בית

בבל , , 15/12/2018

                           

 

צבי אלחייני יד לילד ביד ושם

יד לילד, מיצב להנצחת מיליון וחצי הילדים שנספו בשואה, נחנך ביד ושם בירושלים ב-1987. זוהי האנדרטה הראשונה שתכנן האדריכל משה ספדי באתר. ב-1995 נחנכה אנדרטת הקרון של ספדי בשולי הר הזיכרון. ב-1997 נבחרה תכניתו להרחבה ולתכנון מחדש של יד ושם כולו, במסגרת תחרות-מכרז בין שישה משרדי אדריכלים מישראל לקראת פרויקט "יד ושם 2001". עלות הפרויקט, עד כה, למעלה ממאה מיליון דולר, בעיקר מכספי תרומות.

במסגרת השיפוץ, הופעל לאחרונה מערך תנועה וחנייה חדש, ובאוקטובר האחרון נחנך מרכז מבקרים מבהיל במידותיו. מרכז המבקרים ומגזרת בטון של שערים, בסגנון אמת מים רומית שנמתחה לאורך המבואה החדשה, מגדירים מחדש את הכניסה לאתר. הממדים הכבירים ועבודת הבטון המעולה מדי מייתרים, עוד לפני תום העבודות, את אוהל יזכור, המבנה המרכזי ביד ושם ואחד משיאי אדריכלות ההנצחה המאופקת שתכנן אריה אלחנני באמצע שנות ה-50.

עד סוף 2005 ייפתח לקהל גם מוזיאון היסטורי חדש במקום המוזיאון הישן, שייהרס. המוזיאון החדש נבנה כמנהרה צרה ואפלה, בצורת פריזמה ארוכה שמבתרת את ההר. ההליכה לאורכה מתוכננת כמסלול חווייתי ליניארי שבור, שבמהלכו נפתחת סדרה של גלריות-מערות חפורות לתצוגות קבועות ומתחלפות. שיאן של אלה, לקראת סוף המסלול, הוא היכל השמות, שעתיד לכלול את עשרות אלפי "דפי העד" שנאספו ביד ושם בעשור האחרון. בסופו של המסלול נפער נתיב הייסורים הפריזמתי אל קתרזיס

נופי - אל "ירושלים", אל ה"עתיד", אל ה"תקווה", אל ה"תקומה". אבל קרעי הבטון המתפרצים אל העיר מזכירים כיום יותר דפורמציה של אוטובוס מפוגע או של גדר הפרדה.

ממרחק הזמן, נראה שבחירתו של ספדי לאדריכל שיהפוך את יד ושם ל-Theme Park של השואה איננה מקרית. האופי של הרמונט הנוכחי עלה למעשה כבר בעבודתו הראשונה באתר. תכנון יד לילד הוזמן מספדי ב-1976. בארכיון יד ושם הצטבר עד אז חומר רב לקראת ייסודו של אתר הנצחה לילדים שנספו בשואה: ציורים, מכתבים, צילומים, שרידי לבוש. ספדי בחר מלכתחילה בגישה מושגית, והציע שהאנדרטה החדשה תשמש כמקום לעצירה ולהתייחדות, ללא מוצגים. הבט

עד לתכנון עצמו הדברים השתנו. יד לילד הטרימה למעשה הן את אקט הקבירה והן את מסלול החוויה המתקנת, שתי אסטרטגיות סימבוליות שעליהן מושתת התכנון הנוכחי של ספדי ביד ושם. ספדי בחר לחצוב את חלל המיצב בהר כחדר תת-קרקעי אפל, שבמרכזו דולק נר זיכרון יחיד. מסלול החוויה נותב בשביל צר ומשופע המוליך אל החדר. השביל, שחציו בנוי באבן המקומית וחלקו מקורה, נועד לרכך את המעבר אל אפלת החדר, והמשכו תוכנן כך שיוציא את המבקר מהחשכה אל האור הבוהק של הרי ירושלים.

אלא שהנר הבודד, כמו זה שבאוהל יזכור, נראה לספדי לא מספיק ליצירת האפקט הנדרש להנצחת מיליוני נשמות, והוא חיפש דרך לשכפל את להבת הנר לספקטקל אינסופי. בתיאור הפרויקט כתב שעל החיזיון "לסחוף את המתבונן לצוף בין כוכבים וגלקסיות. כל הבהוב של להבת הנר ירעיד מליוני נשמות ועימן את נשמת המבקר". ספדי מתכתב עם המסורת האדריכלית של הנשגב: הקצנה של מצבי חושך-אור, הפרזה במידות, במסה, בריק. מסורת

הנשגב - למשל, אדריכלי "הז'אנר הנורא" (Genre terrible) מהמאה ה-18 - עסקה בגלוריפיקציה ובמיסטיפיקציה של הנורא והמפלצתי. במאה ה-20 היא נקשרה ברטוריקה של משטרים אפלים. פרדוקסלית, ההנצחה של מי שהיו קורבנות לתרבות שקידשה באובססיביות ייצוגיות ומונומנטליות, גם אדריכלית, נפלה קורבן לאדריכלות מהסוג הזה.

המטרה, reflection (מחשבה, הרהור, הגיג), תורגמה אינסטרומנטלית ביד לילד לאמצעים של reflection (החזרה, השתקפות, בבואה). אולם בפועל, התובענות החושית של המיצב לא מאפשרת למבקר בו התייחדות. המניפולציה החזותית הושגה על ידי העמדת הנר היחיד באולם מצולע, שכל קירותיו, רצפתו ותקרתו מחופים בלוחות מראה שקופים למחצה. במרכז החלל הותקנו שתי פריזמות קונצנטריות שנועדו להגביר את השעתוק המתעתע. החוויה תוכננה כך שתבטל תחושה של שיווי משקל, התמצאות או מידה. השביל הצר שנועד להליכה בחדר תוכנן מעל חלל ריק, מחופה מראות גם הוא, לשם חיזוק של תחושת ערעור.

השראה לתעתוע העין הזה קיבל ספדי מביתן מראות של איגוד הסרטים הבינלאומי בתערוכה הבינלאומית אקספו 67 במונטריאול. ספדי קנה את עולמו באותה תערוכה עם פרויקט המגורים החשוב "הביטאט", שהציע פתרון גלובלי לבעיית המגורים על ידי תיעוש תהליך הבנייה והוזלתו. מאוחר יותר, הוא צירף את אחד מיוצרי ביתן המראות, קולין לוו (Low) לתכנון חדר הזיכרון ביד ושם. דגם שבנו במהלך תכנון האנדרטה איפשר להכניס לתוכו את הראש ולצפות באפקט החזותי המתקבל.

ב-1984 נמצאו תורמים לבניית האנדרטה, אברהם ואדיטה שפיגל מקליפורניה, ניצולי שואה ששכלו את בנם, עוזיאל בן השנתיים וחצי, באושוויץ. עבודות הבנייה החלו באתר הנבחר, הגבעה שבין אוהל יזכור ובניין המנהלה. על הגבעה המלאכותית שנבנתה מחדש לאחר חפירת החלל תוכנן תיאטרון פתוח בן שלוש טראסות. שבע שורות כפולות של עצי ברוש נשתלו לאורך פאות המצולע. פסקול המיצב נועד להשלים את חוויית האינסופיות: הקראה מונוטונית רב-לשונית של רבבות שמות הילדים, ארץ מוצאם, גיל הירצחם.

ביוני 1987 נחנכה האנדרטה בטקס רשמי. הביקורות כנגד המיצב נדרשו בעיקר למניפולציה החזותית שגויסה לתעשיית הזיכרון. "זיקוקין די-נור", "דיסקוטק", "דיסנילנד", היו רק חלק מהביטויים ששימשו לביקורת האנדרטה; מבקרים אחרים נפעמו מהאפקט הכולל סוחט הדמעות, ונסחפו בהזיה של ספדי (פרסומים בעיתונות היומית בישראל - הארץ, ג'רוזלם פוסט, ובחו"ל - בוסטון גלוב). כך או כך, אנדרטת יד לילד קבעה סטנדרט חדש בתרבות ההנצחה בישראל ובכלל. חנוכתה היתה רגע לפני גל הנצחת שואה עולמי, שבמסגרתו תוכננו אינספור מוזיאונים ומונומנטים לשואה וליהדות בכלל, שמתחרים עד היום אלה באלה בכמות האטרקציות, הסנסציות ופעלולי הראווה שברשותם.

מה שהחל בשכפול אופטי בחדרי חדרים צמח תחת ידיו של ספדי לגידול פרא שהשתלט על הר הזיכרון כולו. ספדי ביד ושם הוא מקרה של מניפולציה אדריכלית-חושית שמבקשת לפעול על העל-טבעי, הפלאי, הפנטסטי. יד לילד היה הראשון בשורה של מיזמים ליריים באתר, כמו בקעת הקהילות החרבות (אדריכלי הנוף דן צור וליפא יהלום, 1983-1993) או אנדרטת הקרון. סך כל אלה ביטל את הבלעדיות של אוהל יזכור, שעם כל כובדו הצליח, אפילו בשמו, לתת ביטוי בנוי לארעיות, לענווה ולעמימות של ההנצחה היהודית המסורתית. כמונולית סטטי שהוא למעשה מצבה מוגדלת על קבר אחים וירטואלי עצום, אוהל יזכור הניח על ההר במינימום אדריכלות, הצהרה נוקבת של אבל.

ממבוך המראות של יד לילד דרך הקרון התלוי על בלימה ועד לנס פריזמת הבטון המרחפת משני צדי ההר - עבודתו של ספדי ביד ושם בשני העשורים האחרונים נטלה מהאתר כל אבל או צער. קשה להבין כיצד מערכות בקרת התרבות בישראל, אם ישנן כאלה, הניחו למוסד הממלכתי (שהוא בה בעת מכון מחקר, מוזיאון ואנדרטה) לאמץ בשיטתיות, בפתח המאה ה-21, את עלילותיו של ספדי בארץ המראה והפלאות. כמוסד הנצחה שהוקם על פי חוק וששם לו למטרה "להנציח את זכרון השואה ולהנחילה לדורות הבאים, כדי שזוועותיה ומוראותיה לא יישכחו לעד" (מתוך אתר האינטרנט של יד ושם), יד ושם כשל באחריותו המוסרית.

אתר יד ושם הופך כעת לאגרוף קפוץ של פונדמנטליזם, במקום שביקש פעם, לפני השקיעה, להתריע מפניו. רגע לפני שהשואה הופכת לזיכרון חמקמק באמת, ללא עדות אחת חיה, ולנוכח ההכחשה המתעצמת, על הביטוי ההנצחתי של השואה להיות מחויב להיסטוריזציה בנאלית ולמפעלי תיעוד ומחקר אינטנסיביים, ולא למפגנים אדריכליים מטאפיזיים.

משה ספדי, מהשורה הראשונה של האדריכלים בעולם וללא ספק האדריכל הישראלי המצליח בעולם, נולד בחיפה ב-1938 והיגר עם משפחתו לקנדה כשהיה בן 15. הוא למד אדריכלות באוניברסיטת מקגיל במונטריאול, שם נצברים היום בכספות כל רשימותיו ורישומיו. מאז פרויקט "הביטאט" שיצר ב-1967 הוא צבר מוניטין בינלאומיים, ונחשב כיום האדריכל הלאומי של קנדה. בישראל תיכנן, בין היתר, את ישיבת פורת יוסף ברובע היהודי, העיר מודיעין, מלון מצודת דוד (לשעבר הילטון ממילא), שכונת מגורי היוקרה כפר דוד, מרכז שמשון, והתוכנית לפיתוח מערב ירושלים. פרויקט ממילא שלו, אחד המיזמים היומרניים והבעייתיים בתולדות התכנון בישראל, תקוע מאז 1971. תכניתו הגרנדיוזית למתחם פי גלילות עומדת בלב הסכסוך בין חברת פי גלילות ומנהל מקרקעי ישראל. הוא שותף בכיר בתכנון פרויקט נתב"ג 2000, ולאחרונה שפט בתחרות הבינלאומית לתכנון הבניין החדש של מוזיאון תל אביב לאמנות. כידיד אישי של משפחת רבין, הוא נקרא לתכנן את מצבת השיש השחורה-לבנה של קברי בני הזוג רבין בהר הרצל, שחורגת מהסטנדרט הקבוע של מצבות גדולי האומה. כעת הוא בונה ברמת-אביב, על ראש גבעת הכורכר של תל-קסילה, את הבניין החדש של מרכז רבין לחקר ישראל, בניין שיהיה מונומנט לאיש ששנא מונומנטים. מה שאי אפשר לומר על האדריכל ספדי. (צ.א.)

המאמר התפרסם לראשונה ב"סטודיו" ינואר 2004.

 

 

נכתב ב-01/01/04
ברשת מ-03/07/04
yad1.jpg

נפולת

צבי אלחייני במאמר מגליון מס' 2 של "מעין": בסוף שנות השישים הציע ספדיה לחפור את שרידי הכותל המערבי ולחשוף תשעה מטרים נוספים של אבן, אחרי כמעט ארבעים שנה, הוא יישם את הרעיון ברמת אביב. >>>

ארכיטקטורה יודאיקה

מחוסנים מפני ביקורת אדריכלות עקבית, שאיננה - תוכננו, נבנו ונחנכו השנה בישראל עשרות מבנים שמבטיחים את המשך הגזע הדפוק של האדריכלות הישראלית–יהודית. מתוך סטודיו 162 (אוקטובר-נובמבר 2005). >>>

כיבוש+באוהאוס

מתוך סטודיו 161. גם לתערוכות אדריכלות ובנייה בישראל היה חלק בהפיכתם של ישראלים למתנחלים. איך מכר משרד הבינוי והשיכון פרוורים בשטחים, בתערוכת ההתנחלויות "הישגי ההתיישבות ביהודה ושומרון", מרכז הבנייה הישראלי, רמת אביב, 1983. תיעוד ראשון. >>>

הפרויקט הברזילאי

המודרניזם הברזילאי בשנות ה-40 וה-50 נחשב מקרה מאלף של "קניבליזם תרבותי" שהטמיע את העקרונות המודרניסטיים האירופוצנטריים, עד שהפרשנות הברזילאית היכתה באדריכלות של ארצות המקור כבומרנג של התבוללות צורנית. >>>

נימאייר בישראל

במרץ 1964 הגיע לישראל האדריכל הברזילאי הנודע אוסקר נימאייר. נימאייר, קומוניסט מוצהר, גלה מברזיל על רקע ההפיכה הצבאית שהתחוללה בה באותה שנה ושהה בישראל שישה חודשים.
פרק מתוך "הפרויקט הישראלי" ומתוך ספר בכתובים. >>>

"קו" וההיסטוריה של הכתיבה על אדריכלות בישראל (טיוטה לקראת מחקר)

באמצע המיתון של שנות ה- 1960, אולי בגללו, התרחבה באופן משמעותי זירת השיח על אדריכלות בישראל. בתוך שנה הופיעו בסמיכות שלושה כתבי-עת חדשים – קו, ארכיטקטורה, תוי – שעסקו, כל אחד בדרכו, באדריכלות, אמנות ומה שביניהן. >>>

אחיזות החוף, אחוזי החוף

גם קו החוף של ישראל, לכאורה קו הגבול הקונסנזואלי היציב היחידי שלה, אחוז מאז שנות השישים, בעיקר באזור תל אביב, בתזזיות התפשטות ובתכניות פיתוח גרנדיוזיות לכיבוש הים: ייבוש פיסות ים; ביצור חזית הים ברצף בינוי מסיבי; השתלחויות ספקולטיביות לבניית טריטוריות >>>

אנארכיטקט: על גורדון מאטה-קלארק

מתוך "סטודיו" 154: מאטה-קלארק איתגר לקראת סוף שנות השישים את דיסציפלינות התכנון באקטים פסבדו-אלימים, מתוכננים בקפידה, של הריסה ובפירוק מרכיבים חומריים ומבניים לקראת קריסה של קומפוזיציות קנוניות. >>>

הראשון בצמצום

האדריכלות הישראלית של העשורים האחרונים יכולה, אם לא חייבת, להיעזר בלוס כדי לנסח ואולי לתקן כמה מהבעיות העקרוניות של הפטפטת החזותית העודפת שלה. צבי אלחייני על אדולף לוס. >>>

סופרלנד

אדריכלות, אורבניזם ואדריכלות נוף עכשוויים בהולנד, מתוך סטודיו - גליון 121 >>>

 

הטובלרון והמוות

צבי אלחייני על הדימיון החזותי בין טרמינל 3 בנתב"ג 2000 והמוזיאון ההיסטורי החדש ביד ושם. משואה לתעופה. מתוך גליון "סטודיו" 160, NRG >>>

 

יוסי סוכרי אמיליה ומלח הארץ, וידוי

אמיליה היא אישה מזרחית שלא פגשנו כמותה בספרות העברית עד כה. לא מתחנחנת, אינה "חמה" ורגשנית, מתעבת בישול ואינה מנסה "להיקלט" בהוויה הישראלית האשכנזית. והגרוע מכל - היא מפקיעה מהזהות האשכנזית את היקר לה מכל: היא ניצולת שואה. >>>

דייויד בלוס ז'ורז' פרק, חיים במילים

ז׳ורז׳ פרק נולד ב 7- במרץ 1936 בפריז לזוג מהגרים יהודים צעירים מפולין. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התנדב אביו ייצק לצבא הצרפתי, נפצע בנוז'אן–סור–סן ב 15- ביוני 1940 , נלקח בשבי ונפטר למחרת. >>>

שרון רוטברד אדריכלות ללא ארכיטקטורה

על כיכר מלכי ישראל של אברהם יסקי ושמעון פובזנר, על אורי צבי גרינברג, ירושלים ותל אביב, ועל קסמה של הריקות. >>>

דרור בורשטיין קניון מלחה

רק בישראל כל מי שנכנס לקניון, מקום שאמורים להוציא בו כסף, לבלות, עובר טקס צבאי: שומר חמוש עוצר אותו, תא המטען נפתח. חיפוש. טקס המעבר הביזארי הזה ממחנה צבאי לעולם הצריכה, הוא קיצור ההיסטוריה של הישראליות בעשורים האחרונים. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית