו, כלשון מכתבה של >>>

אתגר קרת סוסיקו

" סוסיקו" - סיפור קצר של אתגר קרת. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית