מתוך דפנה גולן-עגנון (עריכה) אי-שוויון בחינוך

אחרי החופש הגדול בסוף כיתה י"א לא חזרתי עוד ללמוד בתיכון מקיף ג' בבאר שבע. כשחברי התכוננו לבחינות הבגרות, אני כבר עבדתי. לא יכולתי לסבול עוד את הבניין הגדול והענקי הזה על ראש הגבעה שבו הרוח שורקת בחורף והחדרים לוהטים בקיץ. למדתי במגמה ריאלית כי חילקו אותנו בכיתה י' למגמות -   נגרות, קוסמטיקה, מכונאות מטוסים, הומנית ביולוגית והתלמידים הכי טובים היו בריאלית. אני תמיד אהבתי ספרות - אבל זה לא היה נחשב מספיק - כי ספרות נחשב מקצוע של בנות - ובנות אז וגם היום, נחשבות על ידי מערכת החינוך שוות פחות. במגמה ההומנית או במגמת ספרות היה בן אחד (אביעד קליינברג, היום  פרופסור באוניברסיטת תל אביב) ובמגמת תפירה גם כאלה עם שם אשכנזי (כמו יהודית רביץ). אבל משום - מה, רוב האשכנזים שובצו במגמות העיוניות שבסופן זוכים לתעודת בגרות, ורוב המזרחים במסלולים המקצועיים שלימדו אותם שום כלום, פרט לכך שלא כדאי להם לחלום. בית הספר המקיף שבו למדתי, כמו בכל בתי הספר המקיפים בבאר שבע היה מה שמכנה שלמה סבירסקי, שמאמרו פותח את הספר, "מחוז המסלולים הנפרדים". בכל שכבה היו שלושה - עשר כיתות מקבילות  המקנות תעודת גמר (נגרות ותפירה), תעודות מקצועיות (קוסמטיקה ומכונאות מטוסים) ובגרות חלקית או מלאה, וכאלה המקנות תעודות בגרות מלאות. כך שבימים הלוהטים של הקיץ בבאר שבע, אחרי שאנחנו סיימנו ניסוי במעבדה לכימיה והיינו בדרך למסע של שלושת רבעי השעה הביתה - אוסי נשארה עד חמש כדי ללמוד קוסמטיקה. אמי, יועצת בית הספר, קבעה איזה מסלול מתאים לכל אחד על פי הדפוסים המקובלים אז שהשתנו במשך השנים, אם כי לא באופן מהותי. אני ואחי הגדול ממני בשנה לא סיימנו את המסלול שלא התאים לנו.
           עשרים ושש שנים מאוחר יותר הגעתי למשרד החינוך כדי ללמוד ולייעץ בנושא אי-שווון בחינוך. יוסי שריד מונה אז לתפקיד שר החינוך ומינה את פרופסור מישל אביטבול לתפקיד המנהל האקדמי של משרד החינוך, או כפי שהוא מכונה בשפת  משרד החינוך שאיש אינו מבין אותה - יו"ר המזכירות הפדגוגית. אני מוניתי ליועצת לנושא צמצום פערים, ולאחר מכן לרכזת קבוצת עבודה ללימוד תכנון ויישום.
          מה שלמדתי בשנתיים שלימדתי את משרד החינוך זה שיש המון אנשים טובים עם המון רצון טוב ומערכת שמיטלטלת בין פוליטיקאים כוחניים ומעוגנת במציאות ביורוקרטית שעשרות פקידים מנסים לעקוף. לפני חנוכה ראיתי במסדרון הארוך של משרד החינוך שתי נשים צעירות, שחילקו מתנות לחג. הן העניקו מתנות רק לנשות חברת כוח אדם אחת, ופסחו על נשים שמועסקות על ידי חברת כוח אדם אחרת. גם אז עמדה בראש משרד החינוך אישה, שלומית עמיחי, אבל במשרד החינוך עבדו כחמש מאות נשים בתנאי עבדות מודרנית קבלנים מתעשרים מהן, והן לא יכולות לקחת יום חופש כשהילדים הקטנים שלהן בחופשה מבית הספר ששייך למשרד החינוך שבו הן עובדות.
ביקשתי מעשרות אנשים לחשוב יחד מה אפשר לעשות כדי שמערכת החינוך תאפשר הזדמנויות שוות לכל הילדים בישראל. חשבתי שזאת המשמעות של מערכת חינוך ציבורית שהיא של כולנו. אנחנו, אזרחי ישראל הדמוקרטית, החלטנו לשלם מסים כדי שהמדינה תאפשר חינוך חינם לכל ילדי ישראל. ולא הבנתי איך הזכות לחינוך, שהיא ברורה כל כך לכולנו, השתבשה עם השנים כך שלעשירים יש חינוך יקר וטוב מזה של העניים. רציתי להבין איך זה קרה ומה אפשר לעשות כדי לשנות זאת. אסופת מאמרים זו היא חלק מתהליך חשיבה שבו לקחו חלק עשרות אנשים: מורות, מנהלות, אנשי חינוך ממשרד החינוך ומהאקדמיה. הספר היה מוכן לפרסום כשיו"ר המזכירות הפדגוגית החדש, פרופסור יעקב כץ, עצר את פרסומו ולימור לבנת הצטרפה להחלטתו שאין עניין בפרסומו.
 המאמרים מצביעים על אחריות מערכת החינוך בהרחבת אי-השוויון בין המרכז לפריפריה, בין עניים לעשירים, בין ערבים ליהודים ובין בנות לבנים. על פי נתוני מחקר בינלאומי, הפער הממוצע של הציונים ביו ילדי ישראל הוא הגדול ביותר בכל המדינות המתועשות וגדול מרוב המדינות המתפתחות. פערים אלה בהישגים בחינוך תורמים לפערי ההשתכרות והפערים הכלכלים  - חברתיים בישראל ומרחיבים אותם.

בתפקידי כממונה על צמצום פערים במערכת החינוך 2001-1999 ניסיתי ללמוד מהמנגנונים המרחיבים את הפערים בחינוך - וככל שלמדתי יותר, נבהלתי מהפערים ההולכים וגדלים ומהמעט שנעשה כדי לצמצמם. השאלות ששאלתי היו שאלות פשוטות: איך נוכל לאפשר ליסמין, תלמידת כיתה ג' בשדרות, ליסמין עם הצמות והעיניים השואלות מרמת השרון, ליסמין עם השאלות והחלומות ברהט, ליסמין המחייכת, תלמידת כיתה ג' שגרה בבאר שבע, איך נוכל לאפשר לכולן חינוך שייתן להן סיכויים שווים לחיים הוגנים בקהילה שלנו?
          שאלתי כמה המערכת משקיעה בתלמיד - אמרו לי שזאת שאלה לא טובה - אבל כשהתחלתי לגלות חלק מהתשובות שהיום מסתתרות בתוך חשבונות ענק של חברות פרטיות שונות כמו מרמנ"ט או מכון ברנקו וייס או קרן קרב או המכון להכשרת מורים - שמשרד החינוך מעביר דרכן את הכסף כדי להתחמק מתשלום שכר הוגן - התברר לי שהכסף לחינוך לא רק שאינו מתחלק באופן שווה אלא שהעשירים מקבלים יותר.
          אמא שלי עבדה 35 שנה במשרד החינוך והיא לימדה אותי לשאול, "זה מה שהיית רוצה לילדים שלך?" זה מה ששאלתי כשהגעתי לראות את בית הספר ללא חשמל ומים שאליו מגיעים כל בוקר ילדי שבט אל-עזאזמה אחרי הליכה ונסיעה של עשרות קילומטרים. את עשרות אנשי המפתח במשרד החינוך שאלתי  למה כל כך מעט מזרחים וערבים מתקבלים לאוניברסיטאות, ולמה המורים הגברים משתכרים בדרך כלל יותר מהמורות הנשים?
          שאלתי את הממונה על כל בתי הספר, את המדענית הראשית, את הממונים על החינוך במחוזות, מורות ומנהלות, מה ניתן לעשות כדי לקדם צמצום פערים במערכת החינוך. ידעתי שאני רוצה חינוך טוב לילדי ושאני בת מזל על שאני גרה בכתובת הנכונה ויודעת להילחם את המלחמות למען חינוך טוב יותר לילדי שלי ושכסף וקשרים מסייעים בקבלת חינוך טוב יותר. כולנו מכירים סיפורי "מופת" אישיים על אנשים שאינם מתאימים לסטטיסטיקה: מישהו שהצליח למרות שגדל בעיירת פיתוח, מנהלת נהדרת שעל אף שלא קיבלה תקציבים ובית הספר שלה רחוק מהמרכז בכל זאת הצליחה לתת לתלמידים את התחושה שמאמינים בהם ואת הידע והכוח להצליח. אבל ככלל, יצרנו פה חברה לא שוויונית, לא מפרגנת, לא מקבלת את השוני שבינינו שמאפשרת לחלק מהילדים יותר מאשר לאחרים. ככל שירבו הקיצוצים במערכת החינוך, ככל שימשיך תהליך ההפרטה של מערכת החינוך כך יתרחבו הפערים.
          רוב האנשים עמם דיברתי על צמצום פערים, הרימו את שתי ידיהם  כף אל כף כאילו החזיקו כדור או ערימת ספרים ואמרו: תמיד יהיו פערים יש חזקים יותר וחזקים פחות. ואני הייתי שואלת – אז מה? תשעה קבין של חוכמה נפלו משמים-כל החוכמה נפלה משמים דווקא על רמת השרון? והם היו משלימים את טיעונם ב"אין מה לעשות, זה הבית, מה שנותנים בבית זה מה שקובע  ואני רציתי לדעת מה החלק של מערכת החינוך בהעמקת הפערים: האם מי שאין לו חשמל באוהל שבו הוא גר לא מגיע לו חשמל או מחשב בבית הספר שבו הוא לומד? ולמה בתי הספר נראים כפי שהם נראים? למה הכיתות צפופות? ולמה מנהלות בתי הספר שפגשתי היו כעוסות ומתוסכלות? ומה פשר השפה המוזרה שבה הורו להן להשתמש? ולמה כל שנתיים מחליפים את השיטות להוראת הקריאה ואת ספרי הלימוד? ולמה בשדה, הכינוי הרווח במשרד החינוך לבתי הספר, משתמשים בשפה בעלת צליל צבאי גם כשמתלוננים על משרד החינוך ואומרים: "המטה מנחית עלינו הנחתות חדשות כל הזמן"? למה הדימוי המרכזי של הארגון הגדול במדינה, המשרד השני בגודלו מבחינת התקציב  הוא של שדה קרב? עם מטה ושדה? ולמה משרד החינוך שוכן בבניין שנקרא לב-רם? האם אפשר לחשוב על שוויון ולתכנן אותו בירושלים החצויה בבניין שנקרא לב-רם, שבו, בין אלפי העובדים, הערבים היחידים הם אלה המגישים בקפטריה ?

חששות כבדים ליוו את כניסתי לעבודה  במשרד החינוך. כשיוסי שריד נבחר לשר חינוך, בשצף דיבור רהוט הוא הבטיח צמצום פערים. הוא דיבר על מהפכה בחינוך והמילים שלו נשמעו לי צודקות. הוא הביא איתו רוח חדשה שנגעה בחלק מהאנשים. הוא איפשר במה לדבר על חוסר הצדק, חוסר השוויון שקיים במדינה, ועל כך שמערכת החינוך מטפחת, מאפשרת ומשמרת את חוסר השוויון. רוב גדול של בכירי משרד החינוך היו מורים ומנהלי בתי ספר לפני שקודמו לתפקיד ניהולי במשרד החינוך. על אף שמערכת החינוך היא ברובה נשית, כמחצית מבכירי משרד החינוך הם גברים. חלק גדול מהם, יחסית לחלקם באוכלוסייה, חובשי כיפות. רובם הגדול ערים לאי-השוויון ושואפים לשנות את המצב. מכיוון שרבים מבכירי משרד החינוך הכירו את אמא שלי זכיתי ליחס חם במיוחד ולפתיחות רבה. דיברנו על הילדים שלנו, על הנכדים שלהם ועל הקשיים האישיים שלהם במערכת החינוך וגם על התמונה הכוללת העגומה יותר. מצאתי במשרד החינוך הרבה אנשים נפלאים שאכפת להם ומערכת מנכרת ומנוכרת ששוכנת בבניין מפלצתי וענק עם מסדרונות לינוליאום ומנורות ניאון ומנקים אתיופיים. מערכת עם המון תוכניות מתחלפות וחוסר צדק משווע.
          יוסי שריד דיבר על צדק חברתי במקום צדקה. אבל הוא עשה מעט מאוד. מכיוון שהיה עסוק כל כך במלחמתו במערכת החינוך של ש"ס, הוא הפסיד את האפשרות לעשות שינוי אמיתי במערכת החינוך. הוא דיבר על עצמו כל כך הרבה שלא הספיק להקשיב, אפילו לא ליועצים שהביא איתו.

הוועדה לצמצום פערים שריכזתי הוקמה מתוך הסכמה שמשרד החינוך לא איפשר שוויון הזדמנויות בחינוך, ושהמשימה החשובה ביותר של מערכת החינוך היא לנסות ולצמצם את הפערים הענקיים שנוצרו בחינוך, פערים המאיימים לפורר את החברה הישראלית. הוועדה הציעה שינוי מהותי בתקצוב כך שבתי הספר העניים יקבלו יותר מבתי הספר העשירים; העלאת מעמדם ושכרם של המורים, בעיקר בעיירות פיתוח ושכונות מצוקה; ופיתוח תוכניות המותאמות לישראל כחברה רב-תרבותית. חלק מההצעות האלה אומצו על ידי ועדת שושני, חלק קטן מההמלצות יושם. במערכת החינוך הוקמו עשרות ועדות לדון בחוסר השוויון – אבל המגמה הכללית של הרחבת הפערים עדיין קיימת.

ארי איתן ידיד נפש

הנה יומנו של ציון טהרני, בחור ספרדי בן שבע עשרה תם וירא שמים, המתקבל ללימודים בישיבת אישרביץ בירושלים, ישיבה ליטאית מהוללת שבה לומדים גדולי עולם מזה שנים רבות, עוד משנת התקע"ב, אז נוסדה במחוז פינסק שברוסיה הלבנה. >>>

אסתר יוגב ואייל נווה היסטוריות

היסטוריות מנסה להתמודד עם המשבר והאתגר של ישראל בראשית שנות האלפיים על-ידי כניסה למסע הידברות בין הקולות השונים שבתוכנו מתוך הכרה בלגיטימיות של נקודות מבט שונות ובאפשרות התקיימותן בפסיפס הישראלי. >>>

גליה זלמנסון-לוי הוראת ספר יהושע והכיבוש

מתוך תהליך ההיכרות עם החומרים התוודעתי לסיפורו של ד"ר ג'ורג' תמרין, שלפני ארבעים שנה חקר את הוראת ספר יהושע בבית הספר היסודי ובחן את השפעתה על השיפוט המוסרי של ילדים. >>>

דיאנה דולב אדריכלות, חינוך וכוחניות: מבט פמיניסטי על קמפוס האוניברסיטה העברית על הר הצופים

התכנון האדריכלי של הקמפוס בהר הצופים יצר סמל מוחשי ביותר לשליטתה הנכספת מזה שנים של ישראל על ירושלים העתיקה, הר הבית והכותל המערבי ומערכת שליטה פנימית בבאי הקמפוס.
מתוך הספר "מיליטריזם בחינוך" בעריכת חגית גור. >>>

גירסה להדפסה