בית

בבל , , 21/11/2017

                           

 

יואל כהן 5 באוקטובר 1986

מתוך המתריע מדימונה

ב-5 באוקטובר 1986 פרסם הסאנדיי טיימס הלונדוני כתבה על תוכנית החימוש הגרעיני של ישראל. הדיווח  נפרש על פני כל החלק העליון של העמוד הראשון של העיתון, תחת הכותרת "חשיפה: הארסנל הגרעיני של ישראל" – ופרש את גילוייו של טכנאי לשעבר בכור הגרעיני, מרדכי ואנונו. בהסתמכו על המידע שמסר  ואנונו על כמות הפלוטוניום המיוצר בכור, חישב העיתון שלישראל יש לפחות 100 ואולי אפילו 200 ראשי נפץ גרעיניים  –  פי עשרה מהכמות שצוינה קודם לכן בהערכות הרווחות בעולם על יכולתה הגרעינית של ישראל. במאמר ארוך יותר, שהשתרע על פני שני עמודים פנימיים, פורטו מבנה הכור, ההיסטוריה שלו ותהליכי העבודה בו. יתר על כן, העיתון גילה שישראל ייצרה גם פצצות גרעיניות מתקדמות יותר, כולל פצצות תרמו-גרעיניות ופצצות ניוטרון. בתחתית אחד העמודים, תחת כותרת המשנה "כיצד השתכנעו המומחים", ציינה הכתבה שעשרה מדענים שאליהם פנה העיתון  מצאו את עדותו של ואנונו אמינה.

מרדכי ואנונו התראיין לסאנדיי טיימס כי לטענתו, לאור השאלות המוסריות הקשורות בנשק השמדה המונית, זכותם של הישראלים ושל העולם כולו לדעת על התוכנית הגרעינית של מדינת ישראל. המנהיגות הישראלית כפתה סודיות מוחלטת על תוכניותיה הגרעיניות כדי למנוע מצב שבו, בלחץ ההמונים המבקשים תשובה הולמת להרתעה הגרעינית הישראלית, הממשלות הערביות תיאלצנה לפתח משקל-נגד גרעיני משלהן. בנוסף לכך, אישור ישראלי רשמי שישראל מחזיקה בפצצה עלול להוביל למשבר ביחסי ישראל-ארצות-הברית, וייתכן שארצות-הברית אף תנקוט בצעדי הרתעה כמו ביטול סיוע החוץ שלה למדינה היהודית. חשיפת הסאנדיי טיימס והתגובה הישראלית הרשמית עליה היו מבחן לקמוס לשאלה אם מה שנתפש כצורך בשמירה על סודיות רשמית מתיישב עם זכות הציבור לדעת.

 
ואנונו נחטף על ידי המוסד בחזרה לישראל ונשפט בדלתיים סגורות. הוא נידון לשמונה-עשרה שנות מאסר בעוון ריגול ובגידה. לאורך כל הפרשה, נאבק הממסד הישראלי בעקביות לשמור על ערפל בנושא הגרעיני, למרות מאבקו של ואנונו לפזר אותו בחשיפתו השערורייתית. ההצהרה הרשמית של ממשלת ישראל, שהיא לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני לאזור, החטיפה על ידי המוסד, המשפט בדלתיים סגורות, התשובות השליליות הרשמיות לבקשות החנינה לוואנונו שהגישו פעילי זכויות האדם ולבסוף, ההגבלות שהוטלו על חופש התנועה שלו אחרי ששוחרר מהכלא – את כל אלה הניעו אך ורק הסודיות והעמימות האופפות את תוכניות הגרעין של ישראל. 

הצנזור הצבאי בישראל אוסר על אזרחי המדינה, כולל כותב ספר זה, לדווח אם ישראל מחזיקה  בפצצה. כותרת המשנה של הספר – "ואנונו, ישראל והפצצה" – משקפת את הקשיים והמגבלות החלים על אזרחי ישראל בבואם לדון בתוכנית הגרעינית על כל היבטיה. ניתן לפרש אותה במשמעות "ואנונו, ישראל ושאלת הגרעין". עמימות היא שם המשחק. בשום מקום בספר אין אזכורים של הפצצה "המדווחת" של ישראל שאינם מלווים בהסתייגויות. אזכורים אלה מסויגים באמצעות התייחסות לציטוטים ממקורות חוץ או על ידי הערות שוליים. בהתאם להוראותיו של הצנזור הצבאי, כללה המהדורה הראשונה הערה: "הספר מסתמך על מקורות זרים, דבר שאינו מהווה רמז כלשהו לאמינות או להעדר האמינות של המידע בספר." האמירה, "על פי מקורות זרים מחזיקה ישראל בפצצה" – אינה יותר מאשר טענה. ביטויים מטשטשים כגון "יכולת גרעינית", "פוטנציאל גרעיני", "מדיניות גרעינית" יכולים להוביל למסקנה שהכוונה היא לידע הטכני הישראלי, לסגל המדעי הישראלי או למשאבים של ישראל שיוכלו לשמש לבניית הפצצה אם תתקבל החלטה ממשלתית להרכיב ראשי נפץ גרעיניים. בדומה, הצירוף "מדיניות גרעינית" יכול להתייחס למדיניות אנרגיה גרעינית. מרדכי ואנונו מעולם לא ראה ראש נפץ מושלם. החזקת הפצצה על ידי ישראל נותרה לא-ודאית כפי שהיתה.
ספק רב אם יש ממשלה זרה או שירות מודיעין שמניחים כי למדינת ישראל אין פצצה. כבר ב-1960  העריכו ממשלות ערב, שמדינת ישראל נמצאת במסלול לפיתוח פצצה. בהתעקשותה על מונחים מעורפלים כמו "פוטנציאל" ו"יכולת", מהווה הצנזורה הצבאית – אשר משימתה היא מניעת גילוי סודות לאויב – אנכרוניזם. החל בנקודה מסוימת סוד אינו סודי עוד, מעצם היותו כבר נחלת הכלל, גם אם הממשלה עושה כל מה שביכולתה, מסיבות דיפלומטיות ופנימיות, להימנע מהסגרתו.

פרשת ואנונו העלתה על סדר-היום הציבורי את הסוגיה של חברה המשגשגת ופועלת כפתוחה, אך מתנהלת למעשה כחברה סגורה. רובם המכריע של נושאי תפקידים שיש להם גישה למידע רגיש, אינם מגלים את המידע שבידם תודות לנוהלי סודיות יעילים. ובכל זאת, בחברות פתוחות כמו ישראל ישנו תחום אפור שבתוכו יכולים לפעול פקידים שפרשו תוך שימוש במידע, בניסיון ובתובנה שרכשו בתפקידם. למשל, שניים מהחברים בוועדה לאנרגיה אטומית שהתפטרו בשנות השישים הנהיגו לאחר מכן את הקבוצה שהתנגדה לחימוש ישראל בפצצות גרעיניות. ולמרות שנאסר על ואנונו להצטרף למפלגה הקומוניסטית כל זמן שעבד בדימונה, שום דבר לא מנע ממנו לעשות זאת אחרי שעזב את עבודתו.

הממשק בין מצפונו של ואנונו לבין זה של ישראל לא היה יכול להיפתר בדרך פחות משביעת רצון כמו הטרגדיה של שמונה-עשרה שנות מאסרו המבודד. סביר להניח שבכל דמוקרטיה אחרת המצויה בסכסוך עם מדינות אחרות, הגילוי של מידע סודי ביותר שכזה היה מוביל לפתרון דומה. בארץ שאינה דמוקרטית היה המקרה "נפתר" מהר יותר ובדרך ברוטלית יותר. אך העדר פתרון אחר מעיד על נקודת חולשה במודל המשטר הדמוקרטי. בחברות דמוקרטיות, נדרשים מנגנונים שיאפשרו לאלה שמוטרדים מחוסר יעילות או מנושאים אחרים בעלי עניין ציבורי, לדווח עליהם בלי שיצטרכו להזדקק להדלפות לתקשורת. בשנות השמונים אימצה ישראל את כלל "המתריע", לפיו נושא תפקיד המבחין בשחיתות יכול לדווח עליה למשרד מבקר המדינה, שהוא גוף הבודק את פעילותה ויעילותה של הממשלה, או להביאה לידיעת הציבור, ללא חשש מפיטורין. אולם כלל זה אינו חורג מעבר לעבירות שחיתות, ובהחלט אינו כולל סוג טענות כמו הטענה של ואנונו על העדר שליטה מספקת של הגוף המחוקק על המדיניות הגרעינית. בהליך המשפטי נגד ואנונו לא היה שלב שבו אישר אחד השופטים שקיימת שיטה המאפשרת לציבור הישראלי לקבל מידע רשמי ולנהל דיון מיודע בסוגיה הגרעינית.

השאלות הבאות דורשות תשובה: כמה עולה התוכנית הגרעינית? מיהם האנשים העומדים מאחוריה? מי מינה אותם? כמה אנשים מעורבים בקבלת ההחלטה לפרוש נשק גרעיני? מי קובע מהן המטרות שאותן יש לתקוף? מה קורה אם ראש הממשלה משתגע ורוצה ללחוץ על הכפתור? האם מסגרת קבלת ההחלטות מספיקה כדי להימנע מאסון?

האבות המייסדים של הדמוקרטיה הישראלית ביססו את הנגישות של מידע ביטחוני לאומי רגיש על אותם טפטופים שבדרך זו או אחרת, בסמכות או שלא בסמכות, נהפכים לנחלת הכלל. דמוקרטיה שבה האזרחים מקבלים מידע על סוגיות רגישות הנוגעות לביטחון הלאומי רק באמצעות מידע המפורסם מחוץ לגבולותיה, היא דמוקרטיה חלשה. דמוקרטיה צריכה לתפקד באופן עצמאי בלי להישען על גורמים זרים ולהיות בעלת מנגנון רשמי לניטור מידע רגיש בנושאי ביטחון לאומי, שאותו יש לסווג כחסוי, ולהוריד את הסיווג של שאר החומרים. הסכסוך המתמשך בין הערבים והישראלים ומירוץ החימוש הלא-קונבנציונלי באזור מצריכים שמירה על דוקטרינות צבאיות של הפתעה ולכך נדרשת שמירה על סודיות. אך תהליך השלום המכרסם בסודיות וכן מוכנותה המוצהרת של ישראל לדון בפיקוח על נשק במזרח התיכון, דורשים מאגר של מידע בסיסי כדי שאזרחי ישראל הדמוקרטית יוכלו למלא את חלקם ולהשתתף בקביעת מדיניותה הגרעינית. ההשלכות הדיפלומטיות לטווח הקצר של מדיניות של עמימות צריכות להתאזן על ידי הדרישה ארוכת הטווח למתן גישה למידע מדויק שיאפשר לציבור להגיע להחלטות אינטליגנטיות ומיודעות. אילו היה קיים איזון כזה, ואנונו היה נותר באלמוניותו.
     
ירושלים, 2005

vanunu

מרדכי ואנונו

שולמית הראבן ימים רבים, אוטוביוגרפיה

הספר ימים רבים, אוטוביוגרפיה הוא רטרוספקטיבה של יצירות המספרות על חיי המחברת. האוטוביוגרפיה של הראבן היא מופת הן לחיים בלתי-שגרתיים והן למעשה אמנות. >>>

דניאל דור עיתונות תחת השפעה

מאז שפרצה אינתיפאדת אל אקצא, התכנסה התודעה הקולקטיבית הישראלית אל אווירת הנכאים הקונצנזואלית של חברה שנכפתה עליה מלחמת אין ברירה. >>>

בבל עשר שנים לאתר בבל

בימים אלה אנחנו מציינים עשור לפעילותו של אתר בבל. האתר עלה לרשת בתחילת מאי 2000, בתחילה כסקיצה, וכמה שבועות אחר כך עם פתיחת שבוע הספר, בגרסה המלאה בטכנולוגיית frames הדי-מפוקפקת. >>>

דניאל דור מלחמת אין ברירה? על תודעה, הדחקה ומצור

בתוך סבך הטענות, ההכחשות וההטעיות שהותיר מבצע "חומת מגן" בתודעה הישראלית, הפלשתינית והעולמית, דומה שאפשר למצוא קביעה עובדתית אחת ויחידה שאיש לא יתנגד לה: מעולם לא נפערה תהום תודעתית עמוקה כל כך בין החברה הישראלית ובין שאר העולם. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית