בית

בבל , , 27/6/2017

                           

 

אריאלה אזולאי שפת אם, שפת אב

מתוך יגאל נזרי (עריכה) חזות מזרחית / שפת אם

שיחה עם אשכנזים
 ‮— ‬מה את עושה את עצמך‮?!‬
 ‮—‬ עושה את עצמי מה‮?‬
 ‮—‬ מזרחית
 ‮—‬ אני לא עושה את עצמי‮, ‬אני מזרחית
 ‮—‬ נו‮, ‬באמת‮, ‬את‮?! ‬מזרחית‮?‬

שיחה עם מזרחים
 ‮—‬ למה את לא כותבת שאת מזרחית‮?‬
 ‮—‬ זה כתוב בשם שלי
 ‮—‬ לא‮, ‬אבל למה את לא כותבת על מזרחים
 ‮—‬ אני כן
 ‮—‬ מה‮? ‬איפה‮?‬
 ‮—‬ יגאל עמיר‮, ‬כרמלה בוחבוט
 ‮—‬ טוב‮, ‬זה לא נחשב‮, ‬כתיבה על המזרחיות שלך


בעיני אלה אני מתחזה למה שאני לא‮, ‬בעיני אלה אני מסווה את מי שאני באמת‮. ‬כך או אחרת‮, ‬מן הפרספקטיבה שלי ההבדל ביניהם נמחק‮ — ‬גם אלה וגם אלה שייכים למשטרת הזהות והשפה‮, ‬שניהם מתיימרים לדעת טוב ממני מי אני ומה מוטל עליי לחשוב ולעשות‮. ‬
 מדי יום‮, ‬מכיתה א‮' ‬ועד סוף בית הספר היסודי‮, ‬המורה שלי הייתה נכנסת לכיתה‮, ‬פותחת את היומן ומקריאה את שמות הילדים‮. ‬השם אזולאי היה בין הראשונים‮. ‬לפניו היו אבוטבול‮, ‬אבוקסיס ואברג'יל‮. ‬אלו היו המזרחיים‮, ‬הצפון אפריקאיים‮. ‬ידעתי שבבית לא אהבו אותם‮, ‬דיברו עליהם בביטול‮, ‬ולפעמים אף קראו להם בשמות גנאי‮. ‬הם היו נחותים מאתנו‮. ‬אמי הייתה ילידת הארץ‮, ‬דור שלישי‮, ‬ואבי הגיע מצרפת‮. ‬השם שלי‮, ‬אזולאי‮, ‬שאמנם היה צמוד לשמות האלה‮, ‬היה אחר מהם‮. ‬
 כשהייתי כבת‮ ‬12‮ ‬אחותי המבוגרת מבין השתיים הציעה שנעברת את השם‮. ‬גם השם שלנו לא בסדר‮. ‬זה היה חשוד בעיני‮, ‬אבל הבנתי‮, ‬הבנה של ילדה‮, ‬שצריך לשתף עם זה פעולה‮. ‬יש משהו מסגיר בשם שלנו‮, ‬ואחרים עלולים לחשוב שאנחנו כמו ה"הם‮", ‬אלה עם השמות האחרים‮. ‬אנחנו לא כמוהם‮. ‬ההצעה של אחותי נדחתה‮ — "‬שם לא משנים‮". ‬וחוץ מזה הרי אבא מצרפת‮. ‬מאז נושא השם לא עלה בבית‮. ‬בבגרותי ניסיתי לשחזר את האירוע ההוא‮, ‬אמי הכחישה ואמרה שאחותי מעולם לא הציעה לשנות את השם‮. ‬
 אבא מצרפת‮. ‬זו עובדה‮. ‬ולכן לנו‮, ‬כבנותיו‮, ‬מגיע דרכון צרפתי‮. ‬הדרכון יעיד על בעליו‮. ‬בסמוך לסיום התיכון התחלתי לממש את תוכניותי לנסוע ללמוד בפריז‮. ‬פתחתי בפרוצדורה לקבלת דרכון צרפתי‮. ‬ההתכתבות עם הבירוקרטיה הצרפתית הבהירה לי‮, ‬באופן שאינו משתמע לשתי פנים‮, ‬שאבי אלג'יראי יליד אלג'יר‮. ‬ידעתי את הפרט הזה כבר מגיל‮ ‬12‮, ‬אבל לא הפנמתי‮. ‬למיטב זיכרוני אבי מעולם לא דיבר על אלג'יר‮. ‬ובכלל מיעט לדבר‮. ‬אולי משום כך לא אותו שאלתי לפשר ההפרש בין צרפת לאלג'יר‮. ‬אמי השיבה כי בשעה שאבי הגיע לישראל ב–‮8491, ‬והדגישה במסגרת מח"ל‮ (‬מתנדבי חו"ל‮), ‬הוא נשאל למקום הולדתו‮. ‬הוא דייק בפרטים‮: ‬אוראן‮, ‬צרפת‮. ‬
 במשך שנים הייתה לי בראש תמונה של הסצינה במשרד הפנים‮. ‬תמונה חיה כאילו נכחתי במקום‮. ‬אבי רוכן לעבר אשנב הקבלה‮. ‬הוא רואה מולו‮, ‬פנים עייפות של פקיד משועמם‮. ‬נמרץ ומשועשע אבי אומר לו‮ "‬בונז'ור‮" ‬ומקווה כתמיד‮, ‬שכך יפתחו בפניו שערי עולם‮. ‬הפקיד כנראה משועשע פחות ושואל אותו בענייניות לעיר הולדתו‮. ‬למשמע התשובה‮ "‬אוראן‮" ‬משתהה הפקיד מספר שניות וממלמל‮ "‬איפה זה‮?". ‬אבי חוזר פעם נוספת על שם העיר ואף מכפיל אותו‮ — "‬אוראן–אוראן‮" ‬כאילו מבקש לקבוע מחדש את גבולות העיר‮. ‬בעודו מביט בעיניו של הפקיד‮, ‬חצה בדל חיוך את פניו הכהים של אבי‮. ‬הוא מביט ימינה ושמאלה‮, ‬אולי רוצה לוודא שאין עדים שחוזים בתרמית הגיאוגרפית שלו‮, ‬ואז משיב לו בשביעות רצון‮: "‬בצרפת כמובן‮". ‬אהבתי לספר את הסיפור הזה בכול פעם שנשאלתי למוצא שלי‮. ‬הוא מילא אותי גאווה‮. ‬הדגשתי את המזל שנקרה בדרכו של אבי בדמותו של פקיד בור או משועמם‮. ‬כך הצלחתי להתעלם מן המשמעות הסגולית שבידיעה‮, ‬אבי בדה את זהותו‮. ‬
 לפני מספר שנים‮, ‬רציתי לעגן את נוסח הסיפור שיצרתי בפרטים קונקרטיים והזכרתי אותו בבית הוריי‮. ‬מן הסתם העזתי לעשות זאת כשאבי לא היה בבית‮. ‬אמי‮, ‬ספק נעלבת‮, ‬ספק מגוננת על נכסי המשפחה‮, ‬הוכיחה אותי‮: "‬למה את אומרת ככה‮?! ‬אבא הוא צרפתי‮. ‬אלג'יר הייתה חלק מצרפת והיהודים היו הראשונים שקיבלו נתינות צרפתית‮". ‬זו הגרסה של אמא‮, ‬צברית‮, ‬דור שלישי בארץ‮. ‬המילים מתאימות לדברים והדברים למילים‮. ‬אמי לא משקרת‮. ‬האמת מבחינתה היא הוכחה שלא היה כאן שקר‮. ‬האמת תמיד מגויסת להצדיק משהו‮, ‬לבסס את מציאותו‮. ‬האמת כפופה לתכלית שהשגתה מחייבת להטוטי טרפז‮. ‬אבא‮, ‬לעומת זאת‮, ‬לא היה זקוק לעובדות‮, ‬הוא לא גילה עניין באמת‮. ‬הוא לא היה צריך להוכיח לאיש שהוא דובר אמת‮. ‬אבא פשוט נהנה להיות צרפתי‮. ‬הנאה צרופה‮. ‬יין טוב‮, ‬בגטים‮, ‬קממברים ונקניק‮. ‬נראה לי שבאותה הנאה הוא היה מוכן להיות גם אמריקאי‮ — ‬הרי הם אלה שנחתו על הירח והמציאו את הג'אז‮. ‬זה לא כל–כך שינה לו אם הזהות שלו לא לגמרי אמיתית‮. ‬הוא לא הוטרד מכך אף לא שעה אחת‮. ‬בכול מפגש עם השלטונות‮, ‬כשעמד מול אלה שבאים לגבות זהויות וניירות‮, ‬הוא נהיה יצירתי להפליא‮. ‬הוא המציא את עצמו מחדש‮, ‬הוא השתמש בחולשותיהם‮, ‬כמו גם בבורותם‮, ‬בצרות אופקיהם‮, ‬בחד–ממדיותם וביצרים שהניעו אותם‮. ‬בין אם הוא חיפש את אזור הדמדומים הזה‮, ‬או נקלע אליו במקרה‮, ‬הוא הפיק הנאה מלהיות‮ "‬שם‮", ‬במקום שהטריטוריה שלו אינה ברורה‮. ‬

וכך נגלתה בפני במערומיה האמת של אמא שלי בתור שקר‮, ‬והשקר של אבא שלי הלך והתחבב עליי בתור אמת‮. ‬

כשהייתי בת‮ ‬12‮, ‬אחותי הבכורה הביאה הביתה את המצע של תנועת של"י‮. ‬עד אני יכולה לחוש בכף היד את החוברת הצנומה‮, ‬כריכה רכה מהודקת בסיכה‮, ‬דפוס שחור פשוט‮, ‬רק טקסט‮, ‬בלי תמונות‮. ‬נדמה לי שעל הכריכה היה דימוי של צבר שהודפס בצבע אחד‮ (‬ירקרק‮) ‬ברשת גסה שהגרעיניות שהיא יצרה הפכה אותו לכמעט בלתי נראה‮. ‬בחוברת זו נתקלתי לראשונה במילה כיבוש‮. ‬היא היכתה בי‮. ‬היא לא הייתה קשורה לכול מה שידעתי על המקום הזה ועל האנשים שחיים בו‮. ‬אני זוכרת משם עוד כמה מילים קשות‮, ‬אלימוֹת‮: ‬גירוש‮, ‬הפקעה‮, ‬גזל ונישול‮. ‬עד היום כשאני משתמשת בהן אני מרגישה בפה אפקט דומה לזה שחשתי בפעם הראשונה שאמרתי אותן‮. ‬זרותן בשפת האם מתבטאת קודם כול בהדרת הכבוד שהן תובעות‮. ‬אי–אפשר לבזבז אותן‮. ‬כילדה הרגשתי שהן גדולות עליי אבל גם שיש לי חובה להגיד אותן‮. ‬הבית הימני שבו חייתי העצים את תחושת החובה‮. ‬אני לא בטוחה ביחס לצבר שעל הכריכה‮. ‬ייתכן והכריכה נבדית אצלי כעת בזיכרון‮, ‬אולי מחשש שהמילים שאני זוכרת משם לא יספיקו כדי לתאר את החבטה שחשתי בכול הגוף‮. ‬הדימוי של הצבר‮, ‬המנוקב‮, ‬המחורר‮, ‬הצבר שנמוג בהעדר קווי מִתאר‮, ‬התייצב למול הצבר שאמי חישלה בשפתה בכול פעם שאמרה על עצמה בגאווה שהיא צברית דור שלישי‮. ‬גם אני‮, ‬עד אותו רגע‮, ‬חשבתי שאני זה הוא‮. ‬גם אני נבחרתי להיות הוא‮. ‬אבי אמנם היה מהגר אירופי‮, ‬אך אמי‮, ‬שנולדה באחת ממושבות הברון‮, ‬גילמה אותו בגופה‮, ‬בלשונה ובמחוותיה‮. ‬אותנו‮, ‬את בנותיה‮, ‬היא הכניסה בבריתו‮. ‬אבי תמיד נותר אחר‮, ‬זר ואלגנטי בריחוקו‮. ‬
 הגילוי על מוצאו של אבי‮, ‬והגילוי על מעשיה של הציונות‮ — ‬שהיה למעשה גילוי על אמי‮ — ‬התרחשו אפוא באותה עת‮. ‬גם אמי‮, ‬גם אבי‮. ‬אולם לא היה כאן איזון‮. ‬חרף היבדלותם של שני הסיפורים‮, ‬והעובדה שהאחד נסב על אבי והשני על אמי‮, ‬ראיתי באמי את האחראית לשניהם‮. ‬השקר של אבי לא הרע לאיש‮, ‬לא השתלט על תודעות אחרות ולא תבע את גיוסן‮. ‬אבי שיקר משום שהתענג על אפשרותו להיעשות–לצרפתי‮. ‬אמי התעקשה על האמיתות שלה בכול הנוגע לאבא שלי ולציונות‮, ‬ואת הנאתה ביקשה בכך שנכיר בצדקתה‮. ‬התחביר שלה‮, ‬בדומה לשיח הלאומי‮, ‬מבליע בתוכו הסכמה של בני השיח‮. ‬זו שפה כובשת שלא יכולה להרשות לעצמה חלקות לא מעובדות‮. ‬ההסכמות הראשוניות שהיא דורשת לא מאפשרות לנשום בתוכה‮. ‬אסור להיכנס איתה למשא ומתן‮. ‬בשפת האם אפשר רק לבגוד‮. ‬או לאטום אוזניים‮. ‬היא הרי צברית מלידה‮. ‬גם אם אמהּ האהובה‮, ‬סבתא שלי‮, ‬נולדה בבולגריה‮, ‬הגיעה לכאן במקרה‮, ‬בקושי דיברה עברית ונותרה תמיד מרוחקת וזרה‮.‬
 מאז הפך הגוף שלי לגלאי של סוכני אמת המוכנים בכול רגע נתון להוכיח שהם בעליה של אמת שאינה נתונה במשא ומתן‮. ‬מורים בבית ספר‮, ‬מדריכים בתנועת נוער‮, ‬פוליטיקאים‮, ‬שכנים‮. ‬כולם היו נגועים‮. ‬כולם שיקרו‮. "‬בית לאומי‮". "‬שלנו‮". "‬רדפו אותנו‮". "‬הערבים כולם רוצחים‮". "‬כול מה שהם רוצים זה לזרוק אותנו לים‮". "‬הם אשמים‮". "‬הם ברחו‮". "‬אין להם בעיה להרוג אחד את השני‮". "‬הם מתרבים כמו זבובים‮". "‬אצלנו נלחמים על החיים של כול חייל‮". ‬ברגע ההוא הרגשתי‮, ‬לראשונה בחיי‮, ‬זעם‮. ‬על המקום שגדלתי בו‮, ‬על הרעוֹת שהוא ייצר‮, ‬על השקרים שבהם הן נעטפו‮. ‬הזעם היה מהול בעלבון‮. ‬אולי משום שהוּלכתי שולל‮. ‬לא ידעתי היכן להתנחם‮. ‬באותם ימים נאספתי לזרועותיו הקרות של מכשיר ליישור גב שהאורטופד כפה עליי בגלל בעיה בגב‮. ‬המכשיר המיישר חטאי הורים גזר עליי שתיקה‮. ‬שתיקת הפה ושתיקת הגוף‮. ‬באחת‮, ‬ה"אנחנו‮" ‬שהייתי חלק ממנו נהיה עבורי‮ "‬הם‮". ‬עברו שנים‮, ‬עד שהבנתי שעקבות האחרוּת של אבא שלי‮ — ‬שתמיד הייתה שם‮, ‬זמינה‮ — ‬טבועים בי והם שנתנו לי את הכוח לראות את עצמי מחוץ ל"הם‮", ‬גם אם לא מדובר באותו‮ "‬הם‮".‬

המסע שהושלכתי אליו‮, ‬המסע אל מחוץ ל"אנחנו‮" ‬הותיר אותי בלי שפה‮. ‬הגוף האורטופדי שהתאימו לי בחנות של ד"ר ברזילי ברחוב שינקין בתל אביב הלך והתהדק סביבי והקיף גם את מקום המוצא של המילים‮. ‬גיליתי שאני יודעת לשתוק‮. ‬השתיקה גילתה לי את הפוטנציאל המשקם שלה‮. ‬מוטות המתכת‮, ‬רצועות העור ותבנית האגן העשויה פלסטיק הפיקו בעיקר קרקושים וצקצוקים‮. ‬הגאים חדשים‮. ‬נקיים‮. ‬טכניים‮. ‬אבני שפה לא מקומיות‮. ‬שפתה של אמי‮, ‬שפת האם שלי‮, ‬הייתה עשויה מחומרי המקום‮. ‬שפת אמהּ הייתה לדינו‮. ‬היא שמרה עליה באדיקות‮, ‬שאיש לא יחלוק עמה אותה‮. ‬ביום שבו אמהּ נפטרה‮, ‬נעלמו צלילי הלדינו שלא ידעתי מחיינו‮. ‬עבורנו שייפה אמי שפת אם מקומית‮, ‬על טהרת הצבריות‮. ‬הקיום המשפחתי היה לתפארת מדינת ישראל‮. ‬תמיד צפתה בנו עין נוספת‮, ‬העין שלמענה אכלנו‮, ‬חגגנו‮, ‬התלבשנו‮, ‬יצאנו והתחבקנו‮. ‬היינו ההוכחה החיה להישגיה של מדינת היהודים‮. ‬המשא הכבד הזה לא היה רק גבנון בשפה‮. ‬הוא דמה יותר למחלת עור‮, ‬או לזיהום בדם‮. ‬כשניסיתי לנקות את השפה גיליתי לתדהמתי שהקרקעית מאוד קרובה‮. ‬שפת האב שלי הייתה מחוררת‮. ‬הסיפורים ביעבעו מתוך העברית שלו‮, ‬מרתקים בתיבול שלהם‮, ‬ומותירים אותה מאחור‮. ‬עברית רצוצה‮. ‬אוצר מילים מצומצם‮, ‬תחביר שנוטה לצרפתית ומבטא כבד‮. ‬אבל מעולם לא הניח להגירה אל העברית לפגוע בכושרו לספר סיפורים‮. ‬כול פעם שקם מכורסתו‮, ‬גם אם הקימה ארכה רק דקות ספורות‮, ‬הוא חזר עם שלל‮. ‬המציאות מעולם לא אִכזבה אותו והוא תמיד מצא מה לאסוף ממנה‮. ‬הוא הפליא לעשות כשיצא מחוץ לשדה הראייה של מאזיניו לסיפור‮, ‬כשיכול היה ללקט חומרי גלם מבלי שאיש יפקח על אמיתותם‮. ‬הייתה לו חיבה לדוקומנטציה‮. ‬כול כמה שהסיפורים נשמעו בדיוניים‮, ‬הם תמיד היו מבוססים על משהו שקרה באמת‮. ‬העושר והסוגסטיביות של הדימויים שלו לא היו שייכים לעברית‮. ‬אבי לא חולל מעשים בשפה העברית‮, ‬הוא רק סיפר דרכה סיפורים‮. ‬עם כול סיפור הוא המציא מחדש את הפרטים‮, ‬האווירה‮, ‬הדמויות ובעיקר את עצמו‮. ‬
 העמידה למול הריק הלשוני זיעזעה אותי‮. ‬בדיעבד אני מבינה שנהגתי כאילו החלה ספירה לאחור‮. ‬היה עליי לקרוא את כול הספרים‮. ‬זו הייתה תשוקה מופרכת מיסודה‮. ‬עדיין כבת‮ ‬12‮, ‬היה לי מנוי לספריה אבל אסור היה לשאול יותר משלושה ספרים לשבוע‮. ‬בבית כמעט שלא היו ספרים‮. ‬הקפדתי לקחת ספרים שלא הצלחתי להבין את השורה הפותחת אותם‮. ‬קראתי אותם מבלי לקרוא‮. ‬רציתי שהמילים האחרות‮, ‬אלה שאני לא מכירה‮, ‬יהיו המילים שלי‮. ‬נהניתי מכך שאחיותי התגאו בי על הספרים שקראתי‮. ‬נהניתי מכך שהם שהו במחיצתי‮, ‬התקרבו אלי‮. ‬או אני אליהם‮. ‬פיתחתי אל הספרים יחס חפצי‮. ‬אהבתי את המגע שלהם‮, ‬את הנוכחות שלהם על הכרית שלי‮, ‬את תחושת הביטחון שהם הישרו עליי‮. ‬לימים הבנתי שקל לי יותר לקרוא ספר ששהה במחיצתי זמן מה‮. ‬מאז הפך העניין להרגל‮. ‬אני רוכשת ספרים זמן מה לפני שאני מתכוונת לקרוא אותם‮. ‬

שפת האם שלי הייתה נגועה‮. ‬היא אטמה את הכאב‮ — ‬כול כאב‮, ‬כולל של האם עצמה‮ — ‬במילים‮. ‬היא סתמה לו את הפה‮. ‬במקום להקשיב לכאב ולדבר אליו היא התווכחה איתו‮, ‬דיברה במקומו‮, ‬בשבילו‮. ‬שפת האם נגועה‮. ‬העברית נגועה‮. ‬שפת האם העברית נגועה‮. ‬שפת האם העברית שלי נגועה‮. ‬
 הרגשתי אין אונים בתוך השפה ומחוצה לה‮. ‬נחלצתי באלימות משפת האם שלי‮. ‬באחת ביקשתי לקרוע את השיליה הממיתה שלה ולהפוך אותה לחורבה‮. ‬רציתי לראות אותה מוטלת לרגלי‮. ‬כמו חולה שנפחה את נשמתה‮. ‬

שפת האב שלי הייתה מחווה‮. ‬מחווה של התחזות‮, ‬אחרות‮, ‬זרות‮, ‬התחפשות‮, ‬ריבוי‮, ‬ענייניות‮, ‬להטוטנות‮. ‬המחווה הזו חזרה על עצמה בכול השפות שאבי ידע לפטפט בהן‮, ‬השפות בהן דברו לקוחותיו בחנות‮. ‬הוא התענג על יכולתו לקלוט מספר מילים ולנהוג כמי שמדבר בלשונם‮ — ‬אמהרית‮, ‬רוסית‮, ‬ערבית‮, ‬ספרדית ואפילו יידיש‮. ‬לא הייתה לי שפת אב להגר אליה‮. ‬אבל הייתה לי המחווה‮. ‬בתחילה בגוף‮, ‬בהדרגה היא נהפכה ללשון כתובה‮, ‬ורק מאוחר יותר ללשון מדוברת‮. ‬
 לצד המחווה של הדיבור‮, ‬שפת האב שלי כללה גם את מחוות השתיקה‮. ‬נוכחת בדממה כמו צלקת‮. ‬אבי התגייס לצבא הצרפתי במלחמת העולם השנייה ועזב את אלג'יר‮. ‬כשהיגר לישראל הוא עזב אותה פעם שנייה‮. ‬נפרד ממנה לתמיד‮. ‬היום אני רואה בכך מומנט של הישרדות‮. ‬מי רצה להיות יוצא צפון אפריקה בישראל של סוף שנות הארבעים‮?! ‬מי רצתה באותה תקופה להיות נשואה ליוצא צפון אפריקה‮, ‬בעיקר אם היא עצמה‮, ‬הודות לשיערה הבלונדיני ועיניה הירוקות‮, ‬הצליחה להסוות את מוצאה הספרדי‮. ‬כשאמרו עליו שהוא אלג'יראי הוא הרגיש מוקנט‮, ‬כשאמרו עליו שהוא צרפתי הוא הרגיש מוחמא‮. ‬הוא נמנע מלהתיידד עם יוצאי צפון אפריקה‮, ‬נזהר שלא להיות מזוהה אתם והקפיד לסמן את המרחק בינו לבינם‮. ‬הוא שילם על כך בבדידות‮. ‬הוא היה זר ונשאר בודד בזרותו‮. ‬

לפני כשנה הוריי השמיעו לי קלטת שהוקלטה ב‮–‬1972‮ ‬במהלך נסיעה משפחתית לאשדוד‮. ‬אני זוכרת את הנסיעה ההיא‮. ‬הייתי כבת עשר‮. ‬אבי נהג‮, ‬אמי ישבה לצידו‮, ‬אחותי הצעירה מבין השתיים ואני ישבנו מאחור עם סבתי מצד אמי‮. ‬המיקרופון‮, ‬כרגיל‮, ‬היה בידי‮. ‬הוריי שמרו את הקלטת המסוימת הזו‮ (‬בניגוד לכול האחרות שנעלמו עם השנים‮) ‬משום שהיא אצרה את קולה של סבתי שנפטרה באותו לילה‮. ‬כששמעתי את הקלטת הנחתי שהאישה עם המבטא הכבד היא סבתי‮. ‬לא כך זכרתי אותה‮. ‬פני החרסינה הלבנות שלה נותרו בזיכרוני ללא קול‮. ‬לתמונות באלבום המשפחתי יש תכונה למחוק את הקול‮. ‬הן מחקו גם את קולה של סבתי‮. ‬אבל לא רק קולה נשמע לי זר‮. ‬גם הקולות האחרים שבקעו מן הקלטת נשמעו לי זרים‮. ‬הילדה הקטנה במכונית‮, ‬שהייתה אני‮, ‬תבעה‮ "‬דברו אלי‮". ‬נדמה לי שהיא חזרה על הבקשה יותר מפעם אחת‮. ‬כששמעתי את התחינה הזו הרעשים התערבבו לי בראש וכבר לא שמעתי כלום‮. ‬כמה פעמים מאז השחלתי את הקלטת למכשיר‮, ‬אבל לא העזתי ללחוץ play‮. ‬התִמצות של חיי באותן שתי מילים‮ — "‬דברו אלי‮" — ‬היכה בי‮. ‬כאילו הילדה הקטנה הזו מצחקקת לעברי‮, ‬מתריסה ואומרת שהדרמה של הדיבור והשתיקה שמעסיקה אותי כבר כמה שנים סביב שאלות של בעלות‮, ‬שייכות‮, ‬היענות‮, ‬חניכות‮, ‬הגייה‮, ‬זרות‮, ‬בדידות‮, ‬חרדה‮, ‬תאימות‮, ‬הגירה‮ — ‬הדרמה הזו כתובה בגוף שלה‮. ‬

מחוות השתיקה הסתתרה בגוף שלי כמו צופן גנטי עוד לפני שהושלכתי מן הלשון ואִמצתי כלפיה את מחוות ההגירה‮. ‬מחווה שאִפשרה גם לי‮ — ‬פעם במציאות ופעם בדימיון‮ — ‬להמציא את עצמי מחדש‮.‬
 כשמסביב שתיקה‮, "‬דברו אלי‮" ‬הוא כמיהה לדיבור‮. ‬כשמסביב דיבור‮, "‬דברו אלי‮" ‬הוא פסילה של הדיבור שישנו בתואנה שאינו דיבור‮, ‬שאינו הדיבור הראוי או הרצוי‮, ‬שאינו מופנה‮ "‬אלי‮". ‬למעשה‮, ‬הוא תובע שתיקה‮ — "‬או שתדברו אלי או שתשתקו‮". ‬
‮    ‬ אני זוכרת שכילדה ניסיתי להתחזות לשתיקה של אבי‮. ‬היה לי דחף עצום לדבר וכדי להתגבר עליו ניסיתי לבלוע את כול המילים‮. ‬השתיקה נראתה לי יפה‮. ‬ראיתי בה אצילות וגאווה‮. ‬חשבתי שהמצוקה‮, ‬הכאב‮, ‬העצב או הגעגוע נראים בה יותר מדודים‮. ‬בטחתי בה‮. ‬

בגיל‮ ‬18‮ ‬התחלתי ללמוד צרפתית‮. ‬בשנתיים הראשונות ללימודי בפריז‮, ‬החיים מחוץ לשפה כבר לא היו מטפורה‮. ‬השתיקה החדשה הזו אִפשרה לי לגלות את עצמי מחדש בתוך שפה‮, ‬שפה זרה‮, ‬שפה שהציעה את עצמה כדי שאלמד לכתוב מחדש שפה בגוף שלי‮.‬
 זו שדיברה צרפתית הייתה אחרת מזו שדיברה עברית‮. ‬אחרי הרבה שנים‮, ‬המרחק ביניהן הצטמצם‮. ‬הצרפתית אִפשרה לי את העברית‮.‬

הגוף האורטופדי ננעל בשתיקה‮. ‬הקריאה‮ "‬דברו אלי‮" ‬נשארה שלו‮. ‬גם הוא ביקש להיכנס לשפה‮. ‬הוא ביקש שידברו אליו‮, ‬גם אם הוא משתהה‮, ‬גם אם אינו נענה מיד‮. ‬הוא ביקש זמן‮, ‬הוא ביקש שלא יפקירו אותו‮, ‬שידברו אליו עד שידביק את הקצב‮, ‬שיצטמצם הפער בין המילה לגוף‮. ‬הוא לא ביקש למחוק את המסמן שהוטבע בגוף‮, ‬רק לאוורר אותו‮, ‬דרך הדיבור‮, ‬דיבור ישיר‮, ‬סנטימטר אחר סנטימטר‮, ‬ישירות אלי‮, ‬ישירות לגוף‮, ‬להשיבו בחזרה דרך הלשון כך שניתן יהיה לחבר מחדש‮, ‬ביחס של אחד לאחד‮, ‬מילה וגוף‮. ‬

את הסימן שהוטבע בגוף אי–אפשר לסלק‮. ‬

אפשר לסרב למסומנים המוצעים‮, ‬להגיד‮ "‬לא‮, ‬תודה‮", ‬ולבקש אחר מסומן חלופי‮. "‬לא‮, ‬תודה‮, ‬איני מעוניינת לכתוב על זהות מזרחית‮, ‬אני לא יודעת מהי‮". "‬לא‮, ‬תודה‮, ‬אני לא מעוניינת לעזוב את זה שאני מזרחית‮".‬
 הסימן שהוטבע בגוף חסר תוכן‮. ‬במקרה שלי הוא נעוץ בלשון ובמחווה הלשונית‮. ‬העברית לא נותנת לסימן הזה מנוח‮. ‬הוא מתעורר מרִבצו‮, ‬כאילו בתנאים כאלה לא יוכל לרבוץ‮. ‬דרכו מתנהל המשא ומתן עם השפה‮. ‬המשא ומתן ימשך כול עוד הוא ישמר את זרותו‮. ‬הזרות אינה יציבה‮. ‬היא מאוימת כול הזמן‮. ‬מכול עבר מבקשים לאזרח אותה‮. ‬

המזרחיות שלי היא קודם כול עמדה‮. ‬עמדה שמבקשת להפוך את הזרות וההגירה‮, ‬את השיבוש והשתיקה לנכס‮. ‬זהו לא נכס בעל ערך כשלעצמו אלא מכשיר שמפגין את ערכו רק כשהוא מופעל‮. ‬אז הוא נעשה לגלאי אש‮. ‬הוא לא פועל מעצמו והוא לא מזהה רק עוולות שנעשו למזרחים‮. ‬הוא עומד בעקרון לרשותו של מי שלא התאזרח לגמרי בחברה הישראלית‮ — ‬חברה שהכיבוש הוא הדפוס המעצב שלה‮ — ‬ומבקש להפוך מצב זה למובן של העמדה שלו‮. ‬המזרחים‮, ‬בשל דיכוי רב שנים‮, ‬יכולים עדיין להנות מן הפריבילגיה הזו‮. ‬לא לאורך זמן‮. ‬חלקם כבר עשו בה שימוש מסואב כמו מהגרים אחרים לפניהם‮. ‬אחרים עוד מצויים בשוליים‮, ‬לא יודעים שיש להם נכס‮, ‬גלאי אש‮, ‬מכשיר ראייה‮, ‬מכשיר שמיעה‮, ‬שבכוחו לחדד את החושים האזרחיים‮. ‬אחרים‮, ‬לא מזרחים‮, ‬זיהו את העמדה והפכו אותה לשלהם‮.‬

כששפת האם נגועה‮, ‬כששפת האב מחוררת‮. ‬

אריאלה אזולאי

אריאלה אזולאי / מיקי קרצמן

יגאל נזרי משם עצם לשם עצמנו

נדמה שכתיבה סביב מזרחיוּת, עם ההבניות שפועלות עליה מכל כיוון, באזור דיון סטרילי לכאורה — כמו ספר או תערוכה — טעונה בתחושה של העברה או הוצאה של משהו שהיה לפָנים פרטי, אישי, אנוס או מנותק מהיסטוריה, אל מרחב שהוא מעתה הפכו העקרוני: ציבורי, פוליטי, רצוני >>>

אלי פטל דיוקן שלילי

 

איך זה נראה לך?

קובץ שיחות עם בעלי מקצוע, שיחות החושפות שמה שנגלה למבט של בעל מקצוע אחד איננו בהכרח מה שנגלה מנקודת מבטו של בעל מקצוע אחר. שיחה עם הטייס שנטל חלק במבצע ענבי זעם, שיחה עם ארכיטקט, שיחה עם צוללן, שיחה עם רופא מארגון רופאים ללא גבולות , שיחה עם אמנית ועוד. >>>

 

שפת אם, שפת אב, אחרי מות האם ומות האב

גירסה ראשונה של הטקסט הזה נכתבה ב- 2003 ופורסמה בספר "חזות מזרחית" (עורכים יגאל ניזרי וטל בן צבי) ולאחר מכן במכונת קריאה.
אריאלה אזולאי חזרה אליו בימים שאחרי מות אביה, כשנה וארבעה חודשים אחרי מות אמה. >>>

ההזדמנות של הצילום

שיחה עם אורי דסאו בעקבות הספרים "האמנה האזרחית של הצילום", ו"היה היה פעם: צילום בעקבות ולטר בנימין", והתערוכה "מעשה מדינה: 1967-2007" >>>

מעשיות במלוא מובן המילה

שיחה עם חיים דעואל לוסקי לרגל צאת הספר "היה היה פעם: צילום בעקבות ולטר בנימין", הוצאת אוניברסיטת בר אילן. >>>

הפלסטינים במאה ה-20 - חסך בארכיון

בסוף הטקס שקיימה מדינת ישראל בכפר הפלסטיני סילואן לרגל פתיחת חגיגות 3000 שנה לירושלים, הפריחו דיירי הכפר בלונים בצבעי דגל פלסטין. >>>

לשון ההוראות ראויה לבדיקה


ההתערבות של מיכל היימן במוזיאון היתה אמורה להעשות באמצעים עבודה על מבחני ה-
T.A.T: Thematic Appreception Test, קופסת תצלומים, חדר קבלה, חדר טיפולים וחדר מעבר,
אבחונים שוטפים של המבקרים, מיונים חוזרים ונשנים של הסיפורים, הדימויים ודפוסי
המיון. >>>

מיקי שלום

בנה ביתך, בנה שולחן, כיסא, מיטה, שידה. בנה לבד. בעצמך. אנחנו ניתן את ההוראות ואתה תבצע. אנחנו ניתן את מודל החלומות ואתה תשיג אותו, בכספך ובזיעתך. >>>

מתווה לפרוגרמה: שינויים בארגון המרחב ובמשטר המבט

המוזיאון המודרני לאמנות, בצורתו הכללית והארכיטיפית ביותר, הוא תוצר של המאה ה-18, בן-זמנו של תחום הידע הנקרא "תולדות האמנות". הוא מסמן את רגע לידתה של יצירת האמנות במובן המוענק לה עד היום. >>>

ספר כתובות

איה & גל אמורים היו להקים במוזיאון חללית/ספרייה. מקום מובחן, נטול מובהקות, מקום שמראהו החיצוני מזכיר חלל פשוט וסטנדרטי של חדר, ותוכו, כמו החוץ שלו, הוא רק דרך מעבר, מעבר למקום אחר שאינו נמצא בשום מקום. >>>

נא להשחיל פנימה / שומרי הארכיון

הטקסט של הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה המופיע כאן בתרגום לעברית תחת הכותרת "נא להשחיל פנימה" הודפס על דף כפול שהושחל לתוך ספרו 'רוע הארכיון'. >>>

הצעה לסובייקטיביות חדשה, ערב אחד, מול תא סגור

בתמונה נראים שני תאים שקיר משותף מחבר ביניהם. הפעילות שהתקיימה בהם הסתיימה, הדלתות נסגרו והנשמות התועות שאיכלסו אותם הלכו לדרכן. >>>

המוזיאון שלא היה

במוזיאון שלא היה אמורות היו להתקיים זו לצד זו, בעת ובעונה אחת, פעילויות רבות. >>>

כלכלת זמן מוזאלית

בפרקטיקה המרחבית של המוזיאון שלובה פרקטיקה של זמן, שאיננה עסוקה רק בחלוקה לתקופות, כי אם ביצירת מיכל של זמן שאפשר לדמותו לצינור שבו נצברת האמנות לתקופותיה. >>>

שיעור באזרחות

המרחב הציבורי אינו מנוהל ונשלט רק בידי המדינה אלא גם ובעיקר בידי האזרחים. >>>

אחרית דבר

חדר החושך הוא הבונקר האולטימטיבי שאליו מגיע הצלם כדי לאלץ אץ הסוד להופיע >>>

תצלום לא חתום

ה"היסטוריה הקטנה" היא היחידה מבין כתביו של בנימין המצהירה על עצמה כמסה שכתיבת היסטוריה היא עניינה המרכזי, ולמעשה זהו המקום היחיד בו ניתן לראות את מושג ההיסטוריה של בנימין בפעולה. >>>

מוטלת על כף המאזניים

האנטי-מיתולוגיה המודרנית הנשית של סיגלית לנדאו מאופיינת בתנועה מתמדת, בזרימה החומקת מכל קיבוע בהווה. >>>

חזרתו של המודחק

"להיות יהודי פירושו לשמור את היטלר בחיים..."(סטיינר) אריאלה אזולאי מתוך סטודיו 124 >>>

 

נתן ויינשטוק נוכחות כה ארוכה

הנה עובדה שאין עליה עוררין: ב-1948, שנת הקמתה של מדינת ישראל, חיו בכל רחבי העולם הערבי והמוסלמי כ-900,000 יהודים. כיום, יותר מחצי מאה אחר כך, חיים בו כ-4,500 יהודים. >>>

שרון רוטברד עיר לבנה, עיר שחורה

לפעמים, כדי לשנות עיר, די לשנות את הסיפור של העיר. בתל אביב, שהיא אולי העיר היחידה בעולם שקרוייה על שם ספר, מזה זמן רב הסיפור של העיר נקרא "עיר לבנה". >>>

ערן ב.י מידאס הכונס

מחזה דינמי
דמיינו אולם. דמיינו במה. דמיינו גם שלושה מסועים שחוצים אותה לרוחבה כשלושה פסים ארוכים. מסועים כאלה כמו בשדה התעופה. כאלה כמו שיש במכוני כושר. כאלה שאנשים רצים עליהם אבל לא מגיעים לשום מקום. זאת גם מהות הסיפור. המירוץ. המירוץ אל הכלום. >>>

ז'אן נובל אפשר היה להפוך את תל אביב לסימפוניה בלבן

שיחה בין ז'אן נובל ושרון רוטברד. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית