אני מתעורר ומצלצל לב'. ב' זה מישהו שעוזר לי להרוג זמן. ב' זה מישהו ואני אף-אחד. ב' ואני. אני זקוק לב' כי אני לא יכול להיות לבד. אלא אם אני ישן. אז אני לא יכול להיות עם אף אחד. אני מתעורר ומצלצל לב'. "הלו." "א'? חכה שאכבה את הטלוויזיה. ואשתין. לקחתי כדור משתן וזה גורם לי להשתין כל 15 דקות." חיכיתי שב' תשתין. "דבר," היא אמרה לבסוף. "הרגע התעוררתי. הפה שלי יבש." "אני מתעורר כל בוקר, פוקח עיניים וחושב: הכל מהתחלה." "אני קמה כי אני צריכה להשתין." "אני אף פעם לא נרדם בחזרה," אמרתי. "זה מסוכן בעיני. יום שלם בחיים הוא כמו יום שלם של טלוויזיה. בטלוויזיה, ברגע שמתחיל יום השידורים, אין הפסקות - וגם אצלי אין. בסוף היום - היום כולו הוא סרט. סרט שנעשה לטלוויזיה." "אני צופה בטלוויזיה מרגע שאני מתעוררת," אמרה ב'. "אני רואה את הכחול של NBC, ואז אני עוברת לערוץ אחר ומסתכלת על הצבע השונה של הרקע ובודקת איזה מהם נראה טוב יותר עם גוני העור של הפנים. אני משננת כמה שורות של ברברה וולטרס כדי שאוכל להשתמש בהן בתוכנית הטלוויזיה שלך, כשתהיה לך." ב' דיברה על השאיפה הבלתי ממומשת הגדולה של חיי: תוכנית טלוויזיה קבועה משלי. אני מתכנן לקרוא לה "שום-דבר מיוחד". "אני מתעוררת בבוקר," היא אמרה, "ומסתכלת על דגמי הטפט. יש שם אפור ויש שם פרח ויש שם נקודות שחורות מסביב לפרח, ואני חושבת: יכול להיות שזה טפט בעיצוב ביל בלאס? זה מוכר לא פחות מציור. אתה יודע מה אתה צריך לעשות היום, א'? אתה צריך למצוא את נייר הארונות הכי טוב בניו-יורק ולעשות ממנו תיק עבודות. או לתת שיכינו בשבילך בד באותה דוגמא ושהרפד ירפד בו כיסא. עם פרחים 'מצויצים'. ותוכל לשים כריות לגיוון. עם כיסא אפשר לעשות הרבה יותר מאשר עם ציור." "שק האורז הזה במשקל 20 ק"ג, שקניתי בפאניקה, עדיין מונח ליד המיטה שלי," אמרתי. "גם שלי, רק שאצלי זה שק של 40 ק"ג והוא מוציא אותי מדעתי, כי הוא לא מתאים לווילונות." "הכר שלי מוכתם." "אולי התהפכת במיטה בלילה וקיבלת וסת," אמרה ב'. "אני צריך להסיר את הכנפיים שלי." אני משתמש בחמש כנפיים: אחת מתחת לכל עין, אחת בכל זווית של הפה, ואחת על המצח. "תגיד את זה שוב." "אמרתי שאני צריך להסיר את הכנפיים שלי." ב' צוחקת על הכנפיים שלי? "כל יום הוא יום חדש," אמרתי. "כי אני בשום אופן לא זוכר את היום הקודם. לכן אני אסיר תודה לכנפיים שלי." "מה אתה אומר," היא אמרה. "כל יום הוא אכן יום חדש. המחר לא יהיה כל כך חשוב. האתמול לא היה כל כך חשוב. אני חושבת רק על היום. והדבר הראשון שאני חושבת עליו היום הוא איך לחסוך כסף. אני מחכה במיטה כדי שמי שאני רוצה יצלצל אלי. כך אני חוסכת לפחות עשרה סנט." "אני מזנק מהמיטה. אני משרך רגליים, מזגזג מצד לצד, מטופף על קצות האצבעות, מתפתל בריקוד משונה - הכל כדי לחמוק מהדובדבנים בציפוי שוקולד שפזורים על הרצפה כמו מוקשים. אבל בסוף אני תמיד דורך על אחד. אני מרגיש את השוקולד..." " א נ י ל א ש ו מ ע ת א ו ת ך . א נ י ל א מ ב י נ ה מ ה א ת ה א ו מ ר ! " "אמרתי שמתברר לי שאני אוהב את ההרגשה הזאת." "אני קמה ומטופפת על קצות האצבעות. אני מפחדת שאעיר את האורחים שלי כי השעה מוקדמת כל כך, ואז, כשאני מחליקה על דובדבן בציפוי שוקולד, אני ממש שונאת את זה כי זה מזכיר לי ששמים דבש על משהו, ואז, לעזאזל, הסכין מלוכלכת, והדבש מטפטף על השטיח, אתה יודע איך דבש תמיד נוזל. דבש צריך לבוא בבקבוק לחיץ - כמו קטשופ בדרייב-אין." "אני זוחל לחדר האמבטיה כי אני לא יכול לשרך רגליים, לזגזג מצד לצד, לטופף על קצות האצבעות או להתפתל בריקוד משונה כשדובדבן בציפוי שוקולד תקוע לי בין הבהונות. אני ניגש לכיור, נאחז בו בזרועותי ומתרומם לאט לאט." "אני לא עושה את זה," אמרה ב'. "אני שולפת את הדובדבן בציפוי שוקולד שתקוע לי בין הבהונות, ואז אני יושבת בתנוחת יוגה ומנסה לתחוב את כף הרגל לפה כדי שאוכל ללקק את השאריות. אחר כך אני מדלגת לחדר האמבטיה כדי שלא אמרח עוד דובדבן בציפוי שוקולד על הרצפה. כשאני מגיעה לשם אני מרימה את הרגל, טובלת את כף הרגל בכיור ועושה לה אמבטיה." "אני בטוח שעוד מעט אסתכל במראה ואראה שם שום דבר. אנשים תמיד קוראים לי מראה, ואם מראה מסתכלת במראה, מה היא רואה?" "כשאני מסתכלת במראה אני רק יודעת שאני לא רואה את עצמי כמו שאחרים רואים אותי." "למה זה, ב'?" "כי אני רואה את עצמי כמו שאני רוצה לראות את עצמי. אני עושה פרצופים רק בשביל עצמי. אני לא עושה את הפרצופים שאחרים רואים אותי עושה. אני לא מעווה את שפתי ואומרת 'כסף?'" "לא כסף ב', בחייך." ב' הזאת עשירה, אז ברור שהמחשבה שלה חד-ערוצית. "מבקר אחד קרא לי 'שום-דבר בכבודו ובעצמו', וזה ממש לא תרם לתחושת הקיום שלי. ואז התברר לי שהקיום עצמו הוא שום דבר והרגשתי טוב יותר, אבל עדיין לא מניחה לי המחשבה הזאת: להסתכל במראה ולראות שם אף-אחד, שום-דבר." "המחשבה שלא מניחה לי," אמרה ב', "היא כשאני מסתכלת במראה ואומרת 'אני לא מאמינה. איך אני מקבלת כל כך הרבה פרסום? איך זה שאני אחד האנשים הכי מפורסמים בעולם? תסתכלו איך אני נראית!'" "כל יום אני מסתכל במראה ובכל זאת רואה שם משהו - חצ'קון חדש. אם החצ'קון במעלה הלחי הימנית שלי נעלם, אחד חדש מופיע במורד הלחי השמאלית, על קו הלסת, ליד האוזן, באמצע האף, מתחת לגבות, ממש באמצע בין העיניים. אני חושב שזה אותו חצ'קון, שרק נודד ממקום למקום." בשיא הרצינות. אם מישהו היה שואל אותי "מה הבעיה שלך?" הייתי כנראה אומר לו, "עור." "אני טובל את כדור הצמר-גפן של 'ג'ונסון' באלכוהול טיפולי של 'ג'ונסון' ומשפשף אותו על החצ'קון. זה מריח טוב כל כך. נקי כל כך. קר כל כך. וכשהאלכוהול מתייבש אני חושב על שום-דבר. איך זה תמיד בסטייל. תמיד בטעם טוב. שום-דבר זה מושלם - בעצם, ב', זה ההפך משום דבר." "אני ממש לא מסוגלת לחשוב על שום-דבר," אמרה ב'. "אני לא מסוגלת לחשוב על זה אפילו כשאני ישנה. אתמול בלילה חלמתי את החלום הכי נורא בחיי, ממש סיוט. חלמתי שנסעתי לפגישה באיזשהו מקום ואני צריכה להגיע לשדה התעופה כדי לטוס בחזרה הביתה, אבל אף אחד לא מוכן לקחת אותי. במקום זאת הם מתעקשים לסחוב אותי לבית הזה, כדי שאראה שם איזו עבודת אמנות למטרות צדקה. אני מתבקשת לעלות במדרגות ולהסתכל על כל הציורים, ולפני הולך איש אחד, שחוזר ואומר 'הסתובבי! עדיין לא ראית את זה!' ואני רק אומרת 'כן אדוני! כן אדוני!' היה שם קיר עגול במעלה גרם מדרגות מתעקל, צבוע בצהוב מהרצפה עד לתקרה, והאיש אמר, 'טוב, זה הציור,' ואני אמרתי 'אהה.' ואז עזבתי את המקום עם גבר בחליפה אפורה ותיק מסמכים, שירד למטה לשלשל עוד 15 סנט למדחן, רק שהמכונית שלו לא היתה מכונית אלא ספה, כך שידעתי שאיתו לא אגיע לשום מקום, אז ניסיתי לעצור אמבולנס (עשיתי את זה פעם כשאיחרתי למסיבה). מישהו אחר גרר אותי בחזרה לראות את הציור ואמר, 'עדיין לא ראית הכל,' ואני אמרתי, 'כן ראיתי הכל,' והוא אמר, 'אבל לא ראית את האיש שלמטה משלשל 15 סנט למכונית שלו,' ואני אמרתי, 'הה! זה לא המכונית שלו, זה הספה שלו. איך אגיע לשדה התעופה בספה?' והוא אמר, 'לא ראית אותו מוציא מחברת שחורה מהכיס וכותב בה "15 סנט"? לדבריו זו הפגישה הכי ארוכה שהיתה לו אי-פעם, והכסף הזה מנוכה לו מהמסים. זו עבודת אמנות. זו העבודה שלו - לשלשל 15 סנט למדחן בשביל הספה.' אז התברר לי שאין עלי כסף לשלם על הטיסה - הזמנתי וביטלתי אותה אולי ארבע פעמים. אז הלכתי לבית עץ על שפת הים ואספתי צדפים. רציתי לראות אם אני יכולה להיכנס לתוך צדף שבור, וניסיתי, א', באמת ניסיתי. הצלחתי לתחוב את הקודקוד ואת סיכת-הראש שלי לתוך החור. קווצת שערות אחת וסיכת-ראש. חזרתי למקום ההוא ואמרתי, 'אולי תוכלו בבקשה להתקין מדחף בספה של האיש הזה, כדי שאוכל להגיע לשדה התעופה?'" לב' הזאת באמת נכנס משהו לראש, אחרת מנין החלומות האלה? "גם לי היה סיוט נורא אתמול בלילה," אמרתי. "לקחו אותי למרפאה, לאיזו פעילות צדקה שהייתי מעורב בה, לשמח מפלצות - אנשים מעוותים נורא, כאלה שנולדו בלי אפים, שהיו מוכרחים לחבוש מסיכות פלסטיק על הפנים בגלל שמתחת לא היה להם כלום. הממונה על המרפאה ניסה להסביר את הבעיות של האנשים האלה ואת ההרגלים האישיים שלהם ואני סתם עמדתי שם והייתי צריך להקשיב ורק רציתי שזה ייפסק. אז התעוררתי וחשבתי לעצמי, 'בבקשה, בבקשה, אני חייב לחשוב על כל דבר אחר, מה שלא יהיה. אנסה להתהפך ולחשוב על כל דבר אחר שאפשר,' והתהפכתי ושוב שקעתי בשינה והסיוט חזר! זה היה נורא. החוכמה היא לחשוב על שום-דבר, ב'. תראי, שום-דבר זה מרגש, שום-דבר זה סקסי, שום-דבר לא יכול להביך. הפעמים היחידות שאני כן רוצה להיות משהו או מישהו זה כשאני עומד מחוץ למסיבה, כדי שיתנו לי להיכנס." "אבל הרי שלוש מתוך חמש מסיבות הן שיעמום נורא, א'. אני תמיד דואגת שמכונית תחכה לי בחוץ די מוקדם, כדי שאוכל לעזוב ברגע שאני מתאכזבת." יכולתי להגיד לה שאם משהו מאכזב אז אני יודע שהוא לא שום-דבר, כי שום-דבר לא יכול לאכזב. "כשהאלכוהול מתייבש," אמרתי, "אני מוכן למרוח את המשחה נגד אקנה בצבע עור, שאינו דומה לשום עור אנושי שאני מכיר - מלבד, אולי, זה שלי." "אני משתמשת בקיסם צמר-גפן," אמרה ב'. "אתה יודע, אחד הדברים שהכי מחרמנים אותי הוא להכניס קיסם כזה לאוזן. אני אוהבת לנקות את האוזניים. אני ממש מתרגשת אם אני מוצאת חתיכת שעווה." "בסדר, ב', בסדר. אז עכשיו החצ'קון מכוסה. אבל האם אני מכוסה? אני צריך להסתכל במראה כדי לקבל אישור. דבר לא חסר. הכל שם. המבט הכבוי, החן הלקוי..." "מה?" "הרפיון המשועמם, החיוורון המועם..." "המה?" "הפריקיות השיקית, התדהמה הפסיבית, ידע הסתרים המלבב..." " מ ה ? " "השמחה הססגונית, המגמה השמימית, המסיכה הגירית-שדונית, המראה הסלבי משהו..." "משהו..." "התמימות הילדית, לועסת המסטיק, הזוהר המושרש בייאוש, האדישות המהולה בהערצה עצמית, האחרות המשוכללת, הקלישות, ההילה הצלית, המציצנית, העכרורית, הנוכחות המאגית החיוורת, רכת הדיבור, העור והעצמות..." "עצור, חכה רגע. אני צריכה להשתין." "עור הגיר הלבקני. דמוי הקלף. כשל לטאה. כמעט כחול..." "תפסיק עם זה! אני צריכה להשתין!!" "הברכיים הגולתיות. מפת הצלקות. הזרועות הגרומות והארוכות, לבנות כל כך עד שנדמה כי חומצנו. כפות הידיים המרתקות. עיני ראש-הסיכה. אוזני הבננה..." "אוזני הבננה? בחייך, א'!!!" "השפתיים המאפירות. השיער הכסוף והמדובלל, רך ומתכתי, גידי הצוואר המשתרגים סביב הגרוגרת הגדולה. הכל שם, ב'. דבר לא חסר. אני כל מה שתיק גזירי העיתונות שלי אומר שאני." "עכשיו אני יכולה ללכת להשתין, א'? זה ייקח לי שנייה." "קודם תגידי לי, ב', הגרוגרת שלי באמת גדולה כל כך?" "זו סתם נפיחות בגרון. קח גלולת מציצה." כשב' חזרה מבית השימוש השווינו טכניקות איפור. אני לא ממש משתמש במוצרי איפור, אבל אני קונה אותם וחושב עליהם. הפרסומת למוצרי איפור עושה עבודה כזו יעילה, שאי-אפשר להתעלם מקיומם. ב' דיברה כל כך הרבה זמן על ה"קרמים" שלה עד שהייתי חייב לשאול אותה, "את לא אוהבת שגומרים לך על הפנים?" "זה מצעיר?" "לא שמעת על הגברות האלה שלוקחות בחורים צעירים לתיאטרון ועושות להם ביד כדי שיוכלו למרוח את זה על הפנים?" "הן מספיגות את זה לתוך העור כמו קרם?" "כן. זה כאילו מותח אותן ועושה אותן צעירות יותר למשך הערב." "באמת? טוב, אני מעדיפה את הקרמים שלי. זה נוח יותר. ככה אני יכולה לעשות כל מה שצריך בבית, לפני שאני יוצאת. אני מגלחת את בתי השחי, מתיזה דאודורנט, מורחת קרם פנים, ואני מוכנה." "אני לא מתגלח. אני לא מזיע. אני אפילו לא מחרבן," אמרתי. תהיתי מה ב' תגיד על זה! "אם כך אתה בטח מלא חרא," היא אמרה. "הה הה הה." "אחרי שאני בוחן את עצמי במראה, אני מחליק לתוך הגטקעס שלי. עירום מאיים על הקיום שלי." "לא על שלי," אמרה ב'. "אני עומדת עכשיו עירומה לגמרי, מציצה בסימני המתיחה על הציצים שלי. עכשיו אני בוחנת את הצלקת שיש לי בצד, מהמורסה שהיתה לי פעם ליד עצם החזה. ועכשיו אני מסתכלת על הצלקת שנשארה לי על הרגל, מהנפילה בגן בגיל שש." "ומה עם הצלקות שלי?" "ומה עם הצלקות שלך?" אמרה ב'. "אני אגיד לך מה עם הצלקות שלך. לדעתי עשית את פרנקנשטיין רק כדי שתוכל להשוויץ בצלקות שלך בפרסומת לסרט. אתה נותן לצלקות שלך לעבוד בשבילך. בעצם למה לא? הן הדברים הכי טובים שיש לך, כי הן מהוות הוכחה למשהו. לדעתי, תמיד טוב שיש הוכחה." "הוכחה למה?" "שירו בך. קיבלת את האורגזמה הכי גדולה בחיים שלך." "איך זה קרה?" "זה קרה מהר כל כך, חץ מקשת." "איך זה קרה?" "אתה זוכר כמה היית נבוך בבית החולים כשהנזירות ראו אותך בלי הכנפיים שלך? אז שוב התחלת לאסוף דברים. הנזירות עניינו אותך באיסוף בולים, כמו שעשית כשהיית ילד או משהו. הן גם עוררו את העניין שלך במטבעות." "אבל לא סיפרת לי איך זה קרה." רציתי שב' תספר לי את זה, מילה במילה. אם מישהו אחר מדבר על זה, אני מקשיב, שומע את המילים וחושב, אולי זה באמת קרה. "אתה פשוט שכבת שם, ובילי ניים עמד מעליך ובכה. ואתה אמרת לו שיפסיק להצחיק אותך כי זה ממש כואב." "ו...? ו...?" "אושפזת ביחידה לטיפול נמרץ וקיבלת המון כרטיסי ברכה ומתנות מכולם, גם ממני, אבל לא הרשית לי לבקר אותך כי פחדת שאגנוב לך את הכדורים. ואמרת שאתה חושב שהקרבה הגדולה הזאת למוות היתה ממש כמו קרבה גדולה לחיים, כי החיים הם שום דבר." "כן, כן, אבל איך זה קרה?" "מייסדת SCUM (חלא"ה), The Society for Cutting Up Men (האגודה לחיתוך אברי הגברים), רצתה שתפיק תסריט שהיא כתבה ואתה לא היית מעוניין, אז היא הגיעה לסטודיו שלך יום אחר אחר הצהריים. היו שם הרבה אנשים ואתה דיברת בטלפון. לא הכרת אותה ממש טוב והיא פשוט יצאה מהמעלית, נכנסה והתחילה לירות. אמא שלך היתה עצובה כל כך. חשבת שהיא תמות מזה. אחיך היה ממש נפלא, הכומר. הוא לימד אותך לרקום. אני הראיתי לו איך, בחדר ההמתנה!" "אז ככה ירו בי?" משום-מה המחשבה הזאת, על ב' ואני רוקמים... "אחרי האיפור, הבגדים עושים את האדם," אמרתי. "אני מאמין בתלבושת אחידה." "אני אוהבת תלבושת אחידה! כי אם מה שיש שם זה שום דבר, אז בטוח שלא הבגדים יעשו מזה אדם. עדיף להתלבש תמיד באותו אופן ולדעת שאנשים חושבים עליך כמו שאתה באמת ולא כמו מה שהבגדים עושים. בכל אופן, יותר מעניין לראות איפה אנשים גרים מאשר מה שהם לובשים. זאת אומרת, עדיף לראות את הבגדים שלהם זרוקים על הכיסאות שלהם מאשר על הגוף שלהם. צריך שכולם פשוט ישאירו את הבגדים שלהם מפוזרים בחוץ, ששום דבר לא יוסתר - מלבד מה שאתה לא רוצה שאמא שלך תראה. רק בגלל זה אני מפחדת למות." "למה?" "כי אמא שלי תבוא לכאן ותמצא את הוויברטור שלי ותראה מה כתבתי עליה ביומן." "אני מאמין גם במכנסי ג'ינס." "אלה של לוי'ס הם המכנסיים הכי יפים שעוצבו אי-פעם, ועם הגזרה הכי טובה. אין כמו הג'ינס המקוריים. אסור לקנות אותם משומשים. צריך לקנות אותם חדשים כדי שהם יקבלו את הצורה של הגוף, את המראה הזה. ואי-אפשר לשפשף אותם בצורה מלאכותית או לעשות להם שום דבר בצורה מלאכותית. אתה מכיר את הכיס הקטן הזה? כזאת יציאה, הכיס הקטן הזה, כאילו נתפר במיוחד בשביל מטבע זהב של 20 דולר." "ג'ינס צרפתיים?" "לא, האמריקאיים הכי טובים. לוי'ס. עם כפתורי הנחושת הקטנים. ממש כמו קישוטים של בגדי ערב." "איך את מצליחה לשמור עליהם נקיים, ב'?" "מה זאת אומרת? מכבסים אותם." "את מגהצת אותם?" "לא, אני שמה מרכך כביסה. אף אחד לא מגהץ ג'ינס, חוץ מהרלדו ריוורה." השיחה הזאת על ג'ינס עוררה בי קנאה גדולה. בלוי ובשטראוס. הייתי מת להמציא משהו כמו הג'ינס. משהו שבזכותו יזכרו אותי בכל מקום. משהו שלכולם יש. "הייתי רוצה למות בג'ינס שלי," שמעתי את עצמי אומר. "באמת, א'," התפרצה ב', "אתה צריך להיות נשיא! אם היית נשיא, היית ממנה מישהו אחר לנשיא תחתיך, נכון?" "נכון." "ממש מתאים לך להיות נשיא. היית מתעד הכל בווידיאו. היית מסדר לך תוכנית אירוח לילית - תוכנית אירוח משלך, כנשיא. והיית דואג שמישהו אחר יבוא, הנשיא האחר שהוא הנשיא תחתיך, והוא היה מדווח לעם דברים מסדר-היום שלך, כל לילה במשך חצי שעה. וזה יהיה לפני החדשות, 'מה עשה הנשיא היום.' כדי שלא יברברו בחדשות שהנשיא לא עושה שום דבר, שהנשיא סתם יושב ומתבטל. כל יום הוא יצטרך לספר לנו מה הוא עשה, אם שכב עם אשתו... תצטרך להגיד ששיחקת עם הכלב שלך, ארצ'י - זה שם מושלם לחיית המחמד הנשיאותית - ולספר על איזה הצעות חוק התבקשת לחתום ולמה לא רצית לחתום עליהן, ומי היה גועלי כלפיך בקונגרס... תצטרך לדווח כמה שיחות-חוץ עשית באותו יום, ולספר מה אכלת בחדר האוכל הפרטי שלך, ולהראות מעל מסך הטלוויזיה את הקבלות על האוכל הפרטי שקנית לעצמך. לממשלה שלך תבחר רק לא-פוליטיקאים. רוברט סקאל יהיה אחראי על הכלכלה, כי הוא ידע איך לקנות בזמן ולמכור בגדול. לא יהיו סביבך שום פוליטיקאים. תצא לכל המסעות שלך ותצלם אותם, ואז תשדר בטלוויזיה את כל הפגישות האלה עם האנשים מחוץ-לארץ. וכל מכתב שתכתוב למישהו בקונגרס יצולם וההעתקים יישלחו לכל העיתונים. "אתה תהיה נשיא נחמד. לא תתפוס יותר מדי מקום, יהיה לך משרד קטנטן, כמו שיש לך עכשיו. תשנה את החוק כדי שתוכל לשמור על כל דבר שמישהו יתן לך בזמן הכהונה, כי אתה אספן. ואתה תהיה הנשיא הלא נשוי הראשון. ובסוף תהיה מפורסם כי תכתוב ספר: 'איך ניהלתי את המדינה בלי לנסות אפילו.' או, אם זה נשמע רע, 'איך ניהלתי את המדינה בעזרתכם.' זה אולי יימכר טוב יותר. רק תחשוב, אם היית נשיא עכשיו, לא היתה יותר גברת ראשונה. רק גבר ראשון. "לא תהיה לך מנקה, כזו שישנה בבית הלבן. איזשהו ב' יבוא בשעה מוקדמת כדי לנקות. ואז גם הב' האחרים יגיעו לוושינגטון לפגוש אותך, בדיוק כמו שהם מגיעים ל'פקטורי'. זה יהיה ממש כמו ב'פקטורי' - הכל ממוגן נגד ירי. המבקרים יצטרכו לעבור דרך הספרים שלך, ואת הספרית הכי אישית שלך תיקח איתך. אתה יכול לדמיין אותה, באפוד ההצלה המתנפח שלה, מוכנה למלחמה בכל רגע? אתה קולט שאין סיבה שלא תוכל להיות נשיא ארצות-הברית? הרי אתה מכיר את כל המי-ומי שיקדמו אותך, את כל אנשי החברה, את כל העשירים, וזה כל מה שצריך כדי להיות נשיא. אני לא מבינה למה אתה לא מכריז על כניסה למירוץ ברגע זה. אז אנשים ידעו שאתה לא סתם בדיחה גדולה. מהיום, כל פעם שאתה מסתכל על עצמך במראה, אני רוצה שתגיד, 'פוליטיקה: וושינגטון די.סי.' זאת אומרת, תפסיק לבזבז זמן עם הרוטשילדים. שכח מהנסיעות הארוכות האלה ברולס-רויס למונטוק. חשוב על הליקופטר קטן לקמפ-דיוויד. איזה קמפ זה יהיה. ואתה קולט איזו הזדמנות תינתן לבית הלבן? א', אתה הרי בפוליטיקה מאז שהכרתי אותך. אתה עושה הכל בדרך פוליטית. פוליטיקה זה גם להדפיס כרזה עם הפנים של ניקסון והכיתוב 'הצביעו מקגוורן'." "הרעיון היה שלא משנה איך מצביעים." "נו, אז אני אוכל להצביע לאנדי וורהול גם אם תדפיס כרזה עם הפנים של ג'ספר ג'ונס." "בטח." "אז מעכשיו זה יהיה 'הצביעו אנדי וורהול'." "טוב, תזכרי את זה." "נוכל לבנות את המדינה מאפס. נחזיר את האינדיאנים לשמורות כדי שיארגו שטיחים וידלו אבני טורקיז. ונשלח את רוטן ריטה ואת אונדיין לכרות זהב. נסה לדמיין את 'החדר הכחול' עם פחיות מרק קמבל על הקירות. כי זה מה שראשי מדינות צריכים לראות - פחיות מרק קמבל ואליזבת טיילור ומרילין מונרו. זאת אמריקה. זה מה שצריך להיות בבית הלבן. ואת האורחים תכבד בגלידה של דולי מדיסון. א', ראה את עצמך כפי שאחרים רואים אותך." "בבית הנשיא?" "וואו, כן, זה יהיה כל כך נחמד, עם הכובע החום שלך בחורף ועם ארצ'י, במשרד, שוכב על המעיל שלך." "אה הה." "חשוב על עצמך עושה את כל הדברים שאתה עושה בבוקר, כמו להסיר את הכנפיים שלך - אבל בבית הלבן." "באמת, אנחנו מדברים כל כך הרבה זמן שלא הספקתי להסיר את הכנפיים שלי." "זרוק אותן לאסלה." "בסדר." "א', אם לא תצליח להגיע לבית הנשיא, תוכל לפחות להיות פקיד מכס ראשי." "מה? למה?" "אתה זוכר שפעם בדקו אותך במכס - התיק שלך היה מלא סוכריות, עוגיות, מסטיקים. והם צחקו. לא היית אוכל שום דבר מלבד ממתקים. אתה מכור לסוכר יותר מכל אדם אחר שאני מכירה. בגלל זה אתה סובל עכשיו מבעיות בכיס המרה וצריך לבלוע את הכדורים הלבנים הגדולים האלה לפני כל ארוחה. אני שוב אומרת שכדאי לך להוציא אותו." "אני צריך ללכת לצבוע. לא הספקתי לעשות את זה היום." "אתה מבזבז יותר מדי זמן בבית על התעסקות בצבע השיער, הריסים והגבות שלך. כשאנחנו מדברים בטלפון, אני תמיד שומעת איזה ב' אחר צועק ברקע 'אני זורק את ה"קלרול 07"!' אני לא אומרת שאתה צריך להיפטר מהצבעים שלך, אבל לפחות תשתדל לצבוע את שתי הגבות באותו צבע. לדעתי, כשאתה נשאר בבית ולא מגיע ל'פקטורי' זה בגלל שהפאה שלך בניקוי או בצביעה. היא תמיד אותו דבר מאחור, שיער סומר כזה שתמיד מתחשק לי לגעת בו ככה ולהחליק אותו. לפעמים בא לי למשוך מעליך את הפאה, אבל איכשהו אני אף פעם לא מגיעה לעשות את זה. אני יודעת כמה זה יפגע בך." "ביי, ב'."
אנשים עשירים לא מחזיקים את הכסף שלהם בארנקים או בכל מיני גוצ'י או ולנטינו. הם מחזיקים את הכסף שלהם במעטפות של בנקים. מעטפות צרות כאלה. וכל העשיריות כרוכות בסרט נייר, וכך גם כל החמישיות וכל השטרות של עשרים דולר. והכסף בדרך כלל חדש.
>>>
ספרו האוטוביוגרפי של יוסף אליהו שלוש "פרשת חיי" התפרסם בתל אביב בשנת 1931, ראה אור בשנית בהוצאה פרטית ב- 1973 אך מעולם למעשה לא הופץ לקהל הרחב. ספר זה מציג מבט אחר לגמרי על ההיסטוריה המוקדמת של תל אביב וזווית יחודית, אוהדת וביקורתית כאחת, על המפעל הציוני.
>>>
אמיליה היא אישה מזרחית שלא פגשנו כמותה בספרות העברית עד כה. לא מתחנחנת, אינה "חמה" ורגשנית, מתעבת בישול ואינה מנסה "להיקלט" בהוויה הישראלית האשכנזית. והגרוע מכל - היא מפקיעה מהזהות האשכנזית את היקר לה מכל: היא ניצולת שואה.
>>>
למצוא מחדש את קסם האוטוסטרדה והמרחק, והאלכוהול הקפוא במדבר והמהירות, לחיות את כל זה מחדש בווידיאו בבית, בזמן אמת - לא למען העונג הפשוט של הזיכרון, של ההיזכרות, אלא מפני שההיקסמות מחזרתיות אווילית כבר נמצאת כאן, בהפשטה של המסע.
>>>
