בית

בבל , הודפס ב, 25/8/2019

אבנר דה-שליט איכות הסביבה כסוגיה חברתית-פוליטית

מתוך אדום-ירוק


בשעה שספר זה ייצא לאור, יזכרו רבים את גל החום הנורא שפקד את אירופה באוגוסט 2003. בצרפת, למשל, דווח על עלייה דרסטית במספר מקרי המוות בחודש זה. אומדן של הרשויות קבע שכ-10,000 איש ואישה בצרפת מתו בשל גל החום. לכאורה גל חום הוא תופעת טבע, מעין אסון ש"קורה לנו", ושאין מה לעשות נגדו. אבל אם בעבר נהגו בני אדם לראות בתופעות אקלימיות חריגות סימן לעונש מהאל, היום אנו יודעים שתופעות כאלה אינן בהכרח מקריות, ואינן דווקא ביטוי לחרון אפו של האל: הן נובעות במידה רבה מפעולות האדם. יש שיאמרו שקביעה זו נחרצת מדי, ושהשפעת האדם על האקלים עדיין שנויה במחלוקת. עם זאת, אי אפשר להכחיש שני נתונים שככל הנראה קשורים זה לזה: בעשור האחרון עלתה הטמפרטורה הממוצעת בעולם במהירות רבה, ובשני העשורים האחרונים של המאה העשרים גברו מאוד הן הפעילות התעשייתית המזהמת הן השימוש בכלי תחבורה. יתרה מכך, ניסיונות בינלאומיים להגיע להסכמים בדבר הורדת הייצור והזיהום נכשלו, ולא בכדי. כוחות אינטרסנטיים, בעלי תעשייה ובעלי הון, בעיקר בארצות הברית, הכשילו באופן עקבי ניסיונות אלה, ועל כך ארחיב בהמשך. לצורך הדיון כאן אדגיש שוב, שלא פעם מה שלהלכה מצטייר כבעיה של ה"טבע" או כבעיה שיש להבינה במסגרת "טכנולוגית" או "מדעית", למעשה הוא בעיה חברתית, כלכלית ואף פוליטית. משמעותו של טיעון זה מרחיקת לכת: אם הטיעון מוצדק, הרי גם הפתרון לבעיות איכות הסביבה חייב להיות פוליטי.

כבר מעצם הגדרת המונח – איכות הסביבה – אפשר לראות שהשאלה אינה טכנית גרידא, ולמעשה טמונה בחובה שאלה אידאולוגית. מה פירוש הדבר שהסביבה היא איכותית? עבור מי חשוב שהסביבה תהיה איכותית? עבור האדם? או אולי עבור הסביבה עצמה? רבים בקרב הפעילים הסביבתיים טוענים שמהמדברים על איכות הסביבה מתכוונים למעשה לאיכותה בעבור האדם. בכך, טוענים אותם פעילים, הם אינם שונים בהרבה ממי שרואים בטבע משאב שיש לנצלו לטובת האדם: אלה כאלה סבורים שהאדם עולה על הטבע. בטענה זו של הפעילים יש משהו כמעט דתי או קדמוני בדבר חטא הגאווה של האדם, הרואה עצמו עליון ונישא ביחס לטבע. זאת טעות, כך טוענים אותם פעילים: האדם הוא עוד מין בטבע ותו לא. בפילוסופיה מאפיינים קביעה כגון זו שהאדם הוא רק עוד יצור בעולם ואין לו כל עליונות על הטבע כקביעה מטאפיזית. אחת הטענות המרכזיות בספר זה היא שאין צורך לדון במטאפיזיקה ולהרחיק לכת כל כך כדי להבחין שהבעיות הסביבתיות קיימות, שהן נובעות מטעויות בתפישות עולם ובמדיניות או מאינטרסים כלכליים של בעלי הון גדולים ועושי דברם בקרב מקבלי ההחלטות, שיש להתמודד עמן בדחיפות לא רק כדי להציל את הסביבה מיד האדם אלא גם כדי להגן על האדם עצמו, ושהדרך להתמודד איתן היא פוליטית.

הבה נחזור איפוא לטענה שאמנם הבעיות הסביבתיות מצטיירות כ"מדעיות", אולם הן נובעות משיקולים פוליטיים, חברתיים וכלכליים. הנה כמה דוגמאות. חוקרת הצרכנות האמריקאית, ג'ולייט סשור (Schor), מסבירה את הסיבות לזיהום הגובר של מקורות המים בחומרי הדברה בסוף שנות התשעים כך: באמצע שנות התשעים פקד את דרום-מזרח אסיה משבר כלכלי חמור. אנשים קשי יום ניאותו, בלית ברירה, לעבוד תמורת משכורות נמוכות מאוד. רבים מהם הועסקו בתעשיית הביגוד וההנעלה, שייצרה בעיקר בעבור השוק הצפון אמריקאי. כיוון שעלויות העבודה ירדו מאוד, יכלו הפירמות הגדולות בארצות הברית להציע ביגוד במחירים נמוכים להפליא: מחיר יחידת בגד ממוצעת בארצות הברית בשנת 2002 היה דולר אחד! כיוון שכך, עלה הביקוש לבגדים חדשים. מיד גם חלה פריחה בתחום תכנון האופנה. במקום שהאופנה תשתנה פעם בשנה, כמקובל בשנות התשעים של המאה העשרים (גם נחיצות השינויים בתדירות שכזאת מעוררת תהייה), היא החלה להשתנות פעמיים בשנה. שינויים אלה הגבירו את הביקוש לביגוד חדש, וכמובן העצימו את הצורך של היצרנים לשמור על רמת שכר נמוכה מאוד בדרום-מזרח אסיה. עד כאן הדברים נראים לא הוגנים כלפי הפועלים במזרח אסיה, אך מה לכל זה ולסביבה? ובכן, הביקוש הגובר לביגוד ואי השימוש החוזר בביגוד ישן או "יד שנייה" הובילו לצורך גובר באספקת כותנה. כדי לנצל את ההזדמנות של ביקוש גובר, ובהיעדר אדמות נוספות, היה צורך להגביר את התפוקה לדונם. לכן החליטו החקלאים יצרני הכותנה להשתמש הרבה יותר בחומרי הדברה ובדשנים – אלה הם בדרך כלל חומרים זולים וזמינים, והעלות השולית של שימוש נוסף בהם אינה גבוהה. השימוש בחומרי ההדברה ובזרזי הגידול – בדרך כלל התברר שמדובר בשימוש עודף ושלא לצורך, שתפוקתו השולית קטנה מאוד – גרם לחלחול גובר של כימיקלים למקורות המים ולזיהום משמעותי של קרקע ומים.

דוגמה נוספת לאסון אקולוגי שמקורו בהתנהגות צרכנית קיצונית היא ההצפות בבנגלדש בשנות התשעים של המאה העשרים. הנהרות בדלתא שבדרום מדינת בנגלדש מנקזים מים מהרי ההימלאיה שבמזרח נפאל. עם גבור תנועת המטיילים המערביים בנפאל בשנות השמונים, חל גידול בדרישה למזון מבושל, לחימום מים ולחימום החדרים שמטיילים אלה ישנו בהם. כיוון שלא היתה אז אספקת חשמל סדירה במחוזות אלה, כרתו התושבים המקומיים את העצים כדי לספק אנרגיה בכמויות גדולות. הכריתה, מסתבר, היתה מסיבית ביותר. באזורים מסוימים נכרתו כ-90 אחוזים מהעצים בתוך כמה שנים. התוצאה היתה שבעת גשמי המונסון בנפאל נוצר סחף עצום של אדמה. אדמה זו זרמה אל יובלי הנהרות בבנגלדש, שקעה שם ו"הרימה" את קרקעית הנחלים והנהרות. על כן בכל פעם שהיה מונסון בבנגלדש, לא יכלו הנהרות לשאת את כל כמות המים, והם עלו על גדותיהם וגרמו מוות והרס נוראים. הבעיה הסביבתית הזאת בבנגלדש לא נבעה מעלייה בכמות המשקעים – או לפחות לא רק ממנה – אלא מפעילות תיירותית אינטנסיבית בארץ אחרת.

עד עתה השתמשתי כמה פעמים במושג "בעיות סביבתיות". הגיעה העת להגדיר מונח זה, שכן אעשה בו שימוש נרחב בהמשך. ובכן, כאשר מדברים על סביבה, יש המתכוונים לטבע, אבל למעשה מדובר בהרבה יותר מזה. גג בבית ירושלמי, שבו מקנן הבז האדום, הוא חלק מהסביבה. שדה חרוש בידי אדם גם הוא חלק מהסביבה. זיהום אוויר ממכוניות גם הוא חלק מהסביבה. אם כך, האם הסביבה היא "הכול"? ניתן לומר שהמונח סביבה מתייחס לכל הקשור באורגניזמים (קרי, יצורים שיכולים להתרבות), אבל גם לחלקים דוממים בעולם שבהם מתקיימים חיים. מה שחשוב לענייננו הוא שבביטוי "סביבה" טמונה שיטה להתבוננות בפרטים. לימודי סביבה, למשל, שונים מלימודי ביולוגיה בכך שהם אינם מדגישים את לימוד הפרטים – למשל הצבי או העץ הצומח ליד הנהר – אלא את היחסים בין הפרטים (הצמחים ובעלי החיים בעיקר): כיצד הצבי מנצל את העץ ואת הנהר, כיצד זרעי העץ מנצלים את הנהר כדי להגיע למיקום אחר וכיוצא בזה. אם כן, כאשר אנו מדברים על סביבה אנו מדברים על מערכת, שבה גורם אחד משפיע על גורם אחר, ופעולה לא אחראית במקום אחד עלולה להשפיע במקום אחר. מערכות אקולוגיות מתפקדות כל עוד יש בהן איזון. בעיות סביבתיות הן איפוא אירועים או פעולות המסכנים איזון שכזה. אורגניזמים אינם יכולים להתקיים בלי סביבה. אבל גם שינויים דרמטיים בסביבה נוטים לאיים על קיומם של חלק מהאורגניזמים, כולל האדם. יש שהאורגניזם מסתגל לשינויים, ויש שהשינויים מהירים וקיצוניים מכדי שיוכל להסתגל. כאשר קיים חשש שהשינוי מהיר מדי או דרסטי מדי, נוצרת בעיה סביבתית.

לא פעם מדברים על בעיה סביבתית בהקשר של זיהום. ישנם סוגים שונים של זיהום: זיהום אוויר על ידי גזים ועשן, זיהום מים וזיהום קרקע על ידי מתכות או כימיקלים, זיהום רדיואקטיבי וזיהום של רעש. כל אלה, במידה זו או אחרת, מהווים בעיות סביבתיות. אבל גם בעיות נוספות הן בעיות סביבתיות, ובראש ובראשונה דלדול המינים בעולם, אשר השפעתו עלולה להיות עצומה, בעיקר משום שקיומם של מינים רבים תלוי בקיום מינים אחרים. כדי להבין עד כמה מהירה ההשפעה, די אם נתבונן בדוגמה הבאה: בעקבות מחלת הפה והטלפיים הושמדו בקיץ אחד, בסוף שנות התשעים, כל הכבשים באזור האגמים בבריטניה. בעקבות זאת צמח העשב צמיחה מהירה. מכרסמים שונים, שעד אז היו חשופים למדי ונטרפו על ידי עופות דורסים, הצליחו להתרבות במהירות, ואילו העופות הדורסים נדדו למקומות אחרים. כדי למנוע את המשך המגמה, החזירה הממשלה אלפי כבשים לשטח.

הטענה של ספר זה היא איפוא שמקור הבעיות הסביבתיות הוא בדרך כלל באדם, ושניתן למנוע שינויים אלה. אך טענתי היא שלשם כך צריך רצון פוליטי, משום שבדרך כלל אנשים רבים מדי או גופים חזקים מדי אינם מעוניינים במניעה: הם חושבים שהמצב, שאותו אנו מגדירים כ"בעייתי", פועל לטובתם.

שאלות סביבתיות בעלות אופי פוליטי ברור הן רבות. למשל, כאשר צריך להחליט אם לשמר את עמק הארזים ליד ירושלים או לבנות בו שכונה או שמא כביש מהיר, ההחלטה היא סביבתית אך גם פוליטית באופן ברור. כאשר צריך להחליט אם להמשיך לגדל דגים בכלובים במפרץ אילת, ברור לכול מדוע יש כאן השלכות סביבתיות – המצדדים בהפסקת הגידול טוענים, בין היתר, שהזנת הדגים והפרשות הדגים גורמות להפרת האיזון האקולוגי, ועקב כך אוכלוסיית האלמוגים במפרץ אילת מתדלדלת, ואילו המגדלים טוענים שאין זה כך. ומדוע ההחלטה הזאת היא פוליטית? משום שההחלטה על הפסקת הפרויקט היא ממשלתית, והיא מושפעת מלחצים פוליטיים של גופים אינטרסנטיים: מצד אחד החקלאים וחברי הקיבוצים באזור, ומצד אחר לא רק שומרי הסביבה, אלא גם כרישי נדל"ן הלוטשים עיניים לשטח זה ומקווים לפתחו כאתר תיירות. אולם במבט מעמיק יותר ניתן לראות שגם שאלות אחרות הן סביבתיות ופוליטיות כאחת: כאשר מחליטים היכן להציב אתר לאיסוף פסולת או לניקוז מי קולחין, ההחלטה היא סביבתית בבירור. אך האמנם ההחלטה היכן למקם את האתר היא פועל יוצא של שיקולים כמו קיומן של שכבות גיאולוגיות בלתי חדירות או ריחוק ממרכזי מגורים? מחקר משווה מראה שיש נטייה חוזרת ונשנית בארצות רבות למקם את האתרים הללו ליד אוכלוסיות חלשות מבחינה כלכלית ופוליטית. דפוס החלטות כזה אינו יכול לנבוע משיקולים אקולוגיים. משהו פוליטי מתרחש. מדוע הוא מתרחש? מדוע קבוצות אלה נכשלות בהגנה על עצמן ובמניעת "משיכה" של זיהומים ופסולת למקומות מגוריהן? על כך ארחיב בפרקים השלישי והרביעי העוסקים בצדק סביבתי ובדמוקרטיה.

גם במישור הבינלאומי ניתן לראות שיש פוליטיזציה של הטיפול בבעיות סביבתיות; יתרה מכך, בגלל שיקולים פוליטיים נוצרות בעיות סביבתיות, וחלק מהבעיות אינו נפתר. לעתים אף נעשה שימוש דמגוגי בטיעונים מדעיים למחצה או לא מדעיים בעליל כדי לדחות פתרונות מסוימים ולהציע פתרונות אחרים, אשר מבחינה אקולוגית אינם בהכרח הפתרונות הטובים ביותר.

דוגמה מאלפת לכך, לעניות דעתי, היא השימוש בתיאוריית "התפוצצות אוכלוסין". רבים בקרב חברַי ועמיתַי הפעילים בתחומים סביבתיים מקבלים את ההסבר הבא לבעיות הסביבתיות: הסיבה שיש עומס יתר על מערכות אקולוגיות היא שיש יותר מדי בני אדם. אם יהיו פחות אנשים, יהיה פחות זיהום, ולכן גם תהיינה פחות בעיות סביבתיות. לכאורה זהו הסבר פשוט. אולם כאשר בודקים את ההסבר לעומקו, ניתן לראות שאין בהכרח קשר בין מספר האנשים לבין הזיהום. בארצות הברית חיים רק 4 אחוזים מאוכלוסיית העולם, אבל היא אחראית פחות או יותר ל-25 אחוזים משחרור הגזים היוצרים את מה שמכונה "אפקט החממה", קרי התחממות כדור הארץ. חִשבו על הזיהום הנובע ממכוניות. באום אל-פחם ובבני ברק יש מספר רב יחסית של נפשות בכל משפחה. האם זיהום האוויר ממכוניות שם רב? בהרצליה יש 38 מכוניות לכל 100 נפשות, ובהוד השרון 32. בבני ברק רק 11, ובאום אל-פחם אף פחות (10). לאמור, הזיהום ממכוניות רב לאו דווקא במקום שבו חיות נפשות רבות. למעשה, אפשר אף לטעון שההפך הוא הנכון: בדרך כלל משפחות מרובות ילדים הן עניות יותר, ולכן הצריכה שלהן נמוכה מאוד. ככלל, כל מחקר אמפירי מראה שאוכלוסיות מרובות ילדים מזהמות פחות, בין שהחישוב הוא של כמות הזיהום לכל משפחה ובין שהחישוב הוא של כמות הזיהום לכל אדם.

נתונים אלה נעלמו משום מה מעיני המצדדים בתיאוריית התפוצצות האוכלוסין. לעתים גם קורה שהמצדדים בתיאוריה זו מסתמכים על נתונים נכונים, אולם פרשנותם שגויה. למשל, בארצות הברית גדלה האוכלוסייה בין 1960 ל-1970 ב-23.8 מיליון איש. מספר המכוניות באותן שנים גדל ב-21.8 מיליון. לכאורה, הרי לכם קשר ברור בין גידול באוכלוסייה לגידול במספר המכוניות, וכך אמנם טוענים המצדדים בתיאוריית התפוצצות האוכלוסין. אולם הגידול באוכלוסייה היה של בני אפס עד עשר, ואלה, כידוע, אינם נוהגים. אם כן, צריך להסביר את הגידול במספר המכוניות בעזרת משתנה אחר.

ייתכן שכאלה הם פני הדברים, מודים המודאגים בשל התפוצצות האוכלוסין, אך מוסיפים שאין ספק שיש יותר מדי אנשים, הרי הכול מרגישים את הצפיפות הגוברת ואת מיעוט השטחים הפתוחים. "האם יספיק לכולנו המזון בעתיד?" הם שואלים. מסתבר שהטענה הזאת פשוט בלתי מבוססת. אילו היינו לוקחים את כל אוכלוסיית העולם, מחלקים אותה למשפחות של 4 נפשות ונותנים לכל משפחה שטח של 400 מ"ר, הכולל בית על שטח של 100 מ"ר וגינה רחבה לגידול מזון, ניתן היה לדחוס את כל אוכלוסיית העולם לשטח של טקסס או לשטח גדול מעט יותר משל צרפת. כל שאר העולם יהיה ריק מאדם. "רגע", תאמרו מיד, "אבל לא השארת מקום לקניונים, לנמלי תעופה, לכבישים, לאולמות קולנוע ולמגרשי ספורט". נכון. אבל ראשית, גם אם נשאיר מקום, עדיין יהיה מספיק שטח פנוי בעולם. ושנית, ואף חשוב מכך, זאת אכן הבעיה. הבעיה אינה בהכרח מספר האנשים, אלא רמת הצריכה של האוכלוסייה.

בשום אופן אינני מתכוון להטיף לצרכנות מינימלית; אבל גם התעשיינים מודים שחלק גדול מהייצור היום מיותר. הם מודים בכך בפועל, בעת שהם עורכים "מבצעים" כדי לשווק את המוצר, ומשקיעים הון עתק בשיווקו. מדוע? משום שאנשים לא היו קונים מוצרים אלה, משום שלמעשה הם אינם צריכים אותם. היצרנים יוצרים לא רק את המוצר, אלא גם את הצורך בו, בעזרת הפרסום והשיווק. זהו, איפוא, צורך מלאכותי. כך שהטענה שמקור הבעיות הסביבתיות הוא באוכלוסייה מצריכה הוכחה מוצקה הרבה יותר.

אם כן, מדוע טענה זו זוכה לפופולריות? רבים מאמינים בה בתמימות, בין היתר משום שברור לכל בר דעת שבהתעלם משאר הגורמים, ככל שיש יותר אנשים כך הזיהום הנוצר גדול יותר. אלא שחשוב לשים לב ששאר הגורמים משמעותיים מאוד, ובעיקר רמת הצריכה של העשירונים העליונים או יחסי המעצמות הכלכליות עם העולם המתפתח: כל עוד יהיו חומרי הגלם והעבודה זולים כל כך, וכל עוד יוכל העולם המייצר לשלוח את הזיהום לקבורה בארצות העולם המתפתח, ימשיך העולם העשיר לייצר מוצרים שאין לו כל צורך בהם מבלי להביא בחשבון את העלויות הסביבתיות. המאמינים בגרסת התפוצצות האוכלוסין מעלימים מכך עין לעתים. יש הטוענים שלאנשים מסוימים כדאי שאחרים יעלימו מכך עין. במילים אחרות, לרבים כדאי שהתפוצצות האוכלוסין תהיה ההסבר הדומיננטי לקיומן של בעיות סביבתיות: אם אכן יסברו רבים שזו הסיבה לבעיות סביבתיות, יוכלו אותם אנשים להמשיך לחיות ברמת חיים גבוהה מאוד ולזהם את הסביבה באופן משמעותי. ייתכן. אבל אפשר גם להתבונן על התופעה באופן קונספירטיבי וציני פחות: יש כאן ויכוח בין שתי אידאולוגיות. על פי האידאולוגיה האחת עדיף שיהיו אנשים רבים שיוכלו לחיות ברמת חיים נאותה, אבל בעולם שוויוני יותר, שבו קיימת צרכנות מתונה ונבונה, ושישתדלו לא לזהם; על פי האידאולוגיה השנייה עדיף שיהיו אנשים מעטים, ושהם, או אולי חלקם, יוכלו להמשיך לחיות ברמת חיים גבוהה, מבלי שיצטרכו לתת דין וחשבון אישי על המידה שבה פעולותיהם מזהמות את הסביבה.

הוויכוח הזה פוליטי למדי: הטענות בדבר התפוצצות אוכלוסין רווחות לרוב בקרב אליטה אמריקאית, ולעתים הטיעונים כה שקופים, עד שלקורא נדמה שהוגיהם פשוט סולדים מריבוי אוכלוסין של ה"אחרים". פול אהרליך, שבזמנו היה מראשי הכותבים נגד ריבוי אוכלוסין, כתב את הדברים הבאים, שלדעתי מדברים בעד עצמם:

"אני מבין את בעיית האוכלוסין זה זמן רב, אבל הבנתי אותה באופן רגשי רק בלילה דביק אחד בדלהי, לפני שנים ספורות. אשתי, בתי ואני חזרנו למלון שלנו במונית "ענתיקה". המושבים רחשו פרעושים. ההילוך היחיד שתיפקד היה ההילוך השלישי. כאשר זחלנו כך בעיר הגענו לאזור משכנות עוני הומה אדם. הטמפרטורה היתה גבוהה בהרבה מ-40 מעלות; באוויר היה אובך של אבק ועשן. ברחובות חיו אנשים רבים. אנשים שאכלו, אנשים שהתרחצו, אנשים שישנו. אנשים שביקרו, אנשים שהתווכחו וצעקו. אנשים שדחקו את ידיהם לחלונות המונית וקיבצו נדבות. אנשים שחִרבנו והשתינו. אנשים שנתלו על אוטובוסים. אנשים שרעו בעלי חיים. אנשים, אנשים, אנשים. בשעה שהתקדמנו באיטיות דרך ההמון, העניקו הנהג הצופר, האבק, הרעש, החום ומדורות הבישול תחושה, שמנקודת ראות מסוימת כך נראה הגיהנום. האם אי פעם נגיע למלון שלנו? שלושתנו היינו מפוחדים".

ממה פחדו אהרליך ובני משפחתו? מאנשים החיים ברחוב? מכך שלא יגיעו למלון היוקרתי שלהם? מה בדיוק מפריע לאהרליך במחזה הזה? שחייו אינם יציבים? שהנאותיו של התייר האמריקאי בדלהי אינן שלמות כל עוד יש עוני? בבקשה, קום ועשה. שלם מס גבוה יותר, ולו אך במעט, כדי שהכסף הזה יעבור לממשלת הודו, והיא תפתור את בעיות העוני. אמור לממשלתך להפנות כספים המושקעים בחימוש לסיוע חוץ, להקמת מפעלים בהודו. אינני מכיר את אהרליך, וייתכן שגם הוא עצמו אינו שבע נחת מדרכה הכלכלית-סביבתית של ארצות הברית. אבל לקוראים דברים אלה נדמה שהוא, כמו רבים אחרים, רואה את המצב דרך עיניהם של מי שלא יוותרו על "דרך החיים האמריקאית" שלהם.

האמנם הגופים האינטרסנטיים מתנהגים בציניות מקיאבליסטית שכזאת? קשה להוכיח טענות כאלה, אולם יש מדענים החוקרים סוגיות סביבתיות, הטוענים זאת בבירור. אחד מהם הוא הסוציולוג הנודע ריילי דאנלפ (Dunlap), מי שנחשב לאבי הסוציולוגיה של הסביבה בארצות הברית. בשני מאמרים שפירסם בצוותא עם אקרון מקרייט (McCright) הוא קובע בצורה חד משמעית: הלובי התעשייתי והלובי של הנפט בארצות הברית אחראים לכך שארצות הברית מתכחשת למחויבויות בינלאומיות ולהסכמים בינלאומיים בדבר הפחתת הפליטה של גזים הקרויים "גזי חממה".

הנה בקצרה טענתם של דאנלפ ומקרייט: נהיר לכול שכמות הפחמן הדו-חמצני (CO2) הנוכחית הנפלטת לאטמוספירה מסכנת את המשך קיום המינים. הפסימיים ביותר אף טוענים שיש לצמצמה ב-60 עד 80 אחוזים בתוך שנים מעטות. גז זה הוא גז מרכזי בתופעת "אפקט החממה": גזים כגון הפחמן הדו חמצני וגז המתן (CH4) יוצרים מעין מעטה סביב כדור הארץ, ואינם נותנים לחום (לקרינה אינפרה-אדומה) להתפזר. כך הטמפרטורה הממוצעת על פני כדור הארץ עולה בשנים האחרונות. הגזים האלה נפלטים בכמויות גדלות והולכות בגלל פעילות תעשייתית גוברת והולכת, שריפת דלק פוסילי (דלק מאובנים, כלומר שמן, פחם וגז טבעי שנוצרו משכבות צמחייה בלחץ שכבות קרקע ומים), שריפת יערות וכריתה מסיבית שלהם ובגלל חקלאות אינטנסיבית (משקים גדולים ותעשייתיים), בעיקר של בעלי חיים. אמנם יש המתלוצצים ושואלים מה רע בעלייה קלה בטמפרטורה, אולם ברי שממבט מהיר בטבע ובפעילות האנושית ניתן לראות שסכנות רבות טמונות בכך: ראשית, עלולה להתרחש המסה של חלק מהקרחונים ובעקבותיה עלייה בגובה פני המים, כך שאזורים רבים יוצפו. למעשה, כבר היום ישנם איים באוקיינוס השקט שתושביהם מתכוננים לפינוי ולאובדן מוחלט של ארצם מתחת לפני הים. שנית, פעילות כלכלית רבה, כגון ייצור המזון שלנו, תלויה בקיומו של מזג האוויר הנוכחי. שינויים דרמטיים ותכופים במזג האוויר עלולים להביא לחוסר יכולת לתכנן ייצור מזון, ולכן עלולים להביא לרעב. שלישית, עלייה בטמפרטורה עלולה להביא לעלייה נוספת בצריכת אנרגיה, למשל שימוש גובר במיזוג אוויר, ואם אנרגיה זו לא תבוא ממקורות ידידותיים לסביבה, כגון חוות רוח או אנרגיה סולרית, הרי זו תרומה נוספת לאפקט החממה, וחוזר חלילה.

בשנת 1990 הגיש הפאנל הבינלאומי העוסק בשינויים במזג האוויר(Intergovernmental Panel on Climate Change – IPCC) דו"ח למוסדות האו"ם ולקהילייה הבינלאומית ובו המלצות ספציפיות לשינויים ולצמצומים בהליכי הייצור בעולם כדי למנוע פליטה של גזי חממה בכמות מסוכנת. החלו ההכנות לוועידת קיוטו, ועידה בינלאומית להחלטה על צמצום שחרור גזי חממה. תגובתם של קונצרנים גדולים של תעשייה ונפט, שחלקם כבר השקיעו הון עתק בפיתוח טכנולוגיית ניצול אנרגיה ממקורות לא ידידותיים לסביבה, בעיקר בארצות הברית, היתה מהירה. בשעה שממשלות רבות עמלו על הכנת הטיוטות להסכמים בינלאומיים, הציפו גופים אלה את התקשורת בממצאים של מחקרים "מדעיים". המתודה שלהם היתה דומה מאוד לזו של גופים שמרניים שנאבקו ברפורמות החברתיות של הנשיא לינדון ג'ונסון כשלושים שנה קודם לכן, ובליברליזציה של ההפלות כעשור ויותר קודם לכן. במקרה של גזי החממה היתה האסטרטגיה משולשת:

(1) הכחשת העדויות בדבר התחממות כדור הארץ והכפשת מחקרי המדענים המזהירים מפני התחממות כמדע בלתי אמין (junk science).
(2) הצגת טיעון שלפיו גם אם ההתחממות תתרחש, היא רק תשפר את חיינו. טיעון זה נשען על תחושה של רבים ש"קור" אינו נעים. (אלא שמובן שהאלטרנטיבה להתחממות כדור הארץ אינה "קור").
(3) הצגת טיעון נוסף, שלפיו המדיניות נגד התחממות כדור הארץ תפגע בביטחון הלאומי האמריקאי ותסכן את דרך החיים האמריקאית (The American way of life).

במסגרת המאבק הפוליטי הופצו סטיקרים המשמיצים את אל גור, סגן הנשיא בממשל של ביל קלינטון, ומי שלא פעם דרש וכיוון מדיניות ידידותית יותר לסביבה. ארגון בשם Citizens for a Sound Economy אף הפיץ סיסמה בעלת קונוטציות מובנות: Al Gore is a Pain in my Gas. הקמפיין הצליח. בשנת 1997 הצביע הסנאט האמריקאי ברוב מוחלט לדחות את הסכמי קיוטו, אלא אם כן יוכנסו בהם שינויים כך שההסכם לא יזיק לארצות הברית. על הסכמי קיוטו חתמו כ-100 מדינות, ועל פיהם תצומצם פליטת גזי החממה לרמה של 5.2 אחוזים מתחת לרמה שנפלטה בשנת 1990 בתוך 15 שנה. ההסכם התחשב מאוד במדינות המזהמות: כל מדינה קיבלה היתרי זיהום ביחס ישיר למידה שכבר זיהמה. סעיף זה הוכנס כדי להקל על המדינות המתועשות לקבל את הדין; אולם הסנאט האמריקאי דחה גם הסכם נוח זה. תחת זאת הציע הממשל האמריקאי מסחר בזכויות זיהום – הסדר שייטיב בהרבה עם ארצות הברית (ראו להלן בפרק הראשון) – והורדה של 20 אחוזים בפליטת הגזים עד שנת 2080. כמובן, כל בר דעת יבין שהסכם מסוג זה, הקובע יעדים לטווח של יותר מ-80 שנה, אינו יעיל כלל וכלל. הבעיה היא, אם כן, פוליטית וחמורה: אם ארצות הברית, כמזהמת הראשית, אינה משתפת פעולה עם הסכמים בינלאומיים, מה הטעם בהם?

כל אלה מעלים אפשרות, שלו ידע הציבור את הדברים לאשורם, היה קם ומוחה, קם ונוקט פעולה, ולו רק כדי לגונן על עצמו. לכן רבים בקרב אנשי הסביבה סבורים שדמוקרטיזציה היא חלק בלתי נפרד מהמאבק להגנת הסביבה. אבל האם דמוקרטיזציה תישא בחובה נגישות רבה יותר לידע ולמידע בדבר מפגעים סביבתיים? ואם כן, מהי הדמוקרטיזציה הנכונה? והאמנם יש לנו הוכחות שמשטרים דמוקרטיים ומועצות מקומיות קשובים יותר מגינים יותר על הסביבה? השאלות הללו יידונו בפרק השלישי. לפני כן אעלה את הטענה שבעיות סביבתיות הן בעיות של צדק חברתי, ולכן פתרון בעיות סביבתיות הוא גם חלק מיצירת צדק חברתי. יתרה מכך: כדי לפתור בעיות סביבתיות צריך לחשוב במונחים של צדק חברתי. אבל מהם האינטרסים הכלכליים המעורבים והגורמים לפגיעה סביבתית? ומדוע גופים להגנת הסביבה פועלים לאחרונה נגד הגלובליזציה? בכך אפתח בפרק הראשון. משום שהבעיה אינה רק להציג בפני הציבור את הידע הסביבתי הנכון, אלא גם ליצור מודעות סביבתית ותודעה סביבתית. בטרם אמשיך, ברצוני להתעכב על שלושת המושגים הללו.

למעשה, אלה שלושה שלבים בדרך למאבק סביבתי או בדרכם של אנשים לקום ולומר: "מה שעושים פה הוא לא בסדר. אנו רוצים, אנו דורשים שינוי מדיניות". השלב הראשון הוא ידע סביבתי, השלב השני הוא מודעות סביבתית והשלב השלישי הוא תודעה סביבתית. ידע סביבתי הוא מצב שבו אנשים רוכשים ידע בסיסי לפחות בנושאים סביבתיים, כגון מהו אפקט החממה, מהי בעיית זיהום הנחלים בישראל, מהו "החור באוזון" ומה זה "תירס מהונדס גנטית". ידע זה הוא מעין אוריינות בתחום הסביבתי. ללא הכרת המושגים הללו אי אפשר לומר דברים משמעותיים, וקשה לפעול בנושאים סביבתיים. למעשה, אחד המכשולים העיקריים הניצבים בפני אנשים שאינם מקצועיים בדרך להתגייסות למאבקים סביבתיים הוא חוסר היכולת להפנים את מכלול הידע הרב, שחלקו עדיין שנוי במחלוקת (ויש לציין זאת, כי חלק מהפעילים נוטים לקיצוניות השנייה כאשר הם מקבלים תיאוריות ספקולטיביות משונות כאילו היו ידע מדעי מגובש ומוכח.) השיח הסביבתי סובל קשות מבורות בנושאים מרכזיים. למשל, נאמר לי פעם שרונלד רייגן הכריז ש"העצים אחראים לתשעים אחוזים מבעיית הזיהום". בין אם סיפור זה נכון ובין אם לאו (אני מקווה שאינו נכון, אבל חושש שיש לו בסיס), הוא משקף בורות מסוימת בקרב מנהיגים בפרט ובקרב הציבור בכלל באשר לבעיות סביבתיות.

השלב השני, מודעות סביבתית, מתרחש כאשר אנשים מבינים שהבעיות הסביבתיות משפיעות על חיינו במידה כזו שהן מציבות אתגרים מוסריים, כגון מהי מידת האחריות של בני האדם כלפי בעלי החיים, באיזו מידה מותר לנו לבתר מערכות אקולוגיות כדי לסלול כביש, כמו למשל 'חוצה ישראל', מה מחויבותנו לדורות הבאים, כולל הדורות שטרם נולדו, מהי מידת הסיכון שמותר לנו כחברה להטיל על פועלים במפעלים שבהם, למשל, קיימת סכנה של חשיפה לקרינה רדיואקטיבית ועוד. השלב השלישי, התודעה הסביבתית, מתרחש כאשר אנשים בעלי מודעות סביבתית מבינים שהסוגיה היא בעלת אופי פוליטי, ושכדי לפתור אותה יש להיכנס למערכת פוליטית של משא ומתן או מחאה או פעילות פוליטית כלשהי. בדרך כלל אנשים בעלי תודעה סביבתית גם מקשרים בין מדיניות סביבתית לבין עמדות פוליטיות בנושאים אחרים, כגון מדיניות חוץ וביטחון, מדיניות מגדרית שוויונית וכיוצא בזה. אם נרצה להשתמש במונחים אלה, הרי השאלה בספר זה היא כיצד דואגים לכך שלציבור תהיה נגישות לידע סביבתי, ושידע זה יהפוך למודעות ולתודעה סביבתיים.

הפרק הראשון בספר מציג את המודל השכיח ביותר לחשיבה בנושאי סביבה, והוא המודל הכלכלי שעל פיו הסביבה היא משאבים לניצולו של האדם. הפרק מעלה הסתייגויות מדרך חשיבה זו ומציג מודל אלטרנטיבי: חשיבה כאזרחים ולא כצרכנים. הפרק השני ממשיך דיון זה בהצביעו על אי הצדק בחלוקת הנגישות לסביבה נקייה ובטוחה. זהו אי צדק בין קבוצות חזקות למוחלשות, אך הראשונות משתמשות במודל החשיבה הכלכלית כדי להצדיק את קיום החלוקה הבלתי שוויונית. הפרק השלישי מתחיל להתוות את הדרך לפתרון, ובהמשך להצבעה על אי הצדק הוא מראה כיצד היתה יכולה להיות לקבוצות מסוימות נגישות טובה יותר לסביבה נקייה ובטוחה לו היו להן אמצעים דמוקרטיים להשתתפות. הפרק הרביעי משלים טיעון זה בהצביעו על חשיבותם של ארגונים לא-ממשלתיים במאבק לצדק סביבתי ולהגנה על הסביבה.

לסיום המבוא הארוך עלי להעיר הערה חשובה לגבי אופיו של ספר זה. אמנם הספר הוא אקדמי ואובייקטיבי, לאמור בכתיבתו אני מחויב לשיפוט זהיר של הטענות, לביסוסן על מידע אמפירי ככל הניתן ולהכפפתן למבחן העקביות, אולם איני מתיימר להציע לקוראים ספר ניטרלי. הקוראים יבחינו במהרה שאני משוכנע שהדמוקרטיה, במובן של משטר המשתף את האזרחים בדיון על אודות החלטות על מדיניות ועיצובן, היא המפתח להגנה על הסביבה. יתרה מכך, אני משוכנע שכלכלת השוק ומדינה שנסוגה מהחלטות ומהתערבות אינן מתכון טוב להגנה על הסביבה. איני מנסה לטשטש עמדות אלה. חשוב שהקוראים ידעו שיש אנשי מדע אחרים, הסבורים שטעות בידי ובידי מי שסבורים כמוני. יש הוגים וחוקרים הטוענים שהכפפת הכלכלה למנגנוני השוק והיעדר תקנות הם ערובה לשמירה על סביבה נקייה ובריאה. אחרים סבורים שעלינו לדאוג לשינוי תודעתי בלבד, וכך יבוא הכול על מקומו בשלום. יש המדגישים את ההתנהגות הצרכנית: לו יכירו הצרכנים באחריותם לסביבה, קרי יאמצו תודעה סביבתית ויצמצמו באופן דרסטי את צרכנותם ואף ישנו את אופיה, למשל יימנעו מלטוס במטוסים, תצא הסביבה נשכרת בצורה הטובה ביותר. הקוראים ילמדו שלעניות דעתי לצרכנות המערבית האובססיבית יש מקום נכבד בנטל ובגרימת הנזק הסביבתי, אולם זהו רק גורם אחד מני רבים. השינוי החשוב ביותר, שאותו אני רוצה להדגיש, הוא שינוי בדפוסי השלטון והכלכלה. לו היה זה ספר רחב יריעה פי כמה וכמה, הייתי מציע לקוראים ידע נרחב יותר על התפישות השונות. מכיוון שהספר נועד להיות מעין מבוא לנושא, ולאו דווקא מבוא ניטרלי, בחרתי להציג את עמדתי ללא כחל ושרק. עם זאת, חשוב לציין שבקרב אנשי מדעי החברה החוקרים את נושאי איכות הסביבה, זוהי ללא ספק אחת העמדות השכיחות ביותר. האם היא נכונה? לקוראים נתונה הרשות להיות השופטים.


הערות
1.  קבוצה על עורכי דין בארצות צפון אמריקה אף טוענת שניתן להאשים קונצרנים מזהמים בג'נוסייד – בטבח בבני אדם – משום שהם אחראים באופן ישיר למוות, לחולי ולעוני של מאות אלפי אנשים.

2. Schor, Juliet, The Overspent American: Why We Want What We Don't Need, Harper
Perennial 1999 וגם: http://www.bostonreview.net/BR24.3/schor.html

3.  Ehrlich, Paul, The Population Bomb, London 1971.

4.  McCright, Acron and Dunlap, Riley, "Challenging Global Warming as a Social  Problem", Social Problems Vol. 47, 2000, pp. 499-522. McCright, Acron and Dunlap, Riley,"Debating Kyoto", Social Problems, Vol. 50, 2003, pp.348-373.

5. לדוגמה, במשך עשור (מ-1975 עד 1985) נכרתו ונשרפו כ-180 אלף קמ"ר שטחי יער בברזיל, שטח שגדול פי כמעט תשעה משטחה של ישראל.

 6. המרכאות לגיטימיות, שכן מחקרים אלה פורסמו מעל במות לא מדעיות, למשל בכתבי עת שאינם עוברים שיפוט מדעי.

 7. יש לציין שהוויכוח על התחממות כדור הארץ הוא כפול: השאלה הראשונה היא אם אמנם קיימת תופעה של התחממות. התשובה על כך ברורה לחלוטין, והיא חיובית – ראו מק'קיבן, ביל, קץ הטבע, תשר 2000, פרק ראשון – ובכל זאת קיימות הכחשות של התופעה. השאלה השנייה היא אם יש להסביר את התופעה בפעילות אנושית ייחודית או שהיא כבר התרחשה בעבר, והסיבות לה נעלמות כרגע מעינינו. בעניין זה הוויכוח פתוח יותר, וגם אנשי איכות הסביבה מודים שעלינו לאשש את התזה שלפיה פעילות אנושית ספציפית היא הגורם העיקרי או הבלעדי להתחממות. על כל פנים, התזה הזאת אינה חידוש רדיקלי. למעשה, המלומד השבדי סוונטה ארהניוס (Svante Arrheniusm 1859-1927) היה הראשון שהצביע על כך כבר בשנת 1896. כמו כן חשוב לציין שהשינויים בטמפרטורות נראים לכאורה מזעריים, אבל עלינו לזכור שירידה של 3 מעלות צלזיוס בממוצע, למשל, תביא לעידן קרח חדש.

 8. יש לשער שטיעון זה נפל על אוזניים קשובות: המכונית היא חלק בלתי נפרד מאורח החיים ומהתרבות האמריקאיים, וצמצום השימוש בה היה נתפש כאיום שהוא יותר מאיום כלכלי. ניתן לראות זאת בעובדה שהשימוש במכוניות מהווה שליש מניצול הנפט ומוצריו בעולם לעומת שני שלישים מניצול הנפט בארצות הברית.
 
 9. בסקר שערכתי בראשית שנות התשעים בישראל הוכח קשר חזק בין עמדות ליברליות בנושאים כגון שוויון בין המינים, עונש מוות ומדיניות חינוך ורווחה לבין נכונות לתשלום מסים ולהשקעות ציבוריות בנושאים סביבתיים או דאגה לבעיות סביבתיות בכלל בקרב הציבור בישראל. גב' אורלי פלד, דוקטורנטית באוניברסיטה העברית, הוכיחה קשר דומה בקרב אוכלוסייה שמלכתחילה אמורה לגלות תודעה סביבתית – עובדי החברה להגנת הטבע. גם ניתוח פעילות (שאילתות, הצעות חוק וכיוצא בזה) של חברי כנסת בנושאים סביבתיים מראה זיקה די ברורה בין עמדות פרוגרסיביות בנושאים חברתיים לתודעה סביבתית.
 
 10. עד כה ציינתי את הבעיה של קיום ידע סביבתי שאינו מתורגם לתודעה סביבתית. אולם מעניין לציין שלעתים קיימת תודעה סביבתית ללא ידע סביבתי. הדבר עשוי להצביע על כך שבחברות מסוימות (בגרמניה, בהולנד, בסקנדינביה) האידאולוגיה ה"ירוקה" הכתה שורשים במידה כזאת שאנשים מקבלים אותה כתפישת עולם "נכונה" במובן המוסרי מבלי להזדקק כלל לביסוס אמפירי. זאת ממש כפי שיש היום אנשים המאמינים בשוויון והדורשים יתר שוויון מבלי שידעו מהן בדיוק הבעיות האמפיריות הכרוכות באי שוויון.



nod.jpg

התפרצות הר געש אתנה, סיציליה / נאסא

http://readingmachine.co.il/home/books/1104870449/1104870879