בית

בבל , הודפס ב, 13/12/2017

בועז לביא טיבון-ויל

בעקבות "נשמה חדשה" של אלי פטל (גלריה דביר, 12.7.03-6.9.03)

יום העצמאות בצהריים. מנכ"ל זוגלובק, ראובן משׂכית, נוסע באאודי
A4 כסופה על הכבישים של ישראל. הוא מחפש את הסחורה שלו: 800 טון בשר, שנמכר תוך שלושה ימים ומתחמם עכשיו על הרשתות. הוא מבדיל מ-500 מטר בין צ'יקן בורגר לקבב מתובל, רוצה לדעת איפה אוכלים גוּלִידַק ואיך הולך הקְנַקֶרס עגל. הוא עוצר בפארקים ומדבר עם אנשים: "שלום, אני מנכ"ל זוגלובק, אני שמח לראות שאתם אוהבים את השישליק על-האש החדש שלנו". אחרי ארבע שעות הוא מסטול מהריח של הבשר.

בשער הגיא עוד לוקחת האאודי את היציאה דרומה (כביש 38), אבל בצומת אשתאול כבר מתפקע איזה מעגל בתוך מחשב בקרת השיוט, ההגה ננעל, שום דבר יותר לא עובד. המנכ"ל בולם. מתחת לעצים הוא מתקשר לשגריר. עשרים דקות אחר-כך, זמן מדהים, מגיע אלי, המחלץ, באחד מעיסוקיו הרבים, הצדדיים. המנכ"ל סוקר את הגרר היפה, האדום, מציג את עצמו, ומחמיא לאלי על הזמן. אלי מודה לו. "אתה יודע מה הולך פה ביום העצמאות?", אומר אלי, "אנשים נתקעים עם הג'יפים שלהם בתוך חורשות, נכנסים עם ההונדות שלהם חצי מטר בתוך החול. אל תשאל. שגריר היה לוקח להם ארבע שעות להגיע אליך". אבל אלי לא שגריר. הוא רק יושב להם על הקשר. ביום אחר, יוזמה כזו היתה גורמת למנכ"ל להתפוצץ. היום הוא מחייך שישית חיוך. "תבטל עם שגריר", אומר לו אלי, "אני עושה לך פה מחיר, לוקח את האוטו למוסך שלנו בבית שמש". "מה זה שלנו?", שואל המנכ"ל. "משפחה", עונה אלי. "בני-דודים. שווה לך. עושים אאודי, חשמל, פחחות. בלי קבלה עוד יותר זול". שחור, חושב מנכ"ל זוגלובק. כמה הוא עושה ככה ביום?

אלי מעמיס את האאודי מאחור. הם נכנסים לַתא-נהג - מקום של איש אחד, לנסיעות ארוכות, ועדיין מזמין, מכניס אורחים. מן החלונות הפתוחים חודרת רוח, נושאת עשן של פרגיות מיער הנשיא, סטייקים מפארק עצמאות ארה"ב, קבנוס מהחורשה של צורעה. כל ריח שעובר, המנכ"ל קורא לו בשם: זוגלובק, שוב זוגלובק, טירת צבי, משחטה אחת מנצרת, עוף יחיעם. ופתאום - ריח אחר, מעיק. טיבון-ויל, היריב המר, הנושף התמידי בעורף. פניו של המנכ"ל מתכווצות. חייב לחשוב על משהו אחר. "איזה בשר אתה הכי אוהב?" הוא שואל את אלי, "אתה נראה לי טיפוס של שווארמה. טעמת פעם את השווארמה חֶצי-חֶצי שלנו?". אלי מזיז את העיניים מהכביש ומסתכל על המנכ"ל. "חצי-חצי?", הוא שואל, "מה יש בזה?". המנכ"ל מתבלבל פתאום. "חצי-חצי מה?", חוזר אלי, "זה מעניין אותי לדעת". המנכ"ל שותק, מה יש שם באמת? "אולי חצי-חזק, חצי-חלש", מציע אלי, "חצי-טוב, חצי-מנייק". "היית אוכל דבר כזה?", שואל המנכ"ל. אלי מחזיר את העיניים לכביש: "כן". המנכ"ל חוזר אחריו כמעט בלי קול: "כן". מוזר, לבו של המנכ"ל דופק פתאום מהר. אלי שולח יד לאחור, ושולף שקית. "רוצה פרי?", הוא שואל, "יש פירות טובים". הם חולקים תפוז, כמה תותים ותפוח. הבננה נשארת בקליפה. בכניסה לבית-שמש מזדקף המנכ"ל על המושב. "מגיע לי גם רכב חלופי", הוא אומר, "ושיהיה אוטומטי".

מול המוסך, אומן-הפלסטיק-פגושים, פוער המנכ"ל זוג עיניים. נדמה לו שהכל נוצץ, השמש פוגעת בדלת הפח, רוקדת על השלט. עוד מעט דמדומים. יכול להיות שהוא היה פה פעם? אלי מגלגל את האאודי אל האדמה. הוא מוציא מכסו מפתחות ומושיט אותם למנכ"ל. "רואה שם את הפיאט אונו? קח אותה רכב חלופי". המנכ"ל תופס את המפתחות חזק, סוחט אותם באצבעות. אוטומטי או לא, הפיאט אונו, לבנה-לבנה, עומדת בצלו של אורן ירושלמי. מבעד לחלון הממורק קוראים לו הריפוד, האבזור. המנכ"ל קרב אליה חצי צעד. "היא שלך?" הוא שואל. "שלי". אלי פונה לעלות אל תא-הנהג של הגרר. המנכ"ל תופס אותו ביד: "אתה לא צריך אותה? יום-העצמאות, ואחרי זה יש גשר". אלי עושה תנועה של ביטול. הוא כבר מפעיל את הקשר, מתניע את הגרר. רוצה לחזור לכביש. "מתי האוטו מוכן?" צועק אליו המנכ"ל. "מחר יעבדו עליו בבוקר, בלי נדר", צועק לו אלי, "כשהוא גמור אני מביא אותו אליך, עד הבית". המנכ"ל נטוע עדיין בעפר: "אני גר בנהריה, כן?". אלי עסוק עכשיו כולו בהגה. "עד הבית!" הוא צועק אל המנכ"ל, קולו גובר גם על צפצוף הרברס של הגרר.


homoos-tbone-veal.jpg

אלי פטל - חומוס, 2002, צבע שמן על צלחת

קישורים

זוכרות את הנכבה בעברית

הנכבה היא אסון החרבת הישובים הפלסטינים וגירוש תושביהם ב-1948. האסון של העם הפלסטיני מושתק ואינו נוכח בנוף הפיסי והתרבותי בישראל. מטרתה של עמותת 'זוכרות' היא להביא להכרה בחוב המוסרי על העוול שגרמו המדינה ומוסדותיה לעם הפלסטיני, ולקדם את מימושה של זכות השיבה של הפליטים והפליטות. פעילותה של זוכרות כוללת: ארגון סיורים בישובים הפלסטיניים שהוחרבו בהדרכת פליטים ופליטות, שילוט שרידי הישובים ההרוסים, לימוד ותרגום לעברית של ההיסטוריה והגיאוגרפיה של הנכבה, בניית מאגר מידע ומפות על הנכבה, פיתוח אמצעים חינוכיים, אירגון הפגנות והשתתפות בפעילויות שמקיימים אירגוני פליטים.
זוכרות מאמינה כי נוכחותה של הנכבה בשפה העברית, נגישה לציבור היהודי שחי בארץ הזאת, תשנה את השיח הפוליטי באיזור, ותאפשר התקדמות לקראת פתרון צודק. >>>

 

http://readingmachine.co.il/home/articles/article_562