בית

בבל , , 20/11/2019

                           

 

דניאל זק התיאוריה של הטכניקה: על גדר ההפרדה

א. חציצה

איש נכרי לא ייכנס

לפנים מן המחיצה

המקיפה את המקדש, ולחצר

המוקפה, ומי שייתפס יתחייב בנפשו

ודינו

מיתה

מילים אלו, המתורגמות מיוונית, לקוחות מכתובת שנמצאה באזור הר הבית. כתובת נוספת, דומה בתוכנה, נמצאה באותו האזור ושתיהן כנראה נחקקו בשלהי תקופת הבית השני, לפני כאלפיים שנה. כתובות אלו הן למעשה העדות המוצקה היחידה שנשתמרה בקרבת מקום להר הבית, המרמזת בעקיפין על פעילות פולחנית שהתקיימה בבית המקדש. הכתובות נקבעו ב'סורג' - חומת אבן נמוכה שתחמה אזור מצומצם, שאליו נאסרה הכניסה על בני כל העמים האחרים, חוץ מאשר על היהודים. גם החלק הפנימי התחום באמצעות הסורג, חולק לאזורים נוספים, על פי היררכיה של קדושה: חלוקה אחת הותירה בחוץ את הנשים. בהמשך מודרו הגברים שאינם לוויים או כהנים. קודש הקודשים, לב ליבו של המשכן, הותר בכניסה רק לכהן הגדול פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים (ותודה לארכיאולוגית אורית פלג על המידע!).

קודש הקודשים בתקופת הבית הראשון היה תחום על ידי קיר פנימי בתוך ההיכל. על פי המסורת, שוכנו בו מספר חפצים שהמחישו באופן ממשי את הקשר בין העם הנבחר לבין אלוהיו: ארון הקודש ובו שברי לוחות הברית, מטה אהרון, צנצנת עם שאריות של מן. בתקופת הבית השני הופרד קודש הקודשים באמצעות ה'פרוכת', שהיתה מעין וילון גדול של בד. ככל שהצלחתי לברר, לא נשתמרו ידיעות לגבי טיב החפצים ששוכנו אז בקודש הקודשים וייתכן מאד שהיה ריק לחלוטין. אם כך הדבר, כנראה שאין זה מקרי: ייתכן שבתקופה שבה הוצבו הכתובות המזהירות את הנכרים, משמעותה של אמונה עבור היהודים היתה נוטה להתרוקן מחפצים מוחשיים ולהפוך בעיקרה למעשה של חציצה והבדלה.

הצורך להרחיק את הנכרים מן המקדש נבע מהנמקות עקרוניות של דת וקדושה. ייתכן שהנמקות אלה היו מעורבות בגורמים אחרים, שמקורם באירועים טראומטיים מאד שהתרחשו באזור בתקופת הבית השני. בהקשר זה, ההיסטוריון אוריאל רפפורט מתאר בפירוט את החיים שהתקיימו אז בארץ, למשל במאמרו 'יחסי יהודים ולא יהודים בארץ ישראל והמרד הגדול ברומי' (תרביץ מז, תשל"ח). התמונה המצטיירת במאמר מזכירה מאד את המתרחש היום. רפפורט מונה גורמים שונים ומגוונים לפריצת המרד ברומאים. אולם לדעתו, יחסי השנאה ופעולות האיבה ההדדיות בין היהודים לבין התושבים האחרים של הארץ, הם שהיוו את הגורם הראשי, ההכרחי והמכריע, שהוביל לחורבן היישוב היהודי.

ב. פלוס, מינוס, פנים, חוץ

עניינים של חציצה ואינטגרציה אפשרית העסיקו מאד את מלאני קליין, שהחלה להתפרסם ולעורר מחלוקת בקרב הקהילה הפסיכואנליטית בשנות השלושים של המאה שעברה. קליין השתמשה בתיאורים קיצוניים ועזי מבע והתמקדה בחודשים הראשונים של ההתפתחות. היא קבעה שתינוקות נולדים עם מבנה נפשי קיים, מסוגלים לערוך באופן מיידי חלוקה בסיסית בין תחושות חיוביות לבין תחושות שליליות, ומצליחים למקם אותן כנובעות מבפנים או מבחוץ. טענות מסוג זה, אגב, מוכחות לאחרונה במחקריהם של פסיכונוירולוגים כמו אדמונד ט. רולס. אולם בניגוד לפסיכונוירולוגיה, המתמקדת במדידה של מה שניתן למדוד, התעניינה קליין בכשריו הרגשיים הבינאישיים של התינוק, ההולכים ונעשים יותר ויותר מורכבים. אציג בקצרה מספר רעיונות מרכזיים בתפיסתה של קליין.

התינוק, כאמור, נולד בעל יכולת לבסס קשרים עם הדמויות המטפלות בו, וביתר דיוק - עם האם המיניקה. ראשיתה של החוויה עבורו היא של עולם מופרע מאד ומפוצל בין טוב לרע. בולענות וחנק, ריסוק איברים והתפרקות, סירוס והתאיינות - כל אלה סכנות ממשיות ולא פחות אמיתיות מהנוזל הנעים והריחני, החמים והמיטיב, הממלא את פיו, ומגיע מתוך גופה של האם המטפלת והמזינה. העולם שבפנים, גם הוא סוער: תחושות של שובע ושלווה מתחלפות לסירוגין עם רצון מפעפע לצרוח ולהרוס ולהשמיד, לקרוע ולמעוך ולקמט - את השד, את הפטמה, ובכלל את מה שבא. התינוק מיטלטל בין קנאה בטוב הנמצא בחוץ, לבין קנאות לטוב הנמצא בפנים, קנאות המלווה בחרדה שמא ייהרס על ידי הרע. חלקיקים של טוב מוחלט ורע מוחלט, מעברים חדים בין הקשב אל הפנים לבין הקשב אל החוץ, תחושה תמידית ורודפנית של סכנה, חתיכות גדולות וגולמיות של חרדה - זו מהות החוויה הרגשית הראשונית של התינוק. חוויה זו המשיגה קליין כ'סכיזואידית-פרנואידית'.

במשך הזמן, התינוק מסוגל כבר להבחין באם כביישות נפרדת הכוללת חלקים אהובים ושנואים בו בזמן. התינוק מבחין בפגיעותה של האם, בהרסנותו שלו, אך גם בתלותו בה ובאהבתו אליה. כעת מתעורר חשש גדול מפני אובדנה של האם, שאולי נהרסה בהתקפותיו. עולם הרגש נצבע כאב גדול, חרטה ואשמה. זוהי מהותה של החוויה הרגשית שקליין המשיגה כ'דכאונית'. לאורך החיים החוויה הסכיזואידית-פרנואידית והחוויה הדכאונית יכולות להתחלף זו בזו. לכן נהוג לכנות חוויות אלה כ'עמדות', ולא כ'שלבים' המעידים על רצף עם כיוון התפתחותי. ובכל זאת, העמדה הדכאונית, בהשוואה לעמדה האחרת, מאפשרת קשר מציאותי יותר עם אנשים ממשיים. מפני שהמציאות עצמה פגומה, מקרטעת, משתרכת בחיים חלקיים, לא מושלמים, מלאי צער ותחושות של החמצה.

קליין תיארה חיים בריאים כחיים של 'תיקון'. משמעו של תיקון הוא הכרה בקיומו של כאב, לקיחת אחריות על התוקפנות הפנימית ועל הרסנותה, נסיון מתמיד לפייס באמצעות כוחות הטוב של החיים את כוחות ההרס של הרע. במצבים בהם הסבל גדול מדי או שלקיחת האחריות מפחידה מדי, אנשים יידחפו להיעזר ב'הגנות מאניות'. אלה מסתירות ומפצלות מן המודעות את מה שלא ניתן לשאת. ההגנות המאניות מחפות על כאב בעזרתן של תחושות הפוכות כמו כוח אינסופי ולא מציאותי, או כמו אופוריה גורפת ועוצמתית.

ג. פירוק והרכבה

החשיבה האנושית איננה יכולה להסכין עם התבטלותה המוחלטת שלה עצמה. עבור רבים, ישנן חוויות יסוד שאינן ניתנות לפירוק - מוקדים של אמונה שלא יסכימו לסכלם. המושג 'אני', למשל, חייב להישאר סימן מגדיר, פרטי וייחודי, המעניק תחושה של יציבות. נראה שכך גם בנוגע לתחושת הזמן והמקום החייבת להימשך בחוויה האישית ברציפות, וכך גם בנוגע לאמונה שיש דבר כזה 'חיים'. ומה קורה כאשר ערכי יסוד מתנגשים ביניהם? איך בוחרים בין חייהם של אחרים לבין המשך קיומך שלך, בלתי פציץ ובלתי מקוטע? איך בוחרים בחייהם של בני עמך תמורת התחסלותך שלך למענם? אלה, לכאורה, הן הדילמות האכזריות הניצבות בפני מי שבחרו לחיות את חייהם במקום הדחוס הזה, ההולך ונעשה מדהים מיום ליום בעוצמתו ההרסנית הבלתי מתכלה. האם ניתן לפרק מן היסוד דילמות אלה? האם אפשר לסטות מקו ההתנגשות החזיתית? אולי, אך רק אם משנים את עקרונות החלוקה המתקיימת פה.

החלוקה האמיתית המתקיימת בארץ איננה גיאוגרפית, איננה פיזית, איננה בהכרח גזעית ואיננה בהכרח לאומית. החלוקה האמיתית מתבטאת בהגדרה של מושגים, המפרידה בין אלו הנושאים חותם כשרות לבין השאר, המטומאים. העניין הוא עצם יצירת החיץ, כשהתוכן משמש לה רק מרכיב משני ומתחלף. שונא המזרחים שונא גם ערבים וישנא גם בולגרים או פולנים, ובהמשך גם את אשתו ואת עצמו. על מנת להמשיך ולחיות פה, נדרשת קפיצה עקרונית, הנראית בלשון הווה כל כך מבהילה ובלתי אפשרית. חלומות נשגבים נרקמו ביחס למקום הזה ולגבי המדינה הזאת, ואולי הגיע הזמן לצרף ולמזג אל תוכם מושגים השאולים מתוך תפיסה אחרת - מושגים המכילים פגימות ועצב, המציירים עולם לגמרי לא מושלם, צורב, צורם, מכאיב. עם מושגים מקרקשים כאלה אפשר לצאת אל דרך של תיקון, להשתרך במעלה השביל הצר ומלא ההחמצות של החיים. איתם ניתן לבנות ולהרכיב תיאוריה חדשה. ישראסטין-איל-אורדונייה: זה השם הבא.

נכתב ב-01/01/04
ברשת מ-20/06/04

אמנות והסתגלות: טעם הזעתר

ירדנו לאילת היה דווקא עליז, חשבנו את עצמנו עלמה ומואיז, פתאום אזל הביסלי על כביש הערבה - ואין תקווה. >>>

לחיות בתוך מה שבא: עוד על שיחה

לכאורה, מה יותר פשוט? שני אנשים נתקלים אחד בשני, כמעט במקרה, ללא היכרות מוקדמת, ללא משקעים מן העבר. צצים האחד אל תוך עולמו של האחר מתוך האין, ומנסים להתקרב. >>>

מאחורי האוויר, מתחת ליקום: על חזי לסקלי וחברים

חזי לסקלי ינק את קצותיהן של האותיות, ופתח פתח רחב בתוך העברית. הוא יצר קופסא של זמן בתוך קופסא של חדר, וההיפך - ובתוך ההתפתלות הזו נוצר מרווח.מאמר נוסף בסדרה של דניאל זק. >>>

על הדחף לפרסם: ועל הצורך בקהל

נסו לאחוז חפץ כלשהו, מחזיק מפתחות נניח, ולהשאירו חבוק בידכם. מהר מאד, לכל היותר כעבור דקה או שתיים, לא תרגישו דבר. >>>

מדברים עלינו

הסרט המרהיב של אלמודובר בנוי יחידות יחידות. אופנים מגוונים של ביטוי אמנותי משתלבים כמו בקליידוסקופ משוכלל. אחיזתן של המילים מרפה לרגע. משמעותם של מעשים מושהית. דניאל זק על "דבר אליה". >>>

סימני שאלה: על יצירות ויצירה

חתימת האמן, כמו גם המסגרת הארגונית שבה מוצגת יצירתו, מרמזת על סיום וסתימה. מעשה האמנות המקצועי מקבע, חותם וממית את מעשה היצירה. >>>

 

דאצ'יה מריאני קולות

מיקלה קנובה, שדרנית רדיו, "פסיכולוגית" של קולות אנושיים, חוזרת מחופשה ומגלה ששכנתה היפה, נרצחה באכזריות בדירתה. במקביל, מחליט מנהל תחנת הרדיו בה היא עובדת ,לערוך סדרה על פשעים לא מפוענחים נגד נשים. השדרנית מוצאת עצמה מעורבת בעל כורחה בפרשיית הרצח. >>>

חוויאר מריאס לב לבן כל כך

"לב לבן כל כך" הוא הרבה יותר ממותחן פסיכולוגי. זהו רומן מבריק אודות נישואין ורצח, אהבה ואשמה, דיבור ושתיקה, שחוויאר מריאס מפליא לחקור בו את טבעה של התשוקה ואת השלכותיה הגורליות. >>>

דגנית ברסט חלום מספר 5

חלום מספר 5 של דגנית ברסט מתוך התערוכה "החלומות" במוזיאון הרצליה לאמנות >>>

איימי בלום בדיוק כפי שאני

לא הופתעתי למצוא את עצמי בירכתי חנותו של מר קליין, לבושה רק בגופיה ותחתונים, מוקפת בפרוות צובל.
"צובל ממש מתאים לך, ליזבט," אמר מר קליין לאחר שהניח עלי מקטורן בעל צווארון-צעיף. "מתאים בדיוק לעור שלך ולעיניים שלך. הבחורים בטח אומרים לך את זה אלף פעמים ביום. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית