מתוך מא' לב' ובחזרה

א': אם אתה רוקפלר, ניו-יורק היא באמת העיר שלך. אפשר בכלל לדמיין את זה?

אני מבין רק שטרות ירוקים. לא אגרות-חוב סחירות, לא המחאות אישיות, לא המחאות נוסעים.
   אבל אם אתה נותן שטר של מאה דולר בסופרמרקט, הם מיד קוראים למנהל.
   כסף תמיד מעורר חשד, כי אנשים תמיד מניחים שאין לך כסף, גם אם יש לך כסף.
   אני ממש בפרנויה כשאני נכנס ל"ד'אגוסטינו", כי תמיד אני סוחב איתי איזו שקית מחנות אחרת והם רוצים שאשאיר אותה בקופה ואני מסרב. אף אשה לא מתבקשת להשאיר בקופה את התיק שלה, אז למה שאני אשאיר את השקית שלי? זה עניין של עיקרון. אז אני בפרנויה שהם יחשבו שאני גונב, ולכן אני צועד בראש מורם כדי להיראות עשיר. מה, אני לא גונב. עם כל הכסף שלי אני ניגש ישר לדלפק מוצרי החלב, ושמח כל כך כי אני הולך לעבור על כל הדלפקים ולקנות לי דברים שאני אוהב לשים בחדר השינה שלי, על אדן החלון.
   אנשים עשירים לא מחזיקים את הכסף שלהם בארנקים או בכל מיני גוצ'י או ולנטינו. הם מחזיקים את הכסף שלהם במעטפות של בנקים. מעטפות צרות כאלה. וכל העשיריות כרוכות בסרט נייר, וכך גם כל החמישיות וכל השטרות של עשרים דולר. והכסף בדרך כלל חדש. שולחים להם אותו עם שליח מיוחד מסניף הבנק - או מבית המשרדים של הנהלת הבנק. והם רק חותמים שקיבלו אותו. והוא מחכה שם עד שהם צריכים לשלוף שטר של עשרים דולר לתת לבת שלהם.

את הכסף שלי אני אוהב להחזיק בצורה מבולגנת. בחפיסות מעוכות ומקומטות. שקית נייר זה טוב.

יום אחד נפגשתי עם נסיכה לארוחת צהריים והיה לה מין ארנק סקוטי כזה בצורת כובע  משבצות עם פונפון. אחר כך הלכנו ל- Women's Exchange בשדרת מדיסון,  והיא הוציאה כסף מרשרש מהארנק שלה ואמרה, "אתה רואה? אני מקפלת אותו בסגנון רוטשילד. ככה הוא נשמר יותר זמן. מאז שאני זוכרת את עצמי אני עושה ככה." היא קיפלה כל שטר בנפרד, לאורך, ואז קיפלה אותו שוב לאורך. הכל כסף חדש. הכל בקבוצה קטנה. בתיאוריה זה נשמר יותר זמן. כך הרוטשילדים מקפלים כסף: כדי שלא ייראה לעין. זה הסיפור של רוטשילד.

היה לי ארנק צרפתי משובח שקניתי בגרמניה ב150- דולר. בשביל הכסף הגדול, השטרות הגדולים האלה של הכסף האירופי. אבל אחר כך, בניו-יורק, הוא נקרע ולקחתי אותו לסנדלר ובטעות הוא תפר את הפתח שלתוכו מכניסים את השטרות, אז עכשיו אני יכול להשתמש בו רק למטבעות.

מזומנים. אני ממש לא אוהב להסתובב בלי מזומנים. וברגע שיש עלי מזומנים אני חייב לבזבז אותם. ואני קונה רק  דברים מטופשים.

המחאות זה לא כסף.

כשיש לי בכיס חמישים או שישים דולר, אני יכול להיכנס ל"ברנטאנו", לקנות את חיי רוז קנדי, ולהגיד למוכר, "אפשר בבקשה לקבל קבלה?"
   וככל שאני אוסף יותר קבלות, כך אני מרוגש יותר. אני אפילו מתחיל להתייחס אליהן כמו אל כסף.
   וכשאני נכנס לחנות העיתונים בשכונה, בגלל שכבר די מאוחר וכל שאר החנויות סגורות, אני מרגיש מאוד שיק, כי יש לי כסף. אני קונה הרפר'ס בזאר ומבקש קבלה. המוכר מתחיל לצעוק ובסוף משרבט איזו קבלה על חתיכת נייר. אני לא מקבל את זה. "ציין בבקשה איזה מגזינים קניתי. ותוסיף את התאריך. ולמעלה תכתוב את שם החנות." זה עוזר לי להתייחס אל הקבלה כמו אל כסף. אני עושה את זה כי אני רוצה שידעו שאני אזרח הגון, ושאני  שומר כל ספח ומשלם את כל המסים שצריך.

ואז אני הולך לאכול - רק בגלל שיש עלי כסף, לא בגלל שאני רעב. יש עלי כסף ואני חייב לבזבז אותו לפני שאלך לישון. ואם השעה אחת לפנות בוקר ואני עדיין ער, אני לוקח מונית לסופרפארם התורן וקונה שם כל מה שחדר לי למוח מהשטיפה של אותו לילה בטלוויזיה.
   אני יכול לקנות את כל החנות בשעות האלה של אמצע הלילה. ובגללי הם דוחים את סגירת החנות עד שאשלים את הקנייה שלי, כי הם יודעים שיש לי כסף. גם זה סוג של מוניטין, לא? הצעד הבא הוא להכיר את החנות טוב כל כך עד שהם נותנים לך לקנות בהקפה. אני אומר להם שלא ישלחו לי את החשבונות בדואר כי זה מדכא אותי. "פשוט תגידו לי כמה אני חייב," אני אומר, "ואחזור בשבוע הבא כשיהיו לי מזומנים ואשלם. תנו לי עכשיו את החשבון, וכשאחזיר אותו תציינו עליו שולם."

אחרי שאתה מחזיר למישהו כסף, פתאום אתה לא רואה אותו יותר. אבל לפני שהכסף הוחזר אתה רואה אותו בכל מקום .

כשיש עלי הרבה כסף, הטיפים שלי פשוט מגוחכים. אם צריך לשלם דולר ושלושים סנט, אתם יודעים איך זה, אני נותן שני דולר ולא לוקח עודף... אבל כשאין עלי כסף, אני מבקש עשרים סנט בחזרה.
   פעם נתתי לנהג מונית מאה דולר. בחושך חשבתי שזה דולר אחד. הנסיעה עלתה שישים סנט (זה היה לפני העלייה האחרונה בתעריפים), ואמרתי לו לשמור את העודף. זה לא מפסיק להטריד אותי מאז.
   לפעמים אני נכנס למונית כשאין עלי כסף ונוסע לאיזה מקום לקחת כסף - לבנק, או למשרד, או לאסוף כסף שהשאירו בשבילי אצל איזה שוער. בדרך, כשעדיין אין עלי כסף, אני חייב לעשות הצגה שלמה לנהג המונית. הוא הרי יושב מעבר למחיצת הפלסטיק הזאת, שבאופן אוטומטי גורמת לך להרגיש כמו פושע - כאילו עוד שנייה אתה יורה בו או שודד אותו. אז אתה מרגיש צורך לשכנע את הטיפוס הזה ולגרום לו לחבב אותך ולהאמין שאתה רק אוסף מעטפה אצל השוער. אני אומר לו, "אני משאיר אצלך את שקית הנייר שלי," אבל אז אני משנן לעצמי את מספר הרישיון שלו למקרה שיבריז לי, ורץ לקחת את המעטפה. באחד מהמסלולים הקבועים שלי אני אוסף את המעטפה ואז ניגש לבניין הסמוך, לחנות של ציוד משרדי, כדי לפרוט את הכסף. אם הם לא יכולים לפרוט לי אני נכנס לחנות הסמוכה, "רייקר'ס". הם אף פעם לא מוכנים לפרוט לי. ואז לחנות העניבות. הם תמיד מוכנים לפרוט לי. ואז אני חוזר למונית ואומר לנהג, "קח אותי בחזרה למקום שממנו באנו." יוצא שהטיול הקטן הזה עלה לי אולי חצי מהסכום שבשבילו יצאתי (כולל הטיפ שהבטחתי לנהג). אז מיד אני חייב לבזבז כסף בחנות טבע. אני קונה לי משחת שיניים אורגנית ורודה, כי היא מזכירה לי את משחת השיניים הוורודה של אליזבת ארדן. אני מחפש משהו בטעם דומה למשחה הזאת של פעם, בשפופרת הצהובה.
   אני נוסע במוניות רק משום שאני אוהב לדבר. אם הנהג לא מפעיל את המונה, באמצע הנסיעה אני שואל, "למה לא הפעלת את המונה?" "זו כזאת נסיעה קצרה, אז חשבתי..." ואני אומר, "חשבת! חשבת! אם היית שואל, 'אפשר בלי מונה?' הייתי אומר בטח, ומשלם לך מה שצריך וגם נותן טיפ. אבל עכשיו הגענו, ואין כלום על המונה, ולפי החוק אני לא חייב לך שום דבר." וכאן הם בדרך כלל מזדעקים, אז אני זורק להם 25 סנט ואומר, "אתה רואה? עדיף לשאול. אתה לא יכול ללכת נגד המערכת."
   בחדשות עדיין לא מספרים על דרכים ללכת נגד המערכת, אבל זה מה שאנשים רוצים לשמוע.

לדעתי זה נהדר כשאפשר לקנות חברים. אני לא מוצא שום פסול בלהיות עשיר ולמשוך חברים בכסף שלך. ותראו את מי אתה מושך: את כולם !
   אני מכיר מישהו עשיר מאוד והוא כל הזמן בפרנויה שאנשים רוצים אותו רק בשביל הכסף שלו. אבל אז הוא מזדרז לספר שבדיוק טס במטוס הפרטי שלו לוושינגטון כדי לקחת משם טיסה סדירה ללוס-אנג'לס.

גם אם אתה נראה כמו סמרטוט אבל יש לך 15 דולר בכיס, תוכל לעשות על אנשים רושם של איש עם כסף. אתה בסך הכל צריך להיכנס לחנות משקאות ולקנות בקבוק שמפניה. כך תוכל להותיר רושם גדול על חדר מלא אנשים, ואם יתמזל מזלך - לא תראה אותם יותר, וכך הם תמיד יחשבו שיש לך כסף. כשיש לך כסף, אתה לא יכול להעמיד פני עני. אתה יכול רק להיות עני ולהעמיד פני עשיר.

אני מכיר אחת, שכל אחר צהריים מצלצלת למישהו ואומרת, "אשלם לך מאה דולר לזיין אותי." גאוני. היא מקפידה שהם יהיו מושכים מאוד וממשפחות טובות והכל, אבל כאלה שאולי חסרים להם כמה דולרים לגלגלים של המרצדס שלהם. לבחורה הזאת אין יהלומים, היא לא לובשת בגדים יקרים מי יודע מה, אבל הכסף נשפך לה מהאף ומהאוזניים ומהמוח, אפילו מעצמות הלחיים. היא בנויה מכסף. אם יעבור מלצר ותשאל אותו, "תסתכל על זאת: היא ענייה או עשירה?" - מיד הוא ידע. כי הפנים שלה אומרות "כסף". היא יכולה ללכת ברחוב ולעשן סיגריה ולנפנף למונית באצילות כזו, שהכל מקבל משמעות אחרת.

אני שונא את ימי ראשון: הכל סגור, חוץ מחנויות הפרחים והספרים.

כסף הוא כסף. לא משנה אם עבדת קשה בשבילו או אם הוא בא לך בקלות - כשאתה מוציא אותו זה אותו דבר.

אני אוהב לראות כסף על הקיר. נגיד שאתה מתכנן לקנות ציור במאתיים אלף דולר. לדעתי עדיף לקחת את הכסף הזה, לקשור אותו בחוט ולתלות על הקיר. וכשמישהו יבוא לבקר, ישר הוא יראה את הכסף על הקיר.

אני לא חושב שלכל אחד צריך להיות הרבה כסף. אם לכולם יהיה כסף, איך תדע מי חשוב? זה משעמם. על מי תרכל? את מי תשפיל? ומה עם הדגדוג הנעים הזה כשמישהו אומר, "תוכל להלוות לי 25 דולר?"

בשבילי חג המולד זה ללכת לבנק ולהוציא כסף חדש ומרשרש ולשים אותו במעטפות שקניתי בחנות לציוד משרדי כדי לתת טיפים. אבל אז, אחרי שנתת טיפ לשוער, הוא יוצא לחופשת מחלה או עוזב, ועל החדש אתה לא עושה שום רושם.

אני אוהב לקנות כרטיס למקום הכי טוב בתיאטרון בברודווי, לעזוב אחרי המערכה הראשונה, ולהגיע בזמן למערכה האחרונה של ההצגה בתיאטרון הסמוך, גם שם במקום הכי טוב. ואז יש לי שני ספחים של כרטיסים. זו עבודה כי אני "מדווח" על זה.

אני אף פעם לא מעוניין בפנקסי המחאות רגילים - רק במהדורות המשרדיות האלה, שמחזיקים על השולחן. אולי משום שהן סמל סטטוס, אני חושב.

כשאני שוכב לי באמבטיה עם כרית מתנפחת מתחת לראש ,אני מרגיש כזה עשיר -  עם הכרית שהזמנתי בדואר ב-3.95$ וקופון מקופסה של דגנים. אולי זו אשליה, אשליה של פאר ומותרות. אבל כשמדי חודש אתה משלם חשבונות טלפון עצומים כמו אלה שלי, אתה יודע שיש לך כסף.

אין כמו לקנות המון דברים בשביל כלום כסף. נגיד, לקחת שקית גדולה ב"למסטון", לשלם עליה שלושים סנט ולמלא אותה. פוצצת אולי שישים דולר ב"למסטון", ואתה חוזר הביתה ושופך הכל על המיטה ולוקח חומר ניקוי ומסיר את מדבקות המחיר מלמעלה, איפה שכתוב "1.69$". ואז, ברגע שכל הדברים כבר מאוחסנים במקום שלהם, אתה שוב רוצה לצאת לקניות. אז אתה הולך לווילג'. אתה מעקם את האף בחנות פרחים אחת כדי שהם יחשבו שאתה הולך לחנות היקרה שממול. ושם אתה רוצה לעשות רושם על המוכר ואומר, "אקח את זה ואת זה ואת זה," ולוקח הכל הביתה והחדר שלך מלא פרחים. ואתה מרגיש עשיר כל כך, שבא לך להשאיר את הדלת טיפה פתוחה כדי שהאנשים שעוברים בחוץ יראו שאתה עשיר. אבל לא מספיק פתוחה כדי שתחשוש שהולכים לשדוד אותך.

פעם היו עלי הרבה מזומנים, אז השקעתי בטלוויזיה הצבעונית הראשונה שלי. אפקט השלג של השחור-לבן שיגע אותי. חשבתי שאם אראה את הפרסומות בצבע - הן ייראו חדשות ויהיו לי יותר דברים ששווה לצאת בשבילם מהבית ולקנות אותם.
   דגם Korvettes, במזומן. רציתי אפילו שלט-רחוק, אבל זה היה במחלקה אחרת. יצאתי עם זה הביתה, אבל אז נכנסתי לפרנויה. על הקופסה היה כתוב "Sony" ו"Korvettes", ואני רציתי שיהיה כתוב שם "למסטון", כי סחבתי אותה במעלית ולאורך המסדרון עד לדירה שלי, ועם האריזה הזאת, ועם כל הקלקר הלבן שהייתי צריך לזרוק, שהצורה שלו מראה בדיוק מה קניתי, וחשבתי לעצמי, "זה לא יישאר אצלי עוד הרבה זמן."

למה שלא יאשרו לי ניכויי מס על הוצאות אלכוהול, אם, נניח, אני צריך להשתכר כדי לדבר ודיבור הוא העבודה שלי?

יש לי פנטזיה על כסף: אני הולך ברחוב ושומע מישהו אומר - בלחש - "הנה האיש הכי עשיר בעולם."

לא מעניין אותי מתי נטבעו מטבעות של חמישה סנט. המטבע יכולה להיות מ1910-, אבל אני לא אשמור אותה. אני אשתמש בה, עם עוד מטבע של עשרה סנט, כדי לקנות חטיף "קלרק".

אני שונא מטבעות של סנט אחד. אני מקווה שפשוט יפסיקו לייצר אותן. אני אף פעם לא אוסף אותן, אין לי זמן בשביל זה. בחנויות אני אוהב להגיד, "עזבו את הסנטים. הם מפוצצים לי את הארנק הצרפתי."

מטבעות יכולות להיות ממש נטל, אבל הן יכולות להיות שימושיות מאוד כשפתאום אין עליך כסף. אתה מחטט בכל מקום, מציץ מתחת למיטה, בודק את כ כיסי המעילים וממלמל לעצמך, "אולי השארתי מטבע של 25 סנט פה, או שם..." לפעמים זה מה שקובע אם תקנה חפיסת סיגריות או לא. אם הצלחת לגרד רק 69 סנט במקום 70, אתה
מחפש ומחפש ומחפש את הסנט האחרון הזה. רק אז אתה אוהב את הסנט: כשהוא  האחד  שחסר.
   ולפעמים שואלים אותך בחנות, "יש לך סנט?" ואתה צריך להתחיל לחטט. או שיש לך סנט, אבל ממש לא בא לך לבדוק...
   פעם שאלתי נהג מונית מה זה בשבילו כסף. "לעשות חיים," הוא אמר. "אני יוצא עם אשתי. כף לי עם אשתי, אני נהנה לצאת איתה, אז כשיש לי כסף אנחנו יוצאים לבלות."
   אני מרגיש אותו דבר.
   ואז שאלתי את נהג המונית איך הוא מרגיש כשאנשים נותנים לו מטבעות של סנט. "סנטים? אני אף פעם לא מקבל סנטים... לא, רגע, זה לא מדויק. לפני כמה ימים קיבלתי חמישה סנטים מג'ינה לולובריג'ידה."
   ביקשתי ממנו שיספר לי על זה.
    "אין מה לספר. היא מאוד נחמדה, היא אוהבת את ניו-יורק, היא לא אוהבת את הוליווד, היא נוסעת הרבה, אני חושב שהיא כבר עזבה. והיא כותבת ספר."
ג'ינה לולובריג'ידה .
   אם היו עושים שכל קנייה תצא בסכום עגול, היינו יכולים להשתמש בסנטים כדי לסתום את החורים הקטנים בעציצים.

בשבילי, כסף הוא הכאן ועכשיו.
   כסף הוא המזג שלי.

בשביל אנשים מסוימים, כסף זה לקנות היום מה שלדעתם יהיה בעל ערך מחר. קנה את זה כל עוד זה זול, הם אומרים. בכל אופן, לי אין שום דבר שנקנה לפני
1955. אני נשבע. שום דבר. אבל אולי עיפרון ששאלתי ממישהו נקנה ב1947-. לך תדע.

הכסף האמריקאי מעוצב מצוין, באמת. אני מעדיף אותו על כל כסף אחר. זרקתי כסף באיסט ריוור, ליד תחנת המעבורת לסטייטן איילנד, רק כדי לראות איך הוא צף.

מה שכולם מחפשים זה מישהו שישלם על הדירה אבל לא יגור בה.

אם נדמה לי שאני קונה משהו ששווה יותר ממה שאני משלם עבורו, ואם אני אוהב את האנשים שמהם אני קונה, אני חייב להגיד להם שהם מבקשים פחות מדי כסף. ממש לא נוח לי אם אני לא אומר להם. אם אני קונה סנדוויץ' מאוד מאוד מזין, והמוכר לא יודע כמה הוא נהדר, אני חייב להגיד לו.

כשאני נוגע בכסף, אני לא מרגיש שאני נדבק בחיידקים. הכסף איכשהו פטור מזה. כשאני נוגע בכסף, אני מרגיש שעל הדולר אין יותר חיידקים משיש על כף היד שלי. כשאני נוגע בכסף, הוא נקי לגמרי בעיני. אני לא יודע איפה השטר הזה היה - מי נגע בו ועם מה - אבל כל זה נמחק ברגע שאני נוגע בו.

(מתוך ספרו של אנדי וורהול מא' לב' ובחזרה: הפילוסופיה של אנדי וורהול שעומד לראות אור בהוצאת בבל)

פרה, 1976 / אנדי וורהול

אנדי וורהול ב' ואני: איך אנדי לובש את הוורהול שלו

אני מתעורר ומצלצל לב'. ב' זה מישהו שעוזר לי להרוג זמן. ב' זה מישהו ואני אף-אחד. ב' ואני. אני זקוק לב' כי אני לא יכול להיות לבד. אלא אם אני ישן. אז אני לא יכול להיות עם אף אחד. אני מתעורר ומצלצל לב'. >>>

ויקטור פלווין דור ה- P

מאה וחמישים שנים לאחר פלישתו הכושלת של נפוליון, נכנעה ברית המועצות בשלוק אחד לפפסי קולה. גיבור הספר, ואווילן טטארסקי, בן לדור שותי הפפס, דור ה- פ, הוא משורר שעבר הסבה לקופירייטינג. הוא נוכח לדעת שהתעמולה היא נצחית - רק המילים משתנות. >>>

ג'יין ג'ייקובס מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות

ב־1958 הביטה ג'יין ג'ייקובס מחלון דירתה ברחוב הדסון 555 בגריניץ' וילג' בניו יורק, וראתה שהעיר הנהדרת שבה בחרה לחיות הולכת ונעלמת. >>>

תמיר שר פתחים 3

כל מה שלמטה, הדרק סייד, הנבכים, נבכים זה יפה, רבים שאין להם יחיד, נבך ועוד נבך, כמו מעמקים שגם להם אין יחיד, ממעמקים, מנבכים קראתיך. אגי משעול מתוך קטלוג התערוכה. >>>

גיא בן-נר מיוחד להמדרשה

גירסה להדפסה