בית

בבל , , 19/7/2019

                           

 

מבוא

מתוך צבי אפרת (הוצאת מוזיאון תל אביב לאמנות) הפרויקט הישראלי

"לא קיים מסמך של התרבות שאינו, בו-בזמן, מסמך של ברבריות".
- ולטר בנימין [1]

ב-1950, שנתיים לאחר טקס הכרזת העצמאות, עמד מוזיאון תל-אביב פעם נוספת לרשות מנגנוני הכריזה הלאומיים והציג תערוכה שתיארה את המרחב הישראלי העתידי, כפי שהונדס על שולחנות השרטוט של מקצועני אגף התכנון הממשלתי בראשות האדריכל אריה שרון.

   אמנם, תכניה הפרובינציאליים והאקס-צנטריים במופגן של התערוכה (ברוח הקמפיין הסוכנותי-הסתדרותי "מן העיר אל הכפר"), וכך גם כיתוביה הדמגוגיים (אוקסימורון אופייני: "התכנון מקדם חיי חברה אורגניים"), לא הניעו את תושבי תל-אביב ("אותה תרבות תלושה, אותו חוסר שורש, [...] אותה עצמיות מדומה", כדברי דוד בן-גוריון ), להתפזר באופן ממלכתי ולהתיישב באזורי הספר. אולם בכך אין כדי להמעיט בכוונתה הפנטסטית של התערוכה: לצרוב את המדינה החדשה בתודעת אזרחיה כגוף אחד (לעולם חסר צורה), כאורגניזם אחד (הנתון לתהליך תמידי של "שינוי, צמיחה ואי-ודאות"ע"ע צורה), או כמבנה אדריכלי אחד (המסדיר מראש את מכלול היחסים בין חזון ופרוגרמה, אידיאולוגיה ואסטרטגיה, פוליטיקה וגיאוגרפיה).

   בשנת 2000 הוצגה במוזיאון תל-אביב לאמנות תערוכת אדריכלות מקיפה, שתיארה את ראשיתו של מפעל התכנון והבנייה הישראלי. תערוכה זו, שנפתחה בסדרת פאנלים משוחזרים מתוך תערוכת התכנון של 1950, הצביעה על ייחודם וחשיבותם של ייצוגי המקור, אך החליפה את הרטוריקה העתידנית של "מדעני התכנון" המגויסים במחקר ביקורתי (חוכמה שלאחר-מעשה של "אקדמיסטים חדשים"), המתעד ומנתח את תכנונם והקמתם בפועל של עשרות ערים, מאות ישובים, אלפי מבני ציבור ורבבות יחידות דיור: רובם ככולם חדשים לגמרי ומקדשים חדשות לשמה; רובם ככולם "חסרי תכונות" לכאורה ונאמנים למסדר הייצור הסדרתי; רובם ככולם שווי נפש ל"רוח המקום" ומניחים ארץ ריקה, פנויה, מחוקת סימנים ועקבות; כולם מצטרפים לפרויקט מהיר ואפקטיבי של גירוש וקליטה המוניים, של הרס ופיתוח חסרי תקדים בממדיהם היחסיים.

   שכבות התיעוד, הפרשנות והביקורת של התערוכה שהוצגה במוזיאון תל-אביב לאמנות בשנת 2000, ושל ספר זה הבא בעקבותיה, מתסכלות פטריוטיזם מכשירני (המתכנס מאליו לצירופי לשון כמו "הפרחת השממה", "בניין הארץ" או "המפעל הציוני") - אך אינן מסתירות חיבה וגעגועים החורגים מהמידה המקובלת בעבודה היסטוריוגרפית. זוהי חיבתם של אדריכלים צעירים, המתבוננים בהשתאות באוסף מצטבר של מסמכים בנייניים ורואים בהם "מסמכים של ברבריות" יוצאת דופן, עדויות לחיוניות מתפרצת שאין להסבירה אלא כרגע ראשיתה של ריבונות תרבותית. אלה געגועיהם של בני המקום, ילידים דור שני-שלישי, המבקשים לכונן מבט רטרו-אקטיבי על סצינת המקור הישראלית: בהחלט לא כדי לחזור לאחור, להפעיל-מחדש את הדקורום של "חברת העובדים", או להפיח חיים של גלגול נוסף בגולם הצבר - אלא רק כדי להסתכל דרך עודפי ההזנחה והקישוט שהצטברו עם השנים, לראות שוב את המרחב הרגיל שהומצא כאן, להתרגל אליו בדיעבד, לזהות אותו כקרוב ומובן, לשנן אותו כמילון הצורות והסימנים של חברה אזרחית מתפתחת, ולהכיר בו כשדה ההתייחסות הראוי והרלוונטי ביותר לדיון ולפרקטיקה האדריכליים בישראל.

   לכן שמו של ספר זה, הפרויקט הישראלי: בנייה ואדריכלות 1973-1948, המכריז על כוונה לתאר מכלול, לבחון את הכללי: לטעון שכמעט הכל - כמעט כל עבודות האדריכלות ועבודות הבנייה שנעשו בשני העשורים הראשונים למדינה, מ"שיכוני הרכבת" ו"בתי העם" ביישובי אינסטנט פריפריאליים ועד "בתי הלוקסוס" ו"היכלות התרבות" בערים הגדולות - אינו אלא ייצוגיה של אותה הגמוניה סוציאל-ריאליסטית, שהצליחה להכתיב משטר טעם, להפעיל מנגנון יעיל של תרבות מתוכננת ולייצר פני שטח חדשים, ארשת חדשה, טיפוסיות חדשה, ישראלית, "ממלכתית" (איזה משקל עצום הועמס על שם התואר חסר העצם הזה), שונה בתכלית מזו של "הישוב" הארצישראלי ושל הממסד המנדטורי.

   לכן ממדיו האנציקלופדיים של הספר, המעידים על שאיפה לפרוש רשת רחבה, גם אם בדרך כלל דקה ומחוררת, שתסמן את שדה העיון ותנסח הצעות מחקר ראשוניות, פרו-תיזות קצרות רוח, דחופות, הניזונות מחשדות מבוססים דיים שהמוצק שנבנה כאן מתפוגג לאוויר ושכבר עכשיו - לאחר שלושה עשורים פחות או יותר של "בנה ביתך" ו"קהילות מגודרות" ממערב וממזרח לקו הירוק - יש צורך בתשתית מושגית מתווכת כדי לקרוא את שאריות המודרניזם הישראלי ולפענחן לא רק כקומפוזיציות אסתטיות המצביעות על ייחוס תרבותי, אלא בעיקר התגלמויות פלסטיות של גרסאות שמאל-ימין ציוניות.

   לכן מבנהו האינדקסלי של הספר, המוותר מראש על טיעון מרכזי, על עמדה (בהכרח פסיבית-אגרסיבית) אחת, על עלילה קווית הנרקמת סביב דמויות מובילות או נמתחת ככרוניקה של התפתחות והתנוונות סגנונית. האינדקס מכתיב מטריצה אסוציאטיבית של מושגים מכוננים (דוגמת בלוק, הביטאט, הסתדרות) ודימויים אמבלמטיים (כגון אפור, חורבה, רווח). הוא מזמין תנועה - לעתים חזרתית, מעגלית, תועה - בין תנאים ותופעות יסוד (חברת מהגרים, ארץ מקלט, מלחמת עצמאות, וכדומה) לבין דוקטרינות פוליטיות או מינהליות (כיבוש השממה, מדינת סעד, אזורי עדיפות לאומית, וכיוצא בזה); בין מרחבים ארכיטיפיים (מושב עולים, שיכון קצינים, יער קק"ל) לבין מוצרי מדף פרוטוטיפיים (בלוק 7, חולצת "אתא", "תריסול"); בין חברות בנייה גנריות (מע"צ, סולל-בונה, רסקו) לבין טיפולוגיות אדריכליות ייחודיות (הוסטל לעולים, בית יד-לבנים, טיפת חלב), וכך הלאה שיטוט והתבוננות באתר הבנייה של המדינה הישראלית.

   לכן ריבוי מסמכי המקור ותצלומי התקופה המעבים את הספר, המזייפים נעורי נצח, מסרבים להשלים תמונת תצריף אחת, מאזכרים עוד תיבות רבות של חומר חסר, חושפים עוד "היסטוריות קטנות" ועדויות סותרות, ובכל זאת מצטברים לארכיון אחד, בסיסי, ראשון, המבקש לטעון את הפרטיקולריות של המרחב הישראלי ולשחזר את נסיבות הופעתו.

   מהם, אם כן, מאפייניו של נוף שנוצק לתבניות העומק הגאוליות של "המפעל הציוני" והותך בכור המאולתר, הקנאי לארעיותו, של "חרושת הישראליות"? בין פרקי הספר מהדהדות הצעות חלקיות, פתוחות, השואפות לבהירות מירבית אך נלכדות שוב ושוב במערבולות דיאלקטיות. כדאי להצביע על המרכזיות שבמערבולות אלה מבעוד מועד: הראשונה מתרחשת בין הפרקים "ממלכתיות" ל"הסתדרות" ונוגעת לדו-פרצופיותה של האדריכלות הממסדית בארץ; השנייה מתרחשת בין "אופנה" ל"בטון" ומתארת את התלהבות הנעורים מאופנה מיובאת, הנארזת-מחדש ונסחרת כאדריכלות צברית; השלישית מתרחשת בין "גודל" ל"הביטאט" ומתעדת תופעות בו-זמניות של חסכנות ופזרנות צורנית בדרכים המתפצלות של כלכלת שוק ואוונגרד אקדמי. להלן הסבר מפורט יותר:

   הפרק "ממלכתיות" מתאר את האדריכלות של מוסדות המדינה, החל במתחם מבני השלטון ובקמפוסים הלאומיים ועד לרשת בתי הספר הארצית. הוא מצביע על נטייה מפורשת לרוקן את המדינה החדשה מסמלי סמכות וכוח מסורתיים המגולמים באדריכלות מונומנטלית ולהציע במקומם שפה מכשירנית, "דלת" חומר וישירת מבע, המייצגת הכרחיות, אפקטיביות ושקיפות מנגנונית (דוגמת בתי הדואר או בנייני הביטוח הלאומי בתכנון מע"צ אלא שהסנטימנט ה"אנטי-אדריכלי", המאפיין את האדריכלות הרשמית של ראשית המדינה, סותר את טעמה של ההסתדרות (שניהלה את מוסדות "המדינה שבדרך" כמעט שלושה עשורים) ואת התעקשותה על הדר טכנוקרטי, המפיץ את עוצמתה הארגונית ואת מעורבותה בכל תחומי החיים בארץ (לכן הסתייגותו של בן-גוריון מהפאר של בית הוועד הפועל בתל-אביב ביום חנוכתו התוצאה היא התנהלות בו-זמנית של שתי מערכות שירות ושלטון - אחיות תאומות פועליות, חופפות ברוב מנגנוניהן - המפתחות אדריכלויות שונות בתכלית (בתי חולים של המדינה לעומת בתי חולים של ההסתדרות.

   שאלת זהותה של האדריכלות הישראלית הצעירה מסתבכת בין "אופנה" ו"ברוטליזם" לבין "בטון". ב"אופנה" מתוארת כמיהתם של אדריכלי דור תש"ח לאמץ אבות רוחניים (רק לא מקומיים), להיות מושפעים, עדכניים, ולזכות בהכרה מגזינית בינלאומית על הישגיהם המקומיים. ב"ברוטליזם" - אגב דיון על משמעותו של מונח פרובוקטיבי זה באדריכלות שלאחר מלחמת העולם השנייה - מתוארים המקורות והאבות הרוחניים של האדריכלות הישראלית, אלה שאומצו וגם אלה שהוחמצו. ב"בטון" מתואר תהליך גיורו ועברותו של חומר הבנייה שהיווה אנאתימה לאבן הירושלמית ולטיח התל-אביבי כאחד. מה שהתחיל כמחווה מתגרה של קוסמופוליטיות (הכוללת חיקויים וזיופים בוטים), התפתח בלא-זמן לפולקלור ילידי, לאופציה "כנה", אותנטית, המתאימה לכל פרוגרמה (וילה, שיכון, בניין משרדים, בית ספר, בית חולים, מוזיאון, אנדרטה, בית כנסת, בית מלון, אולם התעמלות).

   עיסת הבטון היצוק, משל לחושניותו ויצירתיותו של הישראלי החדש, אינה עומדת במבחן הפרגמטיזם המנוסח ב"גודל". פרק זה מנתח את ראשית הבנייה לגובה בארץ ואת לידתו של האובייקט העירוני האוטונומי, המצביע על עצמו, על ענייניותו, על עליונותו הטכנית, לכידותו ה(כמו)תאגידית, מסכיו, אדישותו. אבל האובייקט הזה, שהופיע באינספור פרספקטיבות ותצלומי דגמים והצית את דמיונם של יזמים ופרנסים (שיצרו תוכניות לנורדיה, מנשייה, כיכר המדינה, עיר הנגב, בית עיריית ירושלים ועוד), כמעט שלא נבנה בפועל בעשורים הראשונים למדינה, למעט מקרים בודדים כמו מגדל שלום או אוניברסיטת חיפה. דווקא תופעה הפוכה, המתוארת בפרק "הביטאט", התפשטה בארץ וביססה את מעמדה של ישראל כמעבדה של אדריכלות נסיונית. במקום צמצום צורני ודחיסה מרחבית - כפי שמתבקש מנתוני הגיאוגרפיה והכלכלה וכפי שמציעה אדריכלות הגודל האנכי - החלו להופיע כאן תפזורות של כוורות ופוליהדרונים לסוגיהם; הצטברויות אקראיות לכאורה של תאים מודולריים, היוצרות טופוגרפיות מלאכותיות; מגא-סטרוקטורות ללא קנה-מידה, המבקשות להיות בעת ובעונה אחת מכונות קיברנטיות וישויות ביולוגיות, תשתיות עתידניות ומרקמים ארכאיים.

   קריאה קרובה תגלה בוודאי עוד סתירות וניגודים המסתחררים בין פרקי הספר ופורמים את הנחת העבודה הראשונית של מחקר זה. אכן, מה שנראה בתחילה כמפעל בנייה דוגמטי, חד-ממדי, פשוט מדי, לא מעניין בפרטיו האדריכליים - התברר עם התקדמותה של מלאכת התיעוד והכתיבה כיצירה מרובת ערוצים והיגדים, שמבניה ופרטיה מרכיבים יותר משלם אחד וחסכנותה הלשונית אינה אלא לוגיסטיקה מוצלחת של בניית תת-טקסט (מה שבין שפה לקיום). מבוא הוא אפוא הזדמנות אחרונה לסכם, לקבץ את הפרטים, להעביר חתך עקרוני דרך הפרקים ולנסות להצביע על תכונות היסוד המפעילות את הפרויקט הישראלי. הנה, אם כן, שלוש תכונות כאלה - ספק נסיבות פסיכו-היסטוריות שהופנמו והיו ל"טבע שני", ספק רפלקסים שרדניים שפותחו לכדי "מנגנוני מדינה אידאולוגיים": מיידיות, שוליות, גבוליות.

   מיידיות - או סינדרום "חומה ומגדל" [2] - אינה רק ברירת מחדל ערמומית לנוכח תנאי חירום קיצוניים, אלא גם דפוס אינדוקטרינרי המייצר אתוס חלוצי: על-ידי העצמה רטורית וגירוש טקסי של חרדת-ריק וחרדת-שיתוק (בן-גוריון: "אם תסתכלו במפה תראו שבדרום יש הרבה מקומות ריקים, ושום דבר אינו מטיל עלי אימה כה גדולה כמו ריקנות זו"ע"ע סדום); על-ידי השהיית התודעה הפרטית והקולקטיבית במצבי מעבר (בין מודל למציאותע"ע דגם, בין האוטופי לאופורי, בין האזרחי לצבאי); ועל-ידי ליבוי בהילות ונחישות יש מאין באמצעות חקיקת תקנות לשעת חירום (התקפות עד היום ומופעלות הלכה-למעשה כל הזמן) והכנת תוכניות מגירה לבינוי בכל קנה-מידה (בהקמת ישובי חטף וערי פתאוםע"ע תבנית, עמורה; בסטנדרטיזציה של האובייקט האדריכליע"ע פרט, בלוק).

   מיידיות היא אפוא הסבר קצר להצלחתו הפלאית של הפרויקט הישראלי, להתפתחותו בשיעורי צמיחה חסרי תקדים, ליעילותו והגינותו בסיפוק פתרונות דיור בסיסיים לחברה של פליטים ומהגרים המכפילה ומשלשת את עצמה מדי מספר שנים; אבל מיידיות היא גם אות הקלון של "מדינת היעד" הישראלית: תמצית ההיבריס והאלימות של אדריכלות-הבליץ הממלכתית, שביקשה להטיל את עצמה על הארץ בבת-אחת ובכל מחיר, תוך הלאמה רבתי של הצורות והנופים, הכחשה עיקשת של קונפליקטים פוליטיים, תרבותיים או חברתיים, ופיתוח מנגנוני האחדה והשטחה המבטיחים "אדריכלות ללא הבדל".

   שוליות, בציונות המוקדמת, מתקשרת עם הפרידה מאירופה, עם תהליך ההתמקמות בין מזרח למערב ("מדינת היהודים" של הרצל היא מעין סוכנות תיווך או תחנת חלפנות במעבר הגבול בין הציוויליזציות), ועם הניסיון המהפכני לבדות עתיד יהודי נייח, מקורקע (האם יש שפה הדומה לעברית הציונית באפשרויותיה לדייק סוגי כפר רבים כל כך?), תת-אורבני גם כלפי חוץ (כלומר, מחקה דפוסי התפרשות מרחבית של חברות טרום-תעשייתיות) וגם כלפי פנים (מיישם מודלים "רכים", פרבריים, של ערי גנים).

   שוליות אידיאולוגית מכתיבה יצירה מינורית, מתונה, לא ראוותנית, שווה "לכל" (כשמה של החברה שסיפקה רהיטי בית סטנדרטיים תמורת תלושי קנייה בתקופת הצנע). היא בונה סדר עדיפויות ערכי (כפי שעולה מפרטי-כל ישיבת הממשלה הדנה במחיר השלמתם של בנייני האומה לעומת פינוי המעברות) ומשערת תואם בין אסתטיקה לאתיקה (כפי שעולה מניתוח מורפולוגי של בתי המשפט בתל-אביב לעומת בתי המשפט שנבנו בשנים האחרונות בירושלים, בנצרת-עילית ובחיפה).

   לעומת זאת, אידיאולוגיית שוליים נוטה להתפתח בהרף עין לתרבות שוליים, כלומר ל"אזור סחר" חופשי למדי המאפשר מפגש נוח וערבוב מהיר בין תרבויות קאנוניות מיובאות לתרבויות ילידיות. ביחס למרכז, אזור זה לעולם אינו די מפותח - אבל הוא תמיד מתפתח, תמיד פתוח לשינויים, תמיד ממוחזר (או באזורנו: רה-לוונטי). הגניוס-לוקי שלו הוא סתגלנות תרבותית ולכן אין בו סגנונות טהורים, מודלים יציבים או תיאוריות גדולות (כך לגבי האקלקטיציזם של שנות העשרה וה20-, ה"באוהאוס" של שנות ה30- וה40-, הברוטליזם של שנות ה50- וה60-, הרגיונליזם והפוסט-מודרניזם של שנות ה70- וה80-, וה"גלוקליזם" של שנות ה90- ואילך), אין בו שפה מקצועית גבוהה המתעדנת עם הזמן אלא רק שפה מדוברת של הרגע, המתבססת על חיקויים והתחכמויות, עיוותים והגזמות, היברידים ומוטציות או כל טקטיקה יצירתית אחרת, המספקת לתושב המתמיד תיאור כן של סך-כל המאוויים המארגנים ומעצבים בפועל את המרחב הישראלי.

   גבוליות - או עיסוק כפייתי בגבולות והגבלות, עוטפים ועוקפים, אישורים והסדרים - היא תהליך אינסופי של גלגול צורה המעוות ומסבך את קווי התיחום הפנימיים והחיצוניים של המדינה. הפרק "גבול" בספר זה נכתב לפני אינתיפאדת 2000. חסרים בו לכן מושגים עכשוויים שכבר השתרשו בז'רגון הצבאי ובדיבור היומיומי, וחסרות בו תובנות מרכזיות שהתפתחו מאז בשיח הביקורתי (כמו אלה הנוגעות לגיאוגרפיה של הכיבוש האזרחי).[3] אולם טענתו העיקרית של הפרק - ש"תודעת גבול, אצורה או פרוצה, נוכחת בכל מיתאר, מרקם, רקמה או אובייקט הראויים להיקרא 'ישראליים'" - רק צוברת משנה-תוקף, וכך גם אבחונו של המעשה הציוני כתהליך פתוח של התמקמות והתמקחות ולא כחתירה לאובייקט מובחן או לצורה יציבה אחרי הכל, באיזו עוד מדינה נערם מצבור כזה של מפות, סימני גבול, תביעות בעלות, הגדרות ריבונות, גדרות מערכת, שבילי טשטוש, הגבלות תנועה, מחסומי דרכים, כבישים עוקפים, מעברים בטוחים, הסדרי ביניים - רק כדי להערים על הגבול, לדחות את הרגע של צורה קבועה, לשמר תהליכיות נדיפה, להנציח תודעת ספר ולעצב את המדינה הישראלית כמרחב מיקוח תמידי.

   תוצאות המיקוח ניכרות בשטח: כלפי חוץ הולכת ונבנית ה"גדר", הכחשה מונומנטלית של הפרדה מדינית והמחשה פוטוגנית של הפרעה גבולית (4.(borderline disorder כלפי פנים, המאבק המבוים בין העיר למדינה מתפתח בניגוד לתרחיש שחיברו האבות המייסדים. פרבור פושה בכל, מעכל עדויות אחרונות של כפריות ושל בורגנות, של עבריות ושל גלותיות. בין אם זה הספר הזוחל אל העיר המסורתית ומאיים להחניקה במרכזי הצריכה ובקהילות השינה שהצמיח, ובין אם זו העיר הגלובלית הלוקה בלבה, מתרוקנת מתכניה האזרחיים ומגמישה את קוויה הכחולים - ארקדיה הופכת לרצף תת-אורבני ללא הפסקה, ללא הבדל, ללא הבחנה בין צורות ישוב ואורחות חיים. ככל שעיר-המדינה הישראלית הולכת ומתפשטת, שולחת גרורות, סוגרת רווחים וממירה קרקעות, כך היא מבתרת את המרחב באינספור גבולות פנימיים ומתמסרת לתהליך עצמי של התבדלות והסתגרות מרצון.

   עבודה שהחלה ב1995- במבט מתפעל על ראשיתו של הפרויקט הישראלי, מסתיימת, אם כן,  בשנת 2004 עם מחשבות נוגות על קצו. לטיוטה זו השתרבבה אפוא גם נימה של פרידה.


הערות

1 ולטר בנימין, "על מושג ההיסטוריה" (תיזה ז), מבחר כתבים, כרך ב: הרהורים, תרגום: דוד זינגר, עריכה ומבואות: יורגן ניראד (תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 1996), עמ' 313.

2 ראו: Sharon Rotbard, "Wall and Tower", in: Eyal Weizman and Rafi Segal, eds., A Civilian Occupation: The Politics of Israeli Architecture (London & Tel Aviv: Verso & Babel, 2003), p. 39

3 פורצת דרך בתחום זה היא עבודת הדוקטורט של אייל ויצמן (שטרם הושלמה) לתוכנית London Consortium של המוסדות Architectural Association, גלריה טייט לאמנות מודרנית, קולג' Birkbeck באוניברסיטת לונדון וICA- (מכון לאמנות עכשווית), לונדון - ומגוון הפרסומים, התערוכות והכנסים שהתבססו עליה או התייחסו אליה, וביניהם, ראשית: Eyal Weizman, The Politics of Verticality: The West Bank as an Architectural Construction, www.opendemocracy.net, May 2002; ואחר כך עבודתם המשותפת של ויצמן וסגל, שם, וכן התערוכה שאצר והקטלוג שערך עם אנסלם פרנק, ראו: (Anselm Frank, Eyal Weizman and Rafi Segal, eds., cat. Territories (Berlin: KW - Institute for Contemporary Art, 2003

4 ראו: (Zvi Efrat, ed., cat. Borderlinedisorder (The Israeli Pavilion, the 8th International Architecture Exhibition, La Biennale de Venezia, 2002

haproject.jpg

צבי אלחייני נימאייר בישראל

במרץ 1964 הגיע לישראל האדריכל הברזילאי הנודע אוסקר נימאייר. נימאייר, קומוניסט מוצהר, גלה מברזיל על רקע ההפיכה הצבאית שהתחוללה בה באותה שנה ושהה בישראל שישה חודשים.
פרק מתוך "הפרויקט הישראלי" ומתוך ספר בכתובים. >>>

 

ג'יין ג'ייקובס מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות

ב־1958 הביטה ג'יין ג'ייקובס מחלון דירתה ברחוב הדסון 555 בגריניץ' וילג' בניו יורק, וראתה שהעיר הנהדרת שבה בחרה לחיות הולכת ונעלמת. >>>

רם קולהאס הזיית ניו יורק

מנהטן היא אבן רוזטה של המאה העשרים. >>>

דרור בורשטיין טִיטַנְיוּם

שלג קל ירד על בִּילְבָּאוֹ. ישבנו שם מתחת למוזיאון גוגנהיים וחיכינו לפתיחה. כמה מטרים מאיתנו עמד האדריכל הנודע פרנק גֶרִי והתבונן בעיון במבנה המפואר שתכנן ושהקנה לו תהילת עולם. >>>

ז'אן נובל אפשר היה להפוך את תל אביב לסימפוניה בלבן

שיחה בין ז'אן נובל ושרון רוטברד. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית