בית

בבל , , 24/8/2017

                           

 

צבי אלחייני נימאייר בישראל

מתוך צבי אפרת (הוצאת מוזיאון תל אביב לאמנות) הפרויקט הישראלי

במרץ 1964 הגיע לישראל האדריכל הברזילאי הנודע אוסקר נימאייר (נ. 1907), כאורחו של היזם ואיש העסקים יקותיאל פדרמן. נימאייר, קומוניסט מוצהר, גלה מברזיל על רקע ההפיכה הצבאית שהתחוללה בה באותה שנה ושהה בישראל שישה חודשים. בתקופה זו היה מעורב בתכנונם של כתריסר פרויקטים פרטיים, מסחריים, עירוניים וממשלתיים ברחבי הארץ.

   אוסקר נימאייר, מרבי-האמן הגדולים של המודרניזם המאוחר, הוא אחד מפרשניו העיקריים של לה קורבוזייה ומי שהוביל, במחצית הראשונה של המאה ה20-, את מהפכת המודרניזם באדריכלות בברזיל. המודרניזם הברזילאי החדש ((free-form modernism קרא תיגר על הזווית הישרה באדריכלות האוונגרדית של המודרניזם האירופי המוקדם, וביקש לשלבו עם מסורות הבנייה האקלקטיות המקומיות ועם תנאי האקלים הקיצוניים של ברזיל. העיסוק בפרטי הצללה ומיסוך עמד בלב העשייה של נימאייר ושאר המודרניסטים הברזילאים, שחקרו ושיכללו את שוברי השמש שפיתח לה קורבוזייה כבר בשנות ה20-. הטיפול האקלימי המשוכלל בחזיתות הבניינים היה רלוונטי גם לאדריכלות החדשה בישראל של שנות ה50-. לשוברי השמש הברזילאיים ("תריסי ברזיל" או "בריזים", כפי שכינה אותם דב כרמי) היתה נוכחות שלטת באדריכלות הישראלית המוקדמת, גבוהה ועממית כאחת. למעשה, ה"צל" של נימאייר הגיע לישראל כמעט שני עשורים לפני נימאייר עצמו.

   מיומניו של נימאייר עולה התרשמותו מהמפעל הציוני הסוציאליסטי ומנופי הארץ הטבעיים, בצד ביקורת נוקבת על תפיסת התכנון הישראלית, הנמוכה והפזרנית, שמאחוריה שיקולים אידיאולוגיים, פוליטיים ואסטרטגיים. כמעט בכל הצעותיו לפרויקטים בישראל באה לידי ביטוי עמדתו ביחס למה שזיהה כמשבר הזהות האדריכלית של ישראל הצעירה, המהססת - לדבריו - בין המודרני לוורנקולרי, בין האורבני לאגררי, בין האנכי לאופקי. בהצעתו לעיר חדשה בנגב - שהוזמנה אצל נימאייר על-ידי יוסף אלמוגי, אז שר השיכון, במסגרת מגמה נסיונית במשרד השיכון לפתח גישות אלטרנטיביות לתכנון ערים חדשות - גלומה באופן המובהק ביותר ביקורתו הרדיקלית על התכנון האורבני בישראל.

   בסיוריו בנגב ביקש נימאייר ממארחיו לבקר בערי המדבר החדשות שכבר נבנו - ירוחם, קריית-גת, אילת - ובשכונותיה החדשות של באר-שבע. הוא התאכזב משמרנותם ומקוצר ראייתם של גורמי התכנון בישראל, ומראש ביקש לסייג את הצעתו ל"עיר הנגב" כתוכנית רעיונית-אוטופית בלא אתר ספציפי. את העיר האידיאלית שתכנן, המבוססת על כארבעים גורדי שחקים בני שלושים-ארבעים קומות, תיאר בכתב העת הברזילאי Modulo כ"קיבוץ מטרופוליני מסוג חדש, שגדל, התרחב והתעדכן בלי לאבד מאיכויותיו האנושיות - התלהבות, סולידריות ואידיאליזם" (צורת המעגל המקיפה את העיר של נימאייר מתיישבת בזיכרון המקומי כאיזכור של נהלל, המושב השיתופי האידיאלי, שתכנן האדריכל ריכרד קאופמן בעמק יזרעאל בשנות ה20-). תוכנית "עיר הנגב" יוצאת נגד האידיאולוגיה והפרקטיקה שהעתיקו למדבר ערי גנים דלילות שנולדו באקלים תרבותי אחר, ומציבה סכימה אלטרנטיבית של חיסכון בקרקעות ומניעת בזבוז של תשתיות ומשאבים גם באזורים נידחים, כתחליף לתוכניות הבינוי הבזבזניות של השכונות החדשות בבאר-שבע ובאילת.

   אבל "עיר הנגב" היתה לא רק מניפסט ביקורתי נגד תכנון הערים ההגמוני בישראל; היא גם זימנה לנימאייר מחשבה שנייה על תכנונה השנוי במחלוקת של ברזיליה, מפעל חייו שנחנך שנים ספורות לפני בואו לישראל ומשך ביקורת קשה. הקומפקטיות של "עיר הנגב", האופן שבו היא מאזכרת את העיר הימי-ביניימית מצד אחד ואת הקיבוץ מצד שני, רחובותיה האנכיים, הגנים התלויים בקומות הגבוהות - כל אלה היוו אנאתימה למשטחי הבטון האופקיים של ברזיליה, למרחקים העצומים שעליהם היא משתרעת ולהפרדה הפונקציונלית הקשוחה שיצרה את אופיה הלא אנושי. אם ברזיליה היתה עיר המחר, הרי "עיר הנגב" ייצגה בעיני נימאייר את עיר המחר של החברה הסוציאליסטית. אבל נימאייר היה מודע לאנטגוניזם שהתוכנית עלולה לעורר. בדברים שפרסם בגליון Modulo שעסק עבודותיו הגדולות בישראל של 1964, המליץ למבקריו לאפסן את תוכנית העיר על המדף ולשוב ולבחון אותה מקץ זמן.

   הצעותיו של נימאייר כלשונן מעולם לא יצאו אל הפועל בישראל ולמעשה לא נבנה בה ולו בניין אחד שתכנן. מקצתן בוצעו בשינויים מרחיקי לכת על-ידי אדריכלים ישראלים. בישראל של אמצע שנות ה60- נתפסו הצעותיו של נימאייר כקיצוניות ודמיוניות והמודרניזם הראוותני והמנייריסטי שלו לא היכה בה שורש. המיתון הכלכלי של 1967-1965, שפגע אנושות בענף הבנייה, חבר להליכי האישור המסורבלים והותיר את רעיונותיו של הנייר. גם הבום הכלכלי שלאחר מלחמת 1967 לא הביא למימוש תוכניותיו: כיבושם של שטחי הגדה המערבית והאווירה החדשה של תחושת מרחב בלא גבול הולידו כרסום נוסף ברלוונטיות של הצעות נימאייר בעיני קובעי מדיניות הבינוי. הסוציאליזם האנכי שלו סתר עכשיו גם את דחף ההתפשטות האופקית של "ישראל הגדולה" וגם את התרחקותה המואצת מהאתוס של חברת העובדים.

   רעיונותיו המודחקים של נימאייר שבו ועלו אל פני השטח הישראליים בשנות ה90-, עם הגידול המואץ באוכלוסיית המדינה (בעקבות הגעתם של כמיליון יוצאי ברית-המועצות לשעבר בשנים 2001-1989) והעיסוק הגובר בכושר הנשיאה העתידי של המרחב הישראלי. אפוקליפסת השטיחות והפיזור מתיאוריו מהדהדת בהמלצות של תוכנית-האב לישראל בשנות האלפיים ("ישראל 2020"), שהציג צוות תכנון בראשות האדריכל אדם מזור ב- 1997. תוכנית זו מנתחת את הפיתוח המואץ הצפוי ואת הגידול הניכר בצפיפות; את הפרישה הבלתי מאוזנת של מערך שימושי הקרקע ובעיית הצטמקותן של עתודות הקרקע במרכז הארץ; את האיכות האורבנית הירודה המאפיינת את העיר הישראלית; את הפגיעה הבלתי הפיכה בייחודיות הנופית והסביבתית של חבלי הארץ, ועוד. התוכנית מציעה, בין השאר, פיתוח מרוכז וצפוף, הימנעות מהקמת ישובים חדשים וציפוף מרכזים אורבניים קיימים - שלוש סוגיות שנימאייר נדרש להן כבר בזמן עבודתו בישראל ב- 1964.

כיכר המדינה

אוסקר נימאייר, אבא אלחנני, ישראל לוטן, כיכר המדינה תל אביב הצעה מוקדמת, 1964 / צילום: יוסף ליאור (באדיבות יוסף ליאור וארכיון הצילום של "הארץ")

מבוא

להסתכל דרך עודפי ההזנחה והקישוט שהצטברו עם השנים, לראות שוב את המרחב הרגיל שהומצא כאן, להתרגל אליו בדיעבד, לזהות אותו כקרוב ומובן, לשנן אותו כמילון הצורות והסימנים של חברה אזרחית מתפתחת, ולהכיר בו כשדה ההתייחסות הראוי והרלוונטי ביותר לדיון ולפרקטיקה >>>

 

נפולת

צבי אלחייני במאמר מגליון מס' 2 של "מעין": בסוף שנות השישים הציע ספדיה לחפור את שרידי הכותל המערבי ולחשוף תשעה מטרים נוספים של אבן, אחרי כמעט ארבעים שנה, הוא יישם את הרעיון ברמת אביב. >>>

ארכיטקטורה יודאיקה

מחוסנים מפני ביקורת אדריכלות עקבית, שאיננה - תוכננו, נבנו ונחנכו השנה בישראל עשרות מבנים שמבטיחים את המשך הגזע הדפוק של האדריכלות הישראלית–יהודית. מתוך סטודיו 162 (אוקטובר-נובמבר 2005). >>>

כיבוש+באוהאוס

מתוך סטודיו 161. גם לתערוכות אדריכלות ובנייה בישראל היה חלק בהפיכתם של ישראלים למתנחלים. איך מכר משרד הבינוי והשיכון פרוורים בשטחים, בתערוכת ההתנחלויות "הישגי ההתיישבות ביהודה ושומרון", מרכז הבנייה הישראלי, רמת אביב, 1983. תיעוד ראשון. >>>

הפרויקט הברזילאי

המודרניזם הברזילאי בשנות ה-40 וה-50 נחשב מקרה מאלף של "קניבליזם תרבותי" שהטמיע את העקרונות המודרניסטיים האירופוצנטריים, עד שהפרשנות הברזילאית היכתה באדריכלות של ארצות המקור כבומרנג של התבוללות צורנית. >>>

"קו" וההיסטוריה של הכתיבה על אדריכלות בישראל (טיוטה לקראת מחקר)

באמצע המיתון של שנות ה- 1960, אולי בגללו, התרחבה באופן משמעותי זירת השיח על אדריכלות בישראל. בתוך שנה הופיעו בסמיכות שלושה כתבי-עת חדשים – קו, ארכיטקטורה, תוי – שעסקו, כל אחד בדרכו, באדריכלות, אמנות ומה שביניהן. >>>

אחיזות החוף, אחוזי החוף

גם קו החוף של ישראל, לכאורה קו הגבול הקונסנזואלי היציב היחידי שלה, אחוז מאז שנות השישים, בעיקר באזור תל אביב, בתזזיות התפשטות ובתכניות פיתוח גרנדיוזיות לכיבוש הים: ייבוש פיסות ים; ביצור חזית הים ברצף בינוי מסיבי; השתלחויות ספקולטיביות לבניית טריטוריות >>>

אנארכיטקט: על גורדון מאטה-קלארק

מתוך "סטודיו" 154: מאטה-קלארק איתגר לקראת סוף שנות השישים את דיסציפלינות התכנון באקטים פסבדו-אלימים, מתוכננים בקפידה, של הריסה ובפירוק מרכיבים חומריים ומבניים לקראת קריסה של קומפוזיציות קנוניות. >>>

הראשון בצמצום

האדריכלות הישראלית של העשורים האחרונים יכולה, אם לא חייבת, להיעזר בלוס כדי לנסח ואולי לתקן כמה מהבעיות העקרוניות של הפטפטת החזותית העודפת שלה. צבי אלחייני על אדולף לוס. >>>

יד לילד ביד ושם

אתר יד ושם הופך כעת לאגרוף קפוץ של פונדמנטליזם, במקום שביקש פעם, לפני השקיעה, להתריע מפניו. צבי אלחייני ב"סטודיו" על אדריכלות השואה של משה ספדי. >>>

סופרלנד

אדריכלות, אורבניזם ואדריכלות נוף עכשוויים בהולנד, מתוך סטודיו - גליון 121 >>>

 

אדולף לוס דיבור לריק, למרות הכל

לוס היה לא רק אחד החלוצים של הארכיטקטורה המודרנית, אלא מבקרה של חברה, תרבות ותקופה. כתיבתו התפרשה על מגוון רחב של נושאים, מארכיטקטורה ואורבניזם ועד לאופנה ונימוסי שולחן. לראשונה בעברית, אוסף נרחב ומקיף של מאמריו של אדולף לוס משני ספריו. >>>

מוקי צור, שרון רוטברד (עורכים) לא ביפו ולא בתל אביב

"כשאתה מאזין לשיחתם הצנועה על ימים ראשונים בצריפים 'מחוסרי הבטנה' כלומר בעלי הקירות הבלתי כפולים, על רוחות לא טובות שהילכו בין חרכי לוחים, ועל לחשי המוות בין פרדסים משופעי עלים ומזימות, על לילות ארוכים של הצטנפות בתוך המשפחה ברוכת הילדים, בעוד שעם אדוות >>>

פול ויריליו עמדת תצפית קבורה בחוף ברטניי

>>>

דרור בורשטיין קניון מלחה

רק בישראל כל מי שנכנס לקניון, מקום שאמורים להוציא בו כסף, לבלות, עובר טקס צבאי: שומר חמוש עוצר אותו, תא המטען נפתח. חיפוש. טקס המעבר הביזארי הזה ממחנה צבאי לעולם הצריכה, הוא קיצור ההיסטוריה של הישראליות בעשורים האחרונים. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית