בית

בבל , , 27/5/2020

                           

 

יצחק לאור הגזענות המשחררת
סיפור חביב וקצר כתב א. ב. יהושע על יוחנן ריבלין, מזרחן חיפאי, המתעקש פתאום לברר מדוע התגרשו, חמש שנים קודם לכן, כלתו ובנו, נכשל במאמציו, ועד סוף הסיפור אינו יודע את האמת. מה האמת? אביה של הכלה קיים יחסים מיניים עם אחותה, החתן תבע מאשתו להתוודות על מה שראה, היא תבעה ממנו להודות שהיתה זו הזיה, אביה ביטל, בלי ידיעתה, את הסיכוי לפשרה בין האמת להזיה, וגזר על גירושים. בניגוד למזרחן ה"בלש", אשתו השופטת מסתפקת רק במה שאפשר להוכיח על-פי העובדות הגלויות. בוויכוח בין השניים על היחס לחיטוטיו בעבר, נפרשת מערכת היחסים ביניהם - קצת אהבה, די הרבה סקס, ובעיקר תלות מצד הגבר באישה. המתח בין כוחה הפסיבי של האישה, לבין האימפוטנציה הפעילה של הבעל, הוא הצד היפה יותר של הסיפור. הגבר איננו אינפנטיל פרה-אדיפלי, האישה איננה טורפת או מסרסת, ובכל זאת, כל אחד מן השניים ממלא תפקיד "מהופך" ביחסים ביניהם. בתוך הנובלה מתפתחים גם יחסים מעניינים בין ריבלין לבנו הפגוע ויש מקום אחד, שבו יהושע מצליח אפילו לכתוב סצנה בעלת עוצמה רגשית של ממש על התנגשות בין האב לבנו.

כמה חבל שבמקום נובלה קיבלנו רומן. מה תפח בדרך מן הנובלה לרומן? הרבה מאוד פולקלור, הרבה קטעי דיאלוג בערבית, תמיד טריוויאליים ולא אחידים מבחינת התעתיק שלהם. יש ברומן הרבה שביעות רצון בעל-ביתית, התבשמות מדירה חדשה, הפיכת הדירה החדשה והמפוארת של הגיבור לאיזה חג של המספר עצמו. יש גם איזו התבדחות ארוכה וטרחנית, על-פני עמודים רבים, בעניינו של גרשון שקד, הקרוי ברומן פרופ' טרסקי. אומרים ששקד נהנה מההתבדחות הזאת (גם כן דרך להיכנס להיסטוריה של הספרות העברית). אבל בעיקר יש הרבה דיאלוגים ארוכים בין הבעל לאישה, למן הוויכוח הראשון ביניהם, מעין הרחבה לנטייתו של יהושע להרבות מלל במקומות שאין בו צורך. הנה דוגמה זעירונת מדיאלוג בן כמה עמודים: "אז מה בער לך לנסוע? אתה מתלונן שלא נותנים לך לעבוד, ובסוף אתה מחפש לך תעסוקות מיותרות", "חשבתי שאם אני נוסע לשדה התעופה, למה לא לעשות להם מחווה, גם הרגשתי שהולך להיות איחור בנחיתה", "איך הרגשת?", "במשיבון של שדה התעופה הודיעו כבר באחת-עשרה שזמן הנחיתה לא סופי", "אבל אם חשדת שיהיה איחור, יכולת לחכות לי. כך גם אני הייתי מצטרפת אליך. אתה יודע כמה אני מתוסכלת שלא יכולתי לנסוע לשדה התעופה", "אבל מי יכול היה לתאר לעצמו שזה יהיה איחור של יותר מארבע שעות. חשבתי שיהיה רק איחור קטן", "יכולת לפחות לחכות ולראות", וכן הלאה לאורך עמודים, וכך פעמים רבות ברומן, רבות מאוד, כאילו ישב המספר הזחוח ונהנה מכל מיני בדיחות פרטיות, אולי התלוצצות פנים-משפחתית.

נניח שהאובססיביות בדיאלוג הזה, החוזרת בווריאציות שונות בכל מיני הקשרים, משעשעת בפעם הראשונה. היא מפסיקה לעניין אחרי שני מופעים, משום שהדמויות אינן משתנות אף פעם, משום שהן משתבחות ב"זהות", ומשתנים רק נושאי השיחות ביניהן. בנובלה (המדומה, שאני מנסה לדלות מן הרומן) אפשר היה לסכם, אחרי הדיאלוג הראשון, את כל הוויכוחים במשפטים פשוטים: "ושוב התווכחו ביניהם בדרכם המיוחדת, אלא שהפעם נסב הוויכוח על נסיעתה של השופטת לחו"ל", או "על הטלפון של ריבלין לבנו בפאריס", וכו'.

אילו נשאר יהושע בתחומי הנובלה, היה מסתפק בעיצובו של הגיבור כגבר בלתי-נסבל, ראוי לחמלה, חסר רגשות, זולת החשיבות שהוא משקיע בכבודו-שלו; אילו נשאר יהושע בתחומי הנובלה, היה הופך הסיפור להיות ממוקד בגבר סקרן, המתעניין באחרים, כדי לא להתעניין בעצמו, וגם ברגעים שבהם הוא מצליח להבין את בנו (השתקפותו-שלו), הבן חומק לו. והנה, כדי לכתוב רומן על "האמת הגדולה של חיינו" ולא רק האמת הקטנה של ריבלין, מעמיס המחבר על גיבורו המצחיק, שוטה קשיש, כל מיני אנלוגיות, מבנים, סמלים ו"משמעות", לטובת המורים לספרות שהם קהל גרוע למדי בכל מה שקשור לאהבת היצירה האמנותית (בגלל מחלות ה"תמטיקה", ו"אינטרפרטציה"). גרוע מכך: יהושע הופך את ריבלין, איש לא משכיל ולא חכם, לבעל תודעה פרשנית - פובליציסטית לגמרי - על העולם שלנו, בלי שמץ של אירוניה ביחס לפרשנות.

וכך, על-פני מותחן פשוט, פשוט מדי, מנסה גיבורנו לברר את הסיבות לגירושים. חלק מהתעלומה נפתר בשלב מוקדם, בעזרת שורה של מכתבים בין החתן לכלה, והחלק האחר - בשיחת וידוי פתאומית בין שניהם, בסוף, ואז אנחנו מבינים שכמעט טעינו, המחותן לא שכב עם הבת הצעירה, אלא עם בתו הבכירה והלא מתחתנת, ואנחנו המומים: האם עשה את זה האב כדי לנחם את הבת הבכורה, או מה הקשר בין הפרט הכל כך משמעותי לעובדה שיהושע הקדיש את הספר הזה לבתו. המתח בין רצונו של ריבלין למלא את צו אשתו שלא לחטט לבין תשוקתו לחטט, הוא מתח עדין. גירושי בנו כואבים לו. אבל יותר משכואבים לו הגירושים בגלל הזדהות עם הבן (ריבלין, לכל אורך הסיפור, אינו מסוגל להזדהות עם שום סבל, בדומה מאוד למחבר הספר הזה) - כואבים הגירושים לריבלין כפגיעה בכבודו. יהושע לא התכוון, אבל אולי מתוך קירבה יתרה אל ריבלין, בנה את המזרחן שלו כאיש רודף כבוד. גם העובדה שבנו לא נישא מחדש מטרידה אותו, לא כסבל של הבן, אלא כפגיעה במה שנחשב מכובד.

'והרי זה טוב מאוד', טוען קורא הרומן בלהט סמוק. אכן, זהו חלק מצוין של הנובלה, וחבל שהוא טובע ברומן, כי הרומן מפסיד הרבה מדי בגלל עיוורונו של המחבר. א. ב. יהושע אינו מבין את ריבלין, וככל שהרומן מתארך, ריבלין מיטשטש והופך להיות מין רובינזון קרוזו יד שנייה. והדייסה הזאת נשענת על השימוש הזול בתשוקת הקורא/ת לדעת אם המחותן, אבא של גליה ותהילה, כן דפק את תהילה, או לא דפק אותה, והרי זו ה"תעלומה" שעליה תלוי הרומן והאנלוגיות וה'משמעות'. יתר על כן, הצורך לבנות הקבלות, מין ידע של סטודנטים לספרות, שהמחבר עושה בו שימוש מייגע, כאילו נכתב הספר לתרגילי ספרות, מביא אותו "להמציא" שני בנים מצד ריבלין ושתי בנות מצד המחותן (הנדל שמו). מדוע יש צורך בשני בנים? בגלל אופי שונה? לא. מדוע יש שתי בנות? בגלל שוני כלשהו המתפתח כתוצאה מן הדרמה? לא. שני הזוגות עונים על הצרכים האידאולוגיים. בת אחת רווקה, בת שנייה בהיריון. בן אחד או-טו-טו "יורד מהארץ", הבן האחר עובד "עבודה עברית" בסיום הצבא. כלומר: פוריות וציונות הולכות טוב. וכך מתבזבז הסיפור הקצר על-פני משוכות וקלונסאות.

ריבלין של הנובלה המוחמצת הוא ריבלין מרגיז, מכמיר ומגוחך. ריבלין של הרומן הוא זייפן. הוא מתואר, למשל, כמי שאוהב מוסיקה קלסית, אבל בכל נסיעותיו הארוכות אין הוא מקשיב, אף לא פעם אחת, למוסיקה ברדיו שלו, גם לא בבית, כאשר הוא לבדו. מתי מגיע תור המוסיקה? כאשר "הולכים לקונצרט". או-אז אנחנו קוראים הרהור על מוסיקה. בעניין צ'ייקובסקי: "המוסיקה הנעימה והפשוטה-מדי של המלחין הרוסי"; או בעניין היידן: "(ריבלין) מפקפק אם ראוי להקדיש לו קונצרט שלם, שספק אם יישמרו בו הגיוון והאיזון הדרושים למאזינים". בקיצור: פשטני ושטוח יותר מ"אמש בקונצרט". וכאן מתפרץ בחום הקורא הנעלב: 'והרי זהו ספר על איש שאינו אוהב מוסיקה, אבל אוהב להיראות באולם הקונצרטים'. אלא שיהושע לא ראה איזו שטחיות גילם באהבת המוסיקה של גיבורו. ראו כמה רחוק החאפ-לאפ המוסיקלי הזה, כאן, מן ההודאה בזרות הגיבור, בתוך עולם המוסיקה הקלסית של "מולכו", אחרי מות האישה. שם היתה המוסיקה, מבחינתו של מולכו, חלק מעולם האישה המתה, חלק מן האבל עליה. ריבלין הוא מולכו מזויף: זר למוסיקה, אבל מתואר לנו כ"אוהב מוסיקה", כלומר "הולך לקונצרטים".

מדוע לא זייף א. ב. יהושע ב"מולכו" וכאן הוא מזייף? משום שמולכו של יהושע היה זר, נידח, שולי, ספרדי, פצע מדמם, ואילו את ריבלין הוא מתעקש לבסס כמרכז ולא כשוליים של תרבות ושל ידע ושל סמכות, ניצב בכיכר לא קיימת ומדבר על האומה, על התרבות, על הפוליטיקה, על המזרח, על הטבע של הערבים, והוא לא יכול, יהושע, בגלל מצב האומה (זיכרו את 'קרנבל גנדי', את תרבות ההוצאות להורג ["חיסולים"], את ההרעבה והסגר, ותבינו את מצב התודעה של האומה), ובגלל חיזורו של המחבר אחרי נתיניה, החנופה המאפיינת אותו. הוא אינו נדרש, כמובן, להטיף. להפך, ב"מולכו" לא העז להטיף, וכאן הוא מטיף. את מה הוא מטיף? את ה"מובן מאליו", את המשותף לידע של "כו-לם": אסור לאבא לדפוק את בתו, הערבים נחותים, והעבודה (העברית) משחררת.

אין לך מקום שבו בולטת חולשת הספר הזה כמו הקטעים הארוכים של "ידע אובייקטיבי" בפי המזרחנים, ובעיקר בפי הגיבור: עמודים ארוכים שאין להם שום פונקציה, אלא להביא באמצעותם את דעתו של המחבר אל העולם, בפסבדו-דיאלוגיות עם דעות-שכנגד (המובאות בשטחיות גדולה עוד יותר). ובכן, הרומן איננו אודות מזרחן הפוגש את האובייקטים של הידע שלו מעבר לגבול ומאבד את הקרקע מתחת לרגליו, אלא בדיוק להפך. המזרחן הבדוי "מצליח" להסביר, בעזרת הרומן, את דעותיו הלא-מזרחניות, הלא-אקדמיות, הפובליציסטיות לעילא, של המחבר א. ב. יהושע, ולא רק ליהודים הקוראים הוא "מצליח" להסביר, אלא גם לערבים ביצירה עצמה. וכל הטקסט הארוך תלוי כמו כביסה בין שתי מרפסות: האם שכב המחותן עם תהילה בתו, או שמא היתה זו דווקא גליה, בתו הצעירה, המעוברת והיפה? וב'תקבולת': האם סמאהר, הסטודנטית מן הגליל, באמת בהיריון, או שהיא סתם משוגעת, רמאית, חולנית, בנוסף לכך שהיא מכוערת וערבייה? וכך, על-פני עשרות עמודים, אנחנו נאלצים לקרוא דיבורים "אקדמיים", כמעט כמו בעניין מוטיב המוסיקה, אלא שכאן מדובר בחלק עצום ממפלי המילים.

בסוף, שום דבר בעניין האינצסט אינו מתברר לנו מעבר לעובדה ש'אכן, היתה חדירה מצד האב, ולא פנטזיה מצד הבן'. איננו מגלים משהו על טיבה של זוועת העריות, ומדוע שומרת הבת אמונים לאביה, ומדוע אנחנו מסתקרנים, ומדוע ריבלין מסתקרן, ומדוע אין הוא מצליח לגלות את האמת, ומדוע אנחנו מופתעים שזוהי בת זו ולא בת זו. שום זרימה איננה מתגלה (לבד מן "הקריאה הזורמת", בלשון הרצנזנטים), משום שהכול נתחם ונחתם מתוך מחיקה אובססיבית של ספקות, עוד בטרם החל הסיפור, ותחבולת ה"מותחן" מספקת אולי את הקוראים, אלא שגם העלילה הבלשית נפתרת בצורה לא אלגנטית, ובבת אחת נשכח המתח. העיקר שהאינצסט עבד, והטקסט האידאולוגי התעכל אצל הצרכן.

ריבלין הוא מומחה לתולדות מלחמת השחרור העקובה מדם של אלג'יריה. הוא מוטרד ממלחמת האזרחים הנוכחית שם, שמא היא גרועה מפשעי הקולוניאליזם. אבל כמו בעניין החקירה על האינצסט, כך גם בעניין המחקר האקדמי החדש שלו: הידע המזרחני הוא "סופי", כלומר, האמת היתה נתונה עוד לפני שהכול החל (גם הטרור האכזרי באלג'יריה החל עוד לפני הזוועה הקולוניאלית). נניח לתזה (התואמת מאוד את ישראל בעידן המלחמה הקולוניאלית שלה, וגם את טעם הימין האירופי, הנותן את הטון בכמה מבירות התרבות ביחס לשכתוב ההיסטוריה של הזוועה הקולוניאלית). אילו ערערה מלחמת האזרחים באלג'יריה משהו בעולמו של המזרחן - היה פורש פתאום מן השיעור שלו, או גונז מחקר שלו בסקנדל גדול - היינו הולכים ברצון אפילו בעקבות החיבוטים הפובליציסטיים של המחבר, שטחי ככל שיהיה הגיבור שלו, משום שהיה קורה משהו בפעולה של הגיבור, ב-action/passion שלו. אבל יהושע ידע, עוד בטרם ישב לכתוב את הרומן שלו, את הקשר בין הטרור הערבי באלג'יריה ללאומיות האלג'יראית בכללה, והוא רק משתוקק להוביל אותנו בעקבות איזו 'אמת מסוכמת', שכל קורא ממוצע של "לה מונד דיפלומטיק" יודע עליה יותר משיודע עליה המזרחן ריבלין.

וכך, במקביל ל'גילוי האמת' על מרתף האינצסט (נפלאות ה'תקבולת') מצליח המזרחן לכתוב סוף-סוף את האמת על אלג'יריה: מלחמת האזרחים פרצה בגלל פיצול הזהות הלשונית שם. מדינה אחת מדברת ארבע שפות - צרפתית, ערבית-ספרותית, קבילית, וערבית מגרבית. יכול להיות שמישהו הגה כבר איוולת כזאת, מוסוליני למשל. הוא אפילו ניסה לכפות על האיטלקים שפה אחת, ונכשל. מצד שני, מלחמת האזרחים באיטליה, בין 1943 ל1945-, הביאה למעשי זוועה בתוך איזורים, שבהם לא רק דיברו אותה שפה, אלא דיברו אותה אפילו באותו מבטא, ובימי הקאודיליו פראנקו נאסר על נתיני המדינה הספרדית לעשות שימוש בשפותיהם הנפרדות, בשם ה"זהות הלאומית", כמובן. הלך פראנקו, חזרו השפות שהמרכז הקסטיליאני לא הצליח להכרית. מלחמת אזרחים לא פרצה. ובבוסניה דיברו הכול רק סרבית, כתב ודיבור (אבל, רק בדרך אגב, שוו בנפשכם כמה חנופה לקורא ה"משכיל" גלומה בהארה כזאת: דע/י לך, קורא/ת יקר/ה, שהמפתח לשלום ארצנו ועמנו מצוי בעצם היכולת שלך לקרוא עברית, ובעצם היכולת של העברית לשמור על עליונותה). כן, ברור לי שיהושע לא המציא את השטות הזאת, ברור שהוא העתיק ותרגם מאמר כלשהו שנכתב על אלג'יריה, אבל גם לבחור מה להעתיק צריך לדעת.

כמובן, אינני מתכוון לחלוק על תזת יהושע/ריבלין, אלא להתלונן על רדידותה, ועל היותה חיצונית לחלוטין לפעולה של הנובלה. ועכשיו שואל הקורא הנלהב, המתעקש לחשוב שהוא נהנה מ"יצירת תרבות" ולא מסיפור בלשי, אם תומאס מאן לא נתן לגיבוריו ב"הר הקסמים" להגג מחוץ לפעולה. נכון (ונניח להבדל בין האינטלקט של יהושע לזה של מאן), ואולם, הוויכוח הגדול ב"הר הקסמים" לא סוכם אצל מאן בטרם התיישב זה לכתוב, אלא התחולל בעת הכתיבה, והוא ניכר מכל עמוד. התזה של ריבלין/יהושע משעממת גם משום שיהושע אינו מסוגל להטיל ספק במשהו מכל הדברים שרכש בשנות העיצוב שלו, ועל כן לא ניסה להרוס אותה במו ידיו בעזרת שלילה שלה. לכן, הוא שב אל עניין הזהות כמו תוכי. זהות איננה דיאלקטיקה בשבילו ('כל אחד הינו ו/או יכול להיות כל דבר בכל מיני יחסים'), אלא בשר ודם מצופים פח. מה שנשאר לקורא הוא "להיות במתח", מה יקרה בסוף, כלומר, מה קרה כבר קודם. כתיבה באה להבין את העולם, לא להסביר אותו. ובשביל להבין את האמת הזאת אין צורך לקרוא היידגר, ואפילו לא סופוקלס, אלא להתעקש ולקרוא פרוזה טובה.

אבל הדברים הללו אינם סיבה טובה דיה כדי לכתוב על רומן כל כך לא טוב. מה שחשוב יותר מכל הוא הרעל הגזעני הפורץ מכל עמוד בספר, באמצעות ה'תחבולה' של גיבור כ'מומחה למנטליות של הערבים', ובלי שמץ של אירוניה. במרכז ה'תקבולת' עומדת סמאהר, "סטודנטית טרדנית ושאפתנית", בעלת "עיני עסקנית ועד הסטודנטים הערבים, המתרוצצות בין תחבולה דאגנית לעלבון של קיפוח-מתמיד". לכבוד חתונתה התאפרה המתחבלת-נעלבת ו"פצעי הבגרות הזעירים שהיו נודדים לפעמים בין לחייה וצווארה נבלעו בסומק עז". אחרי שובו מהחתונה, כאשר ריבלין מנסה לשכב עם אשתו והיא מסרבת, מתנהל בין בני הזוג הדיאלוג הבא: "נודף ממך ריח משונה. ריח משונה? על מה את מדברת? אל תיעלב. משהו כנראה נדבק לך שם בכפר. בושם משונה. נגעת במשהו? רחצת בסבון? אל תכעס. לא נורא. פשוט תשטוף קצת את הפנים. קשה לי קצת עם הריח שהבאת משם. ובכלל, אולי כדאי שוב להתקלח. כך יהיה יותר נעים. תיכנס ראשון, ואני אחריך". אירוניה-שמירוניה. שום מראיין לא שאל. נו כן, תאמרו, "פוליטיקלי קורקט". הרי כולנו יודעים שהמחבר הוא ליברל, כמונו, והרי אנחנו לא ככה והוא בטח אירוני. נמשיך.

ראש החוג, פרופ' עקרי, דווקא אוהב ערבים, אבל מציין בצער, כי אין להם יכולת "לממש ולכבד את חירות היחיד, לרצות בה, או אפילו להבין אותה". והגיבור שלנו, המתון בין המזרחנים, קרוב מאוד למחבר, מסביר בכאב: "כבר דיקלמתי [טקסט ערבי מסוים] כמה פעמים לפני הסטודנטים שלי כדי להוכיח שלפני אלף וארבע מאות שנה היתה לפחות בעריצות הערבית גם אירוניה מעודנת ולא רק אכזריות". לפחות. ולצערו, אין כבר דבר חוץ מאכזריות ועריצות, אבל: "מה יגידו כל הצדקנים", הוא ממשיך אחר כך, "אם אביא את השירים הנפלאים שנכתבו לפני אלף וחמש מאות שנים כדי להסביר את הרציחות והטרור של היום". האם הוא נשמע כמו מורה-חיילת, או שהוא אירוני ביחס לגיבורו? אפשר, כמובן, לייבא לדיון הזה את מה שאמר א. ב. יהושע לקראת צאת ספרו בראיונות הרבים, לעיתון, לרדיו ולטלוויזיה, כדי להסביר עד כמה דומה "השקפת עולמו" של יהושע להשקפת העולם של ריבלין שלו (בריאיון אחד דיבר על כך שאין הוא רואה את הערבים באים לאולם הקונצרטים...), אבל גם בלא סיוע כזה קל מאוד, מקריאה בספר הזה, להיווכח כמה עסוק הרומן בבניית "ממשות" ריאלית, בעיקר בעזרת "הערבים". נניח לדיון הזה על "כוונת המחבר" ו"אירוניה" ו"השקפת העולם של המחבר", הוא באמת מיותר. שימו נא לב רק לשתי המילים 'טרור' ו'רצח'. הן חוזרות הרבה בספר, הרבה מאוד, הרומן כולו בונה את מה שהתקשורת וראש הממשלה וחבר שריו אוהבים כל כך לעשות - לקשור את המלה 'טרור' ל'רצח' ואת שתי אלה ל'ערבים'. מייד לאחר הציטטה על "הרציחות והטרור", עוד באותו עמוד, מגיע הרצח עצמו. מי נרצח? יהודי, כמובן. ההרוג היחיד ברומן, שעלילתו מתרחשת במסגרת גן העדן הפלשתיני של "תקופת אוסלו". מי רצח אותו? "ערבים פלשתינים", כמובן. כי הרצח והטרור ברומן הזה הוא שם נרדף לערבים (אפילו פעילותם של אדוארד סעיד ותלמידיו באקדמיה האמריקאית מכוּנה ברומן "טרור").

מכל מקום, אחרי שהמזרחן הצעיר נרצח, מטיח ריבלין הליברל בסמאהר תלמידת המחקר שלו: "עכשיו את מבינה, סמאהר, את מי אתם רוצחים [...] הפלשתינים שלך [...] והיא מתכווצת מול זעמו הלא צפוי, אחר ממלמלת בעקשנות, מה לעשות, פרופסור? זה היה הגורל שלו [...]". ובמקום אחר ממשיך אותו ריבלין, בן דמותו של א. ב. יהושע המתון: "בכלל, פתאום קיבלתי ייאוש מכל הערבים. איך אפשר לכתוב באהדה כלשהי על המאבק האלג'ירי בשנות הארבעים והחמישים, כשרואים את הרציחות הנוראות שלהם היום". על כך משיבה לו מזרחנית אחרת: "אבל מה אכפת לך מהרציחות ומהטרור שלהם היום?", וכן: "ומי בכלל מבקש ממך לאהוב את הערבים כדי לחקור אותם?". איש מן הסובייקטים של הרומן אינו אוהב ערבים. הקורא מוזמן לבוז להם, ובעיקר להיזהר מהם. גם ריבלין אינו אוהב אותם. הוא נהנה מהשירותים שלהם, וכן "הוא קורא בין השורות אותות של מצוקה של עמיתים מעבר לים, וחש חובה להושיט עזרה. מצפון מדעי אינו מניח להתחמק מהאתגר שמציבים תינוקות טבוחים בכפרים". הניחו לפתוס הנרקיסיסטי הזה. מה עם הילדים הפלשתינים? ובכן, ברומן הזה, שנכתב בגרסתו הסופית בין סתיו 2000 לסתיו 2001, שנה שבה נהרגו ונפצעו מאות ילדים פלשתינים, ברומן הזה - רק ילד אחד נורה והופך לצמח. מי ירה בו? "ערבים ישראלים". אבל רק בטעות.

לבד מסמאהר - שכל סיפור הריונה המדומה שזור ניסיונות מצד משפחתה לסדר לה, בחנופה ובעורמה, את התואר השני, בגלל הכבוד, כמובן - נזכרים עוד סטודנטים. שימו לב לבנייתם: "וכבר מתבררת לא רק תרמית אלא גם איוולת של שני סטודנטים ערבים, שלא טרחו להעתיק מחדש עבודות סמינריוניות ישנות שלקחו מאחרים, ורק צילמו אותן למורה אחר כעבודות ישנות, בלי לשים לב שבכמה עבודות נותרו הערות הבודק הקודם". רק שניים? לא בדיוק. ראו איך נבנה טקסט ההסתה הגזעני הזה: ראש החוג, "בן המזרח, מגלה רגישות לא רק לרגשותיהם של כלל הסטודנטים הערבים הנתונים לחסותו, אלא גם לרמאים שבתוכם". רק שניים? כבר לא, אבל ממשיכים בבניית 'כלל הסטודנטים': "בחוג לאנגלית, מספרת [המזכירה] הצעירה, טוענים שהמקור לכמה מן העבודות הסמינריוניות של הסטודנטים הערבים שלהם, שנכתבות שם באנגלית, נמצא בביירות או בדמשק, או אפילו בעירק. יש נתיב הברחה מיוחד של עבודות בכל המזרח התיכון, במיוחד עבודות על שיקספיר". המזכירה מתוארת, כמובן, כטיפשה, לא מהימנה, בעזרת מין הומור, אבל המידע שלה משתתף בבנייה הסופית של הסטודנטים הערבים באוניברסיטה, "רטננים" (זה ביטוי של יהושע לגבי נתיני האפרטהייד הזוחל), גנבים, רמאים, חנפנים. ככלל, אין הבדלים אצל יהושע כאשר מדובר ביחס היהודים אל הערבים. מדוע? משום שהוא כותב "זהות", וזהות נבנית אצלו כניגוד, והיא תמיד רק "קיבוצית", כך שמול הערבים "כולנו יהודים". לכו וחפשו בספרות האפריקנרית של דרום אפריקה מימי האפרטהייד ותמצאו הומור כזה, תיאור משפיל כזה של הרוב השחור.

אבל החנפנות הערבית משמשת, בין היתר, כדי לאהוב עוד יותר את הישראלים, לא רק את ריבלין הנפלא. הנה מגיע גיסו של ריבלין לנתב"ג: "שזוף ורענן על גדר מזרקת המים, בהונותיו הגדולים פורצים מסנדליו הקלים, התנ"כיים, והוא קורא 'מעריב'. ישראלי בין ישראלים, כאילו לא נעדר שלוש שנים". נפלא. כמה נעים. כמה אתני. וכך מתואר בנו של ריבלין: "ואמנם, גם לאחר משמרת-לילה ארוכה, הגיח מן ההר לא חייל מקומט אלא קצין שמדי העבודה שלו מסודרים וישרים, ובאור הרענן של הבוקר קורנות עיניו הגדולות אל דודתו, ובלי לחשוש ממבטי החיילים הבוחנים את מפקדם, הוא ממהר לחבקה ולנשקה ברוך, נזהר בשבריריותה הידועה". איזה מאמי, אבל שימו לב כמה המאמי שלנו יכול להיות גם קשוח: "כשניגש עכשיו אל הקצין סמל בלונדיני, בעל פרצוף של ילדון, לנצל את נינוחות הפגישה המשפחתית של מפקדו, כדי לבקש דבר, חותך אותו הקדוש כבר במשפט הראשון, ובתקיפות שקטה אבל מוחלטת הוא משלח אותו מעל פניו". איך לא? למותר להוסיף, כי חרף העיסוק הבלתי-פוסק ב'טרור' וב'רציחות', הזירה העיקרית שבה אנחנו נפגשים עם הצבא איננה הכיבוש, המחסומים, החקירות, המסתערבים, אלא בסיס מודיעין בגליל. צבא הגנה. חיק המשפחה. והחיילים במחסום? חבר'ה טובים.

ואולם, שיאו של הנרקיסיזם הזה - בלשון האגרסיבית של המספר כלפי ה"לא-כמונו", כלומר אלה שיש צורך להדגיש את המוצא שלהם, כדי לכנותם בכינוי גוף כלשהו: הכנר ה'רוסי', המנצח ה'הודי' (שלוש פעמים בסצנה קצרצרה), ראש החוג ה'מזרחי' (תמיד 'מזרחי'). ויותר מכל, השימוש האינפלציוני בכינוי 'ערבי' הוא הביטוי הכי אלים של המספר. שוב ושוב הוא שולל מן הדמויות שלו כינוי גוף כלשהו, לבד מן השם הפרטי (המופיע פחות מהכינוי 'ערבי'). כל הערבים מכונים כל הזמן, ללא הרף, 'הערבי', גם אלו המופיעים לכל אורך הרומן, כגיבורים של ממש, ויש להם שם, או צבע עור (שחור, כמובן). למשל: "יש משהו חביב ונעים בערבי הזה, חושב המזרחן ומתעניין בעברו. מסתבר שראשד למד שנתיים הנדסת-חשמל". וכך עד הסוף.

עד כאן, דרך הדיבור של המספר והדמויות, דיבור הבונה עולם, ולפיכך אפשר, כמובן, להמשיך ולהיאחז בהבל ה"אירוניה" (מבלי לשאול את השאלה המכרעת על כל אירוניה: אירוניה מטעם מי?). אבל המקום שבו מתמוטטת טענת האירוניה היא פעולת הרומן עצמה. כאן מופיעות שוב ושוב הסצנות הקולוניאליות בין רובינזון-קרוזו ריבלין וכל מיני וריאציות של ששת. סמאהר הופכת להיות משרתת-מתרגמת בשבילו, ראשד הופך לנהג, ופואד, המלצר הקשיש, הופך להיות קונפידאנס-מלשין, והוא מכונה לא רק 'הערבי הקשיש', אלא גם 'רב-שרתים'. המצאה של פעולה (מה שקוראים המבקרים בלשון פופולרית: "הדמיון של יהושע") קשורה בהכרעה על האירוניה של המספר ויחסו לדמות הראשית. למשל, ריבלין מקיים הרבה יחסי מין עם אשתו, או לפחות חושב הרבה על יחסי מין עם אשתו. בפעולה המרכזית המחבר אינו בונה ריבלין אלים, העושה דברים "פרוורטיים" לאשתו. להפך, הדמיון, שאיננו עניין פרוע בגרסה הסופית, מביא לקורא מוצר מוגמר, שבו שני המשתתפים בסקס, חרף גילם, נשמעים ונראים "טוב", לא מרגיזים נשים או גברים, לא חורגים מהנורמות של הקורא בן ימינו. בבואו לתאר יחסי יהודים וערבים, כלומר, יחסי גיבור וערבים (כלומר, יחסי יהושע וערבים), המחבר הופך את הערבים ל"עבדים מטבעם".

עכשיו, אחרי "הכלה המשחררת", אפשר לקרוא לשוב ולקרוא את הפנטזיה הקולוניאלית של "מול היערות", את רצון הערבי לשרת (ופחד היהודי, כלומר, המחבר/מספר המוביל את הקורא אל הפחד הזה מן הבגידה, כלומר, אל השיעבוד כמניעת בגידה). שוב ושוב חוזר הערבי בסיפור הזה כ"עבד שיתמרד מייד, אם לא נשגיח עליו". לכאן שייך הדיאלוג הקצר שלי עם א. ב. יהושע. אחרי שהתפרסמה המסה שלי על "הלשון הקרועה" ב1994- ב"הארץ" (מסה שהורחבה לאחר מכן למסה ארוכה יותר בשם "אנו כותבים אותך מולדת"), כתב לי א. ב. יהושע וביקש להשיב לי על השאלה שאותה הצגתי במאמר: "מדוע כרת א. ב. יהושע לערבי שלו את הלשון?". הנה החלק החשוב של המכתב:
כשהבאתי את הגיבור שלי ליער, שהיה ריאליסטי יחסי ובתוך מציאות נתונה (בסיפור זה התחלתי את כניסתי האיטית אל ריאליזם של זמן ומקום), ראיתי מייד שאין בכוחו הנפשי-סוציולוגי של סטודנט ירושלמי זה, יהיה מופרע ככל שיהיה, להצית יער של קק"ל שעל שמירתו הוא הופקד [...] ולפיכך, צריך היה איזה גורם מסייע מן החוץ שיעזור לו להביא את משימתו אל היפוכה. גורם זה היה הערבי המקומי, שיצא מתוך פינתו השכוחה והשולית על-פי רוחה האמיתית של מציאות תחילת שנות השישים, שבה היתה שלווה מדינית וכלכלית, רגיעה ביטחונית, שבתוכה היתה הבעיה הפלשתינית דחוקה בפינה נידחת לא רק בתודעת הישראלים [...] אלא גם בתודעת העולם הערבי מסביב. מצב זה הוא אחד מן הגורמים המעוררים את הפלשתינים לנסות לקחת את גורלם בידם באורח עצמאי יותר, וכך נוסד הפת"ח ב1964-. הערבי הזה, המייצג את ההדחקה הגדולה שהולכת ומתממשת במציאות הישראלית והכלל ערבית, אינו יודע בעצם מה מטרותיו. הרעיון המפוקפק התעמולתי של "מדינה חילונית דמוקרטית" עדיין לא נוסח בפיו. זהו ערבי ראשוני, שרוצה דבר פשוט: שזיכרון הכפר שלו לא יימחק מהתודעה על-ידי היער הצומח במהירות. מלחמתו היא לא על הכפר, אלא על התודעה, ואיך אפשר לנסח זאת במילים?

במילים אחרות, כל עוד לא היתה לפלשתינים פרוגרמה פוליטית, לא היתה להם לשון. מי שמבקש להבין את "הרישיון להרוג" של ימים אלה, בסתיו השני לאינתיפאדה, יכול לקרוא במכתב ההוא את הקוד האכזר של "רק כשנוח לנו, אנחנו מקשיבים למה שהם אומרים", כלומר, הלשון היא לשוננו, המדברת אותנו, ואם היא מדברת את כאבה שלה, אין היא נשמעת. הנה, כך אומר יהושע בהמשך מכתבו:
רק לאחר כשתים-עשרה שנים נמצאה לי הלשון הכרותה של הערבי. זאת היתה לשונו של נעים ב"המאהב", מין אנטון שמאס צעיר שעובד במוסך ובראשו מזדמרות שורות של ביאליק, יכולתי להפעיל את הלשון הזאת באמינות.

עד כאן באשר לפנטזיה מראשיתה. אבל עלינו לשוב אל אופן הייצוג של העבד הערבי, כמו שהמחבר מפנטז כבר שנים. גם אמה של סמאהר ממצה את הנעימה העבדותית החוזרת: "אבל אתה יכול לסדר [...] סמאהר אמרה לי, פרופסור ריבלין הוא המורה הכי חשוב והכי טוב. מה שהוא אומר כולם עושים". ואומר המספר באמצעות רובינזון ריבלין שלו: "המורה, שמכיר היטב את האופן שבו שוזרים הערבים תמימות מדברית בערמומיות תכליתית, ממהר, על אף חביבותו, לפזר את אשליית 'הציון הסופי'".

כאן אנחנו מגיעים אל עניין "הזהות הלאומית": "ובחביבות הוא מסביר להם שגם כשהוא כותב על ערבים רחוקים בזמנים ישנים, הוא מחפש קשר אל הקרובים. הרי בסופו של דבר כולכם מאותו שורש, מאותו מדבר". נניח לתזה הביולוגית החבוטה הזאת (כל הערבים הם מאותו שורש? בערך כמו שהיהודים מאותו שורש). אבל שימו לב לדמיון בין הקטע הזה לסצנה משמעותית בפרק השלישי של "מר מאני", ובה מדבר מאני אל הערבים, אחרי כיבוש הארץ בידי הבריטים: "וכך היה אומר, מי אתם? התעוררו בטרם יהיה מאוחר והעולם נהפך. קחו מהר זהות! ומוציא מכיסו את הצהרת הלורד בלפור, שתרגם לערבית, וקורא להם". גם כאן אין שמץ של אירוניה. באמת, הקולוניאל מפציר בנתיניו לדאוג לעצמם. אלא שב"מר מאני", הדמות המפצירה איננה חלק מהקולקטיב היהודי. להפך. מאני הוא ספרדי ויהושע עושה מאמצים עזים, באותו רומן, להפכו לחלק לגיטימי של "האתניות היהודית החדשה", בעיקר בעזרת תחבולות נראטיביות של "נישואי-תערובת" בין ספרדים לאשכנזים.

ואולם, יש מקום חשוב ברומן, שבו הולך ריבלין לישון באותה מיטה שבה שכב אבי הכלה עם בתו הבכורה, תהילה. זוהי סצנה המזכירה את שנתו של מולכו במיטת הילדה בעיירת העולם ליד גבול הצפון. אבל כאן, כאשר ריבלין ישן במיטה הזאת, הוא אינו נזכר בסצנה מ"מולכו". תאמרו, ואולי ריבלין לא מכיר את הרומן "מולכו". הוא מכיר. ואין זו רק התבשמות של המספר מספרותו שלו ואין זו רק הפניית הקורא אל מה שמבקרי ספרות אוהבים לכנות "רפרור עצמי". המקום שמתפענח בו מקצת האיבה של המחבר לערבים הוא דווקא מיטה אחרת, שבה משכיב יהושע את ריבלין וכן נזכר במולכו.

ריבלין מגיע לכפר הערבי בגליל, הנזכר כל העת בלשון "הכפר הערבי", וכמעט שאינו נזכר בשמו (מנסורה, כפר שבעולם הממשי נהרס ב1948- ותושביו גורשו). שם הוא נרדם במיטתו של ראשד. דווקא כאן, ולא בפנסיון, "הוא נזכר בסיפורו של פקיד משרד הפנים, שלאחר פטירת אשתו נשלח לבדוק חשבונות ומסמכים מפוקפקים בעיירת עולים נידחת בגליל, לא רחוק מפה, ובאמצע היום שקע בשינה עמוקה, מתעלמת מכולם, במיטה של ילדה צעירה, אלא שאותו פקיד נרדם בקרב יהודים". דווקא כאן הוא נזכר, בקרב ערבים. כאן המורסה: מתחת לרדוקציה של ה"זהות" קבורה התשוקה להמיר את מוצאו האתני של מולכו ההוא - ספרדי, מתווך בין המדינה ה'אשכנזית' לעיירה ה'שחורה' - להמיר אותו לריבלין. וזה לא מסתדר ליהושע, כי מדי פעם מבצבץ משהו מן המודחק החוזר באמצעים אחרים (כמו המוסיקה שנזכרה לעיל). עכשיו תבינו גם מדוע שכח יהושע לכלול בין "חמש השנים המכריעות בחיי העם היהודי" ב"מר מאני" (1848, 1897, 1917, 1941, 1982), דווקא את השנה החשובה ביותר בהיסטוריה היהודית המודרנית, 1948: שאז היגר מולכו מארצו ומקהילתו אל המדינה החדשה, שהגדירה אותו מחדש והוא שונא את ההגדרה הזאת, היה רוצה לשכוח את עברו כדי להזדהות עם הזהות החדשה. מנין היגר? מירושלים הספרדית.

הנה, כך כתב יהושע במעין הספד לאביו, לפני שכתב את "מולכו":

הספרדים הישנים, זקני המשפחה וכו', היו רק חלק מהווייתי ולא החלק הקורא להזדהות כל כך. שנות ההכנה לקראת הקמת המדינה העמידו גיבורים אחרים, שעקבתי אחריהם שעות ארוכות מחלון ביתי ברחוב המלך ג'ורג', מסתובבים ליד קולנוע "תלאור" ובית ההסתדרות - תחילה רק בבגדי חאקי ובכובעי הגרב שלהם ולאחר נובמבר 47' גם עם הסטנים והג'יפים - הם המעטים, הצנועים, שמעולם לא עשיתי מהם דמויות רומנטיות ומיתולוגיות כדי להרוס אותם אחר כך במיסטיפיקציה רומנטית. הם לא היו מחוברים לסבי שהלך עם גלימתו השחורה והתרבוש ברחובות ירושלים, שהייתי פוגש לפעמים ברחוב בלכתי עם חברי מן "הגימנסיה העברית", מתבלבל ומתבייש משהו.

ואחר כך, בהמשכו של הווידוי:

אני חייתי את המגירה שהיתה אולי מקננת בלבוש יהודי מתבולל בעיר גדולה באירופה. סוף-סוף לא רציתי להיות אשכנזי, אלא ישראלי, וזאת היתה מטרה אידאולוגית טובה, מוסרית ונכונה מכל הבחינות, אבל היתה בזה- אם להיות ישר לגמרי עם עצמי - גם נוחות מסוימת, במיוחד בהתבדלות מגלי העליות של יהודי ערב שהגיעו בראשית שנות החמישים על כל בעיותיהם.

איזה שם בחר מולכו (יחושע) לתעודת העולה שלו אל ירושלים החדשה, אל מדינת ישראל? ובכן, אחרי כל כך הרבה חבטות, אחרי כל כך הרבה טלטולים, בנה לעצמו יהושע פרסונה בעלת שם הכי טיפוסי לאשכנזי חילוני מאותה ירושלים עות'מאנית/מנדטורית - ריבלין. האם אין זו הפנטזיה העמוקה של יהושע, מעבר לאיבה לערבים? האיבה למזרח, הרצון להחליף סוף-סוף את "צבע העור". הנה, למי שאינו מבין עד כמה מבולבל יהושע, עד כמה לא החזיק מעמד כאדם עצמאי מול תביעות הקולקטיב, הנה עוד שני קטעים מן הווידוי הנוגע ללב:

בתקופת ילדותנו והתבגרותנו היו הגיבורים שהציג לנו [אבי] לאו דווקא הרבנים הספרדים או נכבדי העדה, אלא הפקידים היהודיים הגבוהים במשרדי ממשלת המנדט הבריטי שם עבד, מלומדי האוניברסיטה העברית, שם סיים את לימודיו התיכוניים בתחילת שנות העשרים. אלה היו חביביו האמיתיים, שעליהם היה מדבר בהתרגשות.

אתם מבינים מנין הופיע דווקא ריבלין (היה גם מזרחן חשוב כזה, אבל זו איננה הנקודה החשובה)? יהושע לא נתן לגיבור שלו להיות מולכו כפרופסור, או מאני כפרופסור, או כל שם "טיפוסי" אחר מירושלים הישנה, הספרדית. הוא בחר לו את השם הכי "טיפוסי" מירושלים הישנה, אבל אשכנזי, ופרופסור, כמובן, "כמו שאבא רצה". מי שמבקש לראות את שורשיו העמוקים של הסיפור הקצר, אותו הזכרתי בתחילת המאמר, יראה את הציטוט הבא מתוך אותו הספד-מאמר:
לא ייפלא שנדבקתי באהבה רוסית כזאת שנמשכה לא רק לספרות ולמוסיקה הרוסיות, אלא כיוונה אותי כמו ברדאר מדויק אל הרקע הרוסי של אשתי לעתיד.

עלינו לשוב אל "הכלה המשחררת", אחרי שראינו כי השחרור הוא, כמובן, של יהושע, יהושע הספרדי, השונא את המזרח. ריבלין כבר איננו פקיד של משרד הפנים (כלומר אינו מנפיק זהויות ביורוקרטי), אלא מזרחן אשכנזי, העוסק בהבדלים בין זהויות משני עברי "הגבול". זהו העיסוק הקדחתני העולה תמיד משולי האומות המודרניות, ליד גבולותיהן: להמציא-מחדש את הלאומיות כאתניות, לא כקולקטיב מודרני ודמוקרטי, פסיפס של זהויות. כדי להיות באמת ישראלי, ריבלין של יהושע אינו יכול אלא לעסוק בלי הרף בשאלת ה"זהות הלאומית", כמו הומופוב, הפוחד, יותר מכל, מתשוקתו ההומוסקסואלית. אבל לאומיות איננה אתניות, וגם אסור לה להפוך לאתנית. זו, כמובן, בעיה "פוליטית". הבעיה ה"ספרותית" מתנסחת בקיצור גדול יותר: ההשוואה הפובליציסטית בין אינצסט בין אב לבתו לבין טשטוש הגבול בין ישראל לפלשתין, יכולה לשמש פוליטיקאים, גנרלים, משרטטי מפות, ציידי אדם וסתם שוטרים. כשבא כותב רומן להתמודד עם זה, הוא נופל בפח הגזענות, לא "סטראוטיפים". אבל הפח הזה עמוק יותר משנדמה: שנאתו של יהושע לערבי היא שנאתו למזרח, תשוקתו הגדולה להיות חלק מ"אולם הקונצרטים" של המערב. אם ב"מולכו" התמודד עם השסע הזה בין תשוקתו לבין הקולקטיב אליו רצה להשתייך, כאן הוא עושה זאת בעזרת מה שמוכר במערב כ-"white trash".

בשלב כלשהו של המסע הפולקלוריסטי הארוך, מגיע ריבלין לרמאללה לפסטיבל שירה. הרבה לעג יש כאן. לא אירוניה נגד ריבלין, אלא נגד המיעוט. יש התבדחות ארכנית בעניין נזירה ערבייה מלבנון, ששרה שירים ביזנטיים והקהל מחכה שתתעלף (גם ריבלין/מולכו), ויש פסטיבל שירה: "וכבר מן השיר הראשון נראה שלא קל לפלשתינים לוותר על קינת הגירוש והפליטות". זה החלק המצחיק, שאני מקצר בציטוטו, ומרכזו - הלעג לטראומה. אבל השיא מגיע בתיאורו הנלעג של מחמוד דרוויש: מין ניסיון להשפיל את הספרות הפלשתינית, ויותר מזה ללעוג לשואה הפלשתינית. כאשר ריבלין ופמלייתו עוזבים, הם מחמיצים את הפרידה מדרוויש: "התברר, שהלה מיהר, בתום ההתעלפות, לעלות על המונית המיוחדת, שתחזיר אותו אל ביתו השני בעמאן שמעבר לירדן, שם הוא מקיים את כאב הפליטות שלו בטהרה גדולה יותר". ראו את העיוורון: לאורך כל הרומן יש תיאורים לגעגועיו של ריבלין אל הבית בו נולד וגדל בירושלים. לעומת זאת, מחמוד דרוויש "מקיים כאב פליטות בטהרה גדולה" (והוא גם, אגב, "רווק מזדקן"), כי לשוב לכפרו אסור לו והוא חייב לאהוב דווקא את רמאללה, שיהושע הפובליציסט מועיד לו בפובליציסטיקה-כאילו-ספרות-שלו. דרוויש אינו זקוק להגנתי. אבל ההיגיינה של חיינו הספרותיים דורשת לציין כי כפרו נחרב כשהיה ילד ושהוא נישא בלילה בזרועות הוריו ללבנון. כדאי גם לציין שדרוויש חי בביירות בזמן ההפצצות המזוויעות של חיל האוויר הישראלי על רובעי המגורים בקיץ 1982. הוא מנוע מלבקר אצל אמו ואצל אחיו, בכפר שבו גדל אחרי הטיהור האתני של תש"ח. אגב, את הפסקאות ה"מעליבות" של יהושע קראתי לדרוויש באחת השיחות הטלפוניות שלי, אליו, לרמאללה - לא עמאן - בעת שטנקים ישראלים הפגיזו את תחליף-העצמאות-הפלשתינית. הרומן איננו אירוני כלפי גיבורו המלומד. הרומן הזה הוא חלק מהרעל.

***

הרשימה הזאת הופיעה ב"הארץ" בשני המשכים. אחר כך החלטתי לכלול אותה בשלמותה כסיום לספר מאמרים על ספרות, תרבות ופוליטיקה, שרובו נכתב לפני האינתיפאדה השנייה. התכוונתי להוסיף לספר רק עמוד סיום קצר, להעיר הערה או שתיים על הרשימות. רק אחר כך, הרבה אחרי שהספר הזה היה בהכנה, קראתי את הרומן של א. ב. יהושע, "הכלה המשחררת", רומן שחצני ומלא יומרה לכבוש את הגבול בין הרוב למיעוט, להרחיק את הגבול, עוד קצת, עוד קצת, בדיוק כמו שנוהגת ישראל, בשם "הזכות לחיים בטוחים", ובעצם בזכות הכוח. הרומן הגזעני הזה - טקסט גזעני יותר לא קראתי בתרבות העברית ה"גבוהה" - לא היה ראוי למאמץ כמו שהשקעתי כאן, אלמלא עברה הגזענות שלו בדממה, גם אצל המבקרים שלא התלהבו ממנו. חנופה? יראת האדון? שקיפותה של האידאולוגיה? קשה לומר. העובדה היא שהספר הזה נמכר טוב, זכה לתשואות של הברונים הקשישים, מן הסתם גזענים כמו יהושע, שמחים בשמחת הצלחתו "להמיר את מוצאו" בעזרת המזרחנות. האם אין זה משל על חיינו? יכול להיות. משל עיוור וחירש ואטום לזעקות השכול מסביב.

אוקטובר 2001
הגזענות המשחררת
על שנאת המזרח ב"הכלה המשחררת", או: ממה שיחררה הכלה את א. ב. יהושע?

סיפור חביב וקצר כתב א. ב. יהושע על יוחנן ריבלין, מזרחן חיפאי, המתעקש פתאום לברר מדוע התגרשו, חמש שנים קודם לכן, כלתו ובנו, נכשל במאמציו, ועד סוף הסיפור אינו יודע את האמת. מה האמת? אביה של הכלה קיים יחסים מיניים עם אחותה, החתן תבע מאשתו להתוודות על מה שראה, היא תבעה ממנו להודות שהיתה זו הזיה, אביה ביטל, בלי ידיעתה, את הסיכוי לפשרה בין האמת להזיה, וגזר על גירושים. בניגוד למזרחן ה"בלש", אשתו השופטת מסתפקת רק במה שאפשר להוכיח על-פי העובדות הגלויות. בוויכוח בין השניים על היחס לחיטוטיו בעבר, נפרשת מערכת היחסים ביניהם - קצת אהבה, די הרבה סקס, ובעיקר תלות מצד הגבר באישה. המתח בין כוחה הפסיבי של האישה, לבין האימפוטנציה הפעילה של הבעל, הוא הצד היפה יותר של הסיפור. הגבר איננו אינפנטיל פרה-אדיפלי, האישה איננה טורפת או מסרסת, ובכל זאת, כל אחד מן השניים ממלא תפקיד "מהופך" ביחסים ביניהם. בתוך הנובלה מתפתחים גם יחסים מעניינים בין ריבלין לבנו הפגוע ויש מקום אחד, שבו יהושע מצליח אפילו לכתוב סצנה בעלת עוצמה רגשית של ממש על התנגשות בין האב לבנו.

כמה חבל שבמקום נובלה קיבלנו רומן. מה תפח בדרך מן הנובלה לרומן? הרבה מאוד פולקלור, הרבה קטעי דיאלוג בערבית, תמיד טריוויאליים ולא אחידים מבחינת התעתיק שלהם. יש ברומן הרבה שביעות רצון בעל-ביתית, התבשמות מדירה חדשה, הפיכת הדירה החדשה והמפוארת של הגיבור לאיזה חג של המספר עצמו. יש גם איזו התבדחות ארוכה וטרחנית, על-פני עמודים רבים, בעניינו של גרשון שקד, הקרוי ברומן פרופ' טרסקי. אומרים ששקד נהנה מההתבדחות הזאת (גם כן דרך להיכנס להיסטוריה של הספרות העברית). אבל בעיקר יש הרבה דיאלוגים ארוכים בין הבעל לאישה, למן הוויכוח הראשון ביניהם, מעין הרחבה לנטייתו של יהושע להרבות מלל במקומות שאין בו צורך. הנה דוגמה זעירונת מדיאלוג בן כמה עמודים: "אז מה בער לך לנסוע? אתה מתלונן שלא נותנים לך לעבוד, ובסוף אתה מחפש לך תעסוקות מיותרות", "חשבתי שאם אני נוסע לשדה התעופה, למה לא לעשות להם מחווה, גם הרגשתי שהולך להיות איחור בנחיתה", "איך הרגשת?", "במשיבון של שדה התעופה הודיעו כבר באחת-עשרה שזמן הנחיתה לא סופי", "אבל אם חשדת שיהיה איחור, יכולת לחכות לי. כך גם אני הייתי מצטרפת אליך. אתה יודע כמה אני מתוסכלת שלא יכולתי לנסוע לשדה התעופה", "אבל מי יכול היה לתאר לעצמו שזה יהיה איחור של יותר מארבע שעות. חשבתי שיהיה רק איחור קטן", "יכולת לפחות לחכות ולראות", וכן הלאה לאורך עמודים, וכך פעמים רבות ברומן, רבות מאוד, כאילו ישב המספר הזחוח ונהנה מכל מיני בדיחות פרטיות, אולי התלוצצות פנים-משפחתית.

נניח שהאובססיביות בדיאלוג הזה, החוזרת בווריאציות שונות בכל מיני הקשרים, משעשעת בפעם הראשונה. היא מפסיקה לעניין אחרי שני מופעים, משום שהדמויות אינן משתנות אף פעם, משום שהן משתבחות ב"זהות", ומשתנים רק נושאי השיחות ביניהן. בנובלה (המדומה, שאני מנסה לדלות מן הרומן) אפשר היה לסכם, אחרי הדיאלוג הראשון, את כל הוויכוחים במשפטים פשוטים: "ושוב התווכחו ביניהם בדרכם המיוחדת, אלא שהפעם נסב הוויכוח על נסיעתה של השופטת לחו"ל", או "על הטלפון של ריבלין לבנו בפאריס", וכו'.

אילו נשאר יהושע בתחומי הנובלה, היה מסתפק בעיצובו של הגיבור כגבר בלתי-נסבל, ראוי לחמלה, חסר רגשות, זולת החשיבות שהוא משקיע בכבודו-שלו; אילו נשאר יהושע בתחומי הנובלה, היה הופך הסיפור להיות ממוקד בגבר סקרן, המתעניין באחרים, כדי לא להתעניין בעצמו, וגם ברגעים שבהם הוא מצליח להבין את בנו (השתקפותו-שלו), הבן חומק לו. והנה, כדי לכתוב רומן על "האמת הגדולה של חיינו" ולא רק האמת הקטנה של ריבלין, מעמיס המחבר על גיבורו המצחיק, שוטה קשיש, כל מיני אנלוגיות, מבנים, סמלים ו"משמעות", לטובת המורים לספרות שהם קהל גרוע למדי בכל מה שקשור לאהבת היצירה האמנותית (בגלל מחלות ה"תמטיקה", ו"אינטרפרטציה"). גרוע מכך: יהושע הופך את ריבלין, איש לא משכיל ולא חכם, לבעל תודעה פרשנית - פובליציסטית לגמרי - על העולם שלנו, בלי שמץ של אירוניה ביחס לפרשנות.

וכך, על-פני מותחן פשוט, פשוט מדי, מנסה גיבורנו לברר את הסיבות לגירושים. חלק מהתעלומה נפתר בשלב מוקדם, בעזרת שורה של מכתבים בין החתן לכלה, והחלק האחר - בשיחת וידוי פתאומית בין שניהם, בסוף, ואז אנחנו מבינים שכמעט טעינו, המחותן לא שכב עם הבת הצעירה, אלא עם בתו הבכירה והלא מתחתנת, ואנחנו המומים: האם עשה את זה האב כדי לנחם את הבת הבכורה, או מה הקשר בין הפרט הכל כך משמעותי לעובדה שיהושע הקדיש את הספר הזה לבתו. המתח בין רצונו של ריבלין למלא את צו אשתו שלא לחטט לבין תשוקתו לחטט, הוא מתח עדין. גירושי בנו כואבים לו. אבל יותר משכואבים לו הגירושים בגלל הזדהות עם הבן (ריבלין, לכל אורך הסיפור, אינו מסוגל להזדהות עם שום סבל, בדומה מאוד למחבר הספר הזה) - כואבים הגירושים לריבלין כפגיעה בכבודו. יהושע לא התכוון, אבל אולי מתוך קירבה יתרה אל ריבלין, בנה את המזרחן שלו כאיש רודף כבוד. גם העובדה שבנו לא נישא מחדש מטרידה אותו, לא כסבל של הבן, אלא כפגיעה במה שנחשב מכובד.

'והרי זה טוב מאוד', טוען קורא הרומן בלהט סמוק. אכן, זהו חלק מצוין של הנובלה, וחבל שהוא טובע ברומן, כי הרומן מפסיד הרבה מדי בגלל עיוורונו של המחבר. א. ב. יהושע אינו מבין את ריבלין, וככל שהרומן מתארך, ריבלין מיטשטש והופך להיות מין רובינזון קרוזו יד שנייה. והדייסה הזאת נשענת על השימוש הזול בתשוקת הקורא/ת לדעת אם המחותן, אבא של גליה ותהילה, כן דפק את תהילה, או לא דפק אותה, והרי זו ה"תעלומה" שעליה תלוי הרומן והאנלוגיות וה'משמעות'. יתר על כן, הצורך לבנות הקבלות, מין ידע של סטודנטים לספרות, שהמחבר עושה בו שימוש מייגע, כאילו נכתב הספר לתרגילי ספרות, מביא אותו "להמציא" שני בנים מצד ריבלין ושתי בנות מצד המחותן (הנדל שמו). מדוע יש צורך בשני בנים? בגלל אופי שונה? לא. מדוע יש שתי בנות? בגלל שוני כלשהו המתפתח כתוצאה מן הדרמה? לא. שני הזוגות עונים על הצרכים האידאולוגיים. בת אחת רווקה, בת שנייה בהיריון. בן אחד או-טו-טו "יורד מהארץ", הבן האחר עובד "עבודה עברית" בסיום הצבא. כלומר: פוריות וציונות הולכות טוב. וכך מתבזבז הסיפור הקצר על-פני משוכות וקלונסאות.

ריבלין של הנובלה המוחמצת הוא ריבלין מרגיז, מכמיר ומגוחך. ריבלין של הרומן הוא זייפן. הוא מתואר, למשל, כמי שאוהב מוסיקה קלסית, אבל בכל נסיעותיו הארוכות אין הוא מקשיב, אף לא פעם אחת, למוסיקה ברדיו שלו, גם לא בבית, כאשר הוא לבדו. מתי מגיע תור המוסיקה? כאשר "הולכים לקונצרט". או-אז אנחנו קוראים הרהור על מוסיקה. בעניין צ'ייקובסקי: "המוסיקה הנעימה והפשוטה-מדי של המלחין הרוסי"; או בעניין היידן: "(ריבלין) מפקפק אם ראוי להקדיש לו קונצרט שלם, שספק אם יישמרו בו הגיוון והאיזון הדרושים למאזינים". בקיצור: פשטני ושטוח יותר מ"אמש בקונצרט". וכאן מתפרץ בחום הקורא הנעלב: 'והרי זהו ספר על איש שאינו אוהב מוסיקה, אבל אוהב להיראות באולם הקונצרטים'. אלא שיהושע לא ראה איזו שטחיות גילם באהבת המוסיקה של גיבורו. ראו כמה רחוק החאפ-לאפ המוסיקלי הזה, כאן, מן ההודאה בזרות הגיבור, בתוך עולם המוסיקה הקלסית של "מולכו", אחרי מות האישה. שם היתה המוסיקה, מבחינתו של מולכו, חלק מעולם האישה המתה, חלק מן האבל עליה. ריבלין הוא מולכו מזויף: זר למוסיקה, אבל מתואר לנו כ"אוהב מוסיקה", כלומר "הולך לקונצרטים".

מדוע לא זייף א. ב. יהושע ב"מולכו" וכאן הוא מזייף? משום שמולכו של יהושע היה זר, נידח, שולי, ספרדי, פצע מדמם, ואילו את ריבלין הוא מתעקש לבסס כמרכז ולא כשוליים של תרבות ושל ידע ושל סמכות, ניצב בכיכר לא קיימת ומדבר על האומה, על התרבות, על הפוליטיקה, על המזרח, על הטבע של הערבים, והוא לא יכול, יהושע, בגלל מצב האומה (זיכרו את 'קרנבל גנדי', את תרבות ההוצאות להורג ["חיסולים"], את ההרעבה והסגר, ותבינו את מצב התודעה של האומה), ובגלל חיזורו של המחבר אחרי נתיניה, החנופה המאפיינת אותו. הוא אינו נדרש, כמובן, להטיף. להפך, ב"מולכו" לא העז להטיף, וכאן הוא מטיף. את מה הוא מטיף? את ה"מובן מאליו", את המשותף לידע של "כו-לם": אסור לאבא לדפוק את בתו, הערבים נחותים, והעבודה (העברית) משחררת.

אין לך מקום שבו בולטת חולשת הספר הזה כמו הקטעים הארוכים של "ידע אובייקטיבי" בפי המזרחנים, ובעיקר בפי הגיבור: עמודים ארוכים שאין להם שום פונקציה, אלא להביא באמצעותם את דעתו של המחבר אל העולם, בפסבדו-דיאלוגיות עם דעות-שכנגד (המובאות בשטחיות גדולה עוד יותר). ובכן, הרומן איננו אודות מזרחן הפוגש את האובייקטים של הידע שלו מעבר לגבול ומאבד את הקרקע מתחת לרגליו, אלא בדיוק להפך. המזרחן הבדוי "מצליח" להסביר, בעזרת הרומן, את דעותיו הלא-מזרחניות, הלא-אקדמיות, הפובליציסטיות לעילא, של המחבר א. ב. יהושע, ולא רק ליהודים הקוראים הוא "מצליח" להסביר, אלא גם לערבים ביצירה עצמה. וכל הטקסט הארוך תלוי כמו כביסה בין שתי מרפסות: האם שכב המחותן עם תהילה בתו, או שמא היתה זו דווקא גליה, בתו הצעירה, המעוברת והיפה? וב'תקבולת': האם סמאהר, הסטודנטית מן הגליל, באמת בהיריון, או שהיא סתם משוגעת, רמאית, חולנית, בנוסף לכך שהיא מכוערת וערבייה? וכך, על-פני עשרות עמודים, אנחנו נאלצים לקרוא דיבורים "אקדמיים", כמעט כמו בעניין מוטיב המוסיקה, אלא שכאן מדובר בחלק עצום ממפלי המילים.

בסוף, שום דבר בעניין האינצסט אינו מתברר לנו מעבר לעובדה ש'אכן, היתה חדירה מצד האב, ולא פנטזיה מצד הבן'. איננו מגלים משהו על טיבה של זוועת העריות, ומדוע שומרת הבת אמונים לאביה, ומדוע אנחנו מסתקרנים, ומדוע ריבלין מסתקרן, ומדוע אין הוא מצליח לגלות את האמת, ומדוע אנחנו מופתעים שזוהי בת זו ולא בת זו. שום זרימה איננה מתגלה (לבד מן "הקריאה הזורמת", בלשון הרצנזנטים), משום שהכול נתחם ונחתם מתוך מחיקה אובססיבית של ספקות, עוד בטרם החל הסיפור, ותחבולת ה"מותחן" מספקת אולי את הקוראים, אלא שגם העלילה הבלשית נפתרת בצורה לא אלגנטית, ובבת אחת נשכח המתח. העיקר שהאינצסט עבד, והטקסט האידאולוגי התעכל אצל הצרכן.

ריבלין הוא מומחה לתולדות מלחמת השחרור העקובה מדם של אלג'יריה. הוא מוטרד ממלחמת האזרחים הנוכחית שם, שמא היא גרועה מפשעי הקולוניאליזם. אבל כמו בעניין החקירה על האינצסט, כך גם בעניין המחקר האקדמי החדש שלו: הידע המזרחני הוא "סופי", כלומר, האמת היתה נתונה עוד לפני שהכול החל (גם הטרור האכזרי באלג'יריה החל עוד לפני הזוועה הקולוניאלית). נניח לתזה (התואמת מאוד את ישראל בעידן המלחמה הקולוניאלית שלה, וגם את טעם הימין האירופי, הנותן את הטון בכמה מבירות התרבות ביחס לשכתוב ההיסטוריה של הזוועה הקולוניאלית). אילו ערערה מלחמת האזרחים באלג'יריה משהו בעולמו של המזרחן - היה פורש פתאום מן השיעור שלו, או גונז מחקר שלו בסקנדל גדול - היינו הולכים ברצון אפילו בעקבות החיבוטים הפובליציסטיים של המחבר, שטחי ככל שיהיה הגיבור שלו, משום שהיה קורה משהו בפעולה של הגיבור, ב-action/passion שלו. אבל יהושע ידע, עוד בטרם ישב לכתוב את הרומן שלו, את הקשר בין הטרור הערבי באלג'יריה ללאומיות האלג'יראית בכללה, והוא רק משתוקק להוביל אותנו בעקבות איזו 'אמת מסוכמת', שכל קורא ממוצע של "לה מונד דיפלומטיק" יודע עליה יותר משיודע עליה המזרחן ריבלין.

וכך, במקביל ל'גילוי האמת' על מרתף האינצסט (נפלאות ה'תקבולת') מצליח המזרחן לכתוב סוף-סוף את האמת על אלג'יריה: מלחמת האזרחים פרצה בגלל פיצול הזהות הלשונית שם. מדינה אחת מדברת ארבע שפות - צרפתית, ערבית-ספרותית, קבילית, וערבית מגרבית. יכול להיות שמישהו הגה כבר איוולת כזאת, מוסוליני למשל. הוא אפילו ניסה לכפות על האיטלקים שפה אחת, ונכשל. מצד שני, מלחמת האזרחים באיטליה, בין 1943 ל1945-, הביאה למעשי זוועה בתוך איזורים, שבהם לא רק דיברו אותה שפה, אלא דיברו אותה אפילו באותו מבטא, ובימי הקאודיליו פראנקו נאסר על נתיני המדינה הספרדית לעשות שימוש בשפותיהם הנפרדות, בשם ה"זהות הלאומית", כמובן. הלך פראנקו, חזרו השפות שהמרכז הקסטיליאני לא הצליח להכרית. מלחמת אזרחים לא פרצה. ובבוסניה דיברו הכול רק סרבית, כתב ודיבור (אבל, רק בדרך אגב, שוו בנפשכם כמה חנופה לקורא ה"משכיל" גלומה בהארה כזאת: דע/י לך, קורא/ת יקר/ה, שהמפתח לשלום ארצנו ועמנו מצוי בעצם היכולת שלך לקרוא עברית, ובעצם היכולת של העברית לשמור על עליונותה). כן, ברור לי שיהושע לא המציא את השטות הזאת, ברור שהוא העתיק ותרגם מאמר כלשהו שנכתב על אלג'יריה, אבל גם לבחור מה להעתיק צריך לדעת.

כמובן, אינני מתכוון לחלוק על תזת יהושע/ריבלין, אלא להתלונן על רדידותה, ועל היותה חיצונית לחלוטין לפעולה של הנובלה. ועכשיו שואל הקורא הנלהב, המתעקש לחשוב שהוא נהנה מ"יצירת תרבות" ולא מסיפור בלשי, אם תומאס מאן לא נתן לגיבוריו ב"הר הקסמים" להגג מחוץ לפעולה. נכון (ונניח להבדל בין האינטלקט של יהושע לזה של מאן), ואולם, הוויכוח הגדול ב"הר הקסמים" לא סוכם אצל מאן בטרם התיישב זה לכתוב, אלא התחולל בעת הכתיבה, והוא ניכר מכל עמוד. התזה של ריבלין/יהושע משעממת גם משום שיהושע אינו מסוגל להטיל ספק במשהו מכל הדברים שרכש בשנות העיצוב שלו, ועל כן לא ניסה להרוס אותה במו ידיו בעזרת שלילה שלה. לכן, הוא שב אל עניין הזהות כמו תוכי. זהות איננה דיאלקטיקה בשבילו ('כל אחד הינו ו/או יכול להיות כל דבר בכל מיני יחסים'), אלא בשר ודם מצופים פח. מה שנשאר לקורא הוא "להיות במתח", מה יקרה בסוף, כלומר, מה קרה כבר קודם. כתיבה באה להבין את העולם, לא להסביר אותו. ובשביל להבין את האמת הזאת אין צורך לקרוא היידגר, ואפילו לא סופוקלס, אלא להתעקש ולקרוא פרוזה טובה.

אבל הדברים הללו אינם סיבה טובה דיה כדי לכתוב על רומן כל כך לא טוב. מה שחשוב יותר מכל הוא הרעל הגזעני הפורץ מכל עמוד בספר, באמצעות ה'תחבולה' של גיבור כ'מומחה למנטליות של הערבים', ובלי שמץ של אירוניה. במרכז ה'תקבולת' עומדת סמאהר, "סטודנטית טרדנית ושאפתנית", בעלת "עיני עסקנית ועד הסטודנטים הערבים, המתרוצצות בין תחבולה דאגנית לעלבון של קיפוח-מתמיד". לכבוד חתונתה התאפרה המתחבלת-נעלבת ו"פצעי הבגרות הזעירים שהיו נודדים לפעמים בין לחייה וצווארה נבלעו בסומק עז". אחרי שובו מהחתונה, כאשר ריבלין מנסה לשכב עם אשתו והיא מסרבת, מתנהל בין בני הזוג הדיאלוג הבא: "נודף ממך ריח משונה. ריח משונה? על מה את מדברת? אל תיעלב. משהו כנראה נדבק לך שם בכפר. בושם משונה. נגעת במשהו? רחצת בסבון? אל תכעס. לא נורא. פשוט תשטוף קצת את הפנים. קשה לי קצת עם הריח שהבאת משם. ובכלל, אולי כדאי שוב להתקלח. כך יהיה יותר נעים. תיכנס ראשון, ואני אחריך". אירוניה-שמירוניה. שום מראיין לא שאל. נו כן, תאמרו, "פוליטיקלי קורקט". הרי כולנו יודעים שהמחבר הוא ליברל, כמונו, והרי אנחנו לא ככה והוא בטח אירוני. נמשיך.

ראש החוג, פרופ' עקרי, דווקא אוהב ערבים, אבל מציין בצער, כי אין להם יכולת "לממש ולכבד את חירות היחיד, לרצות בה, או אפילו להבין אותה". והגיבור שלנו, המתון בין המזרחנים, קרוב מאוד למחבר, מסביר בכאב: "כבר דיקלמתי [טקסט ערבי מסוים] כמה פעמים לפני הסטודנטים שלי כדי להוכיח שלפני אלף וארבע מאות שנה היתה לפחות בעריצות הערבית גם אירוניה מעודנת ולא רק אכזריות". לפחות. ולצערו, אין כבר דבר חוץ מאכזריות ועריצות, אבל: "מה יגידו כל הצדקנים", הוא ממשיך אחר כך, "אם אביא את השירים הנפלאים שנכתבו לפני אלף וחמש מאות שנים כדי להסביר את הרציחות והטרור של היום". האם הוא נשמע כמו מורה-חיילת, או שהוא אירוני ביחס לגיבורו? אפשר, כמובן, לייבא לדיון הזה את מה שאמר א. ב. יהושע לקראת צאת ספרו בראיונות הרבים, לעיתון, לרדיו ולטלוויזיה, כדי להסביר עד כמה דומה "השקפת עולמו" של יהושע להשקפת העולם של ריבלין שלו (בריאיון אחד דיבר על כך שאין הוא רואה את הערבים באים לאולם הקונצרטים...), אבל גם בלא סיוע כזה קל מאוד, מקריאה בספר הזה, להיווכח כמה עסוק הרומן בבניית "ממשות" ריאלית, בעיקר בעזרת "הערבים". נניח לדיון הזה על "כוונת המחבר" ו"אירוניה" ו"השקפת העולם של המחבר", הוא באמת מיותר. שימו נא לב רק לשתי המילים 'טרור' ו'רצח'. הן חוזרות הרבה בספר, הרבה מאוד, הרומן כולו בונה את מה שהתקשורת וראש הממשלה וחבר שריו אוהבים כל כך לעשות - לקשור את המלה 'טרור' ל'רצח' ואת שתי אלה ל'ערבים'. מייד לאחר הציטטה על "הרציחות והטרור", עוד באותו עמוד, מגיע הרצח עצמו. מי נרצח? יהודי, כמובן. ההרוג היחיד ברומן, שעלילתו מתרחשת במסגרת גן העדן הפלשתיני של "תקופת אוסלו". מי רצח אותו? "ערבים פלשתינים", כמובן. כי הרצח והטרור ברומן הזה הוא שם נרדף לערבים (אפילו פעילותם של אדוארד סעיד ותלמידיו באקדמיה האמריקאית מכוּנה ברומן "טרור").

מכל מקום, אחרי שהמזרחן הצעיר נרצח, מטיח ריבלין הליברל בסמאהר תלמידת המחקר שלו: "עכשיו את מבינה, סמאהר, את מי אתם רוצחים [...] הפלשתינים שלך [...] והיא מתכווצת מול זעמו הלא צפוי, אחר ממלמלת בעקשנות, מה לעשות, פרופסור? זה היה הגורל שלו [...]". ובמקום אחר ממשיך אותו ריבלין, בן דמותו של א. ב. יהושע המתון: "בכלל, פתאום קיבלתי ייאוש מכל הערבים. איך אפשר לכתוב באהדה כלשהי על המאבק האלג'ירי בשנות הארבעים והחמישים, כשרואים את הרציחות הנוראות שלהם היום". על כך משיבה לו מזרחנית אחרת: "אבל מה אכפת לך מהרציחות ומהטרור שלהם היום?", וכן: "ומי בכלל מבקש ממך לאהוב את הערבים כדי לחקור אותם?". איש מן הסובייקטים של הרומן אינו אוהב ערבים. הקורא מוזמן לבוז להם, ובעיקר להיזהר מהם. גם ריבלין אינו אוהב אותם. הוא נהנה מהשירותים שלהם, וכן "הוא קורא בין השורות אותות של מצוקה של עמיתים מעבר לים, וחש חובה להושיט עזרה. מצפון מדעי אינו מניח להתחמק מהאתגר שמציבים תינוקות טבוחים בכפרים". הניחו לפתוס הנרקיסיסטי הזה. מה עם הילדים הפלשתינים? ובכן, ברומן הזה, שנכתב בגרסתו הסופית בין סתיו 2000 לסתיו 2001, שנה שבה נהרגו ונפצעו מאות ילדים פלשתינים, ברומן הזה - רק ילד אחד נורה והופך לצמח. מי ירה בו? "ערבים ישראלים". אבל רק בטעות.

לבד מסמאהר - שכל סיפור הריונה המדומה שזור ניסיונות מצד משפחתה לסדר לה, בחנופה ובעורמה, את התואר השני, בגלל הכבוד, כמובן - נזכרים עוד סטודנטים. שימו לב לבנייתם: "וכבר מתבררת לא רק תרמית אלא גם איוולת של שני סטודנטים ערבים, שלא טרחו להעתיק מחדש עבודות סמינריוניות ישנות שלקחו מאחרים, ורק צילמו אותן למורה אחר כעבודות ישנות, בלי לשים לב שבכמה עבודות נותרו הערות הבודק הקודם". רק שניים? לא בדיוק. ראו איך נבנה טקסט ההסתה הגזעני הזה: ראש החוג, "בן המזרח, מגלה רגישות לא רק לרגשותיהם של כלל הסטודנטים הערבים הנתונים לחסותו, אלא גם לרמאים שבתוכם". רק שניים? כבר לא, אבל ממשיכים בבניית 'כלל הסטודנטים': "בחוג לאנגלית, מספרת [המזכירה] הצעירה, טוענים שהמקור לכמה מן העבודות הסמינריוניות של הסטודנטים הערבים שלהם, שנכתבות שם באנגלית, נמצא בביירות או בדמשק, או אפילו בעירק. יש נתיב הברחה מיוחד של עבודות בכל המזרח התיכון, במיוחד עבודות על שיקספיר". המזכירה מתוארת, כמובן, כטיפשה, לא מהימנה, בעזרת מין הומור, אבל המידע שלה משתתף בבנייה הסופית של הסטודנטים הערבים באוניברסיטה, "רטננים" (זה ביטוי של יהושע לגבי נתיני האפרטהייד הזוחל), גנבים, רמאים, חנפנים. ככלל, אין הבדלים אצל יהושע כאשר מדובר ביחס היהודים אל הערבים. מדוע? משום שהוא כותב "זהות", וזהות נבנית אצלו כניגוד, והיא תמיד רק "קיבוצית", כך שמול הערבים "כולנו יהודים". לכו וחפשו בספרות האפריקנרית של דרום אפריקה מימי האפרטהייד ותמצאו הומור כזה, תיאור משפיל כזה של הרוב השחור.

אבל החנפנות הערבית משמשת, בין היתר, כדי לאהוב עוד יותר את הישראלים, לא רק את ריבלין הנפלא. הנה מגיע גיסו של ריבלין לנתב"ג: "שזוף ורענן על גדר מזרקת המים, בהונותיו הגדולים פורצים מסנדליו הקלים, התנ"כיים, והוא קורא 'מעריב'. ישראלי בין ישראלים, כאילו לא נעדר שלוש שנים". נפלא. כמה נעים. כמה אתני. וכך מתואר בנו של ריבלין: "ואמנם, גם לאחר משמרת-לילה ארוכה, הגיח מן ההר לא חייל מקומט אלא קצין שמדי העבודה שלו מסודרים וישרים, ובאור הרענן של הבוקר קורנות עיניו הגדולות אל דודתו, ובלי לחשוש ממבטי החיילים הבוחנים את מפקדם, הוא ממהר לחבקה ולנשקה ברוך, נזהר בשבריריותה הידועה". איזה מאמי, אבל שימו לב כמה המאמי שלנו יכול להיות גם קשוח: "כשניגש עכשיו אל הקצין סמל בלונדיני, בעל פרצוף של ילדון, לנצל את נינוחות הפגישה המשפחתית של מפקדו, כדי לבקש דבר, חותך אותו הקדוש כבר במשפט הראשון, ובתקיפות שקטה אבל מוחלטת הוא משלח אותו מעל פניו". איך לא? למותר להוסיף, כי חרף העיסוק הבלתי-פוסק ב'טרור' וב'רציחות', הזירה העיקרית שבה אנחנו נפגשים עם הצבא איננה הכיבוש, המחסומים, החקירות, המסתערבים, אלא בסיס מודיעין בגליל. צבא הגנה. חיק המשפחה. והחיילים במחסום? חבר'ה טובים.

ואולם, שיאו של הנרקיסיזם הזה - בלשון האגרסיבית של המספר כלפי ה"לא-כמונו", כלומר אלה שיש צורך להדגיש את המוצא שלהם, כדי לכנותם בכינוי גוף כלשהו: הכנר ה'רוסי', המנצח ה'הודי' (שלוש פעמים בסצנה קצרצרה), ראש החוג ה'מזרחי' (תמיד 'מזרחי'). ויותר מכל, השימוש האינפלציוני בכינוי 'ערבי' הוא הביטוי הכי אלים של המספר. שוב ושוב הוא שולל מן הדמויות שלו כינוי גוף כלשהו, לבד מן השם הפרטי (המופיע פחות מהכינוי 'ערבי'). כל הערבים מכונים כל הזמן, ללא הרף, 'הערבי', גם אלו המופיעים לכל אורך הרומן, כגיבורים של ממש, ויש להם שם, או צבע עור (שחור, כמובן). למשל: "יש משהו חביב ונעים בערבי הזה, חושב המזרחן ומתעניין בעברו. מסתבר שראשד למד שנתיים הנדסת-חשמל". וכך עד הסוף.

עד כאן, דרך הדיבור של המספר והדמויות, דיבור הבונה עולם, ולפיכך אפשר, כמובן, להמשיך ולהיאחז בהבל ה"אירוניה" (מבלי לשאול את השאלה המכרעת על כל אירוניה: אירוניה מטעם מי?). אבל המקום שבו מתמוטטת טענת האירוניה היא פעולת הרומן עצמה. כאן מופיעות שוב ושוב הסצנות הקולוניאליות בין רובינזון-קרוזו ריבלין וכל מיני וריאציות של ששת. סמאהר הופכת להיות משרתת-מתרגמת בשבילו, ראשד הופך לנהג, ופואד, המלצר הקשיש, הופך להיות קונפידאנס-מלשין, והוא מכונה לא רק 'הערבי הקשיש', אלא גם 'רב-שרתים'. המצאה של פעולה (מה שקוראים המבקרים בלשון פופולרית: "הדמיון של יהושע") קשורה בהכרעה על האירוניה של המספר ויחסו לדמות הראשית. למשל, ריבלין מקיים הרבה יחסי מין עם אשתו, או לפחות חושב הרבה על יחסי מין עם אשתו. בפעולה המרכזית המחבר אינו בונה ריבלין אלים, העושה דברים "פרוורטיים" לאשתו. להפך, הדמיון, שאיננו עניין פרוע בגרסה הסופית, מביא לקורא מוצר מוגמר, שבו שני המשתתפים בסקס, חרף גילם, נשמעים ונראים "טוב", לא מרגיזים נשים או גברים, לא חורגים מהנורמות של הקורא בן ימינו. בבואו לתאר יחסי יהודים וערבים, כלומר, יחסי גיבור וערבים (כלומר, יחסי יהושע וערבים), המחבר הופך את הערבים ל"עבדים מטבעם".

עכשיו, אחרי "הכלה המשחררת", אפשר לקרוא לשוב ולקרוא את הפנטזיה הקולוניאלית של "מול היערות", את רצון הערבי לשרת (ופחד היהודי, כלומר, המחבר/מספר המוביל את הקורא אל הפחד הזה מן הבגידה, כלומר, אל השיעבוד כמניעת בגידה). שוב ושוב חוזר הערבי בסיפור הזה כ"עבד שיתמרד מייד, אם לא נשגיח עליו". לכאן שייך הדיאלוג הקצר שלי עם א. ב. יהושע. אחרי שהתפרסמה המסה שלי על "הלשון הקרועה" ב1994- ב"הארץ" (מסה שהורחבה לאחר מכן למסה ארוכה יותר בשם "אנו כותבים אותך מולדת"), כתב לי א. ב. יהושע וביקש להשיב לי על השאלה שאותה הצגתי במאמר: "מדוע כרת א. ב. יהושע לערבי שלו את הלשון?". הנה החלק החשוב של המכתב:
כשהבאתי את הגיבור שלי ליער, שהיה ריאליסטי יחסי ובתוך מציאות נתונה (בסיפור זה התחלתי את כניסתי האיטית אל ריאליזם של זמן ומקום), ראיתי מייד שאין בכוחו הנפשי-סוציולוגי של סטודנט ירושלמי זה, יהיה מופרע ככל שיהיה, להצית יער של קק"ל שעל שמירתו הוא הופקד [...] ולפיכך, צריך היה איזה גורם מסייע מן החוץ שיעזור לו להביא את משימתו אל היפוכה. גורם זה היה הערבי המקומי, שיצא מתוך פינתו השכוחה והשולית על-פי רוחה האמיתית של מציאות תחילת שנות השישים, שבה היתה שלווה מדינית וכלכלית, רגיעה ביטחונית, שבתוכה היתה הבעיה הפלשתינית דחוקה בפינה נידחת לא רק בתודעת הישראלים [...] אלא גם בתודעת העולם הערבי מסביב. מצב זה הוא אחד מן הגורמים המעוררים את הפלשתינים לנסות לקחת את גורלם בידם באורח עצמאי יותר, וכך נוסד הפת"ח ב1964-. הערבי הזה, המייצג את ההדחקה הגדולה שהולכת ומתממשת במציאות הישראלית והכלל ערבית, אינו יודע בעצם מה מטרותיו. הרעיון המפוקפק התעמולתי של "מדינה חילונית דמוקרטית" עדיין לא נוסח בפיו. זהו ערבי ראשוני, שרוצה דבר פשוט: שזיכרון הכפר שלו לא יימחק מהתודעה על-ידי היער הצומח במהירות. מלחמתו היא לא על הכפר, אלא על התודעה, ואיך אפשר לנסח זאת במילים?

במילים אחרות, כל עוד לא היתה לפלשתינים פרוגרמה פוליטית, לא היתה להם לשון. מי שמבקש להבין את "הרישיון להרוג" של ימים אלה, בסתיו השני לאינתיפאדה, יכול לקרוא במכתב ההוא את הקוד האכזר של "רק כשנוח לנו, אנחנו מקשיבים למה שהם אומרים", כלומר, הלשון היא לשוננו, המדברת אותנו, ואם היא מדברת את כאבה שלה, אין היא נשמעת. הנה, כך אומר יהושע בהמשך מכתבו:
רק לאחר כשתים-עשרה שנים נמצאה לי הלשון הכרותה של הערבי. זאת היתה לשונו של נעים ב"המאהב", מין אנטון שמאס צעיר שעובד במוסך ובראשו מזדמרות שורות של ביאליק, יכולתי להפעיל את הלשון הזאת באמינות.

עד כאן באשר לפנטזיה מראשיתה. אבל עלינו לשוב אל אופן הייצוג של העבד הערבי, כמו שהמחבר מפנטז כבר שנים. גם אמה של סמאהר ממצה את הנעימה העבדותית החוזרת: "אבל אתה יכול לסדר [...] סמאהר אמרה לי, פרופסור ריבלין הוא המורה הכי חשוב והכי טוב. מה שהוא אומר כולם עושים". ואומר המספר באמצעות רובינזון ריבלין שלו: "המורה, שמכיר היטב את האופן שבו שוזרים הערבים תמימות מדברית בערמומיות תכליתית, ממהר, על אף חביבותו, לפזר את אשליית 'הציון הסופי'".

כאן אנחנו מגיעים אל עניין "הזהות הלאומית": "ובחביבות הוא מסביר להם שגם כשהוא כותב על ערבים רחוקים בזמנים ישנים, הוא מחפש קשר אל הקרובים. הרי בסופו של דבר כולכם מאותו שורש, מאותו מדבר". נניח לתזה הביולוגית החבוטה הזאת (כל הערבים הם מאותו שורש? בערך כמו שהיהודים מאותו שורש). אבל שימו לב לדמיון בין הקטע הזה לסצנה משמעותית בפרק השלישי של "מר מאני", ובה מדבר מאני אל הערבים, אחרי כיבוש הארץ בידי הבריטים: "וכך היה אומר, מי אתם? התעוררו בטרם יהיה מאוחר והעולם נהפך. קחו מהר זהות! ומוציא מכיסו את הצהרת הלורד בלפור, שתרגם לערבית, וקורא להם". גם כאן אין שמץ של אירוניה. באמת, הקולוניאל מפציר בנתיניו לדאוג לעצמם. אלא שב"מר מאני", הדמות המפצירה איננה חלק מהקולקטיב היהודי. להפך. מאני הוא ספרדי ויהושע עושה מאמצים עזים, באותו רומן, להפכו לחלק לגיטימי של "האתניות היהודית החדשה", בעיקר בעזרת תחבולות נראטיביות של "נישואי-תערובת" בין ספרדים לאשכנזים.

ואולם, יש מקום חשוב ברומן, שבו הולך ריבלין לישון באותה מיטה שבה שכב אבי הכלה עם בתו הבכורה, תהילה. זוהי סצנה המזכירה את שנתו של מולכו במיטת הילדה בעיירת העולם ליד גבול הצפון. אבל כאן, כאשר ריבלין ישן במיטה הזאת, הוא אינו נזכר בסצנה מ"מולכו". תאמרו, ואולי ריבלין לא מכיר את הרומן "מולכו". הוא מכיר. ואין זו רק התבשמות של המספר מספרותו שלו ואין זו רק הפניית הקורא אל מה שמבקרי ספרות אוהבים לכנות "רפרור עצמי". המקום שמתפענח בו מקצת האיבה של המחבר לערבים הוא דווקא מיטה אחרת, שבה משכיב יהושע את ריבלין וכן נזכר במולכו.

ריבלין מגיע לכפר הערבי בגליל, הנזכר כל העת בלשון "הכפר הערבי", וכמעט שאינו נזכר בשמו (מנסורה, כפר שבעולם הממשי נהרס ב1948- ותושביו גורשו). שם הוא נרדם במיטתו של ראשד. דווקא כאן, ולא בפנסיון, "הוא נזכר בסיפורו של פקיד משרד הפנים, שלאחר פטירת אשתו נשלח לבדוק חשבונות ומסמכים מפוקפקים בעיירת עולים נידחת בגליל, לא רחוק מפה, ובאמצע היום שקע בשינה עמוקה, מתעלמת מכולם, במיטה של ילדה צעירה, אלא שאותו פקיד נרדם בקרב יהודים". דווקא כאן הוא נזכר, בקרב ערבים. כאן המורסה: מתחת לרדוקציה של ה"זהות" קבורה התשוקה להמיר את מוצאו האתני של מולכו ההוא - ספרדי, מתווך בין המדינה ה'אשכנזית' לעיירה ה'שחורה' - להמיר אותו לריבלין. וזה לא מסתדר ליהושע, כי מדי פעם מבצבץ משהו מן המודחק החוזר באמצעים אחרים (כמו המוסיקה שנזכרה לעיל). עכשיו תבינו גם מדוע שכח יהושע לכלול בין "חמש השנים המכריעות בחיי העם היהודי" ב"מר מאני" (1848, 1897, 1917, 1941, 1982), דווקא את השנה החשובה ביותר בהיסטוריה היהודית המודרנית, 1948: שאז היגר מולכו מארצו ומקהילתו אל המדינה החדשה, שהגדירה אותו מחדש והוא שונא את ההגדרה הזאת, היה רוצה לשכוח את עברו כדי להזדהות עם הזהות החדשה. מנין היגר? מירושלים הספרדית.

הנה, כך כתב יהושע במעין הספד לאביו, לפני שכתב את "מולכו":

הספרדים הישנים, זקני המשפחה וכו', היו רק חלק מהווייתי ולא החלק הקורא להזדהות כל כך. שנות ההכנה לקראת הקמת המדינה העמידו גיבורים אחרים, שעקבתי אחריהם שעות ארוכות מחלון ביתי ברחוב המלך ג'ורג', מסתובבים ליד קולנוע "תלאור" ובית ההסתדרות - תחילה רק בבגדי חאקי ובכובעי הגרב שלהם ולאחר נובמבר 47' גם עם הסטנים והג'יפים - הם המעטים, הצנועים, שמעולם לא עשיתי מהם דמויות רומנטיות ומיתולוגיות כדי להרוס אותם אחר כך במיסטיפיקציה רומנטית. הם לא היו מחוברים לסבי שהלך עם גלימתו השחורה והתרבוש ברחובות ירושלים, שהייתי פוגש לפעמים ברחוב בלכתי עם חברי מן "הגימנסיה העברית", מתבלבל ומתבייש משהו.

ואחר כך, בהמשכו של הווידוי:

אני חייתי את המגירה שהיתה אולי מקננת בלבוש יהודי מתבולל בעיר גדולה באירופה. סוף-סוף לא רציתי להיות אשכנזי, אלא ישראלי, וזאת היתה מטרה אידאולוגית טובה, מוסרית ונכונה מכל הבחינות, אבל היתה בזה- אם להיות ישר לגמרי עם עצמי - גם נוחות מסוימת, במיוחד בהתבדלות מגלי העליות של יהודי ערב שהגיעו בראשית שנות החמישים על כל בעיותיהם.

איזה שם בחר מולכו (יחושע) לתעודת העולה שלו אל ירושלים החדשה, אל מדינת ישראל? ובכן, אחרי כל כך הרבה חבטות, אחרי כל כך הרבה טלטולים, בנה לעצמו יהושע פרסונה בעלת שם הכי טיפוסי לאשכנזי חילוני מאותה ירושלים עות'מאנית/מנדטורית - ריבלין. האם אין זו הפנטזיה העמוקה של יהושע, מעבר לאיבה לערבים? האיבה למזרח, הרצון להחליף סוף-סוף את "צבע העור". הנה, למי שאינו מבין עד כמה מבולבל יהושע, עד כמה לא החזיק מעמד כאדם עצמאי מול תביעות הקולקטיב, הנה עוד שני קטעים מן הווידוי הנוגע ללב:

בתקופת ילדותנו והתבגרותנו היו הגיבורים שהציג לנו [אבי] לאו דווקא הרבנים הספרדים או נכבדי העדה, אלא הפקידים היהודיים הגבוהים במשרדי ממשלת המנדט הבריטי שם עבד, מלומדי האוניברסיטה העברית, שם סיים את לימודיו התיכוניים בתחילת שנות העשרים. אלה היו חביביו האמיתיים, שעליהם היה מדבר בהתרגשות.

אתם מבינים מנין הופיע דווקא ריבלין (היה גם מזרחן חשוב כזה, אבל זו איננה הנקודה החשובה)? יהושע לא נתן לגיבור שלו להיות מולכו כפרופסור, או מאני כפרופסור, או כל שם "טיפוסי" אחר מירושלים הישנה, הספרדית. הוא בחר לו את השם הכי "טיפוסי" מירושלים הישנה, אבל אשכנזי, ופרופסור, כמובן, "כמו שאבא רצה". מי שמבקש לראות את שורשיו העמוקים של הסיפור הקצר, אותו הזכרתי בתחילת המאמר, יראה את הציטוט הבא מתוך אותו הספד-מאמר:
לא ייפלא שנדבקתי באהבה רוסית כזאת שנמשכה לא רק לספרות ולמוסיקה הרוסיות, אלא כיוונה אותי כמו ברדאר מדויק אל הרקע הרוסי של אשתי לעתיד.

עלינו לשוב אל "הכלה המשחררת", אחרי שראינו כי השחרור הוא, כמובן, של יהושע, יהושע הספרדי, השונא את המזרח. ריבלין כבר איננו פקיד של משרד הפנים (כלומר אינו מנפיק זהויות ביורוקרטי), אלא מזרחן אשכנזי, העוסק בהבדלים בין זהויות משני עברי "הגבול". זהו העיסוק הקדחתני העולה תמיד משולי האומות המודרניות, ליד גבולותיהן: להמציא-מחדש את הלאומיות כאתניות, לא כקולקטיב מודרני ודמוקרטי, פסיפס של זהויות. כדי להיות באמת ישראלי, ריבלין של יהושע אינו יכול אלא לעסוק בלי הרף בשאלת ה"זהות הלאומית", כמו הומופוב, הפוחד, יותר מכל, מתשוקתו ההומוסקסואלית. אבל לאומיות איננה אתניות, וגם אסור לה להפוך לאתנית. זו, כמובן, בעיה "פוליטית". הבעיה ה"ספרותית" מתנסחת בקיצור גדול יותר: ההשוואה הפובליציסטית בין אינצסט בין אב לבתו לבין טשטוש הגבול בין ישראל לפלשתין, יכולה לשמש פוליטיקאים, גנרלים, משרטטי מפות, ציידי אדם וסתם שוטרים. כשבא כותב רומן להתמודד עם זה, הוא נופל בפח הגזענות, לא "סטראוטיפים". אבל הפח הזה עמוק יותר משנדמה: שנאתו של יהושע לערבי היא שנאתו למזרח, תשוקתו הגדולה להיות חלק מ"אולם הקונצרטים" של המערב. אם ב"מולכו" התמודד עם השסע הזה בין תשוקתו לבין הקולקטיב אליו רצה להשתייך, כאן הוא עושה זאת בעזרת מה שמוכר במערב כ-"white trash".

בשלב כלשהו של המסע הפולקלוריסטי הארוך, מגיע ריבלין לרמאללה לפסטיבל שירה. הרבה לעג יש כאן. לא אירוניה נגד ריבלין, אלא נגד המיעוט. יש התבדחות ארכנית בעניין נזירה ערבייה מלבנון, ששרה שירים ביזנטיים והקהל מחכה שתתעלף (גם ריבלין/מולכו), ויש פסטיבל שירה: "וכבר מן השיר הראשון נראה שלא קל לפלשתינים לוותר על קינת הגירוש והפליטות". זה החלק המצחיק, שאני מקצר בציטוטו, ומרכזו - הלעג לטראומה. אבל השיא מגיע בתיאורו הנלעג של מחמוד דרוויש: מין ניסיון להשפיל את הספרות הפלשתינית, ויותר מזה ללעוג לשואה הפלשתינית. כאשר ריבלין ופמלייתו עוזבים, הם מחמיצים את הפרידה מדרוויש: "התברר, שהלה מיהר, בתום ההתעלפות, לעלות על המונית המיוחדת, שתחזיר אותו אל ביתו השני בעמאן שמעבר לירדן, שם הוא מקיים את כאב הפליטות שלו בטהרה גדולה יותר". ראו את העיוורון: לאורך כל הרומן יש תיאורים לגעגועיו של ריבלין אל הבית בו נולד וגדל בירושלים. לעומת זאת, מחמוד דרוויש "מקיים כאב פליטות בטהרה גדולה" (והוא גם, אגב, "רווק מזדקן"), כי לשוב לכפרו אסור לו והוא חייב לאהוב דווקא את רמאללה, שיהושע הפובליציסט מועיד לו בפובליציסטיקה-כאילו-ספרות-שלו. דרוויש אינו זקוק להגנתי. אבל ההיגיינה של חיינו הספרותיים דורשת לציין כי כפרו נחרב כשהיה ילד ושהוא נישא בלילה בזרועות הוריו ללבנון. כדאי גם לציין שדרוויש חי בביירות בזמן ההפצצות המזוויעות של חיל האוויר הישראלי על רובעי המגורים בקיץ 1982. הוא מנוע מלבקר אצל אמו ואצל אחיו, בכפר שבו גדל אחרי הטיהור האתני של תש"ח. אגב, את הפסקאות ה"מעליבות" של יהושע קראתי לדרוויש באחת השיחות הטלפוניות שלי, אליו, לרמאללה - לא עמאן - בעת שטנקים ישראלים הפגיזו את תחליף-העצמאות-הפלשתינית. הרומן איננו אירוני כלפי גיבורו המלומד. הרומן הזה הוא חלק מהרעל.

***

הרשימה הזאת הופיעה ב"הארץ" בשני המשכים. אחר כך החלטתי לכלול אותה בשלמותה כסיום לספר מאמרים על ספרות, תרבות ופוליטיקה, שרובו נכתב לפני האינתיפאדה השנייה. התכוונתי להוסיף לספר רק עמוד סיום קצר, להעיר הערה או שתיים על הרשימות. רק אחר כך, הרבה אחרי שהספר הזה היה בהכנה, קראתי את הרומן של א. ב. יהושע, "הכלה המשחררת", רומן שחצני ומלא יומרה לכבוש את הגבול בין הרוב למיעוט, להרחיק את הגבול, עוד קצת, עוד קצת, בדיוק כמו שנוהגת ישראל, בשם "הזכות לחיים בטוחים", ובעצם בזכות הכוח. הרומן הגזעני הזה - טקסט גזעני יותר לא קראתי בתרבות העברית ה"גבוהה" - לא היה ראוי למאמץ כמו שהשקעתי כאן, אלמלא עברה הגזענות שלו בדממה, גם אצל המבקרים שלא התלהבו ממנו. חנופה? יראת האדון? שקיפותה של האידאולוגיה? קשה לומר. העובדה היא שהספר הזה נמכר טוב, זכה לתשואות של הברונים הקשישים, מן הסתם גזענים כמו יהושע, שמחים בשמחת הצלחתו "להמיר את מוצאו" בעזרת המזרחנות. האם אין זה משל על חיינו? יכול להיות. משל עיוור וחירש ואטום לזעקות השכול מסביב.

אוקטובר 2001

נכתב ב-01/10/01
ברשת מ-06/07/02

דברים שהשתיקה (לא) יפה להם

המשורר והסופר יצחק לאור ממשיך כאן את הפרויקט המסאי בו החל עם ספרו "אנו כותבים אותך מולדת". בשני תריסרי מסות הוא משרטט בחריפות את פניה המרובים של ההוויה הישראלית - החברתית, הפוליטית והאידיאולוגית. >>>

 

רשיון להרוג

על תפקיד האינטלקטואלים של "השמאל הציוני" בהוצאת הרישיון להרוג ולפצוע המוני מפגינים >>>

 

דונאטיין אלפונס פרנסואה (המרקיז) דה סאד פשעי האהבה

"...מוטב כי יחדלו לייחס לי את הרומן של ז'… : מעולם לא כתבתי יצירות כאלה, ובטוחני כי לעולם גם לא אכתוב שכמותן; רק טיפשים או רשעים יכולים לחשוד בי, או להוסיף ולהאשים אותי, חרף אמינות הכחשותי, שאני הוא מחברן... >>>

ז'יל דלז בארטלבי או מטבע הלשון

ז''יל דלז על הנובלה "בארטלבי" מאת הרמן מלוויל. המאמר תורגם מצרפתית על ידי איה ברויר והופיע לראשונה ב"המעורר" 2. >>>

שירה סתיו לא יהיה בסדר: על אוקטובר: יומן מלחמה של יורם קופרמינץ

'כך נע יומנו של קופרמינץ בתנועת הרס כוללת מן ה"סתם" (המילה הראשונה בספר) אל ה"בסדר" (המילה האחרונה). שניהם, הן ה"סתם" והן ה"בסדר", קרוצים מחומר אחד שבו הרגיל, השגור, התקני, המקובל, הוא שרירותי וחסר כל סיבה או הצדקה מעצם טיבו. הוא איננו אלא הזוועה עצמה. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית