בית

בבל , , 20/11/2019

                           

 

דניאל זק אמנות והסתגלות: טעם הזעתר

א. לחשוף

ברשימה הראשונה שפורסמה כאן הצגתי עמדה על פיה מעשה האמנות המקצועי מקבע, חותם וממית את מעשה היצירה. מה שנחווה כיצירתי בחיים של יומיום מפסיק להיות כזה ברגע שמשנים מצב צבירה. ההנחה המרכזית של טענה זו היא שאין אפשרות לתחום, להקפיא או לבודד לזמן אחד ולמקום מוגדר את הדחף היצירתי. דחף זה פועל בתנאים של חופש מירבי ומתקיים כשאיפה, כתנועה אינסופית של חמיקה. בכך הודגשה חווייה של חוסר המתקיימת בסמיכות למעשים של ביטוי אמנותי ותרבותי. כמובן שאפשר לאמץ גישה שונה - גישה מחייבת המתמקדת במה שיש במעשים אלה. היום אתעכב על הקשר בין יצירה תרבותית להסתגלות. לרשימה זו מצטרפת דוגמא, הפעם מתחום האמנויות השימושיות.

אנתוני סטור, בספרו 'הדינאמיקה של היצירה', מתחבט בשאלות בדבר מקומה של האמנות בחיי הנפש ובתרבות האנושית. בהקשר לשאלה האם האמנות תורמת להסתגלות, טיעוניו העקריים הם אלה: מקורה של היצירה האמנותית בפעילות טקסית קדומה שמטרתה ליצור תחושה של שליטה על העולם הכאוטי והלא מובן שמסביב. ציורי המערות של הציידים הקדמונים נועדו לעזור ולהשתלט באמצעים מאגיים על החיה שאותה רצו לצוד. אגב פעולת הציור נדרשה מצידם התבוננות ולמידה מדוקדקת של המציאות שמסביב, ובכך מתבטא הערך ההסתגלותי של מעשה היצירה.

סטור טוען עוד שהתבוננות בנשוא החקירה דורשת מרחק. מרחק זה מצמיח ומאפשר התהוות של עולם סמלי, של שפה. סטור קושר בין השימוש בשפה ככלי הסתגלותי לבין עבודתם של אמנים. בהקשר זה הוא טוען שגם היום, אלפי שנים אחרי שנוצרו ציורי המערות, יש לאמנות ערך הסתגלותי: 'הדרך הברורה ביותר שבאמצעותה מחזקים האמנים הגדולים של העולם את אחיזתנו במציאות היא דרך השימוש במילה ... כשרונם המילולי מאפשר להם לנסח חוויות והתנסויות ... שלא היינו מסוגלים לעשות בהן שימוש כלשהו, מאחר שחסרנו את הכשרון להופכן למושגים. הסופרים מגישים לנו מושג מן-המוכן שאנו יכולים לאמצו לעצמנו ולייחסו להתנסויות שלנו.' (הדינאמיקה של היצירה, עמ' 164, תרגום: יהודית כפרי ושושנה שוורץ). בהמשך הדברים סטור טוען שכך גם עם האמנות החזותית. על השאלה בדבר ההבדלים בין היצירה הכתובה לבין זו החזותית נתעכב בוודאי באחת הפעמים הבאות. מה שרלוונטי להקשר הנוכחי הוא התפיסה המשתמעת מדבריו של סטור שהסתגלות קשורה בחשיפה והיכרות יותר ויותר מעמיקות עם המציאות הסובבת אותנו, ושהאמנות עוזרת בתהליך זה של חשיפה.

ב. לזכור או לשכוח

על מנת לברר את הקשר בין הסתגלות לבין חשיפה והיכרות מעמיקה עם המציאות, אעזר בפרויד ובמושג מנגנון ההגנה שנטבע על ידו. פרויד הבחין אצל מטופליו הראשונים בצורך מודגש להימנע מעימות ומחווייה מחודשת של אירועים מהעבר אשר נתפשו על ידם כטראומטיים מדי. הוא הוקסם מהאופן שבו מטופלים אלה עושים שימוש במנגנונים המרחיקים מהם זכרונות או משנים אותם, וחוסמים קשרים אסוציאטיביים אל חוויות מסוכנות ומעוררות חרדה. אצל המטופלים שהגיעו אליו, מנגנונים אלה נשאו אופי שאיננו מסתגל ודחפו להתנהגות ולתסמינים שעוררו בסופו של דבר סבל רב וקשיי תיפקוד ניכרים. הנסיונות של פרויד לטפל במצוקתם הנפשית נעשו במטרה להחליש ולערער מנגנונים אלה, באמצעות פירוש המניעים הנסתרים מעיניהם. עם התפתחות החשיבה הפסיכואנליטית, נתפס מנגנון ההגנה לא רק כמנגנון שנוצר לחסום את החרדה הנובעת ממניעים דחפיים, אלא גם כמנגנון שנועד להתגבר על כאב נפשי הנובע ממורכבותם של יחסים בינאישיים. בהמשך נקשר המושג גם לאופן בו אנשים משמרים את תחושת הערך העצמי שלהם.

בכל מקרה, בהקשר הראשוני בו נטבע המושג, מנגנוני ההגנה יכולים לקבל קונוטציה שלילית של התנהגות נוקשה, מכשילה וחוסמת. אפשר להוסיף שהמונח לקוח מהטרמינולוגיה הצבאית אשר שימשה לעתים את פרויד להמחשת פעילותם של תהליכים נפשיים. טרמינולוגיה זו תורמת אף היא לשיוך המושג להקשר של ביצורים מלחמתיים שיש לנתץ ולהסיר על מנת לנצח ולשרוד. הרושם השלילי שהתכנס אל תוך המושג יכול להוליך למסקנה מוטעית על פיה אין כלל צורך במנגנוני הגנה, או שקיומם מעיד על הסתגלות לקויה ועל חיים פחות בריאים. תפיסה חיובית יותר יכולה היתה אולי להתקבל אם היינו משתמשים במונח כמו 'סגנון התמודדות'. מונח זה מביא בחשבון גם את המימד הבריא, ההסתגלותי, של אופני התגובה השונים שסיגלנו לעצמנו ואשר מייחדים כל אחד ואחד מאיתנו. למעשה, לא היינו מסתדרים בלי דפוס כלשהו המסנן וממסך בפני המודעות את מה שכל הזמן שופע וקיים. בעזרתם של דפוסים כאלה אנו יכולים למנוע או לווסת חוויות עוצמתיות מדי וגולמיות מדי העולות מתוכנו או קשורות למה שנמצא מסביב.

לפני שנמשיך הלאה, ננסה לשמור בזכרון את שתי העמדות השונות ביחס למנגנוני ההגנה. אלה יכולים להיתפס כמכשול מבוצר ונוקשה המונע היכרות אמיתית עם עצמנו, או כאופני תגובה ייחודיים המאפשרים לנו להתמודד יותר טוב עם העולם על פי קווים שונים של אופי. המתח הנוצר בין שתי עמדות אלה מקפל בתוכו שאלה גדולה - איך נוכל להישאר פתוחים אל עצמנו ואל העולם, מבלי שנוצף בסבל שאיננו אפשרי ומבלי שנוותר על השקט והשלווה שהיינו מאחלים לעצמנו. השאלה הגדולה שעולה כאן היא מה פירושה של הסתגלות - לנסות ולדעת ולברר ולזכור הכל, או להתעלם ולשים בצד ולשכוח את מה שקשה מדי, את מה שבמילא לא ניתן לשנות.

ג. להעמיס

אחת הפרסומות המרתקות שהופיעו בשנה האחרונה על מרקעי הטלוויזיה היא הפרסומת לביסלי טעם זעתר. הפרסומת מציגה באמצעות סרט מצויר ובליווי שיר מזרחי עליז ומסתלסל, את מסעם של שני צעירים מזרחים לאילת, במכונית אמריקאית אדומה עם גג נפתח. נתעכב על מילות השיר: 'ירדנו לאילת היה דווקא עליז, חשבנו את עצמנו עלמה ומואיז, פתאום אזל הביסלי על כביש הערבה - ואין תקווה'. אחד הצעירים מבחין בבחורונת מקסימונת בצדי הדרך ואומר: 'עצור, עצור'. זו פותחת פיה בשירה במבטא אשכנזי, מלווה בנענועי גוף חינניים ובתזזית של מקלעות ראשה הנראות כאילו הן עשויות מביסלי: 'נעים מאד קוראים לי זעתר', ומושיטה להם שקית עם ביסלי זעתר. הצעירים יורדים מהמכונית ועונים לה: 'ביסלי מטריף, נו יאללה תעמיסי כבר. יש טעם לחיים'. 'להתראות אחים, של זעתר' קופצת המתוקה אל האוטו ונעלמת לדרכה. 'תעמיס לי ביסלי, תעמיס לי ביסלי. זה טוב, זה אוסם' נשארים הצעירים על עומדם, אוכלים ביסלי, ובוהים אל האופק בנענועי ראש קצביים.

אז מה כל כך מיוחד כאן? ראשית, הפרסומת מאד נעימה לעין. עם זאת היא מעוררת תחושה של עכשוויות עיצובית, קריצה מחמיאה אל הצופה האינטליגנטי והמעודכן. מגוון הצבעים יוצר חגיגה מלבבת של תנועה. הנוף הנשקף לאורך המסע עתיר מרחבים, גבעות ושמיים כחולים. משטחי הצבע חורגים מהריאליסטי אל המופשט ומעלים על הדעת סדרות הנפשה כדוגמת סאות' פארק הסאטירית והצינית. גם פס הקול מעורר הנאה ונשמע כחיקוי מצחיק, מרושע מעט, של שירי האהבה והכאב המזרחיים.

אולם, בזאת לא מסתיים העניין. מימד נוסף של משמעות מתקיים באינטראקציה הנוצרת בין קבוצות שונות המיוצגות בפרסומת. הבחורים מהמרים על הבחורה, טרף קל בעיניהם. מקלעות ראשה, זכר לנסיעתה האחרונה להודו, יוצרות רושם מוטעה של בחורה קלת דעת שנותנת הכל בלי שום בעיה. הבחורה רוקדת את ריקוד הפתיינות הנערתית שלה, מערימה על הבחורים, וללא כל ייסורי מצפון נעלמת אל האופק עם המכונית שלקחה לעצמה. עוד נדמה, שהפרסומת בכללותה מהווה מבט אירוני ועוקצני של מבוגר המתבונן בתרבות חיים של צעירים ממנו. וכך, מבוגרים מול צעירים, בנים מול בנות, ביטויים של גבריות מול ביטויים של נשיות, מזרחים מול אשכנזים - מיוצגים כל אלה באור משועשע ואוהד בתוך פיסת חיים מונפשת אחת. הפרסומת ממחישה איך ניתן לווסת ולעדן תוקפנות ושנאה בין תת קבוצות שונות באמצעות הומור עצמי ובאמצעות חיבור של מרכיבים שונים המצטרפים למשהו אחד ושלם. וכך, אפילו אם רק לרגע קט, נוצרת תחושה של שייכות חברתית, תחושה של יחד.

עדיין לא נאמרה המילה האחרונה. לא דיברנו עוד על זעתר. מאיפה התבלין הזה מוכר לנו? מה הוא יכול להזכיר? מבחן אסוציאציות מהיר למילה 'זעתר' מיד יעלה על הדעת, לפחות בקרב בני השלושים ומעלה, מילים כמו 'טרסות', 'כפר', 'חמור', 'ערבי'. ערבי בדרך לאילת במכונית אמריקאית אדומה עם גג נפתח? גם את זה אנחנו צריכים להעמיס על עצמנו? אי אפשר להנות מפסטורליה מבלי לחזור לאקטואליה כל הזמן? תנו לחיות!

ד. עוד ביס

מה שמצליח כל כך יפה בפרסומת, מסתבך ברגע שעוברים אל החיים עצמם. מה שמהנה בה ומצטרף יחדיו לחווייה אסתטית של שלמות, מתפרק ומתפצל לחתיכות של כעס ומריבה ברגע שיורדים מהבמה. שם על הבמה, מצאנו ניגודים בתוכן ומהות, או תהליכים מקוטבים של חשיפה והסתרה ושל גילוי ומגננה. אפשר ללמוד כך משהו לגבי מקומם של מעשים או מוצרים בעלי מטען מטאפורי. כאשר מסתכלים בציור או בפסל, קוראים ספר או צופים בסרט קולנוע, מהלכים בתוך מבנה ארכיטקטוני או רואים בחטף פרסומת טלוויזיה, אולי רק אז ניתן לחוש עניין והנאה ממחזות וצירופים המחברים בין מה שלא יוכל להתיישב היטב באף מקום אחר.

נכתב ב-19/10/03
ברשת מ-20/10/03

התיאוריה של הטכניקה: על גדר ההפרדה

על מנת להמשיך ולחיות פה, נדרשת קפיצה עקרונית, הנראית בלשון הווה כל כך מבהילה ובלתי אפשרית.ישראסטין-איל-אורדונייה: זה השם הבא. דניאל זק על רעיון ההפרדה. >>>

לחיות בתוך מה שבא: עוד על שיחה

לכאורה, מה יותר פשוט? שני אנשים נתקלים אחד בשני, כמעט במקרה, ללא היכרות מוקדמת, ללא משקעים מן העבר. צצים האחד אל תוך עולמו של האחר מתוך האין, ומנסים להתקרב. >>>

מאחורי האוויר, מתחת ליקום: על חזי לסקלי וחברים

חזי לסקלי ינק את קצותיהן של האותיות, ופתח פתח רחב בתוך העברית. הוא יצר קופסא של זמן בתוך קופסא של חדר, וההיפך - ובתוך ההתפתלות הזו נוצר מרווח.מאמר נוסף בסדרה של דניאל זק. >>>

על הדחף לפרסם: ועל הצורך בקהל

נסו לאחוז חפץ כלשהו, מחזיק מפתחות נניח, ולהשאירו חבוק בידכם. מהר מאד, לכל היותר כעבור דקה או שתיים, לא תרגישו דבר. >>>

מדברים עלינו

הסרט המרהיב של אלמודובר בנוי יחידות יחידות. אופנים מגוונים של ביטוי אמנותי משתלבים כמו בקליידוסקופ משוכלל. אחיזתן של המילים מרפה לרגע. משמעותם של מעשים מושהית. דניאל זק על "דבר אליה". >>>

סימני שאלה: על יצירות ויצירה

חתימת האמן, כמו גם המסגרת הארגונית שבה מוצגת יצירתו, מרמזת על סיום וסתימה. מעשה האמנות המקצועי מקבע, חותם וממית את מעשה היצירה. >>>

 

סטודיו - כתב עת לאמנות גליון 126

בסטודיו - גליון 126 - יאיר גרבוז על ברט הווידיאו של גיא בן-נר, יהושע נוישטיין על אורי קצנשטיין, רועי רוזן על "במת האנושות" בביאנלה בוונציה ועוד. >>>

איימי בלום האהבה ממציאה אותנו

זהו סיפורם של אשה אחת, אליזבת טאוב ושל שני גברים, מקס והאדי והיחסים בינהם הנפרשים על פני 30 שנה. הזמן זורם במעגלים שהולכים ומתרחבים, ובתחנותיו הגבורים נפגשים, נפרדים, עוזבים, אובדים ונפגשים שוב. >>>

מיכל נאמן מי מפחד מאדום

נעמי טליתמן הפה שלי ברשותי

"הפה שלי ברשותי" נעמי טליתמן מתוך התערוכה "לפני שבוע, ביום שני, אתמול" בנושא אלימות נגד נשים. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית