בית

בבל , , 20/11/2019

                           

 

דניאל זק סימני שאלה: על יצירות ויצירה

א. שדרות בן גוריון

אלה המתגוררים בתל אביב או מסתובבים ברחובותיה, בוודאי הבחינו בשיפוצים הנרחבים של שדרותיה, שנערכו בשנתיים האחרונות. מתרחב הלב כשחושבים איך בתוככי העיר המפוייחת שלנו, בכל זאת יש מי שנתן את דעתו, מימן, תיכנן וביצע עבודת שיפוצים מוצלחת. מחמאות לטוב הטעם, לצניעות שבעיצוב, למגוון. יפה במיוחד השדרה הסמוכה למקום מגורי: עצי השקמים של פעם עדיין נותנים בה צל. אל משטחי הכורכר נוספו מרצפות של אבן חול אדמדמה. ערוגות ערוגות ניטעו בה שיחים ועצים של זית ואלה רוחשים בשמש, מטבלים בה את האוויר. כל כך נעים, שאפשר להתעלם לרגע מכיכר הבטון הניצבת בסופה, ולדמות איך ממשיכים להתהלך בה אל הים והלאה אל מה שמעבר לו, ואיך מה שמעבר לים בא ומצטרף אלינו כאן.

לפני ימים אחדים פסעתי בשדרה ולפתע נתקלתי בשורה עורפית ארוכה של מילים באדום חלודה שנצבעו על המרצפת מבעד לשבלונה מוכנה. מה זה? מישהו השחית את הנוף! נקרא את הכתוב: 'בהמשך הסמטה נטרקת דלת ברזל המחלקה נעצרת מול הבית אין ודאות שזורק האבן נכנס לשם וגם אין צורך לוודא לאחר דפיקות בדלת וצעקות שיפתחו ניגש מפקד המחלקה אל החלון וזורק רימון גז פנימה אסור לו אני יודע כי יצאה פקודה בעניין אחד החיילים מקיא מהריח החריף החודר מהבית ואנחנו מתרחקים קצת במשך דקות הבית בדממה לפתע יוצא משם אדם מבוגר דומע ומשתעל בידיו המושטות לעברנו הוא מחזיק מהרגליים תינוק רך בימים עיני התינוק עצומות וריר דק נוזל מפיו המפקד מסמן להמשיך ללכת'.

איך אפשר להמשיך ללכת? הזוועה חונקת בחזה. קשה להמשיך אחרי שהותקפנו כך, בנסיבות בהן לא היינו מוכנים. מישהו ארב לשעת חולשה והשתיל במוח תוכן לא מתאים ומעורר בחילה. כמו אחרי שטרוריסט מפעיל מטען, נקטע הרצף. אין יותר מרצפת. אין שדרה. יש תחושה כבדה ומחשבות כבדות: כולנו אשמים. אולי אנחנו לא עושים מספיק? אולי כלל לא היה צריך להגיע לאזור הזה של העולם. כדאי לרדת מהארץ. ומה יקרה אם נעזוב? מה היה קורה אם לא היינו מגיעים?

ב. אמנות הארגון

לא מזמן נערך מטעם מכון 'צפנת' הירושלמי לייעוץ ארגוני כנס שנקרא 'אמנות הארגון'. הוא התקיים במשך שלושה ימים מרתקים ומלאי עניין, שהיו עמוסים בסדנאות יצירה, קבוצות דיון קטנות, הרצאות. כפי שמעיד שמו של הכנס, מטרתו היתה לנסות ולברר את התרומה האפשרית של האמנויות השונות לפרקטיקה הניהולית והארגונית. השתתפו בו בעיקר יועצים ארגוניים ואנשי מנהל מהשרות הציבורי ומהשוק הפרטי. בהקשר הנוכחי הייתי רוצה לשתף את הקוראים בשתי תובנות שהתעוררו אצלי במהלך אותם ימים.

ראשית, את פני הבאים לכנס קיבלה שקית אישית ובה מספר גזרי מסגרות, עודפים של חנות מסגרות לתמונות. המשתתפים התבקשו ליצור בעזרתם עבודה משותפת במהלך הימים שיבואו על שני לוחות גדולים שהוקצו לכך. המשתתפים אכן צירפו את גזריהם אל הלוחות, אך בזה הסתיים העניין. בניגוד לציפייתם של המארגנים כמעט ולא נוצר המשך והלוחות נותרו מיותמים ומבודדים במשך ימי הכנס. מכאן אולי אפשר ללמוד שיצירתיות היא תהליך פרטי או אפילו סודי, הנובע ורוחש מבפנים החוצה, מלמטה למעלה. אי אפשר כנראה לכוון יצירה על ידי החלטה ארגונית, אלא רק ליצור תנאים מבניים לתסיסה של פעולה יצירתית. לא ניתן לחזות ולארגן מראש את החומרים מהם תלבש צורה, את תכניה, את תוצאותיה. יצירה דורשת חופש מירבי.

שנית, העמדה הרווחת בקרב משתתפי הכנס ביחס לאמנים היתה של הערכה גדולה, על פיה האמן נתפס באופן מיתי כאדם המגלם בחייו את החופש ואת האומץ להתנהל מחוץ למוסכמות. ארשה לעצמי לחזור לרגע אל השנים שבהן פעלתי כאמן. האמנם הרגשתי חופש? אכן זכורות לי תקופות של עבודה מאומצת על פרויקטים כאלה או אחרים ותחושות של רוממות רוח עילאית שנלוו להן. אולם, במקביל כל הזמן חיכיתי וציפיתי למשהו שיבוא בתמורה מבחוץ, במתכונת של פרס או כיבוד אחר כלשהו. החווייה המרכזית הזכורה לי מאותן שנים היא תחושה של תסכול ותלות. לפחות במקרה שלי ושל אלה שסבבו אותי באותה התקופה, לא היה שם חופש אלא שעבוד.

ג. ויניקוט

ויניקוט היה רופא ילדים בריטי שהפך בהמשך חייו המקצועיים לפסיכואנליטיקאי מרכזי ורב השפעה. כתיבתו התיאורטית הצטיינה בפתיחות רבה, בגמישות ובעומק פואטי יוצאי דופן. נראה לי שאפשר יהיה ללמוד ממנו משהו על יצירתיות בכלל, ועל הקשר שבין יצירתיות אמנותית לזו המתקיימת בחיי יומיום.

בהקדמה לספרו 'משחק ומציאות' כותב ויניקוט ש'החווייה התרבותית לא מצאה את מקומה הנכון בתיאוריה המשמשת את האנליטיקאים בעבודתם ובחשיבתם' (משחק ומציאות, עמ' 31, תרגום: רענן קולקה). לתחום בו מתקיימת החווייה התרבותית קורא ויניקוט 'מרחב פוטנציאלי', והוא מתקיים על הגבול הדמיוני והאשלייתי שבין האובייקטיבי לבין הסובייקטיבי ומתפתח כבר מגיל הינקות המוקדמת.

שני מושגים מרכזיים בחשיבתו יוכלו להמחיש את התהליכים מהם מתגבש מרחב זה: תופעת המעבר הדיפוזית ואובייקט המעבר. תופעת המעבר הדיפוזית היא תופעה בה עובר התינוק לעסוק בפעילויות מורכבות יותר מאשר היניקה הקונקרטית (ליטוף הפה בזמן היניקה, היאחזות בחפצים כלשהם, השמעת קולות מוזיקליים). אוביקט מעבר הוא חפץ רך כלשהו או קצה שמיכה, או כל חפץ שהופך מבחינת התינוק לחיוני ומרגיע, ואשר כלפיו מופנה רגש רב. החפץ הוא ממשי בכך שהוא קיים בחוץ והיה קיים שם לפני התינוק, אך הוא גם מומצא בכך שמוענקת לו משמעות רגשית על ידי התינוק. ויניקוט: 'המאפיין המהותי במושג אובייקטים של מעבר ותופעות מעבר ... הוא הפרדוקס, וקבלת הפרדוקס: התינוק יוצר את האוביקט, אבל האוביקט כבר היה שם, ממתין להיווצר ולהיעשות אוביקט טעון' (שם, עמ' 108).

במקום אחר ויניקוט כותב ש'אוביקטים של מעבר ותופעות מעבר שייכים לממלכת האשלייה, המצוייה ביסוד ראשית החווייה ... תחום ביניים זה, שאין מציגים לו אתגר ביחס לשייכותו למציאות פנימית או חיצונית (משותפת), מהווה את החלק הארי מחוויית התינוק, וכל החיים נשמר תחום זה בחווייה העזה השייכת לאמנויות, ולדת, ולחיים עתירי דמיון, וכן לעבודה מדעית יוצרת' (שם, עמ' 47). כלומר, התופעות המעבריות והאוביקטים המעבריים מתגלגלים בהמשך בביטויים מורכבים יותר כמו משחק, דמיון, חלום, אמנות, דת, ותרבות בכלל - וכולם נחווים ומתקיימים באותו מימד שלישי של המרחב הפוטנציאלי.

ד. ויניקוט - אמנות או חיים

במבט ראשון עושה רושם שויניקוט מייחד מקום מרכזי וחשוב לעשייה אמנותית. אולם, חיפוש מדוקדק בכתביו מעלה מעט מאד התייחסויות ממשיות אליה. במקומות מספר הוא נוגע בעניין היחס שבין יצירתיות לעשייה אמנותית: '... אפשר לראות בדחף היצירתי דבר לעצמו, משהו שדרוש כמובן לאמן ... אבל שנוכח גם כאשר כל אחד - תינוק, ילד, מתבגר, מבוגר או זקן - מסתכל בדבר כלשהו בדרך בריאה ... הוא נוכח בחיי הרגע של ילד מפגר הנהנה מנשימה, לא פחות משהוא קיים בהשראתו של אדריכל, היודע פתאום מה הוא הדבר שהוא מבקש לבנות, וחושב על החומרים אשר יוכלו לשמשו בפועל כדי שהדחף היצירתי שלו ילבש דמות וצורה והעולם יהיה לו עד.' (משחק ומציאות, עמ' 92). במקום אחר כותב ויניקוט שדווקא למבשלי הנקניקיות היצירתיים (שלא כמו הארכיטקט החושב על העולם שיהיה לו עד) 'לא יהיה איכפת אם אוכלי הנקניקיות לא יחושו כלל בדבר המפתיע הכרוך בבישולן, ואף לא יביעו התפעלות מטעמן המשובח.' (הכל מתחיל בבית, עמ' 43, תרגום: מרים קראוס).

מתברר שכאשר ויניקוט כותב על יצירתיות, אין הוא מתכוון בהכרח לפעילות אמנותית. למעשה, הוא אף מפריד ביניהן: 'כדי לבחון את התיאוריה המשמשת אנליטיקאים בעבודתם ולמצוא מה מקומה של היצירתיות בה, יש הכרח להפריד את רעיון היצירה מעבודות אמנות ... היצירתיות שמעסיקה אותי כאן היא דבר אוניברסלי. היא שייכת למצב של היות חי.' (משחק ומציאות, עמ' 91).

יצירתיות על פי ויניקוט, אם כן, מאופיינת כמצב בריא וכהוויה יומיומית וספונטנית של מימוש כח החיות האישי של כל אחד ואחד מאיתנו בני האנוש. מצב יצירתי שכזה יכול לשמש כהגדרה ל'עצמי האמיתי', שהוא מושג יסודי בחשיבה של ויניקוט. למעשה, אין בנמצא הגדרה מדויקת יותר של מושג זה. ויניקוט טוען במאמרו על העצמי האמיתי והכוזב ש'אין טעם לנסח הגדרה של העצמי האמיתי ... כיוון שהגדרה שכזו לא תוסיף מעבר לסיכום כל מרכיבי החווייה של חיות.' (תרגום ד. ז.). ועוד: 'התינוק מתחיל בהוויה ולא בתגובה. זה המקור של העצמי האמיתי ... המחווה הספונטנית היא העצמי האמיתי בפעולה. רק העצמי האמיתי יכול להיות יצירתי ורק העצמי האמיתי יכול לחוש ממשי'. במקרים של התפתחות לא תקינה כמו חסך או אבדן, מתפתח 'עצמי כוזב' המכסה על העצמי האמיתי. העצמי הכוזב 'חסר במשהו, והמשהו הזה הוא המרכיב החיוני והמרכזי של מקוריות יצירתית'.

ה. סוף

אחזור שוב לתחילת הדברים, אל שורת המילים בשדרה. מישהו אנונימי פתח שם פתח מטריד, מבלי שנחתם. גם במרחק מאמר שלם עדיין הדברים מעוררים מחשבה ורגשות. נראה שמשהו ביעילותה של הפעולה, בחתרנותה המכרסמת, קשור בדיוק בכך: אין חתימה. אין אדם התובע בזכות יצירתו הכרה. אין מוסד חברתי המספק מטרייה מאשרת ואין אף נציג מטעמו שמכריז 'הנה אמנות טובה'. בהקשר הדברים שהועלו ברשימה הנוכחית, מתבקשת השערה מעט רדיקלית: חתימת האמן, כמו גם המסגרת הארגונית שבה מוצגת יצירתו, מרמזת על סיום וסתימה. מעשה האמנות המקצועי מקבע, חותם וממית את מעשה היצירה.

ומה ביחס ליצירה שאינה מתקבעת בתוך מסגרת מקצועית? מה עם אותה קריאת כאב גדולה המהווה מניע למעשה שבשדרה? כנראה שאין לנו ברירה אלא להשאר כאן רק עם סימני השאלה.

נכתב ב-01/11/02
ברשת מ-10/09/03

התיאוריה של הטכניקה: על גדר ההפרדה

על מנת להמשיך ולחיות פה, נדרשת קפיצה עקרונית, הנראית בלשון הווה כל כך מבהילה ובלתי אפשרית.ישראסטין-איל-אורדונייה: זה השם הבא. דניאל זק על רעיון ההפרדה. >>>

אמנות והסתגלות: טעם הזעתר

ירדנו לאילת היה דווקא עליז, חשבנו את עצמנו עלמה ומואיז, פתאום אזל הביסלי על כביש הערבה - ואין תקווה. >>>

לחיות בתוך מה שבא: עוד על שיחה

לכאורה, מה יותר פשוט? שני אנשים נתקלים אחד בשני, כמעט במקרה, ללא היכרות מוקדמת, ללא משקעים מן העבר. צצים האחד אל תוך עולמו של האחר מתוך האין, ומנסים להתקרב. >>>

מאחורי האוויר, מתחת ליקום: על חזי לסקלי וחברים

חזי לסקלי ינק את קצותיהן של האותיות, ופתח פתח רחב בתוך העברית. הוא יצר קופסא של זמן בתוך קופסא של חדר, וההיפך - ובתוך ההתפתלות הזו נוצר מרווח.מאמר נוסף בסדרה של דניאל זק. >>>

על הדחף לפרסם: ועל הצורך בקהל

נסו לאחוז חפץ כלשהו, מחזיק מפתחות נניח, ולהשאירו חבוק בידכם. מהר מאד, לכל היותר כעבור דקה או שתיים, לא תרגישו דבר. >>>

מדברים עלינו

הסרט המרהיב של אלמודובר בנוי יחידות יחידות. אופנים מגוונים של ביטוי אמנותי משתלבים כמו בקליידוסקופ משוכלל. אחיזתן של המילים מרפה לרגע. משמעותם של מעשים מושהית. דניאל זק על "דבר אליה". >>>

 

סטודיו - כתב עת לאמנות גליון 119

בוגרים 2000 מבחר, רועי רוזן על יאיר גרבוז, "אסון האהבה" ו"אני שונא/ת אותך ביוני" במשכן לאמנות עין חרוד, מיוחד לסטודיו: אדם רבינוביץ, יזי מיכלוביץ, פרס טרנר 2000, בשדה, תערוכות בארץ ובעולם ועוד. >>>

גלריה דביר יצחק ליבנה - Emerald City

תערוכתו של יצחק ליבנה בגלריה דביר, Emerald City >>>

מיכל נאמן מי מפחד מאדום

יגאל נזרי טייגר

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית