 |
|
בבל , הודפס ב, 12/12/2019 |
|
|
אריאלה אזולאי
שפת אם, שפת אב
מתוך יגאל נזרי (עריכה) חזות מזרחית / שפת אם שיחה עם אשכנזים שיחה עם מזרחים
וכך נגלתה בפני במערומיה האמת של אמא שלי בתור שקר, והשקר של אבא שלי הלך והתחבב עליי בתור אמת. כשהייתי בת 12, אחותי הבכורה הביאה הביתה את המצע של תנועת של"י. עד אני יכולה לחוש בכף היד את החוברת הצנומה, כריכה רכה מהודקת בסיכה, דפוס שחור פשוט, רק טקסט, בלי תמונות. נדמה לי שעל הכריכה היה דימוי של צבר שהודפס בצבע אחד (ירקרק) ברשת גסה שהגרעיניות שהיא יצרה הפכה אותו לכמעט בלתי נראה. בחוברת זו נתקלתי לראשונה במילה כיבוש. היא היכתה בי. היא לא הייתה קשורה לכול מה שידעתי על המקום הזה ועל האנשים שחיים בו. אני זוכרת משם עוד כמה מילים קשות, אלימוֹת: גירוש, הפקעה, גזל ונישול. עד היום כשאני משתמשת בהן אני מרגישה בפה אפקט דומה לזה שחשתי בפעם הראשונה שאמרתי אותן. זרותן בשפת האם מתבטאת קודם כול בהדרת הכבוד שהן תובעות. אי–אפשר לבזבז אותן. כילדה הרגשתי שהן גדולות עליי אבל גם שיש לי חובה להגיד אותן. הבית הימני שבו חייתי העצים את תחושת החובה. אני לא בטוחה ביחס לצבר שעל הכריכה. ייתכן והכריכה נבדית אצלי כעת בזיכרון, אולי מחשש שהמילים שאני זוכרת משם לא יספיקו כדי לתאר את החבטה שחשתי בכול הגוף. הדימוי של הצבר, המנוקב, המחורר, הצבר שנמוג בהעדר קווי מִתאר, התייצב למול הצבר שאמי חישלה בשפתה בכול פעם שאמרה על עצמה בגאווה שהיא צברית דור שלישי. גם אני, עד אותו רגע, חשבתי שאני זה הוא. גם אני נבחרתי להיות הוא. אבי אמנם היה מהגר אירופי, אך אמי, שנולדה באחת ממושבות הברון, גילמה אותו בגופה, בלשונה ובמחוותיה. אותנו, את בנותיה, היא הכניסה בבריתו. אבי תמיד נותר אחר, זר ואלגנטי בריחוקו. המסע שהושלכתי אליו, המסע אל מחוץ ל"אנחנו" הותיר אותי בלי שפה. הגוף האורטופדי שהתאימו לי בחנות של ד"ר ברזילי ברחוב שינקין בתל אביב הלך והתהדק סביבי והקיף גם את מקום המוצא של המילים. גיליתי שאני יודעת לשתוק. השתיקה גילתה לי את הפוטנציאל המשקם שלה. מוטות המתכת, רצועות העור ותבנית האגן העשויה פלסטיק הפיקו בעיקר קרקושים וצקצוקים. הגאים חדשים. נקיים. טכניים. אבני שפה לא מקומיות. שפתה של אמי, שפת האם שלי, הייתה עשויה מחומרי המקום. שפת אמהּ הייתה לדינו. היא שמרה עליה באדיקות, שאיש לא יחלוק עמה אותה. ביום שבו אמהּ נפטרה, נעלמו צלילי הלדינו שלא ידעתי מחיינו. עבורנו שייפה אמי שפת אם מקומית, על טהרת הצבריות. הקיום המשפחתי היה לתפארת מדינת ישראל. תמיד צפתה בנו עין נוספת, העין שלמענה אכלנו, חגגנו, התלבשנו, יצאנו והתחבקנו. היינו ההוכחה החיה להישגיה של מדינת היהודים. המשא הכבד הזה לא היה רק גבנון בשפה. הוא דמה יותר למחלת עור, או לזיהום בדם. כשניסיתי לנקות את השפה גיליתי לתדהמתי שהקרקעית מאוד קרובה. שפת האב שלי הייתה מחוררת. הסיפורים ביעבעו מתוך העברית שלו, מרתקים בתיבול שלהם, ומותירים אותה מאחור. עברית רצוצה. אוצר מילים מצומצם, תחביר שנוטה לצרפתית ומבטא כבד. אבל מעולם לא הניח להגירה אל העברית לפגוע בכושרו לספר סיפורים. כול פעם שקם מכורסתו, גם אם הקימה ארכה רק דקות ספורות, הוא חזר עם שלל. המציאות מעולם לא אִכזבה אותו והוא תמיד מצא מה לאסוף ממנה. הוא הפליא לעשות כשיצא מחוץ לשדה הראייה של מאזיניו לסיפור, כשיכול היה ללקט חומרי גלם מבלי שאיש יפקח על אמיתותם. הייתה לו חיבה לדוקומנטציה. כול כמה שהסיפורים נשמעו בדיוניים, הם תמיד היו מבוססים על משהו שקרה באמת. העושר והסוגסטיביות של הדימויים שלו לא היו שייכים לעברית. אבי לא חולל מעשים בשפה העברית, הוא רק סיפר דרכה סיפורים. עם כול סיפור הוא המציא מחדש את הפרטים, האווירה, הדמויות ובעיקר את עצמו. שפת האם שלי הייתה נגועה. היא אטמה את הכאב — כול כאב, כולל של האם עצמה — במילים. היא סתמה לו את הפה. במקום להקשיב לכאב ולדבר אליו היא התווכחה איתו, דיברה במקומו, בשבילו. שפת האם נגועה. העברית נגועה. שפת האם העברית נגועה. שפת האם העברית שלי נגועה. שפת האב שלי הייתה מחווה. מחווה של התחזות, אחרות, זרות, התחפשות, ריבוי, ענייניות, להטוטנות. המחווה הזו חזרה על עצמה בכול השפות שאבי ידע לפטפט בהן, השפות בהן דברו לקוחותיו בחנות. הוא התענג על יכולתו לקלוט מספר מילים ולנהוג כמי שמדבר בלשונם — אמהרית, רוסית, ערבית, ספרדית ואפילו יידיש. לא הייתה לי שפת אב להגר אליה. אבל הייתה לי המחווה. בתחילה בגוף, בהדרגה היא נהפכה ללשון כתובה, ורק מאוחר יותר ללשון מדוברת. לפני כשנה הוריי השמיעו לי קלטת שהוקלטה ב–1972 במהלך נסיעה משפחתית לאשדוד. אני זוכרת את הנסיעה ההיא. הייתי כבת עשר. אבי נהג, אמי ישבה לצידו, אחותי הצעירה מבין השתיים ואני ישבנו מאחור עם סבתי מצד אמי. המיקרופון, כרגיל, היה בידי. הוריי שמרו את הקלטת המסוימת הזו (בניגוד לכול האחרות שנעלמו עם השנים) משום שהיא אצרה את קולה של סבתי שנפטרה באותו לילה. כששמעתי את הקלטת הנחתי שהאישה עם המבטא הכבד היא סבתי. לא כך זכרתי אותה. פני החרסינה הלבנות שלה נותרו בזיכרוני ללא קול. לתמונות באלבום המשפחתי יש תכונה למחוק את הקול. הן מחקו גם את קולה של סבתי. אבל לא רק קולה נשמע לי זר. גם הקולות האחרים שבקעו מן הקלטת נשמעו לי זרים. הילדה הקטנה במכונית, שהייתה אני, תבעה "דברו אלי". נדמה לי שהיא חזרה על הבקשה יותר מפעם אחת. כששמעתי את התחינה הזו הרעשים התערבבו לי בראש וכבר לא שמעתי כלום. כמה פעמים מאז השחלתי את הקלטת למכשיר, אבל לא העזתי ללחוץ play. התִמצות של חיי באותן שתי מילים — "דברו אלי" — היכה בי. כאילו הילדה הקטנה הזו מצחקקת לעברי, מתריסה ואומרת שהדרמה של הדיבור והשתיקה שמעסיקה אותי כבר כמה שנים סביב שאלות של בעלות, שייכות, היענות, חניכות, הגייה, זרות, בדידות, חרדה, תאימות, הגירה — הדרמה הזו כתובה בגוף שלה. מחוות השתיקה הסתתרה בגוף שלי כמו צופן גנטי עוד לפני שהושלכתי מן הלשון ואִמצתי כלפיה את מחוות ההגירה. מחווה שאִפשרה גם לי — פעם במציאות ופעם בדימיון — להמציא את עצמי מחדש. בגיל 18 התחלתי ללמוד צרפתית. בשנתיים הראשונות ללימודי בפריז, החיים מחוץ לשפה כבר לא היו מטפורה. השתיקה החדשה הזו אִפשרה לי לגלות את עצמי מחדש בתוך שפה, שפה זרה, שפה שהציעה את עצמה כדי שאלמד לכתוב מחדש שפה בגוף שלי. הגוף האורטופדי ננעל בשתיקה. הקריאה "דברו אלי" נשארה שלו. גם הוא ביקש להיכנס לשפה. הוא ביקש שידברו אליו, גם אם הוא משתהה, גם אם אינו נענה מיד. הוא ביקש זמן, הוא ביקש שלא יפקירו אותו, שידברו אליו עד שידביק את הקצב, שיצטמצם הפער בין המילה לגוף. הוא לא ביקש למחוק את המסמן שהוטבע בגוף, רק לאוורר אותו, דרך הדיבור, דיבור ישיר, סנטימטר אחר סנטימטר, ישירות אלי, ישירות לגוף, להשיבו בחזרה דרך הלשון כך שניתן יהיה לחבר מחדש, ביחס של אחד לאחד, מילה וגוף. את הסימן שהוטבע בגוף אי–אפשר לסלק. אפשר לסרב למסומנים המוצעים, להגיד "לא, תודה", ולבקש אחר מסומן חלופי. "לא, תודה, איני מעוניינת לכתוב על זהות מזרחית, אני לא יודעת מהי". "לא, תודה, אני לא מעוניינת לעזוב את זה שאני מזרחית". המזרחיות שלי היא קודם כול עמדה. עמדה שמבקשת להפוך את הזרות וההגירה, את השיבוש והשתיקה לנכס. זהו לא נכס בעל ערך כשלעצמו אלא מכשיר שמפגין את ערכו רק כשהוא מופעל. אז הוא נעשה לגלאי אש. הוא לא פועל מעצמו והוא לא מזהה רק עוולות שנעשו למזרחים. הוא עומד בעקרון לרשותו של מי שלא התאזרח לגמרי בחברה הישראלית — חברה שהכיבוש הוא הדפוס המעצב שלה — ומבקש להפוך מצב זה למובן של העמדה שלו. המזרחים, בשל דיכוי רב שנים, יכולים עדיין להנות מן הפריבילגיה הזו. לא לאורך זמן. חלקם כבר עשו בה שימוש מסואב כמו מהגרים אחרים לפניהם. אחרים עוד מצויים בשוליים, לא יודעים שיש להם נכס, גלאי אש, מכשיר ראייה, מכשיר שמיעה, שבכוחו לחדד את החושים האזרחיים. אחרים, לא מזרחים, זיהו את העמדה והפכו אותה לשלהם. כששפת האם נגועה, כששפת האב מחוררת.
אריאלה אזולאי / מיקי קרצמן עוד מתוך חזות מזרחית / שפת אם נדמה שכתיבה סביב מזרחיוּת, עם ההבניות שפועלות עליה מכל כיוון, באזור דיון סטרילי לכאורה — כמו ספר או תערוכה — טעונה בתחושה של העברה או הוצאה של משהו שהיה לפָנים פרטי, אישי, אנוס או מנותק מהיסטוריה, אל מרחב שהוא מעתה הפכו העקרוני: ציבורי, פוליטי, רצוני >>>
ספרים מאת אריאלה אזולאי קובץ שיחות עם בעלי מקצוע, שיחות החושפות שמה שנגלה למבט של בעל מקצוע אחד איננו בהכרח מה שנגלה מנקודת מבטו של בעל מקצוע אחר. שיחה עם הטייס שנטל חלק במבצע ענבי זעם, שיחה עם ארכיטקט, שיחה עם צוללן, שיחה עם רופא מארגון רופאים ללא גבולות , שיחה עם אמנית ועוד. >>>
חומרים מאת אריאלה אזולאי שפת אם, שפת אב, אחרי מות האם ומות האב גירסה ראשונה של הטקסט הזה נכתבה ב- 2003 ופורסמה בספר "חזות מזרחית" (עורכים יגאל ניזרי וטל בן צבי) ולאחר מכן במכונת קריאה. שיחה עם אורי דסאו בעקבות הספרים "האמנה האזרחית של הצילום", ו"היה היה פעם: צילום בעקבות ולטר בנימין", והתערוכה "מעשה מדינה: 1967-2007" >>> שיחה עם חיים דעואל לוסקי לרגל צאת הספר "היה היה פעם: צילום בעקבות ולטר בנימין", הוצאת אוניברסיטת בר אילן. >>> הפלסטינים במאה ה-20 - חסך בארכיון בסוף הטקס שקיימה מדינת ישראל בכפר הפלסטיני סילואן לרגל פתיחת חגיגות 3000 שנה לירושלים, הפריחו דיירי הכפר בלונים בצבעי דגל פלסטין. >>>
בנה ביתך, בנה שולחן, כיסא, מיטה, שידה. בנה לבד. בעצמך. אנחנו ניתן את ההוראות ואתה תבצע. אנחנו ניתן את מודל החלומות ואתה תשיג אותו, בכספך ובזיעתך. >>> מתווה לפרוגרמה: שינויים בארגון המרחב ובמשטר המבט המוזיאון המודרני לאמנות, בצורתו הכללית והארכיטיפית ביותר, הוא תוצר של המאה ה-18, בן-זמנו של תחום הידע הנקרא "תולדות האמנות". הוא מסמן את רגע לידתה של יצירת האמנות במובן המוענק לה עד היום. >>> איה & גל אמורים היו להקים במוזיאון חללית/ספרייה. מקום מובחן, נטול מובהקות, מקום שמראהו החיצוני מזכיר חלל פשוט וסטנדרטי של חדר, ותוכו, כמו החוץ שלו, הוא רק דרך מעבר, מעבר למקום אחר שאינו נמצא בשום מקום. >>> נא להשחיל פנימה / שומרי הארכיון הטקסט של הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה המופיע כאן בתרגום לעברית תחת הכותרת "נא להשחיל פנימה" הודפס על דף כפול שהושחל לתוך ספרו 'רוע הארכיון'. >>> הצעה לסובייקטיביות חדשה, ערב אחד, מול תא סגור בתמונה נראים שני תאים שקיר משותף מחבר ביניהם. הפעילות שהתקיימה בהם הסתיימה, הדלתות נסגרו והנשמות התועות שאיכלסו אותם הלכו לדרכן. >>> במוזיאון שלא היה אמורות היו להתקיים זו לצד זו, בעת ובעונה אחת, פעילויות רבות. >>> בפרקטיקה המרחבית של המוזיאון שלובה פרקטיקה של זמן, שאיננה עסוקה רק בחלוקה לתקופות, כי אם ביצירת מיכל של זמן שאפשר לדמותו לצינור שבו נצברת האמנות לתקופותיה. >>> המרחב הציבורי אינו מנוהל ונשלט רק בידי המדינה אלא גם ובעיקר בידי האזרחים. >>> חדר החושך הוא הבונקר האולטימטיבי שאליו מגיע הצלם כדי לאלץ אץ הסוד להופיע >>> ה"היסטוריה הקטנה" היא היחידה מבין כתביו של בנימין המצהירה על עצמה כמסה שכתיבת היסטוריה היא עניינה המרכזי, ולמעשה זהו המקום היחיד בו ניתן לראות את מושג ההיסטוריה של בנימין בפעולה. >>> האנטי-מיתולוגיה המודרנית הנשית של סיגלית לנדאו מאופיינת בתנועה מתמדת, בזרימה החומקת מכל קיבוע בהווה. >>> "להיות יהודי פירושו לשמור את היטלר בחיים..."(סטיינר) אריאלה אזולאי מתוך סטודיו 124 >>>
|
|
|
