בית

בבל , , 20/5/2018

                           

 

צבי אלחייני הראשון בצמצום

"דיבור לריק, למרות הכל" הוא המפגש העברי המקיף ביותר עד כה עם כתביו של אדולף לוס. גם כמאה שנים אחרי שנכתב, קריאתו בעברית של גוף הכתיבה החשוב הזה, ממכונני האדריכלות המודרנית, ממחישה את הרלוונטיות שלו לאדריכלות בישראל, מעבדה זו של האדריכלות המודרניסטית במחצית הראשונה של המאה העשרים.

אדולף לוס (1933-1870) הוא הארכיטקט המובהק של מפנה המאות הקודם ונודע בכתביו לא פחות מאשר בארכיטקטורה שלו. הוא פעל לצד המלחין ארנולד שנברג, הסופר והעיתונאי קרל קראוס, הצייר אוסקר קוקושקה והפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין, מחלוצי התנועה המודרנית שהאיצו, כל אחד בתחומו, את משבר התרבות ואת התמוטטותם של הקאנונים הקלאסיים באירופה שבין שתי המאות.

לוס שאף לשינוי תרבותי כולל. ביקורתו הופנתה בעיקר כלפי קבוצת האמנים הסצסיוניסטים (המתבדלים) מווינה, מינכן וברלין שהתנתקה בסוף המאה ה-19 במופגן מהאמנות האקדמית לטובת עיצוב טוטלי בהשפעת הסלסולים האורגניים של היוגנדשטיל, הניב המקומי של האר-נובו והאורנמנטיקה הפרחונית של תנועת הארטס-אנד-קראפטס מאנגליה. לוס התעקש לעקור את הצמחים הללו מהשורש ומתחילת דרכו נמנע מדקורציה מיותרת ומקווים מפותלים. בקישוט הוא ראה סימפטום לחולשה מוסרית.

הביקורת על הסצסיוניסטים והלעג לתפיסה המודרנית המשובשת שלהם, על פי לוס, עולה כמעט מכל טקסט בספר והיא מתמצה בעיקר ב"קישוט ופשע" מ-1908, כתב האישום החריף של לוס נגד אנשי הסצסיון הווינאי, בהם הצייר קלימט והארכיטקטים יוזף הופמאן והנס מריה אולבריך. שני עשורים לפני ביתן "הרוח החדשה" של לה קורבוזיה וביתן ברצלונה של מיס ון-דר-רוהה, לוס קבע שהאבולוציה של התרבות תלויה בצמצום הקישוט בחפצים שימושיים, ממסרק ועד בניין. "יצרן הקישוטים המודרני הוא משהו נחשל, או תופעה פתולוגית. אנשים תרבותיים נרתעים מהם מיד... איפה יהיו עבודותיו של אולבריך בעוד עשר שנים? אין לקישוט המודרני הורים ואין לו צאצאים, אין לו עבר ואין לו עתיד" (עמ' 205).

ארכיטקטורה בשביל לוס היתה כלי לארגון חללי ודרך לכינון של תרבות היגיינית חדשה, חומרית ומנטלית. במקום להציע סגנון קישוט אחר הוא תבע צמצום דקורטיווי מרבי. מבלי להשתייך לשום זרם אדריכלי מובחן הוא היה הראשון לנסח את מה שהאדריכלות המודרנית של המאה העשרים כינתה אחר כך פוריזם, פונקציונליזם, ברוטליזם, מינימליזם, בסדר הזה. לה קורבוזיה אמר ב-1924 שלוס "מטאטא תחת רגלינו ויוצר ניקיון הומרי, מדויק, פילוסופי ולירי כאחת. בדרך זאת לוס השפיע על גורלנו הארכיטקטוני" (עמ' 338).

אדולף לוס נולד לאב סתת ובנאי ב-1870 בברנו, מוראביה (כיום צ'כיה), פרובינציה של האימפריה האוסטרו-הונגרית. בבית רכש מסורת בנאית ובדרזדן - חינוך טכני גבוה, אבל את האג'נדה התרבותית שלו גיבש בזמן שהותו באמריקה לאחר לימודיו. ב-1893 נסע לתערוכה העולמית בשיקגו ונשאר בה שלוש שנים. הוא הושפע מקנה המידה, מהמודרניזציה ומאורח החיים האמריקאי והתוודע לקבוצת האדריכלים של "אסכולת שיקגו" ולמנהיגה לואי סאליבן.

מאמרו של סאליבן על "הקישוט באדריכלות" מ-1892 הניח את היסודות לחתרנות האובססיווית של לוס תחת תרבות הקישוט ועקרונות הציפוי. בכתביו הוא מספר שבעיית השמיעה שליוותה אותו מילדותו (עד חירשות גמורה בבגרותו) איפשרה לו לנתק את עצמו ולהתכנס אל עולמו כל אימת שהתעייף מהפולמוסים הרעשניים על "מה שמודרני ומה שלא". הקישוט לדידו של לוס לא היה רק פשע, אלא גם מסמן חזותי של רעש.

כשחזר לווינה ב-1896 עיצב לוס בעיקר חללי פנים של דירות, בתי אופנה ובתי קפה ובמקביל ביסס את מעמדו כמבקר חריף ברשימות שפירסם מדי יום ראשון בעיתון "נויה פרייה פרסה". רשימות אלה מהשנים 1900-1897 כונסו רק אחרי שני עשורים בספר "דיבור לריק" שראה אור ב-1921 בפאריס ובציריך. ב-1931, שנתיים לפני מותו, כונסו בספר "למרות הכל" כתביו מהשנים 1930-1900. "דיבור לריק, למרות הכל", מבחר מקיף משני הספרים, הוא תיעוד של המאבק העיקש של לוס לחנך דור שלם לאורח חיים מודרניסטי אמיתי, מאבק, שלדבריו, יצא ממנו מנצח: "שיחררתי את האנושות מהקישוט המיותר. המלה 'קישוט' היתה בעבר כינוי ל'יפה'. היום, הודות למפעל חיי, היא כינוי ל'נחות' (עמ' 137).

לוס מת ב-1933, סמוך לעלייתו של היטלר לשלטון, ולא במקרה עולה מחלק מכתביו ניסיון עיקש למסד את עליונותה של תרבות המערב, על גבול הגזענות. בעולם תקין פוליטית יש לקרוא אותו בהסתייגות, בעיניים פקוחות ובהקשר היסטורי.

הטווח הרחב של מושאי הכתיבה של לוס על ערש המודרניזם יכול להיחשב כיום כאסטרטגיה פוסט-מודרנית לכל דבר, שכן לוס לא חסך ביקורת משום תחום על מנת לקדם את המהפכה התרבותית שלו. הוא כתב על הכל: אופנה, נגרות, מסעות, חייטות, נימוסי שולחן, שרברבות, גיאוגרפיה, אקטואליה, צורפות, תיאטרון, הליכות, מוסיקה, ארכיטקטורה, פוליטיקה. לעומת טקסטים אדריכליים קאנוניים אחרים, בלתי ניתנים לפענוח בדרך כלל, אלה של לוס נגישים כמו העצות של אודטה. אבל מאחורי סוגיות טריוויאליות לכאורה כמו גון הבגד התחתון של הרקדנית, הדרך שבה ראוי לבזוק מלח או אפילו מתכון להכנת חצילים, מסתתרים רבדים שמצליחים גם היום לנער את האבק מעל שאלות יסוד תרבותיות.

על פי לוס, השמיכה, ולא הקיר, היא היא הצורה הקדומה ביותר של ארכיטקטורה ו"דיבור לריק" נפתח אכן ברשימה על בדים. בטקסט "אופנת גברים" (עמ' 23), המבוסס על הרצאות שנתן בקורס לחייטים-אומנים, קבע לוס בן ה-28, כשהוא מפגין בקיאות וירטואוזית בתחום, שלא ייתכן למדוד אופנה במושגים של יופי: "העניין הוא להתלבש כך שמתבלטים עד כמה שפחות... כל מה שמתבלט נחשב חסר טעם".

לוס אהב בגדים, ובתמורה מוכרי בגדים היו בין הלקוחות העיקריים שלו. הם גם עזרו לו לממן את שני הגיליונות של כתב העת המנשרי "דאס אנדרה" (האחר) שלוס הוציא בתחילת דרכו, ומבחר רשימות מתוכם מופיע כאן לראשונה בעברית.

לוס מצא באופנה אפיק לוויכוח ולטענה תרבותית בשבח הבינוניות ונגד היצירתיות האמנותית. את האיכויות האלה ביקש למצוא גם בארכיטקטורה. הוא חיבר בין שני התחומים בעזרת מושגים מעולם הרעיונות ועל הרקע הזה חבר לפילוסוף הצעיר לודוויג ויטגנשטיין (שב-1928 תיכנן לאחותו וילה ברוח לוס בסיועו של פאול אנגלמן, תלמידו של לוס).

בהשאלה מהחקירות הרטוריות-הלוגיות של ויטגנשטיין אפשר לטעון בשם לוס שגבולות עולמה של הארכיטקטורה הם גבולות השפה הבניינית שלה. במלים אחרות: אם תתרכז בבנאות (כלומר, בארכיטקטורה), האדריכלות תבוא כבר מאליה, בלי תוספות.

בניין "לוסהאוס" (1911-1909) הוא הביטוי האמבלמטי של התפיסה הזאת. הבניין, שנבנה עבור חייטי העילית גולדמן וסאלאטש וכיום משמש מטה של בנק, ממוקם על מיכאלרפלאץ, אחת הכיכרות ההומות של מרכז וינה, מול ארמונו המצועצע של פרנץ יוזף, קיסר האימפריה ההבסבורגית. הספרטניות החמורה של חזיתותיו עוררה לא רק את חמתו של הקיסר, שלמראהו הסיט תמיד את וילונות חדרו, אלא גם את זו של הצייר הצעיר אדולף היטלר, שבאחד מציורי המים שלו מהכיכר החליף אותו במבנה בארוקי מדומיין. לוס ביקש להסיר מהאדריכלות של המאה ה-19 את העודפות הרטורית שלה ולחשוף את האידיאל הבנייני בצורה ולא בקישוט. כיום, התפיסות הללו כבר אינן "אחרות" אלא סטנדרד נורמטיווי.

 

מצב המדף של כתבי לוס בעברית היה רע פחות מזה של ארכיטקטים מודרניסטים אחרים והקורא העברי יכול היה להתוודע לכמה מהם דרך החוברת "סגנון אמת" שהוציאו ב-1946 פאול אנגלמן ויוסף שכטר והודפסה מחדש בשנות השמונים בידי מוזיאון תל אביב. מכתמים אחרים מאת לוס תורגמו פה ושם בכתבי עת מזדמנים של הפקולטות לארכיטקטורה בישראל, אבל העדרותם של רוב כתביו ממדף הספרים העברי, טוען שרון רוטברד בפתח הדבר, "משקפת היטב מצב דברים כללי ומהותי בתנאי הפתיחה של האדריכלות הישראלית... שהתעצבה כמסורת ארכיטקטונית לא-מילולית ולא-עיונית המבוססת על פרקטיקה אינטנסיווית אך אילמת, כמעט אנאלפבתית" (עמ' 9).

כיום לוס שוב רלוונטי. קריאה בו היא הכרחית להבנה של שורשי הפונקציונליזם וה"קיום המינימלי" והיא נקודת פתיחה קריטית לדיון על האיכויות האדריכליות (ויש כאלה!) של טיפוסי בנייה שנואים כמו בלוק השיכון או של בניין הקבלנים הישראלי המצוי. האדריכלות הישראלית של העשורים האחרונים יכולה, אם לא חייבת, להיעזר בלוס כדי לנסח ואולי לתקן כמה מהבעיות העקרוניות של הפטפטת החזותית העודפת שלה.

 מוסף ספריםw w w . h a a r e t z . c o . i l

 

נכתב ב-08/03/04
ברשת מ-16/03/04

נפולת

צבי אלחייני במאמר מגליון מס' 2 של "מעין": בסוף שנות השישים הציע ספדיה לחפור את שרידי הכותל המערבי ולחשוף תשעה מטרים נוספים של אבן, אחרי כמעט ארבעים שנה, הוא יישם את הרעיון ברמת אביב. >>>

ארכיטקטורה יודאיקה

מחוסנים מפני ביקורת אדריכלות עקבית, שאיננה - תוכננו, נבנו ונחנכו השנה בישראל עשרות מבנים שמבטיחים את המשך הגזע הדפוק של האדריכלות הישראלית–יהודית. מתוך סטודיו 162 (אוקטובר-נובמבר 2005). >>>

כיבוש+באוהאוס

מתוך סטודיו 161. גם לתערוכות אדריכלות ובנייה בישראל היה חלק בהפיכתם של ישראלים למתנחלים. איך מכר משרד הבינוי והשיכון פרוורים בשטחים, בתערוכת ההתנחלויות "הישגי ההתיישבות ביהודה ושומרון", מרכז הבנייה הישראלי, רמת אביב, 1983. תיעוד ראשון. >>>

הפרויקט הברזילאי

המודרניזם הברזילאי בשנות ה-40 וה-50 נחשב מקרה מאלף של "קניבליזם תרבותי" שהטמיע את העקרונות המודרניסטיים האירופוצנטריים, עד שהפרשנות הברזילאית היכתה באדריכלות של ארצות המקור כבומרנג של התבוללות צורנית. >>>

נימאייר בישראל

במרץ 1964 הגיע לישראל האדריכל הברזילאי הנודע אוסקר נימאייר. נימאייר, קומוניסט מוצהר, גלה מברזיל על רקע ההפיכה הצבאית שהתחוללה בה באותה שנה ושהה בישראל שישה חודשים.
פרק מתוך "הפרויקט הישראלי" ומתוך ספר בכתובים. >>>

"קו" וההיסטוריה של הכתיבה על אדריכלות בישראל (טיוטה לקראת מחקר)

באמצע המיתון של שנות ה- 1960, אולי בגללו, התרחבה באופן משמעותי זירת השיח על אדריכלות בישראל. בתוך שנה הופיעו בסמיכות שלושה כתבי-עת חדשים – קו, ארכיטקטורה, תוי – שעסקו, כל אחד בדרכו, באדריכלות, אמנות ומה שביניהן. >>>

אחיזות החוף, אחוזי החוף

גם קו החוף של ישראל, לכאורה קו הגבול הקונסנזואלי היציב היחידי שלה, אחוז מאז שנות השישים, בעיקר באזור תל אביב, בתזזיות התפשטות ובתכניות פיתוח גרנדיוזיות לכיבוש הים: ייבוש פיסות ים; ביצור חזית הים ברצף בינוי מסיבי; השתלחויות ספקולטיביות לבניית טריטוריות >>>

אנארכיטקט: על גורדון מאטה-קלארק

מתוך "סטודיו" 154: מאטה-קלארק איתגר לקראת סוף שנות השישים את דיסציפלינות התכנון באקטים פסבדו-אלימים, מתוכננים בקפידה, של הריסה ובפירוק מרכיבים חומריים ומבניים לקראת קריסה של קומפוזיציות קנוניות. >>>

יד לילד ביד ושם

אתר יד ושם הופך כעת לאגרוף קפוץ של פונדמנטליזם, במקום שביקש פעם, לפני השקיעה, להתריע מפניו. צבי אלחייני ב"סטודיו" על אדריכלות השואה של משה ספדי. >>>

סופרלנד

אדריכלות, אורבניזם ואדריכלות נוף עכשוויים בהולנד, מתוך סטודיו - גליון 121 >>>

 

אנדי וורהול מא' לב' ובחזרה

בספר זה מנסח אנדי וורהול, מגדולי האמנים במאה העשרים ומהמקוריים והשנונים שבהם, את הפילוסופיה שלו על הנושאים הגדולים של החיים: אהבה, סקס, יופי, פרסום, עבודה, כסף, ניקיון, אמנות ועוד. >>>

תיאודור הרצל אלטנוילנד

יהודי וינאי צעיר ומשכיל, מואס בחייו ומצטרף לאציל גרמני למסע פרישות לאי בודד באוקינוס השקט. בדרכם מגלים את פלשתינה, כפי שנתגלתה להרצל בביקורו ב-1898: שוממה ופרובינציאלית. 20 שנה אח"כ, הם מגיחים מהאי, שבים לפלשתינה ומגלים לתדהמתם עולם חדש "אלטנוילנד". >>>

רם קולהאס אז מה בעצם קרה לאורבניזם?

"מאחר שאיננו אחראים, עלינו להיעשות בלתי אחראים. בנוף של תועלתנות גוברת ושל חוסר יציבות, האורבניזם לא חייב עוד להיות הנכבדה שבבחירותינו; האורבניזם יכול לקחת את עצמו בקלות, להיעשות 'מדע עליז' - אורבניזם קל. >>>

שוש קורמוש בוטנים

מתוך סדרת עבודות, 1992-1993 >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית