בית

בבל , , 20/11/2019

                           

 

דורית אברמוביץ' המלך עירום: פתח דבר

מתוך המלך עירום

לא ניתן לאתר במדויק מתי נפרץ הסוד לראשונה. אי אפשר לדעת מהו הרגע הראשון בו נסדקה השתיקה. כי גילוי עריות הוא לא אירוע אחד וגם לא רק מעשה אב, אלא דינמיקת חיים שלמה בה אין גבולות והכל מותר והכוח כולו טמון בשריריו של הפטריארך. בילדותי חלמתי להיות גיבור מתוך ספר, יפה מראה, אציל, בלי כלי זין, חכם שגובר על האב הפרא. אז עוד לא ידעתי לחבר במילים את מה שהדעת עוד לא העלתה, על אלימות של גבר בגופה של הבת, והסוד עוד לא קיבל מרווח של מציאות שתוכל לתאר מעשה של התעללות במסווה של אהבה והורות.
ורק בגיל 22, במחוות גוף בת דקה אחת, נפרצה מתוכי השכחה, אז ידעתי לראשונה כי ניצולת גיהנום אני, שורדת של התעללות מינית, אבל עוד לא העליתי על דעתי כי יבוא יום ויעמדו לי כוחותי להביא את הסיפור, שרובנו עוד מעדיפים לדחוק אל מתחת למצולות של שכחה חברתית, שמקריבה כל ילדה שישית.

כיצד נוכל להמשיך להאמין בפנטסיית הנישואים ובחלום המשפחה אם נסכים כולנו להביט נכוחה בסטטיסטיקת האימה, לפיה כל אישה שלישית וכל גבר שביעי הם קורבנות של תקיפה מינית, ואחת משש ואחד מעשרה הם ניצולי גילוי עריות בגלל חברה שעדיין מקדשת את יחסי השליטה. רוב קורבנות סטטיסטיקת האימה חוו את האלימות בתוך חיי המשפחה, התא הגרעיני המייצר הכי הרבה פשעים נגד נשים וילדים. כבר אז, לפני  17 שנה, עת נתגלתה לי בפעם הראשונה הידיעה כי אני עוד אחת מניצולות המגפה, חלמתי כי אולי יבוא יום ונצליח השורדים והשורדות להושיט ידינו, לחבור יחדיו, להוות מסה קריטית וחיה של תופעה שהשתיקה עוד יפה לה.
ובתהליך כואב, מייסר ומופלא, התגלתה לי מציאות ילדותי, כל פעם עוד פסיעה, עד שהפכה האימה להיות מעשה שהיה, שאותו החלטתי לפני שלוש שנים בלבד לחשוף לעולם. בתחילה היה זה נדמה אך חלום, ועוד הייתי שקועה בחילןץ עצמי ממחוזות הזוועה ולילותי היו עמוסים בסיוטים על אב ואם שהקריבו את בתם לעולה. וביום העימות מול אבי ואמי, כשפרשתי מולם על שלל עמודים עמוסי מילים את תיאורי הפשעים שעשו בנפשי ובגופי, עלה בי הרהור ראשון, דק כנוצה, משאלה שהתגבשה אל מול הכחשתם, על ספר שייצא לאור ביום מן הימים, בו אוכל לפרוש את סיפורי מבלי לבקש את אישורם של הנוגשים.
ולא יכולתי אז לדעת האם זה רק עוד שביב של פנטסיה על יום שיבוא, רחוק, מלא אור, בו אוכל לשחרר את הסוד הגדול, מנותק מכבליה של משפחה, כזו רגילה, שאת מעשי העוולה מסתירה בתוכה. וכבר אז הבנתי כי סיפורי הוא לא רק אישי, אלא חלק אחד מתופעה רחבה והחלטתי כי משימתי היא להביא את עדותי תוך ניתוח פוליטי של המעשה החברתי. כי גילוי העריות אותו חוויתי על בשרי מפסיק להיות רק סיפורי האישי באותו מקום בדיוק בו מתגלה כי כמוני יש כה הרבה. אם היה זה מעשה חריג, היה ניתן להותיר אותו מרוחק, פרטי, אישי להחריד. אך מרגע בו מובן כי אינססט אינו מתקיים רק בשולי החברה אלא בכל שדרותיה, בכל מעמד, דת ועדה, יש לנסות, להתחיל ולפענח מה מקולקל במבנה הפוליטי בו אנו חיים, שמייצר קורבנות בסדרי גודל כה גורפים. כי איני מבקשת להיות מבודדת ברחמיהם של הקוראים, אלא יחד איתכם להצטרף להכרה כי זהו הסיפור של כולם, וההיררכיה הכוזבת לפיה יש קורבנות רק בשולי החברה, מותירה נשים וגברים רבים שותקים ואכולי בושה.

בחברה שמסד ערכיה הוא ביחסי שליטה שגרעינם במשפחה, ובציבור שרוב קורבנותיו הם ילדים ונשים שספגו את המכה הגדולה בתוך אותו תא, שמחזיק עדיין במרכזיותו רק בזכותה פנטסיה מסיפורי אגדה, לא יכולים כל אותם מאות אלפי ניצולות וניצולים לגלות לעצמם ולעולם את סודם, פן בכך יורחקו אל שוליה של ההכרה. כולנו למדנו כך לעטות על עצמנו שריון של נורמליות לכאורה, מתחתיה מוסתרים דברי ימינו שתוכנם עלול לסדוק את מרכז ההוויה, ורובנו עוד מעדיפים לשחזר את מעשי ההורים, אולי אנחנו נצליח לתקן את מה שלא ניתן במבנה פגום מיסודו שמאפשר לפשיעה יומיומית להתקיים, בעוד המלך כבר מזמן עירום ועריה.

ואיך אפשר לתאר את ההליכה האטית, במסע שתכליתו חיים ללא סודות וכזבים, ללא אותה שורה של נשים שנגלו לי ממקום אוהב, נגיש, הדדי. כי לפני שבע שנים, כשגופי מיוסר, פסעתי רועדת אל תוך קירות של בית, מרחב אנושי, נעדר עריצים, עם דיאלוג, קרבה ושוויון בין נשים. מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בתל אביב לא מבצר אטום הוא ולא נישא אל על, אלא בית עם קירות יציבים, שבו לא משפחה שוכנת, וגם לא שפחה, אלא נשים שמתעקשות לפרק את תרבות המלך והנסיכה האומללה.
עטוית חליפה, עם פנים סגורות וגוף שרועד מבושה, פתחתי אז את הדלת לבית שלימד אותי אחרת ממה שידעתי ממחוז של ילדות, בו תמיד את עיני הייתי צריכה להרים על מנת לחזות בהורי, שבלבלו בין אהבה לכניעות. ומאותן נשים קסומות, שונות, למדתי איך יכול להיראות עולם אחר, נטול פטריארך, ללא מדרג של שליטה, עם  דיאלוג בגובה העיניים, אהבה כה אחרת מזו שנגלתה לי בבית האב והזוועה.
ושם, במבצר שאין בו מלך ונסיכה, אלא רק שורה ארוכה של מלכות שמתעקשות זו את זו לראות ולחוות, פגשתי את מורת הדרך שלי, שמאז מטפלת בי בדרך שונה מזו שהכרתי מאז נגלה עברי.  לאחר שנים ארוכות של ישיבה בקליניקות של מטפלות שהתעקשו את עצמן לא להראות, תחת איצטלה של מצילות, התחלתי לחיות בתוך חדר הטיפולים את אורח החיים אותו ביקשתי לעצמי. ועוד לפני שהבנתי את הטקסט הפמיניסטי על חיברות בין נשים, שלכל אחת ואחת יש תרכובת של זהויות וערכים משלה, הבחנתי כי כל אחת מאיתנו, עובדת מרכז סיוע, מטפלת, נפגעת, נשואה, רווקה, לסבית, מבוגרת וצעירה, היא עולם ומלואו של זהויות גמישות, מתפתחות, עשירות, שנבנות, מתעצבות, משתנות תוך דיאלוג הדדי עם האחרות.          

כמו אפי זיו, שמסייעת לי להכיר את עצמי בחדר הטיפולים בו יש דיאלוג בין שתי נשים, סובייקטים נפרדים, כך גם מרים, אביגיל, אדווה, מירי, ענבר, איריס, חגית ותמר, כל אחת רכזת במרכז הסיוע, שונה מרעותה. כי בכל אחת מציבור גדול של נשים - חברה, מסייעת, נתמכת, יש את מה שמפריד ומה שמחבר אותנו זו לזו. לעומת תרבות של חברה שמטפחת זהות אחת ויחידה, שמטרתה לסדר את העולם במדרג ברור - גבר, אישה, אמא, ילדה, בוס או מזכירה, עשיר או ענייה, ישנם מרחבים אחרים, שדווקא הבלבול לכאורה והיעדר הסדר המאונך מאפשרים בתוכם חיים.     
ברצוני לקרוא לכל אחת ואחד להצטרף למסעי אל הספר שאף פעם לא נגמר והתגבש עד כה לשלל רשימות שמספרות ומתעדות את תוצאות מעשי השליטה, שמוכרים לנו מחיינו בתוך משפחות. גם אם לא כל אחת חווה את קצה הסקלה של גילוי עריות, כולנו כך או אחרת חווים מאז ילדותנו את מחירה של תרבות שמנציחה בכל מרחב בתוכה חלוקות תפקידים והיררכיה של משרתות ואדונים.
ואצל כולנו כילדים זה החל בשליטה של אב ואם והמשיך במערכות חיים נוספות, עם מורים ומורות שציוו עלינו איך לחשוב. בעודנו חולמות את מרש החתונה לא שמנו לב כי אנחנו נשארות לחיות בתוך אותו מדרג, שגם אם נאור, וגם אם רגיל, תמיד יש שם את אותו האיש, שאותו נשרת ואליו נתכוון, פן יבולע לנו וניוותר ללא הפטריארך המגן. ולכולנו, בנים ובנות כאחת, יש לעולם מעל את המלך האב/בוס/מפקד/מישהו גדול, שאליו נציית מפחד ולא מרצון. ועל מנת שלא נרגיש את עצמנו קטנים, כל אחת ואחד מאיתנו מארגן לעצמו גם שורה של נשלטים - ילדים וילדות, עובדים ועובדות, נשים ומשרתים שתפקידם בחיינו הוא להמתיק את מנת ההשפלה ולהסתיר מאיתנו את מחירו של העלבון ואת הכאב הנורא. והם סרים למרותנו בדיוק מאותה סיבה שגם אנחנו ממשיכים לשתוק ולהחריש את הכובד הנורא של המחיקה.

וכל עוד נוכל לבשר לעצמנו כי יש עוד אחרים שנמצאים מתחתנו, נמשיך להתנחם בכך שלפחות לא אנחנו הם אלה שמאיישים את קרקעיתו של המדרג. וגם אם נרגיש נעלבים עד עמקי הנשמה מהשפלה של אב, אם, בעל או בוס בעבודה, תמיד יחכו לנו בביתנו או במרחבים מקבילים, אותם אלה שעל ידנו נשלטים ובנו תלויים. ואין לנו אלא על עצמנו להלין שהשלמנו עם תרבות אחת ויחידה, ולא חיפשנו אפשרויות אחרות מעבר לחלוקות התפקידים המקובעות, וסירבנו לפרק את מה שהקריב אותנו בתורו.
הספר הזה נועד לא רק לספר את סיפורה של ילדה שהוקרבה תחת כובד שליטתו של המלך-האב, אלא גם להציע הסתכלות אחרת, שונה, על העולם. לא די לעמוד מעל במות ואל מול קהלים ולזעוק החוצה את הפשעים, ואין זה מספיק לספר לעולם את ההתעללות הנוראה ואת מעשי העוולה, כי אם שם ייגמר הדיבור ותחזור השתיקה, יישאר הסיפור חלקי ואישי בלבד. וגם אם את ההתעללות של אבי אני זו שחוויתי על בשר גופי ואל תוך מיניותי, ועל אף שבבית ילדותי היתה זו אני ששילמה על גופה הפעוט את עריצותם של ההורים, חשוב לזכור כי במקום בו נותר הסיפור בגבולות הפרטי, ממשיך הסוד להתקיים, מותיר את המבנה על כנו, מרחיק מעצמו את כל האחרים שעדיין ממשיכים להתבייש ולהחריש.

כל אישה וכל איש, כאלה שהיו פעם ילדים, יכולים למצוא עצמם בתוך מילות הספר, גם אם לא עברו תקיפה מינית. כל אחת וכל אחד יכולים לזהות מתוך סיפורם את אותם זמנים, רחוקים וקרובים, בהם הוקרבו על מזבח של שליטה על ידי אדונים שנוסדו בתוך תרבות גברית. וכיוון שכל קוראת וקורא התחילו את חייהם חסרי ישע וחסרי אונים, עם תלות מוחלטת בהורים המייסדים, יהיו כולם מסוגלים לאתר את חוויותיהם דרך מראת הקצה של אינססט, הביטוי הקיצוני של שליטה טוטליטרית באחרים. גם אם היו אלה הורים מיטיבים, וגם אם לימים הוחלפו ההורים בבוסים אחרים, קושרת את כולם חוויית הפחד, האימה והכניעות, מפני הפטריארך המיתולוגי שמשתחזר בהמשך הימים אל תוך דמויות שמשעתקות עבורנו את סיטואציית הילדות.   
אפשר גם אחרת, אם רק נעז כל פעם קצת להעלות שאלות, תהיות, טענות, על מה שנראה מובן מאליו, תרבות אחת ויחידה אליה גדלנו ולמדנו שאין בלתה. כי אם נפסיק ולו במעט את הפחד הנורא ואת ההשלמה עם מציאות שמותירה כה רבים תלויים בחסדיהם של אדונים, אולי נצליח להתחיל לסדוק ולפרק את המערכת שמייצרת, בין השאר, אחת משש.
אפשר להביט אל האחר והאחרת מבלי להסיט את הראש מעלה או מטה, וניתן להסתכל בגובה עיניים, עם מבט הדדי, לא סימטרי, אך מכיר בשלמותו של השונה. פן כל פעם שנסתכל אי שם למטה על מי שכרגע הוא נתין, נצטרך גם ברגע שאחרי להביט למעלה אל מי שמולו אנחנו כנועים. ואם נזכור שכל אחת ואחד הוא עולם ומלואו, עם כאב והיסטוריה, עם אישיות וגוף, בחירות ורצונות, אז אולי נבין את הרווח הגדול שנשיג אם נעז להישיר את מבטנו אל עצמנו ואל האחר, אישה או ילד, ילדה או איש.
גם אני מן הרגע שהתחלתי לכתוב את עצמי, נפרדת מדמויות אבי ואמי, פחדתי, רעדתי, לא תמיד מצאתי מילים לבאר את עולמי מתוך מבט שהוא לא רק ילדי. ובתחילה עוד לא התחרזו המילים, והכל נועד רק לפרוש את שרשרת הפרעות, אך ככל שהעזתי להביט אל עצמי, והחוצה בעיניים שמוכנות כבר לראות ממקום הדדי, יכולתי להתחיל ולתור לא רק את עברי אלא גם אחר דרכים להיטיב, לשפר, להעשיר ולשמוח בעולמי.
הספר בנוי כמו מראה הפוכה, הוא מתחיל כאן ועכשיו, ונע אחורה בזמן. זו דרכי לבשר לכל אחד ואחת שאפשר גם אחרת, אם נביט בכאב נכוחה. מתוך הייסורים של גוף שלא ידע מנוחה, צומחת לה ללא הרף אלטרנטיבה לכלא שסוף סוף נפרץ. כל העת נגלות בחיי דמויות אחרות, שמוכנות ורוצות לבנות משהו אחר ממה שנגלה לכולנו בבתי בלהות. ולעומת המאמץ לשרוד את אלימותה של השליטה, נדמה כל הכוח שמושקע ביצירתה של אפשרות מחיה אחרת, שונה, כמו מסע מיטיב שתחילתו באפלה גדולה אך בהמשכו מאיר פיסה ועוד פיסה, ממה שכמעט הוחשך.

ומלב שהיה מכווץ ולא ידע אהבה ומגוף שלא זכה למגע של חמלה, התחלתי אך לפני מעט שנים לחוות על בשרי אפשרויות אחרות, בדמותן של נשים, אהובות, חברות, שותפות, שכל אחת יודעת את סיפורה, עברה, לא מפסיקה לשאול שאלות, מנסה בדלת אמותיה ובסביבתה הקרובה לשנות את מה שאיים להכריע אותה. ומתוך עבר משותף, עם ובלי גילוי עריות ומתוך רצון להמשיך להיות ולא לחדול, הושיטה כל אחת את ידה אל האחרת, רעותה, על מנת ליצור כך רשת עבה, רחבה, של נשים שמציעות לעצמן ולעולם משקפיים אחרים, כדי שיוכלו לחלץ עצמן מנורמות מחייבות ולבנות כל אחת מתוך גופה עולם בו יש שלל מלכוֹת, עם מין אחר, בו לכל אישה יש מרחב עצום, גמיש, של תנועה.
כאשר אני מביטה סביבי, איני מפסיקה להתפעם מיופיין הרב של בנות בריתי, שהתעקשו ולא ויתרו ויחד עם חברות מצליחות כל פעם עוד קצת לסדוק את התרבות הגברית - לבנות לבנה אחר לבנה מגדל עצום, גדול ורב, בו יש אוויר לכל אחת. במגדל הזה, ההוא מבבל, יש מקום למגוון של שפות, רצונות, זהויות ותשוקות, שלעולם לא יהיו אחידות, ועם השנים מתרבות והולכות. ובמגדל שצורתו משתנה כל הזמן, כל אחת נותנת לעצמה את הזכות להרגיש ולכאוב את עברה וכך היא מאפשרת לעצמה לשמוח את העולם האחר שנגלה. ובדיאלוג המתמיד שמתקיים בתוך אותה רשת מתרחבת של נשים, מתחוור כל העת איך שיח הדדי יכול מעצם קיומו ליצור חברה אחרת, מוסרית.     

בתהליך של בנייה, שהחל בקרקעיתה של תהום הנשייה, יש לי בית שגדל כל הזמן, שיתרונו בכך ששוכן הוא בגופי ולא בטריטוריה חיצונית. כי קירות בטוחים אינם מצויים בווילות או בבתי עשירים, אלא נבנים מתוך נימי הגוף, מתוך רצונות שהושתקו וכעת הם פורצים. ודווקא משום שקירות אלה אינם עשויים מאבנים, יש בהם את הגמישות שמאפשרת להם להגן על הגוף יותר מכל כותל או בטון יצוק. קירות אלה אינם חוסמים את התשוקות והצרכים, ולא גרה בתוכם משפחה מן השורה, לא גבר אחד ולא אישה בודדה, ואין בתוכם ספות ולא דירת שלושה חדרים, ולא אביזרים שמסתירים את הגוף האנושי, אלא ים עצום של צבעים משתנים, מתרבים, שמכילים בתוכם זיכרון, כאב, שמחה ותקווה אינסופית.     

NakedKing.jpg

ללא כותרת, 1998, אבק ודיו על בד, 21.5X21.5 ס"מ / שולה קשת

דאצ'יה מריאני קולות

מיקלה קנובה, שדרנית רדיו, "פסיכולוגית" של קולות אנושיים, חוזרת מחופשה ומגלה ששכנתה היפה, נרצחה באכזריות בדירתה. במקביל, מחליט מנהל תחנת הרדיו בה היא עובדת ,לערוך סדרה על פשעים לא מפוענחים נגד נשים. השדרנית מוצאת עצמה מעורבת בעל כורחה בפרשיית הרצח. >>>

לאון נירנבלט טיפול בכוונה תחילה

מיקי, פסיכולוג במשבר, מגלה שהוא נואש יותר מרוב מטופליו. אשתו בוגדת בו, הפציינט החדש, שמתגלה כמחסל בשירות המוסד, סוחט ממנו טיפול באיומי אקדח, סיגל פציינטית יפהיפייה מעמידה את רגשותיו במבחן. מיקי מנסה בשארית כוחותיו לשרוד - לא רק כאדם אלא גם כפסיכולוג. >>>

טליה הלקין התנועה המתמדת שמעבר למעקה

על ספרו של ג'ונתן קררי - Suspensions of Perception: Attention," "Spectacle and Modern Culture

בשלהי ספטמבר 1907 יוצא זיגמונד פרויד מחדר המלון שלו ברומא לעבר כיכר קולונה, כמנהגו מדי ערב בזמן שהותו בעיר. בקצה האחד של הכיכר מנגנת תזמורת צבאית. >>>

דגנית ברסט חלום מספר 7

חלום מספר 7 של דגנית ברסט מתוך התערוכה "החלומות" במוזיאון הרצליה לאמנות >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית