בית

בבל , , 16/11/2018

                           

 

דניאל זק מאחורי האוויר, מתחת ליקום: על חזי לסקלי וחברים

א. אינני מבין ל-ל-לאן אני נוסע

לפני שבועות אחדים הוקרן בטלוויזיה סרטו התיעודי של יאיר לב 'יקנטילסה', על המשורר חזי לסקלי שנפטר מאיידס ב-1994 בהיותו בן 42. הסרט הושלם ב-1996, אך הוצג רק עכשיו בערוץ 8. מחשבה רבה הושקעה ביצירתו. יש בסרט רגעים הממחישים היטב את הקשרים שיצר חזי לסקלי עם הסובבים אותו. יש בו מעברים מעוררי הערכה בין האימאז'ים השונים - תיאור מטאפורי מפיו של אחד המרואיינים, מראה של מקום, שורה של שיר - ומתוך אלה מתגבש רצף אסוציאטיבי המתחקה אחר קורות חייו של לסקלי. עולות בו שאלות יסוד על הקשר שבין יצירה לבין סדיזם, הומוסקסואליות, הולדה ופריון. ובכל זאת, בסיומו נשארת תחושה עקמומית ולא נוחה. אנסה לברר מה מקורה.

הסרט מורכב בעיקרו מראיונות עם האנשים שהיו קרובים אל לסקלי בחייו. המרואיינים מתארים את יחסיהם עימו בליווי סיפורים ואנקדוטות כאלה ואחרות, לעתים מקריאים משיריו. בדבריהם נשמעת הערכה עצומה וגעגוע, רצון גדול לשתף את הצופים בסיפור. אצל חלקם ניכרת התלבטות האם להתעכב על עניין כלשהו, האם לוותר על פרט זה או אחר. לעתים נשמע קולו של הבמאי בסמוך למצלמה המתעדת, כאשר הוא מבקש לשאול שאלות הבהרה כלשהן, במגמה לתפוס את 'הרגע האנושי' במגעיו של לסקלי עם האחרים. הצופה בסרט עוקב אחר הסיפורים על הגיבור, אך במקביל הוא מתמקד גם בשאלותיו של הבמאי, ובמספרים עצמם. האם סיפוריהם משקפים את המציאות? הייתכן שישנם אנשים שהיו משמיעים סיפורים שונים על לסקלי, או שגרסתו שלו היתה אולי אחרת? הייתכן שחלקם של הדברים מיועד לתעד את מקומם של הדוברים עצמם בסמיכות קרובה ככל שניתן, ייחודית, אל המנוח? הצפייה בסרט מוליכה את הצופה לחיפוש וחקירה בשני ערוצים: האישי היומיומי - הממוקד בגיבור ובמרואיינים גם יחד, והאמנותי - הממוקד בעשייה היצירתית של המשורר ובעשייה הקולנועית של הבמאי.

אם מסתמכים רק על המוצג בסרט, מה אפשר ללמוד על חזי לסקלי - האם היה אגואיסט רודף כבוד וכוח? נבזה המתפלש בתוך קינים של נקמנות וקנטרנות שעבר להתגורר בהם כאילו שהיו דירה של קבע? או שמא הוא עילוי חסר תקדים, אדם נדיר שיודע לעשות מעשים מיוחדים עם השפה, עד שזו רושפת וניצתת כמו כנפי פרפר שמבהיקות לרגע? ייתכן שאחת השאיפות של הבמאי היתה לבחון בדיוק את זה. את האופן בו האישי והאמנותי משתלבים יחדיו, נקשרים או לא, מושפעים האחד מן האחר. אולם, ככל שמצטברות האנקדוטות על חייו האישיים, כך מתחיל להתעמעם יופיים של השירים עצמם. בסופו של הסרט נדמה שהישגיו האמנותיים של המשורר, הישגים שהיוו מלכתחילה עילה לעשייתו, מתגמדים ונופלים בהשוואה לעוצמת הקלקלה האנושית העולה כפורחת מסביבם.

ב. הפלגנו על רוטב אלף האיים

אז איך מתוך המידע העשיר והמורכב כל כך, מצליחים לסנן ולזקק את מה שחשוב באמת? האם בכלל ניתן לקבוע מה באמת חשוב? ייתכן שקנת גרגן האמריקאי, העוסק בתיאוריה של הפסיכולוגיה, יכול להוסיף בעניין זה להבנתנו. כתיבתו חריפה, ברורה ומשכנעת. סביבה מתנהל ממש בימים אלה וויכוח ערני ולוהט, המתפרס על פני מגוון שלם של נושאים מתחומי הפסיכולוגיה והסוציולוגיה, הבלשנות, הפסיכואנליזה, הפילוסופיה.

גרגן מציע גישה ביקורתית כלפי עמדות הנחשבות מובנות מאליהן ומוצקות לכאורה, בתחומי המחקר השונים במדעי החברה ובפסיכולוגיה. עמדתו מדגישה את הממד היחסי והפונקציונלי שיש למשמעות מילולית באשר היא, כאשר משמעות זו מתקיימת למעשה כ'אמת ממשית' רק בהקשר מקצועי או תרבותי מסויים. גרגן מציב סימן שאלה גדול על טענות למונופול שיש כביכול לפסיכולוגיה המחקרית על 'המציאות', וקורא לפלורליזציה, לדמוקרטיזציה ולשיתוף פעולה בין התחומים השונים של העשייה החברתית והתרבותית. גישה זו, שגרגן הוא נציג עיקרי שלה, נקראת על פי רוב 'קונסטרוקציוניזם חברתי'. על פי אחת מהטענות המרכזיות של הקונסטרוקציונזם החברתי, העצמי נבנה מתוך יחסיו החברתיים של האדם. יחסים אלה מספקים אוסף של אירועים שמתוכם האדם ילקט את הסיפור שיספר לאחרים ולעצמו, על עצמו. מתוך מגוון הסיפורים האפשריים תתגבש עלילה בעלת משמעות בינאישית קבועה, לאו דווקא 'אמיתית' יותר. ובמילים אחרות: העצמי נוצר מלכתחילה כיחס, איננו מהות אוביקטיבית קבועה, ומתקיים כדיאלוג בינאישי.

המשגות אלה של גרגן, או של אחרים המחזיקים בעמדות קרובות לשלו בתחומי חשיבה מקבילים, עוזרות להבין את אוסף הסיפורים המגדירים את 'חזי לסקלי': הסרט המנסה להתחקות על עקבותיו של המשורר אינו יכול לתאר את 'הסיפור האמיתי' כי אין דבר כזה ה-סיפור ה-אמיתי; הסיפורים על חזי, מהותם היא הבנייה של משמעות ותמיד יהיו תלויי הקשר; שירתו של היוצר היא עוד סיפור אחד. עד כאן הכל טוב ויפה. כל סיפור על שירתו של לסקלי יכול להשתלב עם כל סיפור על חייו האישיים.

ג. שכל עם ידית

זה הזמן לפנות אל מרטין בובר - המשורר, הפילוסוף, המחנך, המצפוניסט הפוליטי, האדם המאמין. בתחומי מחשבה ומחקר מסויימים בובר נתפס כאחד מנושאי הבשורה על טבעו היחסי והדיאלוגי של האדם. אולם, הכתיבה העוסקת בקונסטרוקציוניזם חברתי או המקורות התיאורטיים המוזכרים בהקשר לגישה זו, כמעט שאינם כוללים את שמו של בובר. אנסה כעת לברר אם יש בחשיבתו בכדי להוסיף להמשגות העכשוויות, ואגב כך לראות מה הרלוונטיות של עניין זה בהקשר של חזי לסקלי.

תפיסתו הדיאלוגית של בובר מורכבת. לא ניתן יהיה להקיף הכל, במיוחד בהקשר הנוכחי, אך אשתדל לפחות לעורר את הסקרנות. קרוב לוודאי שהקורא המעוניין להעמיק במכלול חשיבתו והמשגותיו, ימצא במקומות אחרים ובכוחות עצמו את מה שיתאים עבורו. עם זאת, אי אפשר שלא לצרף אזהרה מפני תרגומיהם לעברית של כתביו, הבלתי קריאים באופן מקומם. ספרו הידוע ביותר 'אני ואתה' (I and Thou) פורסם לראשונה בגרמנית ב-1923, ונפתח במשפטים הבאים (תרגומם כאן מסתמך על התרגום לאנגלית המוקדם יותר, של רונלד גרגור סמית):

'לאדם העולם הוא כפל, כפי שנטייתו היא כפל.

נטייתו של האדם היא כפל, כטבען של מילות היסוד בהן הוא מדבר.

מילות היסוד אינן מילים מבודדות, אלא מורכבות.

מילת היסוד האחת היא הצירוף 'אני- אתה' (I-Thou).

מילת היסוד האחרת היא הצירוף 'אני-זה' (I-It).

... האני של מילת היסוד 'אני-אתה' שונה מהאני של מילת היסוד 'אני-זה'.'

כלומר, גם כאן ה'אני' (או העצמי) תמיד הוא יחס. אולם, בניגוד להמשגות העכשוויות שהוזכרו, כאן מדובר על שני סוגים אפשריים של יחס, הנגזרים משתי נטיות שונות. בהמשך הספר ובמקומות רבים אחרים בובר מרחיב בדבר שתי הנטיות: נטיית 'אני-זה' מתקיימת בעולם של הגדרות וגבול. המשגות, מחשבות, רגשות של חוויה אישית – כל אלה אמצעים להתנהל בתוך העולם החברתי והמקצועי, ונתפסים בתוך שפה של חפצים וחיץ. למרות יעילותה היומיומית, אין בנטיית 'אני-זה' יחס ממשי בין האדם לבין העולם. לעומת זאת, נטיית 'אני-אתה', מהותה היא יחס וזיקה כולית. בובר מתאר שלוש רמות של זיקת 'אני-אתה': עם הטבע, עם אנשים אחרים, ועם מהויות אינטלקטואליות או שכליות. אלה פירושן תמציות קיום עקרוניות היכולות לעתים להתנסח באמנות, או ברעיונות, או בפעולות אנושיות. זיקות 'אני-אתה' הן למעשה אפשרות תמידית להיכנס אל תוך מפגש מקיף ובלתי אמצעי, בו מתבטלים גבולות, עבר פרטי, רצון אישי וצורך. רגעים כאלה של קשר, טבעם שיהיו חמקמקים וברי חלוף, אך הם מתקיימים כיחס הדדי ושוויוני - האדם מסיר מעליו את מגבלותיו האישיות ופותח פתח אל תוך מה שסביבו, והעולם מקרין אליו בחזרה בשפע יפעתו.

בין שתי הנטיות קיימת תנועה תמידית ובלתי נמנעת. בעת מפגש מלא או קשר ממשי, הפוטנציאל הגלום שבזיקה 'אני-אתה' משתלהב לרגע, ומיד יורד ומתנסח בתוך שפה נתפסת של חולין. ולחילופין, נטיית 'אני-זה' יכולה לרגע להרקיע ולחרוג מתוך עצמה אל מה שמנצנץ ובלתי מתכלה. כך ביחסים שלנו עם הטבע, עם האנשים האחרים, ועם עולם האמנות והרעיונות. בובר מתאר זיקה מיוחדת בין 'אני' לבין 'אתה' מסוג מיוחד, שאיננה יכולה להתפרט בתוך האישי והיומיומי. זיקה זו מתקיימת אל 'האתה הכולל' או 'האתה הנצחי' - מממשת שייכות אל מה שהיה תמיד ויהיה תמיד גדול ממך, מתפיסותיך, משפתך.

החשיבה של בובר יכולה להרתיע רבים. בהחלט ייתכן שזוהי עוד מטאפורה המתארת עוד סימן מומצא. ובכל זאת, יש בה משהו שמוסיף לתיאורים עכשוויים יותר של יחסים חברתיים או של יחסיות הסימנים. נראה שיש בה ידיעה המוסיפה ממד של חוויה ורגש, ושירתו של לסקלי דוברת ידיעה דומה: מאחורי כל המשחקים של השפה, מעבר למגבלות של רוע וחשבון אישי, קיימת אמונה שייתכן מפגש עמוק ומהותי עם אחרים.

ד. לדוד שלי חיים

חזי לסקלי היה אדם, בתוך עולם מוגבל של חפצים. חלש, כשרוני, רעב, חכם, נבזה, נדיב. כמוהו חבריו המספרים אודותיו, או הבמאי המביא את סיפורו שלו, או מיליונים אחרים - 'כולם כוכבים צודקים'. מעבר לכך, הוא היה גם משורר, וכמשורר חולל מפגש מסוג שונה.

חזי לסקלי ינק את קצותיהן של האותיות, ופתח פתח רחב בתוך העברית. הוא יצר קופסא של זמן בתוך קופסא של חדר, וההיפך - ובתוך ההתפתלות הזו נוצר מרווח. אולם, כמו שחקן המהמר על החוקים של השפה, הוביל את זו אל תוך מיתווה של רגש חם והיולי, וגרר את שירתו אל תוך סינקופה של עצמה. פעם אחר פעם נגע באלוהי, והשאיר אחריו עקבות ברורים. האם מגבלותיו האישיות, או מגבלותינו אנו, פוגמות באמיתותן של מילותיו? פוסלות את היותן קריאת-כיוון ברורה?

יצירתו ליוותה אותי כברת דרך ארוכה. נצרבה בלב. שיריו הוסיפו תחושות ומילים חיוניות עבורי בכדי שאוכל לספר את הסיפור שלי לעצמי, ובכדי שאוכל לנסות ולהיפרד ממה שכבר איננו 'אני'. מלבד כותרות הרשימה הנוכחית הלקוחות מכתיבתו, הייתי רוצה להביא בשלמותו את אחד משיריו היפים והמשפיעים ביותר מבחינתי. השיר פורסם בספרו האחרון 'סוטים יקרים'. לסקלי מגדיר בו בצלילות רבה את התנאים השבריריים כל כך הנחוצים לשיחה, זו המתאפשרת כשמתחילים סוף סוף לחיות בתוך מה שבא:

אם תרצו

אם תרצו ספגטי בולונז,

תקבלו את כל הספגטי בולונז שבעולם.

אם תרצו את כל הספגטי בולונז שבעולם,

תקבלו בקושי מעטפה ריקה עם פתק:

"משלוח הבולונז אבד בדרך

ממרסי לחיפה;

אולי טבע בים

אולי נחטף בידי אוזבקים משולחי רסן

אולי התפוצץ בטעות".

אם תרצו אהבה,

תקבלו בקושי מעטפה ריקה, בלי כתובת,

בלי כלום.

אחרי הבכי והשינה תבינו

שאפשר

להשתמש במעטפה הריקה,

לשים בה משהו:

אולי שבר זכוכית

אולי טבעת שהתעקמה

אולי קווצת שיער. משהו.

אם תבקשו מעטפה ריקה,

תקבלו אהבה,

את כל האהבה שבעולם.

נכתב ב-01/08/03
ברשת מ-29/02/04

התיאוריה של הטכניקה: על גדר ההפרדה

על מנת להמשיך ולחיות פה, נדרשת קפיצה עקרונית, הנראית בלשון הווה כל כך מבהילה ובלתי אפשרית.ישראסטין-איל-אורדונייה: זה השם הבא. דניאל זק על רעיון ההפרדה. >>>

אמנות והסתגלות: טעם הזעתר

ירדנו לאילת היה דווקא עליז, חשבנו את עצמנו עלמה ומואיז, פתאום אזל הביסלי על כביש הערבה - ואין תקווה. >>>

לחיות בתוך מה שבא: עוד על שיחה

לכאורה, מה יותר פשוט? שני אנשים נתקלים אחד בשני, כמעט במקרה, ללא היכרות מוקדמת, ללא משקעים מן העבר. צצים האחד אל תוך עולמו של האחר מתוך האין, ומנסים להתקרב. >>>

על הדחף לפרסם: ועל הצורך בקהל

נסו לאחוז חפץ כלשהו, מחזיק מפתחות נניח, ולהשאירו חבוק בידכם. מהר מאד, לכל היותר כעבור דקה או שתיים, לא תרגישו דבר. >>>

מדברים עלינו

הסרט המרהיב של אלמודובר בנוי יחידות יחידות. אופנים מגוונים של ביטוי אמנותי משתלבים כמו בקליידוסקופ משוכלל. אחיזתן של המילים מרפה לרגע. משמעותם של מעשים מושהית. דניאל זק על "דבר אליה". >>>

סימני שאלה: על יצירות ויצירה

חתימת האמן, כמו גם המסגרת הארגונית שבה מוצגת יצירתו, מרמזת על סיום וסתימה. מעשה האמנות המקצועי מקבע, חותם וממית את מעשה היצירה. >>>

 

דוד אבידן ברזים ערופי שפתיים

מהדורה מחודשת לספרו הראשון של דוד אבידן, שראה אור ב- 1954. למהדורה המחודשת נוספו גרסאות מאוחרות יותר של השירים "חלום רע" ו"בעניין אהבתו האומללה של אלפרד פרופרוק" שהתפרסמו בקובץ "סיכום ביניים" (עכשיו, 1960). >>>

מחמוד דרוויש ערש הנוכרייה

"ערש הנוכריה" הוא ספרו האחרון של מחמוד דרוויש, שראה אור ב-1999 בהוצאת ריאד אלרייס בבירות. זהו קובץ שירי אהבה וגלות, שעולה מהם קולו הייחודי של דרוויש, הממשיך לחפש את מקורותיו במסורת עתיקת היומין של השירה הערבית. >>>

אינגבורג באכמן תמרון סתיו

אֵינֶנִּי אוֹמֶרֶת, זֶה הָיָה אֶתְמוֹל, בְּכַסְפּוֹ חֲסַר-הָעֶרֶךְ
שֶׁל הַקַּיִץ בְּכִיסֵנוּ אֲנַחְנוּ שׁוּב שׁוֹכְבִים
עַל גְּבָבַת הַלַּעַג, בְּתִמְרוֹן הַסְּתָיו שֶׁל הַזְּמָן. >>>

מועין בסיסו יפו בבטן הלוויתן

נֶשֶר מֵאֶבֶן אֲרוֹן קְבוּרָתוֹ / טָס בִּמְנוֹרָה / בִּכְנָפָיו פָרַץ אֶת הָגָדֵר. / רַעַל וּפְנִינָה בְּכוֹסֵךְ. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית